סוף השבוע שלי

המפגש עם מ' בחמישי והעיסוי בקאנטרי אחרי כן היו ממש נהדרים. 

גם קניתי לנכדים ספרים חדשים (ותודה לג'וליאנה על ההמלצות!) ומשחק אחד חדש. 

כל מפגש עם מ' עושה לי טוב ואני שוב ושוב אומרת לעצמי (וגם לה) כמה אני מאושרת שחידשנו את הקשר.

בעיסוי קצת סבלתי כי הייתי תפוסה בכל מיני מקומות שבדרך כלל אני לא תפוסה בהם, אבל זה די ברור שהשרירים שהתגייסו לניקיונות שונים מהשרירים שמתעמלים ומטפלים בנכדים 😉

 

בששי היו מוזמנים אלינו כל החבר'ה - כלומר בתי וחתני עם הנכדים, אחי וגיסתי עם בנותיהם, והחיילת. הרכב מלא. זה קצת הרגיש כמו סדר הפסח שלא יתקיים כי נהיה בחו"ל, וגיסתי הגדילה לעשות והביאה לקטנטנים מתנות, והגדילה לעשות עוד יותר והביאה גם לחיילת מתנה, כדי שתרגיש "ילדה" עם כל הצומי. היא מאד התרגשה.

 

T בישל בנחת (ממש ככה - בישל בנחת) ואני מידי פעם הוצאתי לו דברים מהמקרר או הארון, או אפסנתי בקופסא, או שטפתי את הכלים - ובשאר הזמן גיהצתי או קראתי בלוגים ...סוג של הרמוניה, ביחד ולחוד.

החיילת כרגיל התאחרה והבנו שחייבים להבהיר את המסגרת אצלנו, ואמרנו לה שאו שהיא תגיע עד 13:30 או אחרי 16:00 כי הפעם אנחנו לא מוכנים לדלג על שנת הצהריים של יום ששי. 

זה יצא ממש טוב כי ככה היא לא היתה צריכה להילחץ והיה לה זמן להתארגן בנחת, אנחנו נחנו בצהריים כמו שרצינו, ואספתי אותה מהצומת קצת אחרי חמש. 

היא היתה גמורה מעייפות אז אחרי שפטפטנו קצת והיא הכינה לעצמה קפה (בעצמה! היא ביקשה להכין לבד, וגם שאלה אם אנחנו רוצים), היא עלתה להתקלח ולנוח, עד שהאורחים יגיעו.

מדהים לראות כמה התפתח ה"ביחד" שלנו תוך שבועות ספורים. נכון שהסיפורים שלה קשים (גם סיפורים על העבר ועל המשפט שהיא תובעת בו כרגע את אביה החורג) וגם במערכת היחסים עם החבר, למשל, אנחנו כבר מזהים סימנים מדאיגים של משיכה לגברים שתלטניים וקנאיים שמרשים לעצמם לפגוע בה (מילולית בשלב זה) ואז מתנצלים בהשתפכות וזוכים ממנה לצ'אנס נוסף - אבל אנחנו מוצאים את עצמנו מקשיבים לה ומדברים איתה באופן הכי טבעי, הכי קרוב, הכי חומל ומחבק...והיא נפתחת. אמרנו לה שלא נתערב במערכות היחסים שלה (כמו שאגב לא התערבנו באלו של ילדינו) אבל הצבענו על מה שמדאיג אותנו וביקשנו שתהיה בתשומת לב. כי דווקא מישהי עם העבר שלה, עם מערכות היחסים של אמא שלה, עלולה בקלות ליפול שוב ושוב למערכות יחסים לא מיטיבות שכאלה, וחבל. מצד שני לפעמים צריך ללמוד בדרך הקשה....

ל-T כבר היו סיוטים בלילה מהסיפורים שלה...באמת לא פשוט.

