השבוע סיימתי את קורס "נקודת מפנה".
חודשיים של לימודים לפי שיטת "סאטיה" בבית הספר לאימון emotion - שגם באו לחולל מפנה בחיי וגם היוו הכנה לתכנית המאמנים שכנראה אעשה בחורף.
אז התפנו לי ימי ששי, זה טוב, אבל גם מרגישה שיהיה חלל ריק היכן שהיה הקורס.
היה לי טוב ללמוד, טוב לחוות את תהליך הטרנספורמציה שהתכנית הזאת מלמדת ומאפשרת...טוב עם האנשים שלמדו לצדי (למרות שעד היום איני מכירה את חלקם הגדול - היינו כשמונים איש!).
הקשבנו, כתבנו, תרגלנו, שיתפנו, לפעמים התווכחנו - בעיקר צמחנו.
זה היה קורס לצמיחה אישית.
קורס להתעמקות פנימה, לימוד עצמי, היכרות עם עצמנו - דרך הגוף והרגשות.
בעזרתו (ובעזרת האימון הנלווה) הצלחתי להגיע למעמקים ששום אימון או טיפול קודם לא הצליחו, חלקם לא ניסו או לא העזו.
כאן זה פשוט קרה, שוב ושוב - והכל בזכות השיטה. העבודה דרך תחושות הגוף.
תהליך די מדהים, בעיני.
השמנדוב חולה לסירוגין כבר יותר משבועיים - קודם זה היה חיידק (התברר בדיעבד כחיידק) שתקף את מערכת הנשימה, עיניים, אזניים....והפיל חצי מהקבוצה שלו בגן (כולל כמה גננות), ואחרי שזה עבר, תוך כמה ימים שוב חטף דלקת אזניים נוראית (כאבים+בכי בלי חום) ושוב שיעול שמעיר אותו בלילה...אז שוב הוא עם אנטיביוטיקה (אולי לא קיבל למספיק זמן בנאגלה הראשונה?) ושוב בתי איתו בבית במקום לעבוד....
מחר אשמור עליו בבקר כמה שעות. מסכן קטן!
הייתי אצלה גם בראשון אחה"צ (עם בעלי) לבלות קצת עם הנכדים.
יום ראשון היה קשה מאד לחכמוד. הוא היה תחת סטרס כלשהו באותו היום - בטח בתגובה לכל הצומי שהשמנדוב קיבל עקב הבכי + כאבי האזניים... והציג בפני בתי (וגם הגננות בגן) את שלל צבעי הקשת של ה-terrible twos שעוברים עליו גם ככה.
בגן הוא סירב ללכת לשירותים וכמובן שברח לו פעמיים....והוא כל כך התבאס מזה!
גם בבית הוא סירב, וברח לו שוב...
בעלי שיחק עם השמנדוב בסלון והחכמוד לקח אותי לחדר השינה של הוריו לראות "פו הדוב - פיל נפיל" בטלוויזיה. היו לנו שם כמה רגעים של חסד...הוא אפילו צחק בקול רם.
מאוחר יותר כאשר היא הושיבה את שניהם לאכול הוא התחיל לזרוק אוכל וגם לירוק ....
בתי הורידה אותו ברוגע מהכיסא והודיע לו כי ככה לא מתנהגים בזמן האוכל ובכלל, ואסרה עלינו (במבט!) להתייחס אליו עד שיתעשת.
תוך כמה דקות הוא ניגש אליה: "סליחה אמא, סליחה. לא התכוונתי".
הלב שלי התכווץ (שלה עוד יותר)....
אבל היא לא נסוגה.
"אתה מבין מה קרה חכמודי? " היא שואלת אותו בלי להרים אותו על הידיים.
"אני כועס" הוא עונה לה (ואני מתאפקת לא לצחוק).
"אני כועסת" היא מתקנת אותו. "אתה מבין למה אני כועסת?"
"לא זורקים אוכל ולא יורקים" עונה החכמוד וחוזר ואומר "סליחה אמא, סליחה. אני לא התכוונתי".
בשלב זה היא כבר לא מתאפקת. מרימה ומחבקת אותו חזק ואומרת "נכון, אני סולחת לך חכמודי. אני כבר לא כועסת" ושלשתנו שלוליות.....
אי אפשר לעמוד בפני הילד הזה!
השמנדוב, ברגע שקיבל טיפות לאזניים ואנטיביוטיקה, כבר שוב מחייך ומשחק וזורה הרס איפה שרק אפשר.
אני שרה להם והוא מוחא כפיים ומניע את הראש מצד לצד (ככה הוא "רוקד").
