בדרך כלל אני לא מנקה באופן מיוחד לקראת הפסח. למדתי מאמא שלי לנקות כל השנה, ובכל שבוע לנקות משהו אחד יסודי, כך שבסך הכל במשך כל השנה הבית ממש נקי. בשנים האחרונות שגם יש לי עוזרת, זה הכי קל. היא עושה את השוטף, אני עוברת במשך השבוע על הדברים החשובים (מטבח, שירותים), ובכל פעם אני מנקה או מסדרת משהו אחר. וגם לה אני תמיד נותנת משהו אחד לשים עליו את הדגש - במיוחד כי הבית גדול והיא לא מספיקה את כולו בפעם אחת.
אז עכשיו היא חולה. כבר שבועיים שהיא חולה. ובשבוע הבא אנחנו טסים, וזה אומר (כבר כתבתי את זה) שהיא לא תהיה כל החודש. אז אין ברירה - הפשלנו שרוולים וניגשנו בעצמנו לעבודה. יש לנו עוזר - הרובוט הנאמן - שלפחות חוסך לנו את עניין שאיבת/טאטוא הרצפות בכל החדרים. אני התלבשתי על כל השירותים/מקלחות/אמבטיה - וכבר עשיתי ממש יסודי כולל פינות שהיא לא מגיעה אליהן. T שוטף את הרצפות כשהרובוט מסיים. נשאר אבק מהרהיטים....
את המטבח אני גם ככה מנקה כל יום כמעט, בקטנה.
אתמול אימנתי בפעם האחרונה לפני הנסיעה, והיום היה לי אימון משלי אצל המאמן שלי. התחלתי להיכנס למחוזות לא פשוטים באימון האישי שלי. חזרה לילדות מוקדמת, סיוטי לילה, פחדים....דברים שאני לא מרגישה בנוח לשתף. אני נתקלת בהמון סימני שאלה לגבי הדברים שעולים - מאיפה ילדה בת 3-4 בכלל חושבת על דברים כאלה, שלא היתה לה שום חשיפה אליהם בחייה עד אז....אבל אני מרגישה שאני סוף סוף נוגעת באימון בדברים שיושבים לי כל חיי ממש מתחת לפני השטח, כאשר פתאום נגיעה קטנה, חצי מילה או טון דיבור או אפילו מנגינה מסוימת - יכולים להציף בי את העצב התהומי הזה, האימה המשתקת, חוסר האונים ובעיקר חוסר התקווה שחשה הילדה הקטנה ההיא שהייתי בביעותי הלילה שלה ובחיי היום יום שלה, בלי שיהיה לכך הסבר הגיוני. אז אני מעזה לגעת, מעזה להתבונן - לחקור, והמאמן שלי מלווה אותי בהמון חמלה והמון פשטות - נותן לי לעצור כשזה בלתי נסבל....ויש לנו (לו ולי) הרגשה שאם נפרק את הזיכרון הזה עד הסוף, עד היסוד - יש סיכוי ששכבות רבות שניבנו עליו תוכלנה להשתחרר בבת אחת. הלוואי.
תובנה אחת שהיתה למאמן שלי היום בתום האימון, היתה שהוא מתחיל להבין שכגודל הפחד והסבל וייאוש שהילדה שהייתי חשה משום מה בגילאים ההם, כך היום באה לידי ביטוי האמפתיה והחמלה שלי. הוא הצליח פתאום לראות קשר ישיר ביניהן - כאילו האחד מאפשר את השני. חומר למחשבה.
אז מחר חמישי - נלך לסופר (בקטנה, כי אמנם יש ארוחה ביום ששי אבל בתחילת השבוע כבר נטוס), ל-T יש פגישות עבודה, לי יש מפגש עם חברתי מ' (זו מהתיכון, שחידשתי איתה את הקשר לפני כמה שנים) ואחרי הצהריים קבעתי תור למסאז' בקאנטרי. אחרי כל הניקיונות האלה גופי הדואב יברך על כך ביותר!
בששי החיילת תגיע וכך גם בתי עם חתני והנכדים המתוקים....
השבוע כמעט נגמר
וגם כאן כמובן
אני חושבת שמי שעבר קשיים בחיים שלו מסוגל להיות אמפתי ולהבין אחרים שנמצאים בקשיים יותר ממי שלא עבר בחייו דברים דומים.