 

בכל אופן כולם באו, קראתי לחכמוד ונשמותק מאחד מהספרים החדשים (החלטתי לא לשלוף את כולם בבת אחת, והסיפור שקראתי אתמול היה "איתמר פוגש ארנב" של דויד גרוסמן - שמעבר להיותו סיפור מתוק מאויר ומסופר היטב, הוא מלמד ברמה הבסיסית והפשוטה ביותר איך אנחנו מפחדים ממה שאנחנו לא מכירים, איך אנחנו בולעים את ההשמצות בהן מזינים אותנו על אחרים, וכמה טוב היה לו פשוט היינו נפגשים ומגלים את האמת. מאד הזכיר לי מהבחינה הזאת את "פו הדוב ופיל נפיל". 

 

הארוחה היתה מאד טעימה (טוב, נו, כרגיל) והאווירה היתה נהדרת - כולם דיברו על כולם וצחקנו בטירוף. באיזשהו שלב הנכדים, שפרשו מהשולחן ובנו בקוביות ביקשו שנפסיק רגע לצחוק בקולי קולות ונשים להם סרט. T כבר היה בהיכון עם אלדין - אמנם באנגלית אבל הבנו שהם מצליחים להבין את הסרטים המצוירים גם כשהם לא מדובבים - ואמנם הם לא צפו עד הסוף כי היו עייפים והלכו הביתה אבל חכמוד היה מרותק רוב הסרט, ונשמותק בא והלך, קצת צפה וקצת פטפט עם האחיינית הצעירה שלי (שגם היא חיילת, היא מש"קית ת"ש) והחיילת  - שהן באותו גיל - ומאד התחברו גם בשבוע שעבר וגם השבוע, ונראה שהם ימשיכו להיות בקשר זו עם זו. מאד שמחתי לראות את זה. בסוף הערב החבר של החיילת בא לקחת אותה, ושוב היא לא נשארה לישון. אולי היא תבוא בשני בבוקר אחרי משמרת לילה בראשון, כדי להיות איתנו לפני שאנחנו טסים. באמת שיש לנו חיבור איתה.

 

הצלחתי לסדר ולנקות את הכל כבר אתמול בלילה, כך שהבוקר נותר לי רק לפנות את המדיח - והלכנו לקאנטרי.

שמתי לב שלא חזרתי עדיין לכושר מלא (מאז שהייתי מקוררת בחודש שעבר) אבל לא נורא. מה שהספקתי, הספקתי. ישבנו כרגיל בדשא עם חברים, באנו הביתה לצהריים של שאריות נהדרות וסיאסטה נוספת, ארוכה.

הערב יוצאים עם החברים א' ו-א..... ומחר יש לי עוד אימון עם המאמן שלי שקבעתי במיוחד כי לא אהיה עכשיו שבועיים....

מזג האוויר נהדר - לטעמי - וממה שבדקתי גם בניו יורק כבר לא ממש חורפי השבוע...מחכה לזה כבר ✈

וכמובן גם כאן 

אימונים וניקיונות

בדרך כלל אני לא מנקה באופן מיוחד לקראת הפסח. למדתי מאמא שלי לנקות כל השנה, ובכל שבוע לנקות משהו אחד יסודי, כך שבסך הכל במשך כל השנה הבית ממש נקי. בשנים האחרונות שגם יש לי עוזרת, זה הכי קל. היא עושה את השוטף, אני עוברת במשך השבוע על הדברים החשובים (מטבח, שירותים), ובכל פעם אני מנקה או מסדרת משהו אחר. וגם לה אני תמיד נותנת משהו אחד לשים עליו את הדגש - במיוחד כי הבית גדול והיא לא מספיקה את כולו בפעם אחת.

אז עכשיו היא חולה. כבר שבועיים שהיא חולה. ובשבוע הבא אנחנו טסים, וזה אומר (כבר כתבתי את זה) שהיא לא תהיה כל החודש. אז אין ברירה - הפשלנו שרוולים וניגשנו בעצמנו לעבודה. יש לנו עוזר - הרובוט הנאמן - שלפחות חוסך לנו את עניין שאיבת/טאטוא הרצפות בכל החדרים. אני התלבשתי על כל השירותים/מקלחות/אמבטיה  - וכבר עשיתי ממש יסודי כולל פינות שהיא לא מגיעה אליהן. T שוטף את הרצפות כשהרובוט מסיים. נשאר אבק מהרהיטים....

