אימון קשה במיוחד - שיר שמעלה תחושות קשות

אני במספרה. עושה גוונים לקראת החתונה. מעדיפה את הצבע השטני (כן, בדקתי - זה שטני מלשון שטן ולא שתני מלשון שתן ) הטבעי שלי אבל, מה לעשות? יש כבר די הרבה לבן .....

הספר שוקד על מחלפות ראשי וברקע מתנגנים שירים ברדיו. ופתאם מתחיל השיר הזה 

לא יודעת אם כבר יצא לי להזכיר את זה, אבל בנוסף לכך שכל מוסיקה עושה לי משהו - ישנם קטעי מוסיקה או שירים שממש מטלטלים אותי. ולא במובן טוב. השיר הזה ספציפית, מהרגע ששמעתי אותו - או ליתר דיוק ראיתי את הקליפ שלו בטלוויזיה - לראשונה, עשה לי רע. ככה הגדרתי את זה לעצמי אז, לפני שלמדתי לזהות תחושות, לנשום לתוכן. לשהות בהן למרות שהן קשות. לתת לזכרון לעלות. 

אתמול ישבתי במספרה והשיר הזה התחיל להתנגן ברדיו, והתחושה הציפה אותי. במרכז החזה ממש מתחת לגרון התפתח כדור של אש, צורב ומחניק. הגוף כולו התכווץ, הפנים הוצפו בדמעות - מבפנים, לא יצאו החוצה - וגלים של כאב מוזר אך מוכר זרמו במורד שלוש מאצבעות ידי הימנית - הזרת, הקמיצה והאמה. זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בתחושה הזאת מאז שהתחלתי ללמוד *סאטיה, ופשוט נתתי לה לשטוף אותי, להציף אותי. הספר התעסק עם הצבע וריבועי האלומיניום בשיערי, עיני ממילא היו עצומות וראשי מורכן ולא הייתי חייבת לתקשר עם אף אחד - והתמסרתי לכאב. לעצב העמוק שעלה, לפחד התהומי שהשתלט. כולה משיר שמתנגן ברדיו. נשמתי. אילצתי את עצמי לנשום, כי הנטייה היתה לעצור את הנשימה. רוקנתי את הראש ממחשבות, ונתתי למה שיעלה - לעלות. ומה שעלה היתה תמונה של אונס. מישהו משכיב מישהי בכוח על ריצפת סלון בדירה כלשהי, ואונס אותה. 

השיר נגמר, התמונה נעלמה לי מהראש, התעשתתי איכשהו ועברתי לסדר היום, ולמחרת העליתי את התחושה אצל המאמן שלי. הוא התחיל לשאול אותי שאלות לגבי התחושה ולגבי הזיכרון - אבל לא ממש הצלחתי לשחזר את זה. רק מן הד של התחושה. כאילו משהו שמישהו אחר הרגיש. 

