את הסיפור הבא שמעתי מפיה של דודתו של T בערב יום השואה האחרון. מדובר באישה, אלמנה מזה כמה שנים, בת 89, בעלת חיוניות של אישה בת 70. היא לא הרבתה לדבר על חייה בכלל ועל פרק השואה בפרט, ולכן כאשר הסכימה הפעם לעשות זאת, התכנסנו כל המשפחה להקשיב, והקלטנו אותה ופשוט כתבתי כאן מילה במילה (בתרגום לעברית, כי היא דיברה באנגלית) את מה שהיא סיפרה. לא ערכתי ולא שיניתי דבר - הנוסח וההתבטאויות הם שלה.
נולדתי ברומניה בעיר
סיגט אשר באזור טרנסילבניה, למשפחה דתית די אדוקה ומאד ענייה. הייתי הצעירה מבין
שבעת ילדי המשפחה. בגיל 8 איבדתי את אמי,
שנפטרה ממחלה קשה. נמסרתי לדודתי, אחות אבי, שהייתה נשואה אך לא יכלה ללדת ילדים,
ואשר גידלה אותי כבת. גדלתי אצל דודתי ובעלה עד שנלקחנו כולנו למחנה ההשמדה. חיי
אצל דודתי היו קשים, לא מהבחינה החומרית אבל מהבחינה הנפשית. אמי מתה ואני הופרדתי
מכל אחיי ומאחותי, ומעולם לא הבנתי מדוע. איש לא טרח להסביר לי. בדיעבד נודע לי
שזו הייתה משאלתה האחרונה של אמי, שתהיה לי הזדמנות לחיות בנוחות ובשפע שלא היה
קיים בבית אבי.
למדתי בבית הספר והצלחתי
לסיים את לימודי בתיכון, מתוך מחשבה ללמוד רפואה. בהתחלה למדתי בתיכון רומני, אך
זה נסגר על ידי ההונגרים שפלשו לסיגט בשנת 1940 בעקבות הסיפוח להונגריה. אני זוכרת
שזה קרה ב-30 בספטמבר, ובן לילה השתייכנו להונגריה. מאז החיים הפכו לקשים יותר ויותר עד לגירוש
למחנות. יהודים איבדו את מקומות העבודה שלהם, את כספם ואת רכושם.
המשכתי את לימודי
התיכון בבית ספר יהודי, והצלחתי לסיימו ואף להיכנס לאוניברסיטה.
בשנת 1943 נכנסו
הגרמנים, כנראה כי לדעתם ההונגרים לא פעלו מספיק מהר כדי להיפטר מהיהודים. הנאצים
החילו את חוקי היהודים הראשון, השני והשלישי.
זה התחיל בסביבות אוקטובר-נובמבר 1943. זה התחיל מהאיסור להרוויח כסף או
להחזיק במשרה כלשהי. חשבונות בנקים הוקפאו. כולם התחילו להרגיש שפופים מאד. בתי
ספר הוקפאו, ואני גורשתי מהאוניברסיטה, שם הספקתי ללמוד במשך 6 שבועות בלבד.
לאחר חוק היהודים
השלישי, אני מאמינה שזה היה כבר בינואר 1944, אז אסור היה לנו להסתובב ברחובות,
לערוך קניות או כל פעילות אחרת. הפכנו לאסירים בתוך ביתנו. ברחוב חולקו מנשרים בהם
היה כתוב שעלינו למסור את תכשיטינו וכל רכושנו. הוזהרנו שכל רכוש שלא נמסור יימצא
וכל מי שינסה להסתירו, יירה וייהרג על המקום. זה נמשך כחודשיים, ובשלושים באפריל
1944 נאמר לנו לארוז כשלושים קילו כל אחד (שעיקרו היה מזון) ולעבור לחלק מסוים של
העיר, שם הם יצרו סוג של גטו. החיים היו די קשים, כי בקושי היה לנו אוכל. התחלקנו
בין כולנו כמיטב יכולתנו. בשביעי במאי 1944 ריכזו את חלקנו בבית הכנסת הספרדי
שבעיר, שם השאירו אותנו כל הלילה, בלי שנדע מה עומד לקרות.
ברצוני לספר לכם סיפור
קטן כאן שרלוונטי מאד לחיי. מאחר והצלחנו להציל חלק מהתכשיטים שלנו, כי המנטליות
של יהודי מזרח אירופה הייתה, שאם יש לך רכוש או עושר כלשהו, תמיד ניתן יהיה לקנות
את חייך או את מזונך. וכל העת הזכירו לנו במגפון לא להשאיר אצלנו כל תכשיט או דבר
ערך כלשהו. כיון שהצלחתי להציל כמה תכשיטים רבי ערך בתוך ממחטה, וכמובן פחדתי
להכניס ממחטה זו עמי לתוך בית הכנסת, ביקשתי לצאת לשירותים, שהיו מחוץ לבית הכנסת,
והסתרתי את הממחטה מתחת לאבן.