את המטבח אני גם ככה מנקה כל יום כמעט, בקטנה.

 

אתמול אימנתי בפעם האחרונה לפני הנסיעה, והיום היה לי אימון משלי אצל המאמן שלי. התחלתי להיכנס למחוזות לא פשוטים באימון האישי שלי. חזרה לילדות מוקדמת, סיוטי לילה, פחדים....דברים שאני לא מרגישה בנוח לשתף. אני נתקלת בהמון סימני שאלה לגבי הדברים שעולים - מאיפה ילדה בת 3-4 בכלל חושבת על דברים כאלה, שלא היתה לה שום חשיפה אליהם בחייה עד אז....אבל אני מרגישה שאני סוף סוף נוגעת באימון בדברים שיושבים לי כל חיי ממש מתחת לפני השטח, כאשר פתאום נגיעה קטנה, חצי מילה או טון דיבור או אפילו מנגינה מסוימת - יכולים להציף בי את העצב התהומי הזה, האימה המשתקת, חוסר האונים ובעיקר חוסר התקווה שחשה הילדה הקטנה ההיא שהייתי בביעותי הלילה שלה ובחיי היום יום שלה, בלי שיהיה לכך הסבר הגיוני. אז אני מעזה לגעת, מעזה להתבונן - לחקור, והמאמן שלי מלווה אותי בהמון חמלה והמון פשטות - נותן לי לעצור כשזה בלתי נסבל....ויש לנו (לו ולי) הרגשה שאם נפרק את הזיכרון הזה עד הסוף, עד היסוד - יש סיכוי ששכבות רבות שניבנו עליו תוכלנה להשתחרר בבת אחת. הלוואי.

תובנה אחת שהיתה למאמן שלי היום בתום האימון, היתה שהוא מתחיל להבין שכגודל הפחד והסבל וייאוש שהילדה שהייתי חשה משום מה בגילאים ההם, כך היום באה לידי ביטוי האמפתיה והחמלה שלי. הוא הצליח פתאום לראות קשר ישיר ביניהן - כאילו האחד מאפשר את השני. חומר למחשבה.

 

אז מחר חמישי - נלך לסופר (בקטנה, כי אמנם יש ארוחה ביום ששי אבל בתחילת השבוע כבר נטוס), ל-T יש פגישות עבודה, לי יש מפגש עם חברתי מ' (זו מהתיכון, שחידשתי איתה את הקשר לפני כמה שנים) ואחרי הצהריים קבעתי תור למסאז' בקאנטרי. אחרי כל הניקיונות האלה גופי הדואב יברך על כך ביותר!

בששי החיילת תגיע וכך גם בתי עם חתני והנכדים המתוקים....

השבוע כמעט נגמר

וגם כאן כמובן 

לכל קוץ יש אליה

באנגלית אומרים every cloud has a silver lining....שזה נשמע כל כך רומנטי...

ובשפה ה"סאטית" באמת לכל מצב יש כמה זוויות שניתן להסתכל עליו, אין רק דרך אחת.

 

העוזרת שלי חולה - היא לא הגיעה בשבוע שעבר ועכשיו הודיעה שגם השבוע היא לא תגיע. 

בשבוע הבא אנחנו כבר בחו"ל...

זה אומר שבכל אפריל היא לא תגיע. 

מצד אחד - באסה. ואצטרך לנקות מעבר למה שאני ממילא עוברת ברגיל....

מצד שני - אני חוסכת חודש שלם של משכורת 😜 

 

החיילת שלנו היתה אמורה לישון כאן היום, והודיעה שזה לא מסתדר לה. היא תבוא כבר ביום ששי.

מצד אחד - באסה. חשוב לי שהיא תרגיש שזה בית, שיש לאן ואל מי לבוא כשהיא יוצאת מהבסיס.

מצד שני - נחמד לי שיש לה אופציות אחרות (בית החייל, החבר...) והיא מגיעה רק כשבאמת בא לה.

 

כידוע יש לי תקלה בבלוג בישרא שלא מאפשרת לי לקבל את המסך של "קטעים קודמים".

