כביכול - המלחמה השתיקה את המוזה
ועכשיו - דילגתי לעצמי על יותר מדי רגעים
זוכרת שגם בילדותי היו תקופות בהן פתאום לא כתבתי ביומן....אבל תמיד חזרתי לזה.
נדמה לי שאז הייתי עושה מן תקציר....מה היה ומה עשיתי מאז שכתבתי לאחרונה
להשלים את החסר עבור עצמי? הרי אף אחד לא קרא (ולא היה מיועד לקרוא) את יומני חוץ ממני
וזאת עוד בעייה:
התחלתי להיות מודעת מדי לקהילת קוראיי (המדהימים והאהובים) ואולי אני כבר פתאום לא מספיק אנונימית עבור עצמי בבלוג הזה...
לא יודעת בדיוק על מה זה משפיע ואיפה זה מפריע לי....אולי אבין תוך כדי כתיבה
המלחמה הזאת עוררה בי כל מיני רגשות שכבר היו רדומים
בעיקר את המודעות לכך שאי אפשר באמת לשבת באי הקטן שלי בחיק משפחתי ולהתעלם ממה שקורה בחוץ
ואת הפטריוטיות שלי, שתמיד היתה מובנת מאליה אבל לא נהגתה בדרך כלל בראש חוצות
לא ימניות לאומנית חלילה, לא שמאלנות ....פשוט אהבת העם והמולדת, על כל מה שמעצבן וכל מה שיפה בהם.
אהבת חינם.
סולידריות - עם החיילים ומשפחותיהם, עם תושבי הדרום או הספר באשר הוא (היום זה דרום, קודם היה צפון....כאשר הייתי קטנה זה היה כולם)...
כשאני חושבת על הפלשתינים בכלל ותושבי עזה בפרט אני שמה לב שיש בי רחמים ורצון שמצבם יהיה יותר טוב, הרבה הרבה יותר טוב ממה שהוא - אבל אין בי חמלה
וזה מטריד אותי. רחמים כן, חמלה לא.
זה מרמז לי שאני לא מצליחה לראות אותם כגדולים ויכולים, כפי שאני הייתי רוצה לראות את כל בני האדם באשר הם.
אני מנסה , ברוח הלימודים שלי, לומר לעצמי שה"יש" שיש להם הוא איכשהו תוצרת עצמית שלהם. יודעת איפשהו שזה נכון. לא מצליחה להבין את הראש של אנשים שזה ה"יש" שלהם.
מרימה מעט את הראש (וירטואלית) ומתבוננת על כלל מדינות ערב וכמה מדינות איסלם בתוכן - וחושבת לעצמי שבחיים לא הייתי רוצה לחיות באחת מהן. לא בתור ערבייה ולא בתור זרה.
אז מה אני אומרת בעצם? שום דבר. כנראה שאין לי עוד מה להגיד לעצמי בנושא זה.
בחודש הזה שבו לא כתבתי (חודש? יותר?) הייתי הרבה עם הנכדים. הם היו חולים פעמיים בתפוקה הזאת ויצא לי לי לטפל בהם יותר מהרגיל.
הם כל כך מתוקים שאפשר להתפקע. כל סנטימטר שנוסף להם פשוט מוסיף להם עוד מתיקות. וחוכמה.
הם כל כך חכמים. ויודעים מה הם רוצים. ויודעים לאהוב.
בחודש הזה שבו לא כתבתי אימנתי. יש לי 3 מתאמנות. אולי יש לי יותר....כי מישהי התחילה ולא ברור אם היא תבחר להמשיך. אבל שלוש מתאמנות ממשיכות לבוא....ולאט לאט אני נכנסת לעניין הזה של האימון. חודש שלם של אימון בלי הדרכה. בלי ליווי. רק עכשיו התחיל שלב המנטורינג והמשך הלימודים....ואני זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה. אני לא מרגישה שאני מצליחה ליישם את השיטה כמו שצריך.
רק חלק ממנה. החלק שכנראה הכי קל לי ליישם. ההקשבה. השאלות - לעיתים נוקבות. החשיפה לעקרונות של השיטה. אבל לא מספיק מתייחסת לגוף. לנשימה. שלהן. שלי.