השבמחקשתהיה נסיעה נהדרת!
אז אם לא נתכתב בבלוגים עד אז - שיהיה חג שמח, ונסיעה טובה!
השבמחקאצל ילדים קטנים, פחדים לא חייבים להיות ממשהו שהם חוו, אלא ממשפטים שהם שמעו לדוג’ ויצרו אצלם מציאות בראש, שמספקת בעצם קיומה להיות להם לחרדה ולפחדים אמיתיים כאילו חוו אותה באמת. כשאנחנו חווים משהו קשה בנושא מסויים, אנחנו נפגין הרבה יותר אמפתיה כלפי אדם שחווה אותו דבר, או דברים דומים.. הרבה פעמים, כשאני מדברת אצלי בבלוג על הילדה הקטנה שהייתי, יש לי הרגשה שאת באמת אחת הקוראות שיותר מבינה, מה זה הדיבור הזה ל"ילדה הקטנה"...שמחה בשבילך, שהגיע הרגע שבו את מעיזה לגעת באותם עולמות מפחידים וישנים, ומקווה שבאמת תצליחי לשחרר את הכובד של זה וללמוד את הצד הטוב והקל יותר. תחבקי חיבוק גדול את הילדה הקטנה הזו שהיית, שגרמה לך להיות באמת כזה אדם רגיש ונפלא כמו שאת כיום.. שתהיה טיסה נעימה וחג שמח..
השבמחקתודה רבה עדה, אני מניחה שעוד נתכתב עד אז אבל בכל זאת חג שמח גם לך
השבמחקתודה קורדליה יקרה, בהחלט מצפה לנסיעה הזאת כבר. בעיקר לחבק את בני וכלתי. חיבוקים ממושכים. מילוי מצברים.
השבמחקלגבי מה שכתבת בהתחלה: אין לי באמת מושג איך בן אדם מפתח אמפתיה והשני לא. הרי אנחנו שומעים יום יום על פושעים ורוצחים (או מחבלים או רודנים) שמתעמרים ופוגעים באחרים ואז מתברר שהיה להם סיפור ילדות קשה....
ומצד שני אני רואה את ילדיי, שילדותם (גם הם עצמם מעידים על כך) היתה מופלאה, מלאה אהבה ורוך ועונג ואושר - ויש להם אמפתיה טבעית....
בקיצור - אין נוסחא. פשוט הבאתי כאן את התובנה שעלתה למאמן שלי בראש בסוף האימון...
טוקס יקרה אני ממש מרגישה שאת מרגישה אותי, כנראה כמו שאני מרגישה אותך אני באמת לא מספיק מכירה או מבינה פסיכולוגיה של הגיל הרך, אבל כנראה שזה נכון - שילדים והדמיון שלהם (בגילאים האלה במיוחד משלים המון חוסרים בעצמו כי את רוב מה שהוא שומע או לא מבין ממש) מנפחים דברים לכאורה פשוטים, מפתחים פחדים באופן חסר היגיון או פרופורציה למציאות. מה שמטריד אותי הוא שבגילאי 3,4,5 לא הייתי חשופה לסרטים, טלוויזיה, אינטרנט (לא היה) ואין לי מושג מאיפה באו לי המראות והמעשים שחוויתי בחלום ביעותים הזה, שחזר על עצמו המון במשך כמה שנים. מעולם לא דיברתי עליו עד היום, פחדתי והתביישתי, ותמיד היה לי חשש שקרה לי משהו שהדחקתי ואיני זוכרת אותו...אני מקווה שאת צודקת דווקא ושזה בכל זאת הכל בראש. חג שמח טוקס יקרה, מחבקת את הילדה שבי, וגם את הילדה שבך.
השבמחקבמקום לעשות ניקיון פסח גדול בבית את עושה את הניקיון בנפש פנימה - ניקיון הרבה הרבה יותר טוב ומועיל.
השבמחקפחד מבוסס פעמים רבות על כלום בעצם, דמיון פרוע שמועצם בגלל חששות ואחרי שמפרקים ובודקים מבינים שלא היה ממה לפחד בעצם. מקווה שזה מה שיתברר גם אצלך.
חג שמח ובילוי נעים
אני תמיד מורידה אבק מהרהיטים לפני הטיטוא ושטיפה, בגלל הפחד (הלא מבוסס) שהאבק שאוריד מהרהיטים ייפול על הרצפה.