כאמור השאירו אותנו על
מושבי בית הכנסת כל הלילה, ובבוקר החלו צעקות וצרחות שקראו לנו להסתדר בחמישיות.
לא ידעתי כיצד לקחת את הממחטה שלי בחזרה, אז שוב ביקשתי מהשוטר לצאת לשירותים.
הצלחתי לאסוף את הממחטה וחזרתי לשורה שלי, ואז הצעידו אותנו מרחק רב לאורך כל העיר
מבית הכנסת ועד לתחנת הרכבת. עברנו ליד הבית בו גדלתי, ואני זוכרת היטב את
התושבים, שכבר השתלטו לנו על הבית, עומדים בפתח וצוחקים.
הגענו לתחנת הרכבת
והוכנסנו לקרונות בקר, איני יודעת כמה בכל קרון או כמה קרונות היו. בקושי היה לנו
מקום לשבת. היה עמנו קשיש שנפטר במהלך הנסיעה, איש זקן שהייתה לו חנות חרסינה
בעיר. איני זוכרת אם היו לנו מים, או מה אכלנו. סביר להניח שהיה לנו משהו בתיקים,
שעדיין נשאנו עמנו. ואז הגענו ליעדנו, לאושוויץ, שם סולקנו מתוך הקרונות בצרחות raus, raus.
נאמר לנו שעל הגברים
לפנות לצד אחד והנשים לצד שני, ושוב סידרו אותנו בחמישיות.
סליחה, שכחתי לספר שלא
ידענו מה לעשות עם הממחטה שהכילה את כל התכשיטים. דודתי הציעה לי להסתיר אותה בתוך
צנצנת הריבה. במהלך ההסתרה נתקלתי במתנה שקיבלתי ליום הולדתי ה-16, ולא הצלחתי
להביא את עצמי להיפרד ממנה. תמיד אהבתי אותה. היה זה לב קטן מזהב, ובתוכו אבן ברקת
בצורה של תלתן בעל ארבעה עלים. הכנסתי את התליון לפי, והסתרתי אותו שם.
נעמדנו בחמישיות. אני
עמדתי ליד דודתי, והיא עמדה ליד אישה שהחזיקה בתינוק בן 3 שבועות. הכרנו את משפחתה
היטב, הייתה זו בתו של הקשיש שנפטר בקרון במהלך הנסיעה, המשפחה בעלת חנות כלי
החרסינה. הצעירה התקשתה להסתדר עם התינוק והמזוודה, מאחר שבעלה הופרד ממנה. הצעתי
לעזור לה, באומרי שיש לי כוח להסתדר גם עם התינוק וגם עם התיק שלי, ואכן לקחתי
ממנה את התינוק, והיא החזיקה שני תיקים קטנים.
כאשר עמדנו בשורות,
ראינו גרמני ענק, או לפחות לנו הוא נראה ענק, שפסע לעברנו. לידו עמדה אישה, וראינו
שחלק מהאנשים מופנים ללכת ימינה וחלק שמאלה. ככל שהוא התקרב, וכבר היה במרחק של
שתיים-שלוש שורות ממני, דודתי חטפה ממני את התינוק, ללא כל סיבה נראית לעין.
כשהתקרב אלינו הגרמני, הוא היכה בשוט ביני לבינה, שלח אותה לצד אחד ואותי לצד שני.
כשהבטתי לאחור לראות אם היא מגיעה אחרי, איש אחד תפס אותי ודחף אותי מתוך השורה.
ואני זוכרת שצעקתי אליו, כי היה לו טלאי מגן דוד צהוב, (דרך אגב, זה היה החוק
היהודי השלישי, שכולנו חייבים לענוד טלאי צהוב של מגן דוד): "איך אתה יכול
לעשות זאת ליהודי?" והוא ענה "לכי, לכי". והלכנו, כל מי שצווה ללכת
לכיוון שלי. הסתדרנו בשורות ברחוב אחר, שוב בחמישיות. והמגפון החל לצעוק שוב.
לא ראיתי את האנשים
שהלכו, למיטב זכרוני ימינה (רבים טוענים שזה היה להיפך, שהם הלכו שמאלה ואנחנו
ימינה). אני דווקא זוכרת שאנחנו הלכנו שמאלה. אף אחד מהם לא הלך בעקבותינו. המגפון
הכריז שאם יש אישה בהריון או מבוגרת, הם יסייעו לנו ויסיעו אותנו ברכב ליעדנו. אף
אחת לא זזה. כשהכול נרגע מעט, נכנסנו לחדר ענק והורו לנו להתפשט. ואינני יודעת אם
אתם יכולים לדמיין זאת, בעולם תרבותי, להיכנס לברבריות שכזאת: נשים מתפשטות, וברור
שאין סיכוי שהן תסכמנה להסיר גם את בגדיהן התחתונים. והשוט מצליף בכולן, ועדיין
סירבנו להתפשט. הגיעו כבר אלי ואני נותרתי בחזייה שלי, וסירבתי להסירה. איש גבוה
ורזה, שעד היום אני מאמינה שהוא היה הונגרי, סטר לי על לחיי ובאותו רגע התליון,
הלב הקטן, נפל לי מהפה.