במהלך החודש הזה יכולתי דווקא לבקש מנטורינג - בטלפון או במייל. ולא עשיתי זאת. רק במפגש האימון האישי שלי עם המאמן שלי עשיתי זאת....זה כביכול היה "על חשבון" האימון שלי אבל בפועל מנטורינג זה אימון לכל דבר. זו היתה שיחה טרנספורמטיבית לחלוטין. למרות שהטריגר כביכול היה התייעצות לגבי אופן האימון שלי.....
בחודש הזה שבו לא כתבתי בני וחברתו הודיעו לנו שהם מתחתנים בחורף. הם יגיעו ארצה במהלך חופשת הסמסטר שלהם, יתחתנו ויחזרו לבוסטון. הבשורה הנהדרת הזאת באה לנו באמצע המלחמה, באמצע החללים, באמצע האזעקות - והיתה כמו אוויר לנשימה. אושר גדול, אור גדול בתוך החשיכה.
ועכשיו אנחנו עסוקים בלוגיסטיקה של ארגון החתונה עבורם.
בחודש הזה שבו לא כתבתי הורי הגיעו ארצה לביקור של חודש, כרגע הם מתארחים אצל אחי ובשבוע הבא יעברו אלינו.
ואני ממש מרגישה איך אני קוצרת את הפירות שנטעתי בכל החודשים האלה כאשר התאמנתי על היחסים שלי עם אבא.
משהו זז. משהו השתנה. לטובה. לחמלה. לסובלנות....
ובשבוע שעבר חזרנו ללימודים ואני ממש ממש שמחה להיות שם שוב. מחר יום לימודים נוסף.
אז הנה הצלחתי בכל זאת לכתוב סיכום של מה שעבר עלי בזמן שלא הצלחתי לכתוב.
ונזכרתי למה אני כותבת. לעצמי. לתעד ולהתבונן במה שאני עוברת ובמה שאני חושבת ומרגישה.
וכמו ביומן ילדותי ונעוריי......לפעמים אכתוב הרבה ולפעמים מעט. אבל זה לא משנה כי ביחסים שלי אין התחשבנויות.
וגם אם נפגשים אחרי זמן רב אפשר להמשיך מאיפה שהפסקנו. על אחת כמה וכמה ביחסים שלי עם עצמי.....
מזל טוב ובשורות משמחות.
השבמחקתודה, שלי
השבמחקלא ממש הבנתי את הבעיה לכאורה עם המגיבים שלך,אני יודע שיש כאן כאלה שיודעים יותר פרטים עלייך (שמך ,עיר מגורייך וכו’) ויש כאלה כמוני שלא יודעים שום דבר מלבד מ שאת בוחרת לספר ואלה הרב לדעתי
השבמחקזה שיחסינו הוירטואלים הם קרובים ואיכפת לנו אחד מהשני זה נראה לי נ ורמלי
אגב גם מחסום הכתיבה הוא נורמלי,זה קורה לכולנו לצערי
מזל טוב גם ממני.
השבמחקאני חושב שלכולנו יש רגעים של "דף חלק מול הפרצוף", אבל לרוב זה עובר.
אם הייתה לי אופציה, הייתי כותב במהלך כל המלחמה ומפרסם כל יום פוסט, אחד לפחות. אני בטוח שהדברים יחזרו לעצמם, אף אחד לא סופר כאן כמות, אני סופר איכות...
המלחמה הארורה (אך הצודקצ) באמת פגעה בנפשם הרגישה של המון בלוגרים, שהם חלק ממילא יותר רגיש באוכלוסיה. טוב לראותך כאן וטוב לקרוא שטוב לך.
השבמחקההתייחסות לעם היושב בעזה היא קצת בעייתית. אני רואה בהם אויב שיורה בנו קסאמים ותו לא. אולי זה מפשט את הבעיה. יש אנחנו יש הם
השבמחקגם אני לא הצלחתי לעדכן. יכולת הריכוז אבדה לי בגלל המלחמה.
השבמחקיותר מידי חדשות נוראיות ומעט מאוד שקט נפשי.
עושה רושם שהמצב נרגע ומי יתן והשקט ימשך ונוכל לחזור לשגרת הכתיבה.