השבמחקאצלנו יש ניקיונות מיוחדים לפסח, שאני ממש מתרגשת לעשות. קצת כמו טקסים. למשל, לנקות את כל המדפים במקרר או להפוך את המזרן, לפתוח את הסיפונים מתחת לכיורים בכל הבית או לכבס את כל הצעיפים.
תמיד אני נדהמת עד כמה תקופת הילדות היא בור ללא תחתית בטיפולים ואימונים. למה דווקא שם נצברות הרבה תחושות מורכבות, יותר מבכל תקופה אחרת?
כן, אני מסכימה שלא מספיק שלאדם היו חיים קשים כדי שיהיה אמפתי. צריך כנראה עוד משהו. אולי בגנים?
השבמחקושוב, תיהנו!
חחחח צודקת, את הניקיונות היסודיים אני עושה בנפש פנימה. מחבקת אותך חזק עכשיו, צופה אהובה.
השבמחקבתכל’ס כמה שזה היה מעייף קצת לנקות את כל בתי השימוש/אמבטיות אתמול, היה בזה גם סיפוק נהדר. כמו בסוף אימון אחרי שנברתי בקרביים ובכיתי והבנתי ונרגעתי....משהו דומה (אבל שונה) הרגשתי אחרי הניקיון.
אני מאד מקווה שהפחד הזה מבוסס על כלום. כלומר - על משהו שהילדה שהייתי העצימה מאד, אבל שאני - כבוגרת - אם אסתכל מהצד, אגיד שזה כלום בעצם. מאד מאד מאד מקווה.
חג שמח גם לך, הרבה מנוחה (אם אפשרי - בחגים אתם עובדים הכי קשה!) והרבה בריאות.
המשך
השבמחקלגבי הילדות - זו ההתחלה. זו הבנייה שלנו. זו הלמידה שלנו. זו הספיגה הראשונית של העולם, וכל דבר שקורה לנו שם - גם גדול וטראומטי אבל גם קטן וטריוויאלי - נלמד, ומוסקות מסקנות, נעשות התאמות, והחלטות - לגבי עצמי, לגבי המבוגרים שאיתי, לגבי העולם. אחרי הפעם הראשונית הזאת, כל דבר דומה (מבחינתנו) שקורה, הוא כבר שחזור של המסקנה, אשרור של ההחלטה, "הוכחה" שהמסקנה נכונה...והשכבות נבנות. גם היום זה ממשיך לקרות, אבל זה כבר כמעט תמיד יושב על מנגנון או דפוס קיים. הגיעי לדפוס הראשוני - פרקי אותו, למדי אותו, הביני מה הסקת כילדה, תני לילדה כוחות בדמיון לנהוג אחרת מאיך שנאלצה להתנהג במציאות, הביאי לה מבוגרת מיטיבה שתתן תוקף לתחושות שלה אז...והדפוס יתמוסס. או חלק ממנו (אם יש הרבה שכבות). ואז - כשיקרה שוב משהו דומה היום, התגובה כבר לא תהיה זהה. אפשרויות חדשות יפתחו בפנייך. יהיה לך יותר חופש, כבר לא תפעלי מהאוטומט.
אז את הניקיונות האלה אני עושה (או העוזרת, תלוי איזה מהם) כל שבוע. היא עושה את כל מה שממש קשה, Heavy duty ואני עושה את ה-fine tuning והבית ברובו כל הזמן נקי. את הכיריים, כיור, מדפי מקרר במטבח אני מנקה כמה פעמים בשבוע, על הדרך. הוצאתי משהו מהמקרר וראיתי שהמדף מתחתיו מלוכלך? מייד שתי שניות של סקוטשברייט וויש קטן של מטליונת מיקרו פייבר וזה מבריק. לא קשה, לא לוקח זמן, סיפוק מיידי וניקיון שוטף לאורך זמן.
השבמחקהמשך
💓
השבמחקאגב את האבק אני עושה קודם כל בעזרת שואב אבק - פחות בגלל האבק ויותר בגלל השיערות של החתולים....אז בכל מקרה שום דבר לא נופל לרצפה....הכל נשאב לשואב
השבמחקאולי זה לא משנה אם זה ’באמת’ או ’רק בראש’ - והרי עבורך הסיוט החוזר הזה היה, ועדיין, אמיתי לגמרי. ילדים אכן מבינים דברים מילולית: הכרתי ילדה שהלכה ומלמלה ’ירושלים, ירושלים’ כי הגננת לימדה אותם ש’אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני’ והיא היתה בטוחה שהיא צריכה כל הזמן לחשוב על ירושלים אחרת יד ימין שלה תקבל שיתוק או משהו כזה.