מצד אחד - באסה. אין לי גישה לטיוטות שכבר כתבתי ואין לי מה לכתוב ולשמור טיוטות עד שזה ייפתר.

מצד שני - זה הביא אותי להתכתבות עם מאריאט, שמנסה לעזור (שלחתי לה צילומי מסכים טכניים שהיא ביקשה ממני),  זה הביא אותי לנסות לפתוח בלוג באתר בלוגים חדש ולמדתי המון דברים חדשים תוך כדי ההתנסות הזאת.

מהתגובות הבנתי שמצד אחד אתם, קוראיי היקרים, מעדיפים שאשאר שם, אבל מצד שני רבים מכם הצהרתם, שתמשיכו לקרוא אצלי, גם אם אעבור לאתר אחר - ובכך חיממתם את לבי פעמיים, וחלקכם כבר נרשמו שם כמנויים ☺

וגם אם אמשיך לכתוב בישרא, האתר החדש יכול לשמש לטיוטות (ששם הן נשמרות אוטומטיות עד כמה שהבנתי, עד שאני לוחצת על "פרסום").

 

עדיין לא התקשרו אלי שתי המתאמנות החדשות שהיפנו אלי.

מצד אחד - מאכזב, כמובן, יש כבר ציפיה להתחיל עם מתאמנות חדשות.

מצד שני - ממילא אני נוסעת בשבוע הבא לחו"ל ועדיף להתחיל אימון שיהיה ברצף....ואולי גם הן חושבות שעוד מעט פסח ועדיף להתקשר אחרי....

 

 

בקיצור - אם אשב מספיק זמן אני בטוחה שאמצא עוד כמה וכמה נקודות כאלה, וכמעט לכל אחת מהן אוכל להתאים לקוץ את האליה שלה...

מי אמר פוליאנה ולא קיבל? 

הרהורי נדידה

כבר שנתיים שאני מגבה את הבלוג שלי בישראבלוג כל שבועיים בערך, כאילו שאו-טו-טו הוא ייעלם.....
ומצד שני ממשיכה לכתוב עוד ועוד, כאילו שום דבר לא השתנה וישראבלוג יישאר לעולם.
ובימים האחרונים אני חווה קושי טכני - איני מצליחה להגיע ל"קטעים קודמים", מה שאומר שאין לי גישה לכל מה שכתבתי ונמצא עדיין בטיוטות.
לכאורה, זה לא משהו שעל פיו יקום וייפול דבר, ובכל זאת נראה לי שזה הזמן שמתאים לי לנסות לכתוב על פלטפורמה נוספת.....במקביל בשלב זה.
התחלתי כך (באתר אחר) במשך איזו תקופה, כאשר היו דיבורים על הסגירה של ישראבלוג, ואז חדלתי מזה, אבל עכשיו התקלה הטכנית הזאת כנראה היוותה איזה טריגר לנסות את זה שוב.
אז עוד אין לי מושג איך עורכים ומעצבים  באתר החדש, איך שמים קישורים ורשימות ומה לא (לא שממש הצטיינתי בזה בישראבלוג, אבל הגעתי לאיזשהו מינימום שהיה לי נוח איתו), אבל קפצתי למים והנה אני כותבת כאן, ו...ימים יגידו.

אז עוד מעט אצא לאסוף את הנכדים מהגן, נלך לקפוארה, ואולי אולי נגיע באמת לספריה במקום הויכוחים השבועיים על "סבתא תקני לי משהו" ואם לא צעצוע אז לפחות משהו מתוק לאכול. לקחתי איתי שתי "ביצות קינדר" ואני מתכוונת להסתפק בזה.
קיבלתי טלפון ממאמן שהכרתי באימושיין (לא מישהו שהיה איתי בקורס) שהוא רוצה להפנות אלי מתאמנת חדשה.
בשבוע שעבר פנתה אלי עוד חברה מאמנת (מהקורס שלי) ואמרה גם היא שהיא מפנה אלי מתאמנת חדשה.
אז בפוטנציה יש לי שתי מתאמנות חדשות. בינתיים אף מהן  עוד לא התקשרה.
ממילא נראה לי שעדיף שאפגש איתן רק אחרי פסח כשאחזור מחו"ל.