מזל טוב לנישואי הבן
את כותבת על הכתיבה, ומזכירה ומציינת את מה שעובר גם עליי. מצד אחד, מה שקורה מבחוץ משפיע. מצד שני, זה לא אופי הבלוג, לא פוליטיקה, בטח לא כשלמילים שכתובות כאן אין חצי מהיכולת שהיינו רוצים שתהיה לנו כדי להשפיע כמו שאנחנו היינו רוצים שישפיעו. אז הרוח יוצאת מהמפרשים. כל רעיון לפוסט קודם שהיה, קצת מתמסמס, ולוקח זמן לחזור למומנטום. אבל הוא קורה. בטווח הרחוק, תראי בזה עצירה זמנית לצורך איפוס. בטווח הקצר זה מורגש מן הסתם- אבל, בתקווה, לא לאורך זמן.
השבמחקאמפי, אני כל כך מזדהה. גם אני לא כתבתי כמעט לאחרונה. יש לי תקופות כאלו שבהן אני מרגישה כאילו אני פותחת את הפה ולא יוצא שום קול.
השבמחקאני שמחה שחזרת לכתוב. ועיניין האנונימיות... את יודעת שאני חושבת עליו רבות. לפחות למסקנה אחת הגעתי בייני לבייני: שגם אם יש הפסקות בכתיבה, אני לא אעלם. ואם פעם ארצה לסגור את הבלוג, אני אודיע קודם.
מזל טוב לחתונת הבן שלך! מרגש (-:
הייתי שמחה לקרוא פוסט שלך כל יום
השבמחקתודה על האיחולים
כאחד מקוראיי הנאמנים אתה יודע שרובכם לא יודעים איך קוראים לי, איפה אני גרה וכו
השבמחקלא לזה אני התכוונתי
התכוונתי לסוג אחר של אנונימיות. כאשר רק התחלתי לכתוב הרגשתי שאני יכולה לכתוב הכל, מכל ההיבטים השונים שלי. כאישה ואמא וסבתא ותלמידה וגם פוסט זימה לפעמים וגם הרהורים לגמרי רוחניים ומדיטטיביים...הכל הלך. ובהדרגה אני חוששת שאני מתחילה לסנן, לחשוב פעמים על כל מילה...מה יגידו, מה יחשבו...וזה חבל. רוצה באמת לכתוב לעצמי בלי לחשוב מה יגידו. זו כל הפואנטה של הבלוג הזה...שיהיה לי מקום בו אני יכולה להתבטא באופן שבעולם החיצון לא תמיד אני מצליחה....עובדת על זה - אבל לא תמיד מצליחה. וגם לא בכל מקום זה יאה ונאה לבטא את כל הצדדים שלי...
תודה רבה מאריקו. טוב לקבל קבלת פנים חמימה ותומכת כזאת
השבמחקתודה צופה. באמת אושר גדול - במיוחד כאשר אנחנו רואים כמה הם מאוהבים וגם אנחנו התאהבנו בה
השבמחקראיתי שגם את לא כתבת
מקווה שגם את תחזרי....מתגעגעגת
בהחלט הרבה יותר קל להתייחס כך ל"אנחנו והם" - אבל למרות שאני לגמרי בעד "אנחנו" אני לא מצליחה להתעלם מ"הם"
השבמחקאנשים הם אנשים הם אנשים ....באשר הם
לכולם מגיע לחיות, לכולם מגיע להיות חופשיים ומאושרים
אלא אם פגעו בחיים או בחופש או באושר של אחרים
אני לא מסוגלת להתעלם מאותם "הם" שלא עשו דבר כדי לפגוע בחיים או בחופש או באושר שלי, אבל הם חיים בצילם של אלה שכן, ומשלמים על כך את המחיר
זה דווקא מאד מעודד אותי להבין שמה שעבר עלי עבר גם עליך ועל אחרים
השבמחקסוג של אחווה....
ונכון, זה לא בלוג פוליטי, וגם לא בא לי להשמיע דעות פוליטיות כאן, לא עכשיו ולא בדרך כלל
אבל היום יום שלי התגמד לאור כל מה שקרה....נראה איך זה יתפתח
תודה שאתה כאן
זה מאד מרגיע אותי שאני לא לבד בקטע הזה
השבמחקוחשוב לי לדעת שכאשר אני מופיעה, את וקוראים אחרים מייד מחבקים ותומכים. זה נותן לי המון
כפי שהסברתי לטליק למעלה כאן, יש עוד סוג של אנונימיות ....אנחנו כבר מכירים אלה את אלה בלי שמות ומקומות מגורים...ופתאם אני מהססת לכתוב משהו out of character....