לאחר 61 שנה, נכדיי ובני
זוגם, הזמינו אותי לתה. נכדי הבכור עמד לעלות ארצה, ויום הולדתי קרב. יצאנו יחד,
והם הגישו לי קופסת תכשיטים. איני יכולה לתאר לכם את הרגשתי ברגעים אלו. התליון
שהם נתנו לי הוא כמעט אחד לאחד העתק של התליון ההוא שאבד לי באושוויץ, ואיני חושבת
שמאז הסרתי אותו אי פעם מצווארי. הילדים סיפרו לי שציירתי להם אותו פעם, אפילו
אינני זוכרת את זה.
סידרו אותנו בשורה
עורפית והלכנו דרך מעבר, שם היו כסאות. התיישבנו, ומאחורי כל כיסא עמדה בחורה עם
מספריים וקוצצים, לא יודעת בדיוק מה הם היו. כשהתיישבתי, היא החלה לגלח את שיער
ראשי. אחד מאנשי האס-אס ניגש אלי, ואמר לי "תזכי להשאיר את שיערך אם תבואי
איתי". ידה של הבחורה הייתה על כתפי, הדברים התרחשו מהר כל כך, ובאותו הזמן
לא היה לי מושג מה עומד לקרות בשלב הבא. אבל הרגשתי שידה סוחטת את כתפי, והבנתי.
ואמרתי "לא, תודה, אלך עם כולם". הוא לא היכה אותי, הוא לא עשה דבר. הוא
פשוט התרחק. הבטתי בבחורה והיא הנידה בראשה. אני חושבת שהיא הייתה סלובקית.
גילחו אותנו וקילחו
אותנו, ובצד השני של חדר המקלחות היו ערמות של בגדי פסים שהם חילקו לכולם. התלבשנו
והוכרחנו לצאת לחצר שוב. לא תאמינו, אבל כשהבטנו אלה באלה כולנו פרצנו בצחוק.
ראשית, היינו קרחות. שנית, הבנות הגדולות קיבלו שמלות קטנות מדי, והבנות הקטנות
קיבלו שמלות גדולות מדי, וזה היה מראה מבדח מאד.
כשהגענו לקסרקטין
כולנו החלפנו בגדים זו עם זו, ואף הכנו חגורה מחלקה התחתון של השמלה, כיון שזה בכל
זאת היה גדול מדי עבור חלקנו, וכך זה נראה יותר נורמלי. בקסרקטין היו דרגשים או
ספסלים, עליונים ותחתונים, בגודל של כשש רגל על שש רגל (כמטר שמונים על מטר
שמונים), הוא היה מרובע. בשלב ההוא היינו 12 נשים על כל דרגש, כמו סרדינים. שש
בכיוון אחד ושש בכיוון ההפוך. אחת הבנות הייתה באמצע לימודיה בשירת אופרה, והיא
החלה לשיר "האידישע מאמע". זה היה בלתי ייאמן.
איני יודעת אם היה זה
ערב או בוקר, אנשים נבחרו ללכת להביא את האוכל. הגיע קרש ועליו לחם ומכלים גדולים
של מים, כי זה מה שהיה המרק: מים עם קצת תפוחי אדמה וזה כל מה שהיה. ושמתי לב
שהלחם הגיע פרוס לעשר פרוסות, כאשר בכל דרגש היינו 12 בנות. וקרה המקרה שאני פתחתי
את פי והעזתי לשאול מדוע הגיעו עשר פרוסות כאשר אנחנו 12 בנות. הייתה זו הפעם
האחרונה שפתחתי את פי לדבר למשך 11 וחצי החודשים בהם שהיתי במחנה. הוכיתי קשות
ולמדתי את הלקח.
איני יודעת מדוע אבל
הקסרקטין שלנו היה בבידוד במשך כמה שבועות. לא עשינו כל עבודה. רק קמנו להתפקד
(בגרמנית: zelapel ) בחמישיות כל בוקר או בכל פעם שהאזעקה נשמעה כי
מישהו ניסה לברוח. עמדנו כך שלוש או ארבע שעות בכל פעם, תלוי בהתקדמות הספירה. אם הכול
הלך חלק, נדמה לי שזה ארך כשעה וחצי או שעתיים, וכנ"ל בערבים. בוקר וערב.
הקומנדו היו נכנסים מבחוץ ובודקים שכולם נמצאים.
החלק הגרוע ביותר
בתקופה ההיא, מבחינתי, ואני מאמינה שגם עבור כל האחרות, היה המזון, שהיה בלתי
אכיל. בערב קיבלנו פרוסת לחם, פעם עם מרגרינה, פעם עם נקניק ופעם עם גבינה. זה היה
בלתי ניתן לבליעה. בלתי ניתן לאכילה. כמובן שאכלנו את זה מיד כי היינו רעבות מדי.