אז חו"ל....בעוד שבוע אנחנו טסים. כמה ימים בניו יורק (וסדר פסח אצל בן דוד של T בניו ג'רזי), ואז כמה ימים בניו אורלינס - לשם יצטרפו אלינו בני וכלתי - ועוד יום אחד בבוסטון והביתה.

T וע' עובדים במרץ על הפרויקט שלהם בלימודים (שהוא בעצם ייעוץ עסקי אמיתי לעסק מצליח בעסקי המזון שמעונין לגדול עוד ולפתוח סניפים בזכיינות). מזמן לא ראיתי אותם מתלהבים ככה (וגם שוברים את הראש על פתרונות אפשריים, דוחות כספיים ומאזנים....). הם ממש נהנים מזה, ואני ממש שמחה בשבילם.

נדמה לי שנרגעתי בתחום ה"פסק זמן" ובכלל המתוקים....כמו שזה בא זה נעלם. וטוב שכך.
זהו, נראה לי, להפעם. עכשיו אני צריכה להתחיל ללמוד לעצב את הבלוג הזה.....אבל לאט לאט. יש לי זמן.

הקראת הצוואה וסוף השבוע שהיה

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה ושמרתי בטיוטות.....ומאז אני לא מצליחה בכלל לגשת ל"קטעים קודמים"...עוד מישהו נתקל בתופעה הזאת? יש עם מי לדבר בישרא? לא נראה לי.

 

המפגש עם החברות בשלישי בערב היה מהנה מאד כרגיל איתן, וברביעי הייתי בכיתת אמן באימושיין ואחרי כן בקבוצת המנטורינג אצל המאמן שלי - הנאה צרופה!!!

 

בכל אופן - להקראת הצוואה של הדוד הגיעו שני בני דודים, פרט ל-T ואני, ובני הדודים האפוטרופוסים.

זה היה מוזר.

עורך הדין הקריא את הצוואה, ואז נתן הסבר יפה ומפורט לגביה. 

התברר, שפרט לכך שכבר אין בירושה דירה (והוא הסביר מאד יפה מדוע הדוד נאלץ למכור אותה וכיצד T הציל את המצב על ידי כך שהוא קנה אותה ובכך לא היה צורך שהדוד יעזוב את הדירה ויגור בשכירות עד סוף ימיו), החליט הדוד (בניגוד למה שלחש כל השנים לאחייניו האהובים) להעביר את כל מה שנותר לו (כסף) לאשתו (שחייה כאמור בבית אבות סיעודי שעולה 16,000 ש"ח בחודש). 

במקרה (שכבר לא נראה אפשרי) שגם היא תלך לעולמה ועדיין יישארו כספים, מיועדים 10,000 ש"ח מתוכם לצה"ל, 10,000 לארגון "יד שרה", והנותר יחולק שווה בשווה בין 8 אחייניו ואחייניותיו. 

התכולה של הדירה, לפי הצוואה, שייכת ל-T.

T לא רוצה משם שום דבר, והוא כבר הודיע לכל בני דודיו שהם מוזמנים לבוא לקחת מהדירה כל מה שיחפצו. אחד מבני הדודים שנכח בהקראה, אמר שיש שם כמה שטיחים יקרי ערך, וייתכן שניתן למכור אותם ולחלק את תמורתם בין כל בני הדודים. 

בני הדודים שלא נכחו בהקראה קיבלו את הצוואה ואת ההסבר במייל, ובשלב זה לא שמענו עדיין מאף אחד מהם.

הפריט היחיד שהוזכר בצוואה במפורש היתה טבעת זהב שהיתה שייכת לאמא של הדוד (סבתא של T), עליה חקוק שמה ובתוכה חקוקים שמותיהם של חמשת ילדיה. את הטבעת הזאת ביקש הדוד להעניק לבת של בת דוד מהצד השני של המשפחה (לא אחת מאחייניותיו) אשר קרויה על שם אמו. בשבת נסענו לדירה, T, אחד מבני הדודים ואני, לחטט במגירות ולנסות למצוא את הטבעת. מצאנו אותה. היא לא במצב הכי טוב, וספק אם בת-בת הדוד תרצה לענוד אותה (גם אחרי ש-T יישר אותה וילטש אותה) אבל היא תקבל אותה כמובן ותעשה בה כרצונה. 