כמו שבתחילת הדרך העזתי טיפה לכתוב על סקס ומייד נסוגתי
או סתם להשתלח במשהו או מישהו בחיי דרך הכתיבה....
ומאד מאד מאד לא רוצה להתחיל לסנן כי "מה יגידו?"....
לגמרי לגבי אנונימיות. גם אני שם לעצמי מעצורים. אני לא מאמין באנונימיות בבלוגים. אנחנו מאוד רחוקים מלהיות אנונימיים כאן. אנחנו מכירים, פשוט במקרה עדיין לא נפגשנו (ואולי גם לא נפגש), אבל מכירים אנחנו כן.
השבמחקלגמרי לגבי כתיבה. המלחמה מביאה אתה עומס רגשי שעולה מעל המילים הכתובות ולא כולם יודעים להתעלם ממנו ולא כולם יודעים לעבד אותו. והוא סותם ומשנה את סדרי העדיפויות. בכל מקרה, זה יחזור לך, אין לי ספק בכך. הכל יכנס לפרופורציות וגם הכתיבה תחזור לך, וכמו שזה קורה אחרי הפסקות וצבירת כוחות, תחזור בגדול.
מזל טוב לבן! זאת בשורה נהדרת באמת!
מאוד שמתי לב שלא כתבת זמן ארוך, והתכוונתי לשלוח אליך מייל, אבל ראיתי תגובה שלך אצלי ובעוד בלוג ונרגעתי
השבמחקזה קורה שפתאום "לא בא" לכתוב ,
ומסכימה איתך בקשר לאנונימיות שהיא לא ממש אנונימית ולפעמים יש לברור את המילים ואת התוכן שליומן הפרטי אפשר לכתוב...
( בקשר לתושבי עזה הבעיה שהמלחמה היא לא עם העם שחלקו ואולי רובו ודאי שונא אותנו אלא עם ארגון טרור וכואב הלב על אנשים וילדים שנהרגים על לא עוול בכפם, אבל ברור שקודם אנו חושבים על ילדינו שלנו ואנשינו וברצוננו שלהם לא יקרה כל רע ! )
פעם חשבתי שההצלחה של בלוגים הורגת אותם. כלומר, ככל שיש לנו יותר קוראים שאנחנו מכירים יותר טוב, אנחנו מתחילים לחשוב יותר על מה שאפשר ומה שאי אפשר לגלות, וזה מגביל את הכתיבה.
השבמחקאבל היום אני חושבת שבסופו של דבר מוצאים דרך להתגבר על זה ולעקוף את הקשיים. והפוסט הזה שכתבת היום, זה שהחזיר את המומנטום האבוד, הוא ההוכחה לכך.
מזל טוב לזוג החדש!
welcome back!
השבמחקאחת הפריביליגיות בבלוג היא שאף אחד לא יושב לך על הראש ומכריח אותך לכתוב, ועכשיו הכרת את הפריבילגיה הזאת מקרוב :)
הקוראים שלך ימתינו לך (בסבלנות או בקוצר רוח) עד שתחזרי.
אני חושבת שהמלחמה הזאת שינתה את הפרספקטיבה של כל מי שגר פה, לפחות לתקופת המלחמה אם לא יותר מכך. הלחץ, הדאגה, תחושה של חוסר אונים - אלו גורמים משתקים. אבל אני שמחה לקרוא ש"החיים האמיתיים" ממשיכים למרות הכל, ושלוש מתאמנות! וואו! שיחקת אותה יקירתי.
חיבוק!
בנוסף, מה שרציתי להגיד לך שלא משנה כמה זמן תעלמי כאן, אני בטוחה שקוראייך הנאמנים ואני רואה כמה הם נאמנים לך, יחזרו ויקראו, ואם לא, תרוויחי קוראים חדשים. הכל פה דינמי, הכל משתנה, בלוגר אחד נעלם בלוגר אחר מגיע וכו.. לי זה קרה המון.. אני נישארתי וכולם נעלמו :-) לא נורא. נחיה עם זה. אחרי הכל אני כותבת בשביל עצמי, בשביל הזכרונות שלי, ורק אחר כך בשביל הקורא. אולי כדאי לך גם להתייחס ככה לבלוג. את כותבת רק בשביל עצמך, רק כשאת יכולה ורק כשאת רוצה.
