יש לי כבר 3 מתאמנות, ובשבוע הקרוב מתחילים עוד 2.
כולם הופנו אלי על ידי הקהילה, כלומר: עמיתי וחברי ללימודים.
זה מדהים בעיני. האמון שהם נותנים בי. קשה לי לעכל את זה. איך הם יודעים אם אני מספיק טובה עבור החברים שלהם, האחים שלהם, השכנים שלהם?
אני כל הזמן מתחבטת עם עצמי לגבי איכות האימון שאני נותנת.
כל כך שמחה שהקורס ממשיך, שאקבל הדרכה וליווי. כל כך זקוקה לזה.
השבוע באימון שלי אצל המאמן שלי העליתי שוב את הדאגות שלי.
אני לא מספיק "סאטית", אני טוענת. מלשון "סאטיה", זו שיטת האימון שלמדתי, מבית נטלי בן דוד, בית ספר אימושיין להוויה, הקשבה וטרנספורמציה.
"למה את מתכוונת?" הוא שואל.
אני יודעת למה אני מתכוונת.
נכון, אני אומרת לו. אני מקשיבה. אני משקפת. אני שואלת שאלות, לעיתים נוקבות.
הוא צוחק. "לא אמרת כלום, את מאמנת לגמרי!"
ואני מקשה. "אני לא מספיק עובדת עם הגוף, עם הנשימה. המתאמנות שלי לא מספיק מחוברות לגוף, לתחושות. לא מצליחה לבצע את תהליך הפירוק וההבנייה"....אני דואגת שהן לא מקבלות את רמת האימון שמגיע להן.
ואני גם דואגת שאני לא משתמשת מספיק בכל רמות ההקשבה. לא את כולן אני מבינה עד הסוף.
"מה למשל?" הוא מבקש לדעת.
"למשל רמה 6" אני אומרת.
רמת הקשבה 6 היא רמת ההקשבה למחויבות ולדאגה שברקע.
היא מבטאת את הקונפליקט או את הפער שבין המחויבות המובנית של האדם להרמוניה, רווחה ושקט נפשי שמקורה בתודעה, לבין הדאגה שאוחזת בגוף.
לפי רמה 6 אנחנו תמיד בקונפליקט פנימי בו אנחנו רוצים ולא רוצים את מה שיש לנו. יש לנו מחויבות עמוקה ועם זאת דאגה עמוקה כלפי אותו הדבר.
המאמן שלי הזכיר לי את זה, וראה שמשהו קורה לי בגוף. הוא הפנה אותי כמובן לתחושות ותיארתי קוצר נשימה, מן גוש לא ברור שישב בחזה וטיפס לכיוון הגרון, שחסם חלק מהאוויר בעת שאיפה ובעיקר בעת הנשיפה.
הוא ביקש שאתרכז בתחושות....עצמתי עיניים ופשוט נשמתי איך שיכלתי, דרך אותו גוש.
הוא ביקש שאתאר את הגודל של הגוש, הצורה, הצבע....
ואז הוא שאל אם עולה לי זיכרון.
זה הקטע שתמיד מפתיע אותי. זה גם הקטע שתמיד מפחיד אותי עם המתאמנות, "יעלה להן זיכרון? לא יעלה? מה אעשה אם לא יעלה?" וזו בדיוק הדאגה שלי.....
הרבה פעמים עולים לי זכרונות כאילו לא קשורים.
פתאום זכרתי את עצמי בת 7, בקרית יובל עם אבא שלי שקנה לי אופניים ליום ההולדת.
רק שאבא שלי, כמו אבא שלי, קנה לי אופניים בגודל של מבוגר, ועוד עם רמה (אופניים של בנים).
סביר להניח שאצלו בראש (שאמנם הראה נדיבות יוצאת דופן בקנייה הזאת) היה ברור שזו רכישה חד פעמית שתספיק לי לכל החיים ואולי גם תשמש את אחי התינוק יום אחד....
ברור שלא יכלתי לעלות לבד על האופניים וגם לא לרדת מהם לבד, והמעצורים (שהיו רק על הידיות) היו לי קשים מדי ללחיצה, והדרך היחידה שהצלחתי לרכב (בקושי הגעתי לדוושות) היתה כאשר הוא אוחז באופניים ורץ יחד איתי (אחלה כושר בשבילו אבל חסר תועלת משום בחינה אחרת).
ובנוסף לכל אני גם כמובן פחדתי פחד מוות (גם ככה הייתי די פחדנית) וגם אם מידי פעם הצלחתי לדווש קצת ולשמור על שיווי משקל, לא היתה לי שום דרך לעצור בלי ליפול.