המשבר עם החכמוד חולף לרגע, עד שהשמנדוב מנסה לקחת לו צעצוע.
"לא, שמנדובי, זה שלי." וגם "תעזוב אותי"....אין לו סבלנות לקטנצ'יק היום. מה לעשות, יש ימים כאלה.
ובתי כבר מרגישה כמו כישלון חרוץ כאמא.....
אני מסבירה לה שלא רק שהיא לא כישלון, ולא רק שהיא עושה כמיטב יכולתה, היא אמא מדהימה בעיני!
היא פורצת בבכי, הרגשות כבר צבורים אצלה הרבה זמן....
זה לא פשוט לגדל שני תינוקות, לעבוד, לנהל בית.....
נכון, גם אני עשיתי את זה. וגם לי זה לא היה פשוט. זה היה קשה מאד.
מאד.
מאד.
ולכן כל כך חשוב לי להיות שם בשבילה יותר ממה שהיו שם בשבילי.
והאמת שהיא מאפשרת יותר לעזור לה מאשר אני אפשרתי.
אבל לא באמת היו לי הרבה אפשרויות.
בגלל מצבה הנפשי של בתי ובזכות התור למסאז' שנדחה ליום חמישי, אני נוסעת אליה גם ביום שני.
אחרי האימון ואחרי החדר כושר.
הגעתי בזמן לאסוף אותם מהגן, והפעם החכמוד במצב רוח מצוין (וגם הלך לו טוב עם השירותים במהלך היום) ובזמן שבתי משוחחת עם הגננת,
הוא מוביל אותי לכיתה של השמנדוב.
השמנדוב "רוקד" בידים של הגננת שלו, אבל ברגע שהוא רואה אותי הוא מגדיל עוד יותר את החיוך ומרים אלי שתי ידיים.
אני כולי נחת סבתאית באותו רגע!
החכמוד והשמנדוב מתחבקים, ושוב אני נשפכת מנחת.
אחר הצהריים הזה הוא די תיקון ליום הקודם.
בתי מסדרת לכל אחד מהם פינת משחק בצדדים רחוקים זה מזה של הסלון....אבל איכשהו הם מוצאים זה את זה והמשחקים מתערבבים וזה בסדר. נראה לי שהיא נושמת לרווחה.
החכמוד לא בורח לחדר ההורים, וכולם מצליחים לשחק ביחד.
יש ימים כאלה.
נוסעת הביתה רגועה ומחוייכת....
ואתמול בערב נפגשתי עם חברות. היה כל כך כיף, כרגיל.
החברות שלנו התחילה בשירות הצבאי שלנו, אבל עם אחת מאיתנו לא היה בכלל קשר אחרי השירות.
שתיים מאיתנו היינו בקשר, לפעמים יותר ולפעמים פחות, במהלך כל השנים האלה. אבל השלישית מצאה אותנו במקרה לפני כמה שנים, נפגשנו והבנו שלמרות השנים ולמרות הניתוק - יש בנו כל הרבה מן המשותף....ומאז אנחנו משתדלות להיפגש, שלשתנו, פעם בכמה שבועות / חודשים.
ובכל פעם אנחנו כל כך נהנות....והקשר מתהדק ומתחזק.
אז הבקר אני בבית, קוראת בלוגים וכותבת קצת....ובטח אתרגל קצת אסטרולוגיה...
ואולי גם אשן סייסטה (הלכתי לישון אחרי חצות אתמול)...
והערב יש מפגש לקראת קורס המאמנים (המשך של נקודת מפנה) שמתוכנן לחורף...
ומחר, כאמור, אשמור על השמנדוב בבקר
ואחה"צ אקבל את העיסוי שנדחה מיום שני.....נראה לי סיום מושלם לשבוע הזה...
דרך אגב, אם דברים משתבשים לכם בתקופה האחרונה (מ-26/6 ועד 20/07) יכול להיות שזה בגלל שפלנטה מרקורי נמצאת בנסיגה כרגע...
בדרך כלל זה משבש דברים קטנים כמו לאבד מפתחות או תקלות בגלל שיבושי תקשורת - פגישות שמתפספסות או אפילו חוזים ועסקאות שלא יוצאים לפועל או שמתחרטים עליהם אחר כך....יש אסטרולוגים שמתייחסים בחומרה רבה להשפעה זו אבל מניסיוני אלה בדרך כלל שיבושים מעצבנים אך לא הרי גורל.....בכל אופן בהצלחה וקחו הכל בקלות 
.