השבמחקשיקפצו כולם!! עם כל הכבוד לקוראים שלך ואני ביניהם), את צריכה לכתוב מה שבא לך ומה שאת חושבת, להרגיש חופשי לכתוב את דעותיך, אבל קחי בחשבון שאת עלולה להכנס לויכוחים לא רצוניים בחלון התגובות במיוחד אם את מדברת על פוליטיקה. האמת בגלל שאני הרבה זמן מול המחשב במהלך היום אני מוצאת את עצמי הרבה מגיבה בפורומים וקבוצות על כל מיני נושאים הקשורים בהורות, בפוליטיקה, באוכל בכל נושא אפשרי. אם את רוצה לחסוך מעצמך את הויכוחים כאן, הוציאי אגרסיות בפורומים אחרים :-) לפעמים אני עושה את זה.
השבמחקחשבתי על מה שכתבת וזה מעורר בי תהייה: אני, בניגוד אליך, ניסיתי להיות כמה שפחות מעורבת במלחמה. לא קוראת חדשות, בורחת מכל שיחה שמערבת בתוכה שבריר של אקטואליה- ממש חייה עם הראש בחול. זה ללא ספק בריחה מהמציאות.
השבמחקאת לעמותי מאוד מעורבת במה שקורה. אני מאוד מעריכה את זה אבל אני לא יכולה שלא לחשוב- למה זה טוב?
הרי אף אחת מאיתנו לא יכולה לעזור כדי לקדם מטרה מדינית כלשהי על ידי צפייה בהרוגים ובאבל. נראה לי שהעזרה היחידה שאנחנו, בתור אזרחיות שלא משרתות במילואים, יכולות לתת היא תרומות ופעולות התנדבות שאותן אפשר לעשות גם בלי להיות מעורבים בדיוק בכל הרוע והמלחמה.
עכשיו באה השאלה- מה את חושבת על זה? האם עדיף לברוח מהמציאות אבל לא לחוות דברים כמו שתיארת בפוסט או להיות מעורבים בנעשה במדינה בה את חייה אבל לשלם על זה מחיר נפשי כבד כל כך?
הסיבה היחידה שאני שואלת אותך את זה היא כי את מאוד מוערכת בעיני :)
תופעה מאוד מוכרת, אני זוכרת שזה קרה גם לי מהר מאוד , את בונה לך חוג חברים וירטואליים אהובים , וממש כמו עם חברים בעולם האמיתי, אכפת לך מהם, ואכפת לך גם מה הם חושבים עליך, כל זה גורם לכך שפתאום אנחנו קוראים בעין יותר ביקורתית את מה שאנחנו כותבים. ביננו לעצמנו איזו תדמית ועכשיו אנחנו בעצם משמרים אותה. נכון, זה באמת פוגע באוטנטיות של הכתיבה. זה מחמיר אגב כשאת מתחילה להזליג חברים מפה החוצה. להפגש עם אנשים מהבלוגיה. יש לזה מחיר, ומצד שני, אני באופן אישי זכיתי בכמה חברים שהיום הם כבר חברים לחיים בשבילי, מי זוכר בכלל שהכרנו פה?
השבמחקובקשר לסיום הפוסט הזה, אני יכולה להעיד באופן אישי כמה זה נכון, רק הייתי שמחה אם מרחק הזמן בין פגישה לפגישה שלנו היה מתקצר קצת... לא? :-)
תודה אליפל
השבמחקזה נכון לגבי האנונימיות ובכל זאת....הייתי רוצה להגיע למצב שבו אני כותבת מה שבא לי בלי לחשוב על ההשלכות....אני עובדת על זה ונראה מה ייצא
העומס הרגשי טיפה ירד יחסית לאיך שהיה בזמן ימי הלחימה הקרקעית...אבל עדיין לא נגמר. נראה אם תיגמר היום הפסקת האש או תימשך...
ואני עדיין במתח לגבי יישובי הדרום - בעיקר מאיום המנהרות!
