כשאנחנו היינו קטנים, ואפילו כאשר ילדינו היו קטנים, לא חושבת (לפחות לא זוכרת) שהיה מושג כזה : להציב גבולות.
אבל עשינו זאת, ועשו לנו זאת - הציבו לנו גבולות. הורינו, מורינו - לא יודעת אם היה לזה שם, אבל זה היה קיים - ובגדול.
כבר בדור של ילדיי שמנו לב שה"גבולות" שאנחנו מציבים להם שונים מאלה שהורים אחרים מציבים.
חלק מחברינו קראו לנו "ספארטה" - ואמרו שאנחנו מחזיקים את הילדים "קצר".
האמת שאיני יודעת מה מתוך זה היה חינוך טהור, פדאגוגי ומודע - להציב גבולות, להיות בהירים וברורים לגבי מה כן ומה לא.... ומה היה פשוט
מנגנון הגנה פשוט ואינסטינקטיבי - לא לאבד שליטה, לא לטבוע בים של צרכים ורצונות של שני ילדים בהפרש גילאים קטנטן (פחות משנתיים) ולאפשר לעצמנו (ולהם) לחיות בהרמוניה עם חוקים פשוטים אך ברורים של מה עושים מתי, מה לא עושים, מי עושה מה - כן זה כן ולא זה לא, אין ויכוחים ואין נדנודים ובסך הכל הם באמת קיבלו כל מה שהיו צריכים וכמעט כל מה שרצו - במגבלות ההיגיון והיכולות שלנו.
וכנראה שזה לא משנה מה מתוך זה היה "חינוך מודע" ומה היה "צורך קיומי" מבחינתנו - זה היה וזה עבד, והתוצאה היתה (למרבה האירוניה), שמרוב שהחוקים של מותר ואסור היו כה ברורים אצלנו בבית מגיל מאד צעיר, כבר בגיל צעיר יחסית (סוף יסודי, תחילת חטיבה) יכלנו לאט לאט להרפות את הרסן, והילדים (המתבגרים שלנו) ידעו לבד מה מותר ומה אסור ועד היכן ניתן למתוח את ה"גבול".
וגם כאשר הם ניסו מדי פעם לחצות אותו, מספיק היה לומר בשקט לא, ואפילו להסביר יפה למה לא - וזה התקבל בהבנה.
היינו הורים שמקשיבים, וניתן היה (וגם היום ניתן) לדבר איתנו על הכל - ושום נושא ושום שאלה לא זכו להרמת גבה או גיחוך או כעס - וכתוצאה מכך הם באמת נפתחו, ודיברו ושאלו - והתקשורת היתה פתוחה - ואני מודה לאלוהים ולילדיי שאכן נשארו אתי כה גלויים ופתוחים גם בגילאי ההתבגרות וגם בצבא ואחריו - הקלה עצומה למי שתמיד נאלצה לחשוב עשר פעמים לפני שאמרה משהו לאחד מהוריה (אני) כי תמיד "כל מה שאומר ישמש נגדי" בבית המשפט הוירטואלי שהיתה המשפחה שלי.
אבל עם כל הפתיחות וההקשבה וההבנה - ילדינו תמיד ידעו מה כן ומה לא - ועמדנו בזה.
למרות שזכרתי כמה קשה היה לגדול בבית הורי, וידעתי להזדהות עם מה שעובר על בתי ובני בכל שלב ובכל גיל - ידעתי גם מתי לזרום איתם (וזרמתי רוב הזמן) ומתי לשים את המעצור ולהבהיר ש"עד כאן".
אני לא מתרברבת כאן, אני כותבת מתוך פליאה - כי אני רואה בדור הזה כמה זה קשה. כמה קשה להורים היום להציב לילדיהם גבולות. כמה הם מזדהים עם ילדיהם עד כדי חוסר היכולת לומר להם לא - ולהתכוון לכך. לומר להם לעשות משהו - ולוודא שאכן הם עושים זאת.
כמה "סופר נני" ופסיכולוגים טלוויזיוניים צריך כדי לומר להורים שוב ושוב את אותו הדבר - היו עקביים עם ילדיכם, היו ברורים לגבי מה אתם מרשים ומה לא. הקלו עליהם (בדיוק כך, הקלו עליהם) בכך שתציבו להם גבולות מאד ברורים ותמידיים. אל תבלבלו אותם ואל תתנו להם לבלבל אתכם. שמרו על המסגרת שלהם ועל הדרך שימרו גם על שלכם. היא לא פחות חשובה, דרך אגב.
כאשר בתי נכנסה להריון בלתי מתוכנן עם התינוק שנולד לאחרונה, היא נכנסה ללחץ בין היתר בגלל ה-stress שזה יגרום לבנה הבכור, עדיין לא בן שנתיים. הפסיכולוגית שלה אמרה לה אז, שאח קטן בשלב זה של חייו יהיה הדבר הטוב ביותר שיקרה לו בחיים. והיא ידעה על מה היא מדברת. איך הם קוראים לזה ב"פסיכולוגית מדוברת"? נפרדות. יש לבתי בעייה עם ה"נפרדות" מבנה.