 

החיילת שלנו, שהיתה אמורה להגיע אלינו ביום חמישי, הודיעה בסוף שהיא תגיע בששי. כן, יש לה קטע של חוסר החלטיות (או יותר נכון - כל רגע היא מחליטה משהו אחר). כשהתברר שהיא תגיע ברכבת של 15:10, כמה דקות אחרי שהאוטובוס האחרון מתחנת הרכבת ליישוב שלנו יוצא (חוסר התיאום בין הרכבות לאוטובוסים תמיד מרתק בעיני) קמתי בלית ברירה מהשנ"צ כדי להביא אותה, ואחרי כן כבר לא הצלחתי להרדם שוב. לא נורא.

היא היתה אמורה לישון אצלנו בששי אבל היה ברור לנו (עוד לפני שהיה ברור לה, כנראה) שהחבר שלה יבוא לקחת אותה אחרי ארוחת הערב שוב, והיא כבר לא תחזור. זו היתה ארוחה עם משפחתו של אחי, והם כולם התלהבו ממנה והיה ערב ממש נחמד. בתי ומשפחה לא הגיעו, הם ארחו את אחותו של חתני ומשפחתה. 

 

בשבת התברר שהיא שכחה אצלנו את המדים ואת החוגר (עוד תכונה אופיינית - היא לגמרי מעופפת ), אז כשחזרנו מהדירה של הדוד אספנו אותה אלינו, והיא כבר נשארה לישון ויצאה מכאן הבוקר לבסיס. כמובן שמישהו לקח לה את התיק בטעות מהאוטובוס....אבל בסוף התיק נמצא אחרי כמה שעות. בקיצור - לא יהיה משעמם עם המתוקונת הזאת. 

סוף סוף היא שובצה בתפקיד סמב"צית (סמל מבצעים, למרות שהיא לא סמלת ואיזה מבצעים יש בבה"ד 20 בצריפין ?) - אחראית על השמירות, אחראית על טיפול בחיילים ("למשל מישהו התעלף אז טיפלתי בזה" היא נתנה דוגמא). היא אמורה להיות יומיים בשבוע בבסיס, ופעם בחודש לסגור סופ"ש. כל שאר הזמן היא חופשייה, וכבר התחילה לעבוד. אנחנו מניחים שגם העובדה שהיא הוכרה כחיילת בודדה וגם המשפט שהיא צריכה לצאת ולהעיד בו מידי פעם גרמו לשיבוץ הזה. בכל מקרה היא כנראה תגיע לכאן שוב בשלישי....

 

המזגן בחדר שלנו שוב מקולקל (אותה תקלה error 5) בפעם השלישית השנה....מחר יגיע שוב טכנאי לנסות לפתור את זה. אני מאד מקווה, כי אין לי עכשיו חשק (או כסף) להשקיע במזגן מיני מרכזי חדש........

כנראה עדכון בהמשכים....

זה כנראה יהיה עדכון בהמשכים לגבי הצוואה של הדוד של T, כי בפגישה אתמול במשרד עורך הדין נכחו רק 4 בני דודים, שניים מתוכם (T והאפוטרופוסית) כבר היו בעינינים יחסית. לשאר בני הדודים T הודיע הבוקר במייל (כולל לאחיו), תוך שהוא מצרף צילום של הצוואה. 

אז את התגובות שלהם, אם תהיינה, נקבל בהמשך.

אז מה היה? 

האמת, גם אנחנו לא ידענו מה כוללת הצוואה. ידענו רק שאת הפריט העיקרי שכולם ציפו לו, הדירה, היא לא כוללת.