תודה על האיחולים לנישואי הבן. אנחנו מאושרים עד הגג
תודה נ*גה, אני יודעת שתמיד כשאני נעלמת את כותבת לי....אבל קראתי אתכם והגבתי אז באמת לא נעלמתי לגמרי. פשוט לא הצלחתי לכתוב...
השבמחקלגבי הכתיבה - חשוב לי מאד לכתוב חופשי. לא לחשוב "מה יגידו" או "איך אני נראית" - אני עובדת על עצמי בכיוון הזה.
צודקת לגבי מה שכתבת בסוגריים.
מאד עודדת אותי עדה, כנראה שזה באמת תלוי רק בי - עד כמה אצליח לשחרר ולהמשיך לכתוב לעצמי בלי קשר למי קורא ומי מכיר ומה יגידו....
השבמחקהייעוד של הבלוג הזה היה ונשאר תיעוד לעצמי, ליבון עם עצמי, ביטוי של עצמי לעצמי - ואת זה לא רוצה לשנות
זה שאתם גם קוראים אצלי - זו מתנה ענקית אבל זה בונוס!
תודה חגית
השבמחקבאמת קבלת פנים מאירה ומחממת לבב
המלחמה שינתה כיוון ושחררתי קצת אבל אני עדיין עמוק בפנים. הדאגה ליישובי הדרום, בעיקר.
את צודקת לגבי הפרספקטיבה...יותר חידודה מאשר שינוייה....
כבר שנים שאני יותר ריאלית מאשר אופטימית...לצערי
בתחום הפרטי יש הרבה יותר אופטימיות, לשמחתי. גם עם מעגל המתאמנים שמתרחב לאיטו (עוד שניים חדשים קבעו לשבוע הבא) וגם נישואי הבן הקרבים...
והלימודים האלה שכל כך עושים לי טוב
מתוקה, תודה רבה רבה על העידוד והפרגון! דווקא אין לי עניין בכתיבה פוליטית...כך שזה לא העניין. "רק על עצמי לספר ידעתי" כבר אמרה רחל המשוררת (נכון? זאת היתה היא?)
השבמחקותודה שוב! אני בהחלט כותבת עבור עצמי, ורק צריכה להזכיר לעצמי שזה העיקר! את וקוראיי האחרים זה הדובדבן שבקצפת, ההפתעה, המתנה הנעימה...אבל בהחלט לא חובה.
השבמחקקודם כל תודה על השורה האחרונה
השבמחקאין לי המלצות לגבי מה כדאי - לברוח מהמציאות כדי להימנע מלחוש את התחושות הקשות או להיות מעורבת אבל לשלם את המחיר...
בדרך כלל אני לא צרכנית של חדשות ואקטואליה, ומתעדכנת במה שצריך ולא יותר. במלחמה אני מוצאת את עצמי קשובה יותר למה שקורה - וזה לא עניין של בחירה, החיבור קורה מאליו. אני קשורה למדינה הזאת, לאנשים שבה - בין אם ארצה ובין אם לא. הבן שלי (כשהוא בארץ) הוא קצין בהנדסה קרבית והשתתף בעופרת יצוקה. בעלי נלחם ב-82 בלבנון כשבתי היתה בת 3 חודשים...אבי לחם בששת הימים...אז אני כאן. אני חלק מזה. זה לא עוזר לאף אחד אבל זה לא רצוני. ומצד שני אני גם לא מגזימה. ומאד מכבדת גם את אלה שמחוברים בוריד לכל החדשות והעיתונים והפוסטים בפייסבוק וגם את אלה שנמנעים לחלוטין וחיים את חייהם
ידעתי שתביני ותזדהי. אני, בניגוד אלייך, יותר אנונימית ממה שהיית, ממה שאת, ויש פה רק אחד או שניים שיודעים את שמי ועוד אחת (חוץ ממך) שפגשתי מחוץ לבלוגיה. עם חלק מהקבועים שלי / קוראים שלי ממש לא אכפת לי לוותר על האנונימיות באיזשהו שלב, אבל לא זו הסוגיה.
השבמחקעצם העובדה שכבר מכירים אותי - את עצמי האמיתית הפנימית החשופה שבאה כאן לידי ביטוי - כבר עלול לגרום לי לסנן....ואת זה הייתי רוצה למנוע. עובדת על זה!
ובהחלט כן הפגישה שלנו is long overdue.....