עכשיו יש לה שניים, אחד בן שנה ועשרה חודשים, ואחד בן חודש וחצי - שניהם צריכים ממנה תשומת לב - פיסית ורגשית - ולעיתים קרובות הם צריכים זאת בו זמנית, ולפעמים היא לבד כאשר זה קורה - בלי בעלה או בלעדיי - והיא צריכה ללמוד איך להתמודד עם זה...
אולי זה יקרה לה כפי שזה קרה לי - מתוך הכרח, מתוך הצורך, מתוך האינסטינקט. הלוואי. היא שונה ממני ולכן אין לי דרך לדעת כיצד המנגנון הזה יעבוד.
אני יכולה לייעץ לה (ויש לה כאמור גם פסיכולוגית שעושה זאת) - אבל איני יכולה ואיני רוצה להכתיב לה. היא חייבת למצוא את הדרך שלה.
מאחלת לה הצלחה אמיתית - זה לא קל.
התחושה שלי היא שלהיות הורים זה לעבור גלגול בעודנו בחיים. את כל המהמורות שנדמה לנו שאנחנו צלחנו, אנחנו שבים וחווים דרך ילדינו. שוב (או לראשונה, אם הצלחנו להמלט מזה ב’גלגול’ הראשון) לחוות דחייה חברתית, לב שבור, כישלון אקדמי או אחר. ולא, הניסיון שלנו לא נחשב עבורם, הם צריכים להגיע לפתרונות בדרך שלהם. וקשה לשחרר, כי ברור לנו כל כך שלשם מה הם צריכים לחוות את הקשיים הללו אם אנחנו כבר היינו שם ומצאנו פיתרון?
השבמחקאבל נראה לי שאת בכל מקרה עושה עבודה נהדרת איתה.
ההגדרה שלך מצויינת, לא חשבתי על זה אף פעם.
השבמחקלעבור גלגול בעודנו בחיים, או תחושת דזה-וו, היינו כבר שם אבל בסיטואציה אחרת...
ילדים צריכים גבולות והם גם דורשים את זה אם כי לא תמיד בקול ברור לנו כהורים. גם אנחנו הצבנו ומציבים גבולות ברורים לילדים החל מהמחשב, דרך שיעורים ומתי לחזור הבייתה. גבולות תמיד מפקסים אותם למקום הנכון. אני לא מאמין בלהיות חבר ל הילדים. אני הורה לא חבר כי אז הגבולות מטשטשים ולהם לא תמיד ברור אם אתה עכשיו הורה או חבר.
השבמחקהחינוך לגבולות, בצורה הנכונה, מזמין את הילדים לשאול ולהתייעץ מה כדאי לעשות, איך, עם מי לצאת וכו’.
אני תמיד אומר "ילדים קל לייצר קשה לתחזק..."
תודה:)
השבמחקכל כך נכון!
השבמחקתודה :)
השבמחקאני ממש לא הצבתי גבולות. וגם לא נתתי דמי כיס. ברור שהיה ברור מה נכון ומה רצוי, אבל הכל היה נתון לשיחה, להסבר, להבנה הדדית. מעולם זה לא היה גבול כפוי, כי ככה אמרתי. כי זה מה שנכון. תמיד הסברתי, תמיד כיבדתי את דעתם, והם כיבדו ומכבדים את דעתי.
השבמחקנראה לי שחלק נכבד מן היחסים בין בני אדם מושתת גם על הצבת של גבולות מסוימים. אני מניחה שצריך גם הרבה שכל ישר, וכשמציבים גבולות, טוב שהם יהיו נוחים ואפשריים גם בשביל הילדים וגם בשביל הוריהם. ובהולדת אח קטן עדיף לראות (ולשדר שזה) אירוע נורמלי לחלוטין, אין סיבה להניח שהוא יזיק לאח הגדול, להפך - אפילו אם זה מבלבל ושונה בהתחלה.
השבמחקוברכות להולדת הנכד החדש :)
תודה רבה על הברכות
השבמחקזה בדיוק מה שאני מנסה להבהיר לבתי - שהיא חייבת להבין שאם היא מרגישה "אשמה" כלפי הגדול שהיא ילדה לו אח קטן, זה מה שהיא משדרת לו, וזו טעות.
היא מבינה את בראש, אבל יותר מדי מחוברת לגדול בלב ובנפש - מכדי ליישם זאת כמו שצריך.
מקוה שבכל זאת הזמן יעשה את שלו, וכבר אני רואה שהגדול רוב הזמן מקבל את הקטן כחלק מהמציאות...כפי שצריך להיות - ולא כמשהו שעומד בינו לבין הוריו.
קראתי מהתחלה עד כאן. (אני שמה לעצמי תזכורת שאדע לאן לחזור)
השבמחקואפילו שלא הייתי צריכה שום תזכורת לכמה אני אוהבת אותך או חיזוק להרגשה הזו, בכל זאת קיבלתי אותה.
את מדהימה!! הכי מדהימה שיש!
הלוואי שהייתי יכולה להיות יותר דומה לך.
מגיע לך פרח על השקעת הזמן והאנרגיה לקרוא את כל זה!
השבמחקתודה !
ותפסיקי לדבר שטויות! (לגבי להיות יותר דומה לי)
את יודעת כמה אני מקבלת ולומדת ממך כל השנים?
את לא מסוגלת להבין בכלל אני החברות שלך רואות אותך! חבל שאת לא רואה אותך ככה.....