אבל בעצם החלק הגרוע
באמת של אותה התקופה, בתקופה המוקדמת של הבידוד, הייתה לקום כל בוקר ולמצוא בנות
תלויות על חוטי החשמל. הן לא עמדו בזה עוד. זו הייתה הדרך הקלה לצאת מזה. לדעתי זו לא הייתה דרך קלה בכלל. לדעתי זו הייתה
הדרך הקשה ביותר לצאת מזה. אני חושבת שהן היו יותר אמיצות מכל האחרות.
בסוף תקופת הבידוד שוב
עברנו סלקציה. עבורי זו הייתה הסלקציה השנייה בחיי במחנה. כל מי שזכתה לשרוד את
התקופה ההיא בחיים, קיבלו מספר והוקצו לעבודה. אני הייתי אחת מהם. ניתן לי מספר
שקועקע על זרועי. עדיין הייתי באותו קסרקטין אך היו כבר פחות אנשים על כל דרגש
מאחר שחלקם נבחרו ללכת למשרפות.
לי ניתנה עבודה באחד
משלוש קבוצות הקומנדו שעסקו בבניית בית חולים גרמני מחוץ למחנה. צעדנו החוצה בכל
בוקר וחזרנו פנימה בלילה. העבודה הייתה קשה מאד מאד. אני אישית סחבתי שמונה עד
עשרה לבנים ביום מקצה אחד של אתר הבנייה לקצה השני. כבר היה יוני או יולי 1944
ואני הייתי כל כך כל כך צמאה. ובדרכנו הלוך ושוב עמד עץ תפוח, סליחה עץ אגס. והאגס
תלוי לו מעל לראשי, ואמרתי לבנות "אני לוקחת את האגס הזה". באותו הזמן הייתה
לנו קאפו, בחורה מצומקת, שידענו לפי המשולש השחור על דש הבגד שלה שהיא הייתה זונה.
היא הייתה מרשעת ביותר. כאשר העזתי וקטפתי את האגס, מרוב צמא, היא ראתה אותי, חטפה
אותו ממני והכתה אותי קשות
אני חייבת לומר לכם כי
כל הדברים האלה קרו לי, והייתי בת מזל לאורך כל הדרך, בכל אשר פניתי. עמדתי כעת
בפני הסלקציה הבאה שלי. באותה התקופה התיידדתי עם בחורה הונגריה מבודפשט, בשם
קלארי, אשר פיתחה ציסטה נוראית על השד. הגרמנים לא אהבו כתמים או ציסטות, ולפני
הסלקציה נפרדנו לשלום זו מזו. לרוע המזל הציסטה הייתה בצידה השמאלי. היינו צריכות
להתפשט ולשאת את בגדנו על זרוע ימין, ומנגלה ואישה בשם אמה גרייזר היו משמאלנו.
היינו כבר מוכנות ללכת כשאמרתי לקלארי: "מה זה משנה? את אבודה ממילא אם את
מחזיקה את הבגד בצד ימין. נסי להסתיר את הציסטה עם בגדייך ותראי מה קורה".
ותאמינו או לא, היא הצליחה לעבור, אבל לי את תפסו את הזרוע. עד היום איני יודעת מי
זה היה וגם אחרי שיצאתי מהמחנה לא ידעתי לומר מי זה היה שתפס את זרועי כדי לקחת את
המספר שלי, ואחד אחר אמר לו "עזוב אותה, תן לה ללכת". הייתי המומה, כי
מעולם לא ציפיתי שמשהו יקרה לי. צעדתי מאחורי חברתי, והייתה זו תחושה נהדרת להיות
בחיים באותו הרגע. איבדתי קשר אתה ולעולם לא ראיתי אותה אחרי כן. הקצו לי עבודה
במפעל בשם וייבראי לייצור חלקים לרובים. באותה תקופה חליתי בדיזנטריה קשה. היה כבר
דצמבר, והחלקים שייצרתי כמובן לא שווים כלום. האיש שתפקד כקאפו היה מניח עליהם את
רגלו כדי לנסות אותם, ואם הם לא היו חזקים מספיק ונשברו, חטפת מכות. שלי כמובן
נשברו, לקראת סוף דצמבר, הייתי חלשה מדי כדי לבנות אותם כמו שצריך. לכל דבר
התלוותה סטירה. הוא החטיף לי סטירה ואמר מילה אחת: "טרנספורט". זהו. רק
מילה אחת "טרנספורט". לא ממש ידענו את משמעות המילה
"טרנספורט" באותה התקופה, כי אני אומנם ראיתי את המשרפות מעלות עשן מזה
זמן רב, כי הקסרקטין שלי היה צמוד למשרפות, במרחק רחוב אחד בלבד מהן. אבל לא ידעתי
מה זה אומר.