לא היו לי אז כלים לומר לאבא שלי שהאופניים האלה לא מתאימים לי. לא יתאימו לי עוד כמה שנים טובות ואולי (בגלל הרמה) לעולם.
מה שהיה זה פחד ותסכול וגם כעס - שכעת, בחדר האימון, גרם לגל חום לשטוף אותי....
עצרתי את שטף הסיפור ונשמתי עד שגל החום עבר, וגם הגוש בחזה התפוגג...ורק דמעות עלו לגרוני ולעיני.
"מה הילדה היתה אומרת לאבא שלה לו יכלה?" שאל אותי המאמן שלי.
לרגע לא היה לי מושג מה הייתי אומרת לאבא שלי. התחושה היתה שאי אפשר היה לדבר עם אבא שלי.
ואז פתאום אמרתי "תודה רבה שקנית לי מתנה כזו, אופניים, אבל בעצם אין שום דרך שבה אוכל לרכב עליהן, כי אני לא מגיעה לריצפה".
וזה נשמע כל כך פשוט - ומצד שני זה היה בלתי אפשרי.
ובעצם, בתור המבוגר האחראי, הוא היה אמור לדעת את זה בעצמו.
אני לא יודעת מה קרה לאופניים האלה, אבל לא רכבתי עליהן כמובן.
שנים אחרי כן, כשכבר גרנו בארה"ב, ניסיתי לרכב על אופניים של בני דודיי, שהיו בגודל המתאים ובלי רמה ועם מעצור בדוושות, והצלחתי בלי שום בעייה. אז הורי קנו לי אופניים דומות, ובכל 4 השנים שגרנו שם רכבתי עליהם לבית הספר ולכל מקום. בלי שום בעייה. וגם בהתחלה כשחזרנו ארצה, אבל אז גנבו אותן....
המאמן שלי שאל אותי אם אני יכולה לראות את הקשר בין הזיכרון הזה לבין החששות שלי לגבי המתאמנים שלי.
הקשר לא לגמרי ברור.
כביכול התחושה שלי היא שאני אמורה עכשיו "לקפוץ למים" ולאמן לפני שיש לי את כל הכלים, את כל המיומנויות הנדרשות לכך...
או שאני מרגישה פשוט שזה גדול עלי.
אבל האם אני כועסת על מישהו? לא נראה לי. נראה לי שאני פשוט מרגישה שאני לא מספיק טובה. שזה גדול עלי כמו שהאופניים ההם היו גדולים עלי.
ואז הוא צחק, כי הוא אמר שהנה מצד אחד אני מחוייבת למתאמנים שלי, ומצד שני אני ממש דואגת שאני לא מספיק טובה עבורם.
ובכך הדגמתי את רמת הקשבה 6.....
מרתק, זה ממש עובד
השבמחקמעניין שפתאם משום מקום הגיע הזכרון של האופניים. בהתחלה זה נראה לי לא שייך בכלל, אבל בסוף התברר שהייתה אז ממש אותה תחושה של המשהו הגדול מדי והחשש ממנו. כל פעם שאת מספרת על האימון עושה לי חשק לעשות אותו גם. אולי מתי שהוא....
השבמחקאין לי ספק שזה עובד אבל זה מפתיע בכל פעם מחדש.
השבמחקנכון, גם לי הזכרון לא נראה קשור
השבמחקמה שחשוב להבין זה שהקשר האמיתי הוא שזו היצה אותה תחושה בגוף. אז והיום. התחושה הובילה לזיכרון. ולא חשוב מה באמת הקשר אלא איזו החלטה קיבלה הילדה שהייתי. איזו מסקנה היא הסיקה לגבי החיים. מסקנה זו היוותה מנגנון השרדות אז אבל מגבילה אותי היום. משהו כמו "אם אין לי את כל הכלים בדיוק מותאמים לצורך שלי ואם אין לי עזרה צמודה אז אין סיכוי שאצליח לעשות את זה כמו שצריך" ובאמת זה מלווה אותי כל חיי, לא רק היום באימון....גם במחשבים...גם בבית ספר...או שבחרתי במשהו שעבורו הרגשתי שיש לי את כל המשאבים להצליח או שכאשר האתגר היה גדול יותר: וידאתי שיש מנטור בסביבה להעזר בו בעת הצורך....
בסך הכל מנגנון השרדותי מצויין.
השבמחקמדהים איך שזה מתחבר להכל ואיזה התעמקות מתאפשרת במהלך ההתמודדות עם הנקודות שמעלה הקורס.
השבמחקאבל האם ההבנה מדוע את חוששת לטפל וההדגמה שהוא ביצע, שינו משהו אצלך? האם התחלת לחשוש פחות?