רק שעכשיו הורי בארץ ועד שיסעו (סוף השבוע הראשון של ספטמבר) אין על מה לדבר על פגישה.....
וואו, אמפי... מזל טוב!!! זה מרגש כל כך ומובן שהרגיש כמו אור גדול בתוך החשכה. בהצלחה עם כל ההתרגשות וההפקה!
השבמחקאת יודעת שלא חשוב לכמה זמן תעלמי מכאן הקוראים הנאמנים שלך יחכו לך וזה בסדר לקחת הפוגה העיקר שתזכרי שגם כשכבד לך יש לך קהילה אוהבת של קוראים שיכולים להכיל ולעודד אותך.
רק אהבה יקירה (אני באמת באמת אוהבת אותך למרות שמעולם לא פגשתי אותך)
תודה קיין יקירה. דווקא איתך אני באמת מרגישה שאני יכולה לכתוב הכל , לא משנה באיזה נושא ובאיזה טון, וזה יתקבל כמו שזה, בלי שיפוט ובלי הרמת גבה...כנראה שכך נראית אהבה פשוטה ואמיתית. גם כשלא נפגשנו מעולם.
השבמחקתכל’ס רוב הקוראים שלי מרגישים לי כאלה....בורכתי!
ההפוגה באמת לא היתה מכוונת, פשוט השתתקתי/שותקתי...המלחמה הזאת...נראה מה יהיה
תודה על האיחולים. באמת אושר גדול עם הבן.....ואנחנו מאוהבים בכלתנו (כבר מתייחסים אליה ככזו די מההתחלה...לפני 3 שנים)
באמת בורכת! שמתי לב שיש לך קשר מיוחד עם רוב הקוראים שלך :)
השבמחקלא יודעת אם שמת לב אבל אני די נמנעת מויכוחים פוליטים בחלונות התגובות (לא רק אצלי) ולא כי אני חוששת להביע את דעתי אלא אך ורק כי זה מתיש. ולפעמים בתקופות משתקות (עניינים אישיים, מלחמות וכו’) אני מנסה לכתוב על דברים שעושים לי טוב וזה לגמרי מרגיש כמו קרן אור קטנה בכל השחור.
זה מאוד מקסים ומרגש שיש לכם אהבת אמת עם הכלה! הלוואי אצל כולם...
כתבת מאד בכנות על היחס שלך לפלשתינאים. אני חושבת שהבעיה בתקשורת שלנו שלא מראה את תושבי עזה בחיי היוםיום שלהם, לא במלחמה. בשבילנו הם לא אנשים אלא אויבים, ואין להם שום זהות אחרת.
השבמחקמז"ט לשמחה המשפחתית הקרבה ובאה, מחכים כבר לנכדים..?
השבמחקחחחח זה המשפט שלי (-: אומרת אותו המוווןןןן
השבמחקשמתי לב שאת נמנעת מויכוחים פוליטיים. אני בכלל לא נורא פוליטית, ומתיש גם אותי לדבר על הנושא. אולי בתגובה לכך שהורי מחוברים בווריד לחדשות ואקטואליה ופוליטיקה.....גדלתי עם זה (אלה היו המריבות היחידות ששמעתי בבית !) ולא סבלתי את זה.
השבמחקובהחלט מאחלת לכולם יחסים עם הכלה (ועם החם/חמות) כמו שיש ביננו לבין חברתו של הבן. גם עם בעלה של הבת אנחנו מסתדרים מצוין אבל זו אופרה אחרת לגמרי. שם יש הרבה יותר זהירות הדדית והשקעה במודע כדי שהכל יהיה בסדר, זה לא זרם טבעי לגמרי אף פעם. זה מאד מאד מאד השתפר עם השנים, אבל היום אני יכולה לראות את ההבדל בין מערכת נינוחה וטבעית ופשוטה כמו שיש לנו עם הכלה העתידית, לבין מה שבנינו בעמל רב ועדיין עובדים עליו כל הזמן עם החתן....