למחרת, נדמה לי שזה
היה ה-28 בדצמבר 1944 עברנו סלקציה נוספת. ואיכשהו עברתי בהצלחה יתרה. ישר לקרונות
הבקר. קור מקפיא, הרכבת מלאה עד אפס מקום, נסעה במשך כיומיים. אני יודעת שהגענו
לבלזן באחד בינואר 1945. היה לי קר כל כך. ברכבת הסרתי את נעלי. כל מה שהקצו לנו
אחרי הסלקציה הזאת היו מעילים חסידיים ממשי, קפוטה, שאיתם הגיעו החסידים שנלקחו
לאושוויץ. זה כל מה שלבשתי. רגליי היו כה קפואות שהסרתי את נעליי כדי לשפשף את
כפות רגליי. ואז נפתחו הדלתות וצעקות ה-raus, raus, raus החלו שוב. לא הצלחתי למצוא את נעליי. קור
מקפיא באחד בינואר 1945. השלג מגיע לי עד הברכיים ואנחנו מסתדרים שוב בחמישיות
ועלינו לצעוד. מעלי ראיתי גשר, ועליו עומדים כל הגרמנים וצוחקים כאשר עברנו. הרכבת
הגיעה לברגן ונאלצנו לצעוד 7 קילומטר למחנה.
כאן היו לנו דרגשים
בודדים. לא דומה בכלל לאושוויץ. באושוויץ היו שירותים וחדרי רחצה נפרדים. ניתן היה
ללכת אפילו לפנות בוקר כדי להתרחץ לפני zelapel, ולשמור על איזשהו כבוד עצמי אנושי. כאן היו
קסרקטינים עם דרגשים ושירותים ביחד, הכול הסריח נורא. בהתחלה עוד המשיכו לקיים את
המפקדים, zelapel.
מסביב הכול מלא ערימות על גבי ערימות של גופות. שלדים מעורבבים אלה באלה. הגענו מגיהינום
אחד, אבל זה היה גיהינום בלתי ניתן לתיאור. לא הייתה עבודה. לא היו קבוצות קומנדו.
לא היה אוכל. לא ניתן להתרחץ. ואפילו לא ניתן ללכת לשירותים כמו בן אדם.
בסביבות פברואר
חליתי. גם התמלאתי בכינים בגודל בלתי ניתן
לתיאור. אם נגעתי בשיערי הן נפלו. לא יכולתי לזוז, ושוב הייתי בת מזל. השומרת
בביתן שלי אהבה אותי. היא לא הסגירה אותי למרפאה. לולא היא, אינני בטוחה אם הייתי
יושבת כאן היום. אין תרופות או משהו אחר
להקלה. אל תשאלו אותי איך, נעדרתי מ-zelapel שוב ושוב, אין לי מושג איך אבל התחלתי
להחלים. עדיין לא יכולתי לדבר. אני זוכרת את הבחורה שמעלי אומרת עלי "היא
הבאה בתור על הערימה". ואני זוכרת את עצמי היטב חושבת לעצמי "לעולם לא
אהיה על הערימה הזאת. אני אצא מהגיהינום הזה!" הבראתי, פחות או יותר. כמעט
הצלחתי ללכת. ואני זוכרת יום אחד הגרמני נכנס לבקש עזרה בקבירת המתים. בשלב ההוא
היו כמה אוקראיניות בקסרקטין שלנו. הן הגיעו לא מזמן. אחת הבחורות קופצת מהדרגש
העליון ואומרת לו בבירור: "היום אתה מבקש ממני לעבוד, מחר אתה תעבוד
בשבילי!" איך הן ידעו, לעולם לא אדע. אבל הן ידעו שהבריטים קרובים מאד. וכך
גם האמריקאים.
אינני זוכרת באיזה שלב
התחילו צעקות וקריאות "הבריטים מגיעים, הבריטים מגיעים". הגרמנים נעלמו,
כבר לא ראינו אותם כמה ימים. לא היה שום דבר לאכול או לשתות. בלגן בכל מקום.
הצלחתי להתנדנד החוצה ולהישען על קיר הקסרקטין וראיתי טנקים נכנסים. לפחות חשבתי
שאלה היו טנקים. חשבתי כך עד ליום השואה ה-60, כשפגשתי את האיש הראשון שהגיע
לבלזן. הוא אמר לי "יקירתי, אלה לא היו טנקים, אלה היו ג'יפים". הוא היה
האיש הראשון שנכנס. הוא היה עם עוד שניים, וברגע שהם ראו את המצב הם יצאו בחזרה.
אוכל רק לומר לכם,
שאישית תמיד אהיה אסירת תודה לאנגליה. כשראיתי מה הם עשו עם הגרמנים באותו הזמן.