חחח כן, מנגנון מצוין
השבמחקאבל מגביל
יש פחד מובנה. הרי לא ייתכן שיהיו לי את כל הכלים מותאמים לפי מידה לפני שקפצתי למים ורכשתי ניסיון
זה לא עובד ככה
לומדים, מתרגלים, ואז מתנסים. גם אם זה לא 100% בטוח. הרבה אנשים אפילו לא מקדישים לזה מחשבה.
אצלי היה לזה אפקט משתק....לפעמים. עדיין נאבקת בזה, אבל עצם ההבנה שזה המנגנון קצת מקלה, קצת משחררת
זה לא שאני חוששת פחות תיכף ומיד, אבל בטוח הוסרה שכבה אחת מגבילה ומשתקת. ויש עכשיו יותר מודעות, לגבי מהו הדפוס, מהו החשש....
השבמחקה"אבא הזה שרץ עם האופניים" הופיע בדמויות שונות לאורך כל הדרך. בצבא, במקומות עבודה...וכשהוא היה חסר (או היא לצורך העניין) חששתי "לקפוץ למים" ולעשות לגמרי לבד. ולפעמים היה רק צורך בידיעה שהוא שם, ואפילו לא נעזרתי בו, והסתדרתי לבד - אבל פחדתי שאם הוא לא יהיה "הרגליים לא יגיעו לרצפה". ויש לי דוגמאות של מקרים שויתרתי מראש כי לא היה כזה: לא למדתי במגמה ריאלית או ביולוגית בבי"ס למרות שהיה לי את הפוטנציאל...לא עשיתי תואר באוניברסיטה, לא לקחתי על עצמי תפקידי ניהול מעבר לראש צוות....אין לזה קשר ישיר אבל אני בטוחה שהמגננון הזה בחש גם שם...
מדהים. חשבתי שניתן להגיע לכאלה הבנות אך ורק בעזרת טיפול פסיכולוגי. לאט לאט אני מגיע למסקנה שהקורס הזה הוא מקבילה של טיפול נפשי.
השבמחקמדהים ממש. כל התהליך שאת עוברת. עשה לי צמרמורת לקרוא את הפוסט הזה, וכשקראתי נזכרתי בסרטון שרץ עכשיו בפייסבוק, אולי ראית אותו גם. רואים שם ורד שנפתח, לאט לאט כל עלי הכותרת שלו נפתחים וזה מרהיב. גם את ורד.
השבמחקטוב, אז למען הסדר הטוב - אימון אישי (מה שקוראים life coaching) הוא לגמרי מקביל לטיפול פסיכולוגי! רק שהאימון הקלאסי הוא שונה ממה שאני לומדת, הוא פחות הולך ל-doing ויותר ל-being
השבמחקכי הוא משולב גם עם אלמנטים מהבודהיזם הטיבטי ועוד גורמים רוחניים יותר ושכליים פחות....באימון קלאסי לא מדברים על רגשות, ובוודאי לא על תחושות (פיסיות). נטלי בנתה כאן לדעתי משהו מדהים.
מעניין שהפסיכולוגיה גם התפתחה לכיוון של ה-coaching בנקודות מסוימות, למשל CBT עובד על עיקרון אונטולוגי (כאן ועכשיו - מטפלים בסימפטומים, בהתנהגות, לא בגורמים להתנהגות) ועל סדרות קצרות של פגישות ולא שנים ארוכות של טיפול. בסוף זה נפגש.....
ועוד משהו: את התהליך הזה שאני חושפת כאן אני עוברת באימון האישי הפרטי שלי, לא בקורס עצמו. זה קורה האמת גם כאשר אנחנו מתרגלים זה על זה בקורס, בקבוצות או אחד על אחד אבל עדיין - זה לא משהו שמתרחש בכיתה בפורום הרחב, אלא אחד על אחד בחדר האימון....אני מאמנת אבל אני גם ממשיכה להתאמן בעצמי...
וואו חגית ריגשת אותי כל כך!
השבמחקלא ראיתי את הסרטון אבל ההשוואה לורד שנפתח לגמרי חיממה את לבי...
אני חייבת להודות שמצד אחד אני לא ממש מצליחה להבין חלק ממה שאת כותבת, ומצד שני זה ממש מגרה להתנסות גם בדבר כזה.
השבמחקכיוון שהשפה היא סובייקטיבית, אז כאשר אני אומרת משהו שהוא אולי ברור לי (ואולי אפילו לי לא ברור עדיין) לא בטוח שהוא ברור לאחרים....כי לאותן מלים יש לאנשים שונים פרושים שונים מהעולם שלהם והאסוציאציות שלהם....