אני משתדלת להיות כנה או לא לומר דבר. בפוליטיקה אני לרוב לא אומרת דבר. את מכירה את תושבי עזה בחיי היום יום שלהם? אני מכירה קצת, ממש טיפה, את ערביי ישראל. ממש טיפה. במפגשים המעטים. חבר’ה שעבדו איתי, בתחום המחשבים. בעלי חנויות שטירה שאני קונה אצלם לעיתים קרובות. רופאים ורוקחים וקופאים בסופר....דיירים שלנו לפעמים (סטודנטים, בדירה של חמי ז"ל לא רחוק מהאוניברסיטה).... אבל הם חיים בישראל. אולי חשים לעיתים כאזרחים סוג ’, אולי לעיתים קרובות. אבל בכל זאת הם חיים איתי במדינה. אני בטוחה שזה לא דומה כלל לחיים בעזה ואפילו לא במצרים, ירדן וכו. לא בטוחה כבר לגבי ערי הגדה. שם נדמה לי שהמצב אולי אולי אולי קרוב יותר למצב של ערביי ישראל? לא יודעת לומר
השבמחקתודה שולה, לאט לאט - עדיין אין נכדים באופק (כלומר הם לא מתחתנים כי הכלה בהריון )
השבמחקדרך אגב הייתי "לידך" בפלורנטין (לשם עברת, נכון?) בשבוע שעבר אבל זה היה בוקר ובטח היית בעבודה.....
עשינו טיול תל אביבי עם הורי שהגיעו לביקור ארצה....
חבל שאנחנו לא מכירים אותם יותר טוב והם אותנו. כל מה שמוכר פחות מאיים.
השבמחקחבל באמת
השבמחקכן, פלורנטין.
השבמחקוואו, כמה כתבת בזמן האחרון (ממלאה חוסרים אחרי הפסקת הכתיבה?). אני צריכה להספיק הכל. מחר בבלוג שלי (אולי עוד הערב? נראה) - הפתעה בשבילך!
כן, משהו כנראה השתחרר...
השבמחקועכשיו אני מה זה סקרנית...ומתחילה לדמיין לעצמי מה ההפתעה
מקווה שלא חשבת שאני מביאה לך נכד...
השבמחקנכד? ממש לא!
השבמחקאם את רוצה לדעת חשבתי שאולי החלטת להתאמן....
יש לי באזור שלך חברים מתמחים מהקורס שלי.....
מזל טוב מזל טוב! שיהיה רק נחת ואושר!
השבמחקבהצלחה עם הוריך...אני בטוחה שיהיה הרבה יותר פשוט מבעבר.
וברור שקשה לחזור לכתוב כל פעם כשעושים הפסקה. אני התמחיתי בזה בחודשים האחרונים...
תודה תודה, התרגשות גדולה וכיף גדול להתעסק עם כל מה שמסביב לחתונה (אנחנו יותר פעילים באופן טבעי כי הזוג הצעיר בחו""ל ולקחנו על עצמנו את רוב הלוגיסטיקה). כמובן שהכלה כבר בסרטים - גם כי היא כלה וזה חלק מהגדרת התפקיד וגם כי האופי שלה הוא כזה, להילחץ מכל דבר, לא לדעת מה היא רוצה, לדעת מה היא לא רוצה, להלחץ בגלל הכסף שנוציא על זה (בעיקר לחוצה ממצבם הכלכלי של ההורים שלה...) אני מניחה שהבן שלנו לא מלקק דבש בתקופה הזאת אבל הוא מאד מכיל ומבין וגם אנחנו כל הזמן מרגיעים ומעודדים דרך הסקייפ...אבל היא עדיין ב stress ואין הרבה מה לעשות נגד זה....
השבמחקבדיוק התייחסתי לזה בפוסט של היום, והאמת היא שאין לי הרבה מה לכתוב בתגובה, חוץ מהזדהות כמעט עם כל מילה שכתבת.
השבמחקוהנה שוב אני שותקת....לא כי אין לי מה לכתוב, אין לי זמן
השבמחקאני גם לא קוראת (עוד לא קראתי את שלך, רק מתייחסת לתגובות)
הורי בארץ והנכדים בחופש ואנחנו סבא וסבתא במשרה מלאה השבוע... ובין לבין אני כבר מאמנת (יש 5 מתאמנים) ואחרי כל שעה של אימון אני עוד יושבת שעה על דוח האימון.... וביום ששי אנחנו עושים כאן לאחי יום הולדת חמישים הפתעה...אז בישולים וכו
אבל לא נורא, החל מהשבוע הראשון של ספטמבר השיגרה הברוכה תחזור ומקווה להשלים את החסר