הם הכריחו את הגרמנים לקבור את המתים. הם נראו יותר גרוע מאתנו תוך שלושה ימים. הם
פינו את המחנה, הם הוציאו את מפקד המחנה להורג מיד, וכן את אמה גרייזר, האישה
הנוראית ההיא. הם נהגו לתת לילדים באושוויץ שוקולד לפני שהכניסו אותם לתאי הגזים.
והרופאים האנגלים עזרו להציל חיים רבים מאד. חיטאו אותנו וחיסנו אותנו בכל חיסון
אפשרי למשל נגד שחפת. הם היו חייבים להכניס סדר כלשהו לתוך המחנה, כי הם לא ידעו
כיצד להתמודד עם החצי חיים/חצי מתים. עד היום הזה אני מאמינה שהם נאלצו להרוג את
כל מי שהיה אז במרפאה, כדי שניתן יהיה להציל את מי שעוד היה אפשרי להצלה. הם גם
איבדו רופאים רבים בבלזן, והם סייעו לנו כמיטב יכולתם.
כנראה כיון שהם רצו
איזשהו סוג של סדר, הם לקחו קודם את הצ'כים לתוך ברגן, שם היה מחנה של שבויי מלחמה
שהיה בניין מלבנים עם מיטות קומתיים נורמליות עם סדינים וכריות וכל מיני
דברים. אמרתי לעצמי "טוב, אהיה צ'כית
אבל אני חייבת לצאת מכאן". אז נרשמתי כצ'כית. תיקנתי את זה אחר כך, כאשר יחידת
הסעד היהודית הגיעה לצלה (celle) בגרמניה.
נתנו לנו אוכל. לצערי
הבריטים עשו טעות נוראית אחת: הם הותירו את מחסן האוכל פתוח, ואלה שיכלו ללכת והיו
בריאים מספיק, אכלו יותר מדי ומתו מזה. אלה שלא יכלו ללכת בעצמם לא יכלו ללכת
ולקחת אוכל לעצמם. ושוב הייתי בת מזל מהבחינה הזאת. לא מזמן פגשתי קרוב משפחה של מישהו
שאכן נפטר כך באותו הזמן. הם גם השאירו את השערים פתוחים, זו הייתה טעות נוספת כי
אלו שיכלו ללכת יצאו מהמחנה ונכנסו לכפר שלידו. הגרמנים ברחו משם והשאירו הכול על
השולחנות, אוכל וחרסינה והכול....
בכל מקרה, אני מאבדת
קצת את חוט המחשבות, אני מצטערת. זכרוני אינו טוב כפי שהיה.
שהינו בברגן עד שהמחנה
התרוקן וכל המתים נקברו. הלכנו לצפות בהרס המחנה, ולהבות גדולות נזרקו על כל
קסרקטין, עד שהם שרפו כל אחד ואחד עד האחרון שבהם. אינני חושבת שנותר היום שם משהו
עומד מהמחנה המקורי. רק מצבת הזיכרון, וזו נבנתה הרבה יותר מאוחר. כשהייתי במחנה
בברגן, היו הסעות לעיירה קטנה בשם צלה, שלא הייתה רחוקה משם, כי הם עסקו בפינוי
הבניין ששהינו בו לחלוטין. נלקחנו לצלה,
שם שיכנו אותנו באורוות, כי לא היה מקום אחר לקחת אותנו אליו. באורוות הללו חילקו
לנו אוכל וביגוד. בשלב זה כולנו כבר התחלנו להתאושש ולעמוד על רגלינו, ולהרגיש
פחות או יותר כמו בני אדם שוב.
הגיעה שמועה שיחידת
הסעד היהודית האנגלית עומדת להגיע ולטפל בנו ולעזור לנו, ושהם יוצבו בבית כנסת קטן
בעיירה. קבוצת בנות מתוכנו נהגנו ללכת לבית הכנסת הזה. שם פגשתי את מי שעמדה בראש
היחידה, אישה בשם ליידי הלויקס, שהביאה עמה נשים וגברים שדאגו לנו, טיפלו בנו,
חילקו לנו כל מיני דברים. הם גם ניסו לשכן אותנו בדירות גרמניות נורמליות, שם נוכל
לחיות בתנאי נוחות יחסית עד שנדע מה קורה אתנו. היא הקימה מעין מועדון קטן לשם
הלכו כל האסירים, היא הייתה מנגנת בפסנתר. הם הכינו לנו אוכל, ניגנו מוסיקה והיו
גם ריקודים. הלכנו לשם כל ערב. מובן שהשמועה על כך פשטה כנפיים והגיעה גם לכוחות
הבריטיים שהיו מוצבים בעיר, וכך הגיעו למועדון גם חיילים ואנשי חיל האוויר
היהודים. וכך פגשתי שם את בעלי.
הוא שירת בחיל האוויר,
וכיון שהגרמנים עדיין התנהגו באופן מחפיר והכול היה מאד לא יציב, החיילים הבריטים
היהודים היו מלווים אותנו הביתה מהמועדון בכל ערב. בשלב זה כבר גרנו בחדרים קטנים.