עורך הדין פצח וסיפר את כל הסיפור - החלק שבו האחיינית של אשתו של הדוד ניסתה לזכות באפוטרופסות על דודתה, בתואנת שווא שהדוד מרביץ לאשתו. אני לא הכרתי את כל הסיפור, והתברר מעורך הדין אתמול שהיה זה דיון ארוך וסוער בן חצי שנה, בו עובדת סוציאלית, שהעידה לטובת הדוד, נחקרה קשות על ידי התובעת, וגם בת הדוד ובעלה (האפוטרופוסים) העידו לטובת הדוד, ובסופו של דבר בית המשפט לא רק שלא קיבל את התביעה, אלא גם החיל על התובעת את הוצאות המשפט ועוד קנס. 

העניין היה שאזלו הכספים של הדוד, שמימנו את בית האבות הסיעודי של אשתו (כ-16,000 ש"ח בחודש), ובית המשפט (האפוטרופוס הכללי) הורה למכור את הדירה (את החצי של אשתו של הדוד) כדי לממן את המשך השהייה. במצב שנוצר, הדוד נקלע למצוקה בה הוא נאלץ למכור את דירתו, וחשש למצוא את עצמו בגיל 93 נאלץ לעבור לגור בשכירות או בבית אבות בעצמו עקב מכירת הדירה לצורך המימון. הוא קרא ל-T לעזרה ואת שאר הסיפור כבר סיפרתי כאן: T קנה ממנו את הדירה (על פי ערכה על פי שמאי שמונה על ידי בית המשפט) תוך שהוא מתחייב בחוזה לאפשר לדוד ולמטפלת שלו להמשיך לחיות בה ללא תשלום שכר דירה או כל תנאי אחר, עד סוף ימיו. 

בשלב הזה אחד משני בני הדודים שנכחו בדיון אמר במפתיע "כל הכבוד T" - ואני אומרת במפתיע, כי לא ציפינו זאת ממנו. הוא היה אחד מבני הדודים שהכי חששנו מהתגובה שלו, כי ידענו שהוא די מסתמך על הירושה הפוטנציאלית הזאת. בקיצור, הפתיע לטובה. 

אחרי הסקירה הזאת ע"י עורך הדין, הוקראה הצוואה - והתברר שהמצב עוד יותר חמור למי שציפה לקבל משהו מהדוד ז"ל.

הצוואה אומרת חד משמעית שהיורשת היחידה של הדוד היא אשתו, וכל עוד היא בחיים, כל הכספים שנותרו לו, יממנו את כל צרכיה. 

בעת פטירתה, אומרת הצוואה, אם עדיין ישארו כספים - מה שבכלל לא בטוח, הוא ביקש לתרום 10000 ש"ח ליד שרה, 10000 לצה"ל, ואת השאר לחלק שווה בשווה בין 8 אחייניו (או בין צאציהם במקרה שלא יהיו עוד בין החיים) - מה שהעלה על פנינו חיוך עגום, כי באמת חלק מהאחיינים לא בריאים, מבוגרים בעצמם (חלק כבר עברו את ה-80), ונראה כי אשתו של הדוד, גם היא כבר בשנות ה-90 לחייה וקטועת 2 רגליים,  עוד תקבור את כולנו .

כל התכולה של הדירה שייכת בעצם ל-T, פרט פריט בודד אחד שמופיע בצוואה  - טבעת זהב שהיתה שייכת לאמא של הדוד (סבתא של T מצד אמא) עליה חקוק שמה, והדוד ביקש לתת טבעת זו לבת של בת דודו של T מצד אבא דווקא, שנושאת את שמה. לא יודעת אם סיפרתי כאן על המבנה המיוחד של משפחתו של T, אבל בקצרה אומר שכל הדודים האלה גדלו בעצם כאחים חורגים, כי סבא של T מצד אבא שהתאלמן, התחתן עם סבתא של T מצד אמא.....מרתק!

עכשיו השאלה היא היכן הטבעת הזאת, וכנראה בשבת יערכו T ובן הדוד האדריכל (זה שאמר "כל הכבוד") חיפוש בדירה בניסיון למצוא את הטבעת. 

בכל מקרה T הודיע לבני הדודים שאם מי מהם רוצה משהו 

 

שיגרה ברוכה #2

אתמול שוב היה "יום נכדים", והמתיקות שלהם מילאה אותי, כרגיל.

נשמותק לא הפסיק לשיר שירים של פסח, עכשיו הוא חזק בשירים ומילים של שירים....