השבמחקהתחושה שלי הפוכה: שהטאטוא מעלה אבק למדפים.
השבמחקאני חושבת שחלק גדול מפיתוח אמפתיה נובע מחינוך ורגישות טבעית , ולא בהכרח מחוויות קשות או חוויות טובות.
השבמחקאפשר לחנך לאפתיה על ידי פיתוח "שריר" האמפתיה. מגיל צעיר מאד להעיר את תשומת לב הילד למה שהתנהגותו עושה לאחרים, לרגשות שלהם.
וכמובן לתת דוגמא אישית.
נסיעה טובה שתהיה, תהנו
זה לגמרי נכןן מה שאת אומרת, מניפה.יקרה. וכרגע לפחות זה באמת לא משנה אם הסיוט החוזר הזה נולד כתוצאה מהבנה מילולית מעוותת שכזו או שחלילה קרה לי באמת משהו דומה למה שקרה בחלום. מטריד אותי שהאירועים שבחלום הם לא משהו שילדה בת 3 בכלל אמורה להכיר אבל כני שמה את זה בצד כרגע. נכנסת פנימה יחד עם המאמן שלי עד כמה שאני מסוגלת, סומכת עליו שיאפשר לי לצאת מזה אם זה הופך קשה מדי וסומכת גם על העובדה שמה שזה לא היה אז בילדות : זה כבר קרה (בחלום בטוח ובמציאות מקווה שלא) ושרדתי את זה. עכשיו זה רק הזיכרון. זיכרון שניבנו עליו המון שכבות של פחד ועצב וחוסר אונים וחוסר תקווה שאותם אני עכשיו חוקרת ומפרקת...
השבמחקזה נשמע לי נכון מה שאת אומרת. פועה. כמו שעניתי לקורדליה למעלה, הרבה פעמים קושי בחיים או בילדות דווקא עלולים לגרום להתנהגות הפוכה לגמרי מאמפתיה
השבמחקהתגעגעתי אליך!
השבמחקכשאני קוראת אותך אני חושבת על הדברים שאולי היו עולים בי אם הייתי עוברת אימון, וזה קצת מפחיד אותי. אני יודעת שיש בי הרבה דפוסי תגובה אוטומטיים אגרסיביים שמופעלים במצבים בהם השליטה הריגשית שלי נמוכה. כאילו תוקפים את המהות שלי ואני צריכה להלחם על עצמי כדי לשרוד. זה קרה לי המון מול ממיע, כי אני חושבת שהוא היה באופן אוטומטי התחליף להורים שלי. ציפיתי שהוא יתקן את הפגיעה שהם גרמו, ואפילו לא נתתי לה שם ולא ממש ידעתי להגדיר. זה עשה הרבה מאוד נזק ביננו שלא מעט זמן אנחנו מנסים לתקן. אני חושבת שזה התלבש בדיוק על הפגיעות שלו, אז אפילו יותר קשה להתיר.
בחזרה אליך - אני מעריצה את האומץ שלך לגעת במקומות האלו ולהעז להחלים. להאמין שאת יכולה להשתחרר מזה על ידי התחברות. אני עדיין קצת מפחדת ממה שהיה שם וכמובן שנשאר בגוף.