אני גרתי בחדר עם שתי בנות שהיו אחיות. הצעירה מביניהן הייתה בת 15 והשנייה בת 20.
גרנו יחד בחדר והפכנו לחברות. החיילים
ליוו אותנו בערב בחזרה הביתה מהמועדון כדי שלא נצטרך ללכת לבד בחושך ברחובות.
החברה שלי חזרה
לרומניה לראות אם מישהו נותר שם בחיים, והשאירה את אחותה איתי. היא אמרה שהיא
תחזור ברגע שהיא תדע מה קורה, אבל לא רצתה לקחת אתה את אחותה הקטנה. היא הצליחה
להשיג מעבר. בשלב זה הגיע אלי כבר מברק מאחי דרך הצלב האדום שדיווח לי שאבי וכל
אחיי היו בחיים. מה שהייתי צריכה לספר לכם בהתחלה, זה שהמיקום שבו אני גרתי הפך
להונגריה, אבל היכן שכל שאר המשפחה עברה לגור נותר רומניה הישנה. הם מעולם לא נשלחו למחנות השמדה אלא למחנות
עבודה. אחותי הייתה היחידה שכבר הייתה נשואה והיא חייה באזור שלי, עם בעלה ובנה
הקטן. הבעל נשלח למחנה עבודה. היא הוכתה מכות רצח לאחר שחיפשו אצלה במרתף דברי
ערך, שכביכול היו לה, ולא מצאו דבר. אינני מאמינה
שבאמת היה לנו משהו כזה. אני חושבת שהיא נלקחה לאושוויץ עם בנה הקטן.
איבדתי לגמרי את חוט
המחשבה. אני ממש מצטערת. אה, כן, קבלתי מברק שבישר לי שאבי, אמי החורגת וכל אחיי
הבנים נותרו בחיים. איך הם מצאו אותי? אחד מאחיי הלך לבניין העיריה בעיר הולדתנו,
שם נתלתה רשימה של ניצולים. שמי היה כתוב לא נכון, אבל אחי החליט שזו אני, ויצרו
עמי קשר דרך הצלב האדום. כך קיבלתי שני מברקים בהם היה כתוב שהם כולם בחיים.
ניסיתי בכל כוחי לחזור הביתה. בשלב זה כבר לא רציתי בשום אופן להישאר ברומניה,
ותכניתי הייתה לעלות לישראל. החיים לא הסתדרו ככה. לא הצלחתי להגיע לרומניה.
בניסיון הראשון הצלחתי להגיע עד לגבול הצ'כי, שהיה עתה בידיים רוסיות. אני זוכרת
את שם העיר שוונדורף, בטח באזור סלזיה, והחזירו אותנו. בניסיון השני האמריקנים החזירו אותנו
מפרנקפורט, ובניסיון השלישי פספסתי את הרכבת מברגן עצמה.
בשלב זה בעלי לעתיד
הציע לי נישואים והזמין אותי לחזור אתו לאנגליה. עניתי לו שאינני יכולה להתחתן אתו
עד שאראה את משפחתי. הוא בעצם היה כבר מאורס כשפגש אותי, וכשחזר מחופשתו הבאה בבית
דיווח לי שביטל את אירוסיו. הוא התחנן בפני לא לחזור הביתה. הייתי חייבת לנסות,
וזה היה הניסיון השלישי, הנסיעה שפספסתי בברגן. ואני זוכרת שבדרך חזרה אמרתי לעצמי
"זה כנראה הגורל, אלוהים לא רוצה שאחזור הביתה". ובאמת לא חזרתי מעולם.
ביוני 1946 יחידת הסעד
היהודית ערכה עבורי מסיבת אירוסין. התארסנו ובעלי הגיש טפסי בקשה לחיל האוויר עבור
חתונתנו. זה לא הסתדר. זה סיפור ארוך מאד, כי התחתנו 4 פעמים ולא אספר לכם את כל
השתלשלות העניינים.
בתקופה ההיא חליתי.
התמוטטתי יום אחד בפתח בית החולים. הם הכניסו אותי. היה לו מפקד סקוטי נחמד מאד.
בעלי השיג לי רופא גרמני בשם ד"ר
בומקא. לאחר צילומים ואלוהים יודע איזה
בדיקות נוספות אובחנתי כחולה בשחפת.
התחתנו בגרמניה אחרי
כל זה, שכחתי לומר לכם. הרב שהשיא אותנו נקרא ד"ר דנציג. התחתנו במקום בשם
באדהרזבורג. בעלי הוציא את כל כספי המענק שקיבל מחיל האוויר כדי לקחת אותי לשם,
כדי שאוכל להחלים.
זה היה מקום נופש של
יהודי גרמניה. בעלי קיבל חופשה מחיל האוויר ונפשנו לנו שם. אחרי החתונה הוא חזר
לחיל האוויר ואני חזרתי לחדר בו התגוררתי.