זוכרת שחכמוד התחיל עם זה בגיל יותר צעיר....ועכשיו זה קצת נרגע אצלו.

אבל שניהם מאד אוהבים לשיר ולרקוד ואוהבים שמקריאים להם ספרים - תענוג!

השארנו את נשמותק בקפוארה, כרגיל, ושוב כמובן עלתה השיחה הרגילה של "סבתא תקני לי משהו" ואני כבר הבטחתי כמה וכמה פעמים שלא קונים יותר כלום (פרט למשהו קטן לנשנש), ונכנסנו הפעם לשיחה ממש רצינית על התמכרויות (ואני מזכירה לעצמי שחכמוד רק בן 5!) - וכמה שהקנייה הזאת מיותרת וכמה חשוב להיגמל ממנה. בראש הוא לגמרי מבין, בגוף - הוא זקוק לזה. עמדנו בגבורה בהחלטה (שלי) ולא קניתי לו כלום. גם נשמותק שאל בסוף החוג, כשבאנו לאסוף אותו, "מה קנית לי?" אבל לגמרי לא עשה עניין כשאמרתי שלא קניתי כלום. הוא גם לא עשה עניין כשביקש לקנות משהו מתוק בדרך הביתה, ואמרתי שחבל שיקלקל את התיאבון כי אמא הכינה להם אוכל נהדר לארוחת הערב. הוא, בניגוד לחכמוד, מעדיף אוכל ממש על פני מתוקים. "סבתא, תראי," הוא אמר לי כשיצאנו מהחוג. "אין חושך בחוץ". ואז פצחנו בשיחה מעניינת על ההבדלים בין חורף לקיץ, המעגל האליפטי שכדור הארץ עושה סביב השמש, כך שלפעמים היא קרובה יותר ולפעמים רחוקה. אין על הילדים האלה!!!

 

בערב התברר שעורך הדין שטיפל בדוד ז"ל של T הוציא הודעה שמתוכננת קריאת הצוואה של הדוד אצלו במשרד ביום חמישי בערב, כל האחיינים מוזמנים. T ממש השמיע אנחת רווחה. הוא היה מאד לחוץ מהעניין הזה, כשייוודע לבני הדודים שלו, שלא רק שאין דירה בצוואה, אלא גם ששוב הצטבר חוב לבית האבות הסיעודי של אשתו של הדוד, ויש סיכוי סביר שמכל הכסף שהדוד תמיד הבטיח לאחייניו בירושה (וחבל שעשה זאת, אבל הוא האמין שזו הסיבה שהם ממשיכים לבוא לבקרו), לא יישאר כלום או לפחות לא יישאר הרבה. מי חלם שהיא תחיה יותר ממנו? על זה נאמר (ברשעות מחוייכת: חולה חולה חולה...אלמנה).

T נרגע, כשהבין שמי שיתאר את המצב שנוצר לפני 3 שנים שבו בית משפט אישר למכור את הדירה כדי להמשיך לממן את בית האבות ולסגור את החוב - יהיה עורך הדין, שגם נכח בכל התהליך, גם כתב את החוזה, גם את הצוואה עצמה....

 

אנחנו כל הזמן מתכתבים עם החיילת שלנו בוואטסאפ, היא סיימה את הקורס שלה ועברה (בפעם שלישית, אבל עברה) את המבחן המסכם, וכרגע היא כבר יומיים מחכה לשיבוץ. מסתבר ששום דבר לא משתנה בצבא...הכל לא מאורגן וכל החלטה היא בסיס לשינוי. אולי היא תקפוץ אלינו היום, אם היא תסיים מוקדם. 

 

הערב אני נפגשת עם שתי חברות יקרות שמזמן לא הצלחנו להתראות ואני ממש מצפה לזה.

 

מחר כיתת אמן באימושיין (מתקיים פעם בחודש) וגם לזה אני ממש מצפה. אאלץ לצאת בצהריים לפני הסוף כי מחר גם מפגש של קבוצת המנטורינג (לפעמים זה מתנגש). בקיצור - מחר צפוי יום גדוש ומלא הנאה.