שמעי זה מדהים אבל כשאת כותבת על סיוטים אני זוכר שכילד היו גם לי סיוטים,אני לא בטוח אם הם היו בלילה אבל אני זוכר שהיו,אני לא מצליח לזכור באיזה גיל חוויתי את זה,כמה זמן זה נמשך ומתי זה הסתיים אבל אני זוכר שהיו. לצערי אין לי את מי לשאול ,אני יכול לנסות את אחותי אבל היא צעירה ממני ואני לא חושב שאם היא חזתה במשהו,היא ודאי הבינה. זה לא משהו שמטריד אותי היום,אבל זה מסקרן. ואני מצדיע לכל מי שמוכן לעבור תהליך בירור,היום לא הייתי עושה זאת וכשהלכתי לפסיכולוגים (3 פעמים ליתר דיוק) אני לא זוכר שהנושא הזה עלה,מצד שני אני לא זוכר מה כן עלה. בקיצור סמטוחה של זכרונות
השבמחקזה בהחלט מפחיד, כי זה מכריח אותך להתבונן פנימה ולראות את עצמך באמת. וזה מכריח אותך לקחת אחריות על התגובות שלך היום, כמבוגר, כי את כבר לא ילדה חסרת אונים. כילדה היית חסרת אונים מול הורייך, אבל לא לעבוד על זה ולא לשחרר את זה משמעו שזה ממשיך להתנהל אוטומטית מול האחרים בחייך - למשל ממיע. וזה מחבל במערכות היחסים וגם במערכת היחסים שלך עם דברים אחרים בחייך - כסף, עבודה, הגוף שלך וכו. בעניין שבאימון זוגי (יש דבר כזה) אחד התרגילים שעושים לבני זוג זה להושיב אותם זה מול זו, אחד מהם רק מקשיב, והשני מדבר אליו/ה כאילו הוא/היא אבא או אמא שלו/ה. לפעמים הוא מספר לו איך זה היה לגדול אצלו. לפעמים הוא מספר על זיכרון שמח. לפעמים על קושי. בן הזוג המקשיב לא מגיב, רק מקשיב ונושם. בסוף בן הזוג המקשיב צריך לשקף לבין הזוג המספר את מה שהוא אמר, מדויק ככל האפשר, ובן הזוג שסיפר צריך לתקן לו אי דיוקים. זה מדהים כמה אתה פתאום לומד על בן זוגך שלא ידעת, על יחסו עם הוריו. זה מדהים איך אתה מבין פתאום דברים שעולים בתוך המערכת הזוגית, שהמקור שלהם הוא בילדות מול ההורים. זה מדהים כמה התרגיל הזה מקרב.
השבמחקזה מעניין שמאז שאנחנו בוחנים את החלום הזה, המאמן שלי ואני, גם הוא נזכר בסיוט חוזר שהיה לו בילדות. אמרתי לו שכדאי לו לחקור את זה עם המאמנת שלו העניין עם הסיוט החוזר הזה שלי הוא שלא סיפרתי אותו לאף אחד עד היום. הייתי מתעוררת, רצה למיטה של הורי, אומרת רק "חלמתי חלום רע" ונכנסת למיטתם לישון ביניהם. עד כדי כך פחדתי. הם רצו לישון ולא חקרו אותי מה חלמתי, וגם לא העזתי לספר. זה היה נורא מדי. וגם הזוי. התביישתי. וזה מדהים שאני היום מספיק סומכת על המאמן שלי ומספיק סומכת על השיטה, שהצלחתי להעלות את זה. לגעת בזה. זה לא עלה מהזיכרון הקוגניטיבי אלא מתוך תחושה. תחושה של חוסר אונים, של חוסר שליטה. של אין מוצא. שנתקלתי בה בסיטואציה נורמלית איזה יום. מדהים איך הגוף זוכר. כל הילדות שלי הפחד והעצב שלטו בי, לכאורה בלי סיבה. אולי אתחיל להבין לאט לאט את המקור....
השבמחקאף פעם לא חשבתי על זה ככה, על חוויות ראשוניות ועל האישושים והאישורים שלהן. הארת את עיניי!
השבמחקאוי :( כנראה שאין ברירה מעכשיו. רק עצם המחשבה על זה מעודדת לנהוג כמילות השיר: צריך לאבק פעמיים.
השבמחקרק כעת הגעתי לפוסט הזה , ומעניין שגם הנושא אצלך כמו בפוסט האחרון שלי הוא של אמפתיה
השבמחקאני חושבת שזה קשור לאדם עצמו , לרגישות שבו, לדעת להקשיב כשדרוש הקשבה...