נסענו מרחק רב כדי
שנוכל להתחתן, איני יודעת כמה קילומטרים נסענו להתחתן וחזרנו לבאדהרזבורג, זה היה בנובמבר, והייתי רטובה עד לשד עצמותי, קפואה מקור, חוטפת כבר הצטננות,
בבית הכנסת הקטן (מקווה) שצריך לעבור לפני שמתחתנים. כל מה שאני זוכרת משם זה שאני
בבית הכנסת אבל אני לא שם באמת. אני בבית הכנסת בעיירת מולדתי, ואימא שלי עומדת
מעלי ושמה את ידה על ראשי. ואמי אומרת לי "אל תדאגי יקירה, הכול יהיה
בסדר". ובשנייה אחרי כן דליים של מים שטפו אותי. איני יכולה לתאר לכם איך
הייתי ביום חתונתי.
לא הצלחתי לקבל היתר
כניסה לאנגליה, וחמותי ניסתה לסדר את כניסתי בתור עוזרת הבית שלה.
אנסה לקצר.
הגעתי לאנגליה. נכנסתי
להריון כמה פעמים אך איבדתי את התינוק פעם אחר פעם. בסוף כאשר בני הבכור נולד,
סבלתי מהתמוטטות עצבים. הגעתי לטיפול פסיכיאטרי בבית החולים, אבל הייתי במצב קשה
ולא ממש שיתפתי פעולה. בסופו של דבר היה הרופא צריך לאיים עלי שאם לא אדבר אתו,
הוא יכריז עלי כעל אימא של כשירה וייקחו ממני את התינוק. באותו הרגע החלטתי שאני
חייבת לצאת מזה, ועברתי את הטיפול כמו שצריך, כדי שישאירו את בני בחזקתי.
היינו צריכים להינשא שוב, כמובן. כאשר בני כבר
היה בן חמש בית הכנסת דרש מאתנו להתחתן שוב. הם לא קיבלו את הכתובה שלי. מה שמצחיק
הוא שהרב הספרדי באותה תקופה היה יוגוסלבי שהיה אמור להבין את המצב, אך סירב
להבין.
כך יצא שהבחורה שייצגה
את אמי מתחת לחופה בגרמניה, מיחידת הסעד היהודית, הייתה באותו הזמן באנגליה והיא
סייעה לי עם החתימות ועם התמונה. זה הסיפור שלי, פרט לעוד משהו שהייתי רוצה לומר
לכם ושתזכרו: יש לי משפחה נהדרת. היה לי בעל מדהים. הוא היה אבא מדהים וסבא מדהים.
אני רק ניצולה אחת. יש לי שני ילדים, 4 נכדים נפלאים ומצליחים, חמישה "וחצי" נינים יפהפיים מהממים.
הכפילו זאת בששה מיליון ואז תבינו את האובדן שעמנו חווה.
אני בת מזל ואני חושבת
שהיה לי הרבה מזל לאורך כל הדרך. כבר שמעתי סיפורים הרבה הרבה יותר נוראיים משלי.
איני מצפה מכם להבין, כי המוח האנושי התרבותי אינו מסוגל להבין מה התרחש.
אספר לכם עוד סיפור
קטן אחד. הייתי בהריון עם בתי אחרי הרבה הפלות, והיא שכבה במנח עכוז בתוך הרחם.
הייתי במעקב בבית חולים טוב מאד באנגליה. ורופא אמריקאי צעיר אמר לי "גברתי
אני יכול לסובב את התינוק בשבילך אם תוכלי להירגע". אמרתי לו שאין בעיה. ותוך
כדי שהוא הפך את התינוק בתוך הרחם הוא אמר "אני רואה שהיית במחנה
ריכוז". אמרתי לו שכן, ואז הוא הציע לי להסיר את המספר המקועקע על זרועי
בניתוח פלסטי, בתנאי שאכתוב את הסיפור שלי. פרצתי בצחוק. שאלתי אותו מה לדעתו תעשה
לי ההסרה של המספר מזרועי, והאם הוא יכול לעשות הסרה דומה מהמוח שלי." ולגבי
כתיבת סיפורי", אמרתי לו, "עבורך יהיו אלה נקודות שחורות על נייר
לבן". אני עדיין מאמינה בכך. עדיין איני מצפה מהמוח התרבותי להבין זאת בכלל.
אני רק מבקשת מכם לחשוב על 6 מיליון אנשים. אל תאשימו אותנו שנכנסנו למחנות כצאן
לטבח. בדור שלי, ובכל הדורות שקדמו לנו, אולפנו ללכת תמיד עם ראש מורכן. יש לכם
חופש כאן בארצכם הנהדרת. אל תשכחו אותם. תפילה אחת בשנה, נר אחד בשנה. היו ביניהם
מיליון וחצי ילדים.
תודה שהקשבתם.
שתן) שאחד החתולים החליט שהוא חייב להשאיר לכבודנו באמצע הממ"ד. 
...)