השבמחקאחד הדברים שאני מנסה להקפיד עליהם עם מתאמנים זה לוודא שהבנתי למה הם התכוונו כשאמרו מילה מסוימת או משפט...תמיד לחשוב שלא הבנתי. עדיף מאשר להבין לא נכון...
ואם יש לך חשק - אשמח שאחד מחבריי יאמן אותך. כרגע רובנו עדיין בתעריף של 60 ש"ח לשיחה..אם זה רלוונטי דברי איתי
מעניין שהרבה ממקומות החשש או תחושת החוסר יכולת קשורים אצלך לאבא שלף. אני חושבת שזו לא פעם ראשונה שאת מתארת אותו כמי שלא ניתן לענות לו, להתנגד לרצונו.
השבמחקוהנה את עונה לו. אפשר לומר שעכשיו הרגליים שלך מגיעות בביטחון לרצפה. האפניים לא גדולים עלייך יותר.
בהחלט המון מנגנונים אצלי פותחו כהשרדות מול אבא שלי. עוד לא התחלתי בכלל לטפל בשריטות שקבלתי מאמא ;-)
השבמחקכאשר כתבתי עבור המאמן שלי "מפת חיים" הסעיף האחרון הוא "מערכות יחסים בהם אני רוצה לחולל מפנה". אחת מהן רשמתי אבא. השנייה היא T אבל בעיקר בחלק של היחסים מולו שבהם אני מזהה שאני מתייחסת אליו כמו אל אבא שלי....
מהכרותי איתך אני בטוחה שאת מאמנת מצויינת. וגם רוכבת אופנים מדופלמת...
השבמחקתודה רותי, על הצבעת האמון
השבמחקלגבי אופניים - זה מצחיק, רכבתי המון בילדותי (מגיל 10 בערך, עד 14) מרגע שקבלתי אופניים שמתאימות לגודל שלי...
אבל אז כאשר עברנו ליישוב החלטנו לקנות אופניים לרכב בסביבה....ו-T שכנע אותי לקנות אופניים ששוב היו גבוהות מדי בשבילי. לטענתו מספיק שאני מגיעה עם הרגליים לרצפה כאשר אני עומדת (בלי רמה) ואין צורך שאגיע לרצפה כאשר אני על המושב....לטענתו חשוב שכאשר אני מדוושת, הרגל שלי תתיישר כמעט לגמרי, אחרת זה מקשה על הרכיבה....בפועל הפסקתי מהר מאד להשתמש באופניים (עוד עם כל העליות וירידות כאן) כי הן לא מתאימות לי ואין לי בטחון כאשר אני רוכבת עליהן ...בשלב כלשהו אקנה חדשות
אחרי הרבה זמן שלא הייתי כאן הגעתי הנה, לפוסטים היפהפיים שלך וקראתי, אחד אחרי השני, בהתרגשות. עוברים מהם כנות ודיוק ונקיון כזה, שאני מרגישה כמו בשיחה עם חברה טובה, אני חווה סוג של אימון בקריאה כאן.
השבמחקתודה, אמבטיה. מרגישה את החיבוק ....באמת כמו חברה טןבה
השבמחקריגשת אותי ♥
בדיוק היתה לי שיחה על משהו דומה עם אמא שלי, על לרצות ולא לרצות משהו שיש לנו בו זמנית. אבל ברמה המאד ספציפית של מה שאמרת, זה באמת נראה לי הדבר הכי אנושי בעולם - כשאנשים שמים את גורלם או אמונם בידינו, זו כזו אחריות גדולה, שנראה לי הכי טבעי לשאול את עצמנו אם אנחנו באמת מספיק טובים לזה ומגיע לנו. יכול להיות שהתשובה שניתן לעצמנו בסופו של דבר היא כן, אבל השאלה והתחושה הגיונית ולגיטימית.
השבמחקבדיוק הבוקר חשבתי עלייך ושאלתי את עצמי אם את בארץ ואיך את עוברת את החווייה......
השבמחקאז כן, לפי השיחה עם אמא שלך את בארץ
בהחלט חוש הביקורת העצמית המפותח שלי אומר לי כל הזמן שאני לא מספיק טובה, ויותר נכון - שאני לא מיישמת נכון (או מספיק נכון) את שיטת האימון שלי. כל הקטע של העבודה עם הנשימה ועם הגוף מאד זר לאנשים וקשה להם ואני מתקשה להתעקש איתם על זה. זורמת יותר מדי....ומרגישה שאני מפספסת את החלק הכי חשוב, החלק שהכי גורם לשיטה לעבוד......