בעניין פחדים ילד כבן 7 לפתע חשש להרדם לבדו במיטתו וכל זאת בגלל סרט שראה והדמיון התחיל לפעול אצלו
ואם לא "נדבר" אז שיהיה לכם חג שמח ותהנו מהנסיעה והמפגש המשפחתי
נראה לי שכולם עכשיו בטירוף שגעון הניקיון לקראת פסח
השבמחקזו הזדמנות טובה להפוך את הבית לעשות מצאי מלאי
להוציא מהבית דברים שלא משתמשים בהם ולפנות מקום לדברים חדשים
אני זוכרת שלי היו סיוטים כשהייתי ילדה בערך בגילאים שציינת
הבנתי שכל הילדים חווים בשלב זה או אחר של החיים סיוטי ללילה
זה מעניין כי נושא הפוסט בכלל לא היה על אמפתיה - רק האמירה של המאמן שלי בסוף. שגם עליה אני לא לגמרי סגורה (כלומר לדעתי זה לא בהכרח שיש בי אמפתיה בגלל קשיים שעברתי בילדותי). אבל כן - כמה מאיתנו מסתובבות בימים האחרונים סביב העניין של אמפתיה, איך להיות אמפתי ואיך לא....אגב אני אוהבת את המילה :חמלה. compassion. בניגוד לרחמים pity, למשל.
השבמחקילד כבן 7 שראה סרט - את זה אני בהחלט מבינה וגם לי היו דברים כאלה. הבעייה היא שאני מדברת על גילאי 3-4 בהם לא ראיתי סרטים עדיין, לא היתה טלוויזיה, לא נחשפתי לדברים כמו שהופיעו לי בחלום - אין לי מושג מאיפה זה בא לי. זה מפחיד וקצת מלחיץ מאיפה זה בא. אבל בהחלט ייתכן שמשהו שחוויתי, ראיתי, שמעתי - התרגם אצלי בדימיון המפותח...מי יודע?
חג שמח ותודה על האיחולים. חיבוק
אני מעולם לא נסחפתי לשגעון ניקיונות הפסח האלה, גם כל עוד שנינו עבדנו לא ממש היה לנו זמן וכוח לזה. לכן התרגלתי לנקות יסודי בכל פעם משהו אחד, במשך כל השנה - אם זה ארון או מגירה או מקרר או חלונות, תריסים וכו - כך בסך הכל אני תמיד יודעת מה יש לי ומה אין לי וגם תמיד הבית פחות או יותר נקי. גם חורף קיץ בבגדים הוא טריוויאלי אצלי כי הכל זמין כל הזמן, פשוט דברים עוברים מלמטה למעלה באותו ארון - אז זה לוקח כמה דקות. ובאותה הזדמנות גם מעיפה דברים שלא השתמשתי כבר שתיים-שלוש עונות....זה די שיגרתי אצלי.
השבמחקסיוטי לילה היו לי לאורך כל הילדות - כנראה כבר מהינקות - אבל החלום החוזר הספציפי הזה הוא די נוראי, הוא חזר על עצמו, והוא כולל דברים שילדה בת 3-4 לא אמורה לדעת על קיומם בכלל....מטריד!
בתור ילדה קטנה היו לי המון סיוטי לילה, שתרגמו את עצמם לפחדים בשעות היום, כל דבר היה מפחיד אותי. עד גיל 8 בערך לא יכלתי לישון מחוץ לבית (משפחה וכאלה) כי השהות בחושך בחדר זר הפחידה אותי. היה לי גם סיוט לילה קבוע סטייל תמי ועמי, שאני ואחי הצעיר ממני נמצאים בסיטואציה כזו, אני זוכרת את עצמי מפוחדת עד מוות. אני חושבת שבסביבות גיל 10 זה השתפר משמעותית, ולקראת התיכון פחות או יותר נעלם לגמרי. היום אני מבינה כמה אנרגיות הייתי צריכה להשקיע בשביל לשרוד את היומיום בשנים האלה, וכואב לי על הילדה שהייתי.
השבמחקכל הכבוד על הניקיונות, מוזמנים גם אלי!
אגב, את כתבת "מאיפה ילדה קטנה חושבת על דברים כאלה", גם אני תהיתי לגבי זה. אני חושבת שזה עניין של אופי, של רגישות, זה לא קשור בהכרח לסביבת החיים בה גדלנו. אני גדלתי תמיד בסביבה מאוד מוגנת, בחיים שלי לא ראיתי פשע או התנהגות אלימה של מבוגרים. לא חושבת שזה בא הסביבה. מה שכן, אני יכולה להגיד בוודאות שההורים שלי לא גילו עניין בפחדים שלי, לא חשבו שצריך להקדיש תשומת לב וכו’. אני מניחה שכך גידלו ילדים פעם. אני זוכרת שסבתא אחת (מצד אבא) היתה יותר רגישה, והסבתא השניה (מצד אמא) שהיתה אישה קשוחה שפירנסה את המשפחה שלה מגיל 14, לא היתה מרשה לפחד. אוי ואבוי היה לבכות לידה, היא היתה נוזפת.
השבמחקנשמע שאת בן אדם נקי ביותר.. אני לאחרונה הורדתי את הקצב ביום יום.. אין לי גם עוזרת כי זה פשוט לא מסתדר לי שמישהי זרה תתרוצץ לי פה.. אולי ביתיד כשאלמד לשחרר... לכן פסח אצלי הוא ביג דיל. במיוחד המטבח שקנאתי שאמרת שזה בקטנה. אצלי זה ממש לא בקטנה.. לצורך הדוגמא, אתמול ניקיתי את הכיריים אחרי 4 חודשים שלא ניקיתי אותם.. מאז הלידה של שוש! את יכולה לדמיין בטח מה הלך שם.
השבמחקמה שכן אני מאוד מרוצה מחלוקת העבודה שעשיתי השנה לעומת שנים קודמות שהייתי משאירה הכל לרגע האחרון ואז קורעת את עצמי ב 14 שעות של נקיון ללא הפסקה. (אני מהמשוגעות שנכנסות לכל פינה בפסח).
אני מרוצה כי הספקתי מלא בשבוע האחרון. פרסתי את המשימות לאורך כל השבוע ונשארו לי עכשיו הדברים הגדולים (מבחינתי) שזה התריסים והחלונות והמטבח שהוא יצטרך כניראה יום שלם..
חפרתי על הניקיונות.
אני שמחה לקרוא שאת מתמודדת עם דברים משמעותיים מהילדות.. זה בהחלט משחרר. טוב לדעת שאתם טסים. זה כל כך כיף לקחת פסק זמן פשוט ולטוס. שימי אותי במזוודה שלך בבקשה פליז פליז פליז?!?!
נשמע שהיו לנו סיוטי ילדות דומים, ותגובות דומות להם - פחדים במהלך היום. הסיוט שאני מתאמנת עליו עכשיו מזכיר את עמי ותמי רק הרבה יותר אלים וחוץ ממני היו בו עוד ילדים שאני לא מכירה. הוא התחיל בגיל כל כך צעיר שאין לי מושג מאיפה בכלל זה בא לי, עוד אפילו לא הכרתי סיפורים כמו עמי ותמי. וזה גם בכלל לא היה בסגנון של אגדת ילדים. החושך הפחיד אותי והצללים שנוצרו כתוצאה ממנורת הלילה ששמו לי נגד החושך - הפחידו אותי עוד יותר. מה שהייתי צריכה זה מישהו שיישן איתי. תמיד רצתי להורי, בהמשך לסבתא שלי שגרה איתנו, ובסוף (ואני מדברת על גילאי 10-11) אפילו נכנסת למיטה עם אחי הקטן. העיקר לא להיות לבד. וביום - פחדתי מהכל ומכולם. למרות שהייתי ילדה אהובה ולא באמת היו עלי איומים.
השבמחקונראה לי שאדלג על הנקיונות אצלך בשלב זה אם לא אכפת לך...;)
אני נקייה אבל בעיקר מסודרת. גדלתי בבית שבו לא שטפו כל יום (בעצם כשהייתי ממש קטנה אז כן, אמא שלי שטפה את הרצפה כל יום) אבל כל הזמן שמרו והקפידו על נקיון (בשנים האחרונות לפני שעזבתי את הבית זה כבר נהיה פנאטי - לחלוץ נעליים בכניסה לבית, לפתוח דלתות של ארונות מטבח עם מגבת כדי לא להשאיר סימן, לנגב את הברזים והכיור אחרי כל שימוש). לא היתה לנו עוזרת כל הילדות ובאיזשהו גיל הפכתי לממונה על חלק מהניקיונות, אז למדתי לנקות ממש טוב, בעיקר אמבטיות ושירותים. כשהתחתנו, מרגע שהיתה לנו אפשרות כלכלית התעקשתי על עוזרת. ולקח זמן עד שמצאתי אחת טובה. אבל גם הטובות מפספסות - ולא מפריע לי "להשלים". זה כבר הרבה יותר קל. כיריים זה מעצבן לנקות אבל כשמתרגלים לעשות את זה לעיתים קרובות, הלכלוך פחות מצטבר וזה נהיה ממש קל
השבמחק