ואז הוא מצא את השיר ביו-טיוב. פלאי הטכנולוגיה. וברגע שהוא השמיע את השיר, כמו בלחיצת כפתור - הכל חזר, הכל שטף אותי. פי כמה חזק יותר, וגם שם - בחדר המוגן והמיטיב של המאמן - יכולתי לשחרר. הבכי התפרץ והגוף התכווץ עוד יותר, והאימה - אימה צרופה, והעצב - עמוק ותהומי - השתלטו עלי. והזיכרון עלה שוב. הפעם בהיר יותר. זו היתה תמונה מתוך סרט. סרט טלוויזיה קנדי שאני ממש לא זוכרת באיזה גיל הייתי כשראיתי אותו, וגם לא זוכרת את שמו. לבחורה בסרט היה בן זוג - לא זוכרת אם זה היה חבר או בעל - שנסע לכמה ימים. וחבר של בן הזוג אירח לבחורה חברה ולקח אותה לבילוי כלשהו. היה להם מאד נחמד, והם חזרו אחרי הבילוי לביתו, ושם הוא התחיל איתה, וכאשר היא הביעה התנגדות - הוא הפיל אותה בכוח לריצפה, סתם לה את הפה ביד אחת ואנס אותה. הכל קרה נורא מהר. הוא אפילו לא הפשיט אותה לגמרי. זה היה די מזעזע דווקא משום שזה לא היה גראפי ומשום שהיא היתה בהלם ממה שהתפתח תוך דקות. ברגע שהוא גמר הוא נהיה כולו ידידותי ורך אליה, נישק לה את הפנים, ואמר שהוא הולך למלא את האמבטיה שתוכל להתרחץ ולהתרגע...בשנייה שהוא נעלם בחדר האמבטיה היא ברחה מהדירה. ובבית היא קירצפה את עצמה, לנסות להיטהר, לנסות להסיר את מה שדבק בה ולא יורד....וכמובן שזה הקשה עליה למחרת כאשר התלוננה עליו במשטרה....כל זה לא רלוונטי לתחושות שלי. מה שעלה לי בשנייה ששמעתי את השיר היתה רק סצינת האונס עצמו. והעצב הגדול והפחד. וזה היה מוזר, כי זה לא משהו שקרה לי. זה היה סרט. ושהיתי בתוך הזיכרון הזה, בתוך התחושה שעדיין כבשה לי את כל הגוף, ועלה לי עוד זיכרון, מוקדם יותר. הייתי בת 13, כיתה ז', ארצות הברית...שיעור היסטוריה - יותר נכון פרה-היסטוריה, דינוזאורים או האדם הקדמון - אותה תחושה עברה לי בגוף. הכאב השורף במרכז החזה, זרמי הכאב במורד אצבעות יד ימין...העצב העמוק, הפחד. לא היה לזה קשר, עד כמה שזכרתי, לתוכן השיעור. זה היה קשור לאותה מערכת יחסים סבוכה ומוזרה שהיתה לי אז, עם ילדה בגילי. ילדה בשם ק'. אותה מערכת יחסים שעלתה לי גם בפעמים המועטות בהן התאמנתי על יחסי עם ר'. לעיתים בליויית בכי מטלטל וחוסר יכולת לדבר בכלל. 

איך הגעתי משיר, לסרט, ליחסי עם ק'.....אני מתחילה להבין שכנראה אין מנוס מלעבוד על מערכת היחסים ההיא. פתאם ראיתי מול עיני את הקליפ של השיר, והבנתי שהזמר הזכיר לי את השחקן בסרט, את האנס. זה היה הקשר בין השיר לאונס. זו היתה אותה תחושה שחשתי הרבה, במהלך כל אותה שנה, בגיל 13, בהקשר של יחסי עם ק'. שאותה אהבתי, שאליה נמשכתי - גם משיכה פיסית, למרות שפרט לדימין לא קרה ביננו כלום - שממני פחדתי, ששיקרה לי, שסיפרה לי שהוריה ואחיה מתעללים בה, שסיפרה לי שהיא מעשנת סמים, שסיפרה לי שהיא ניסתה להתאבד - עד היום אין לי מושג מה מתוך כל אלה היה נכון. שמתוך מצוקה אמיתית סיפרתי על כך לאמי, שבשנייה ששמעה את המילה "סמים" הפסיקה להקשיב, וניסתה לנתק את היחסים באיבחה חדה אחת. ששמה עלי "שמירה", הסיעה אותי והחזירה אותי מבית הספר ומכל מקום אחר. שרצתה בטובתי אבל לא השכילה להקשיב לרגשותי, למחשבותי, להתלבטויותי. בסוף אותה שנת לימודים חזרנו ארצה, לדעתי לא מעט בגלל הסיפור הזה, והכל נחתך באמצע. מעולם לא "השלמתי" את הסיפור הזה, מבחינה רגשית. אבל היו מסקנות. תמיד יש מסקנות. ילד תמיד פותר לעצמו איכשהו את כל מה שקורה. ההחלטות שקיבלה הילדה שהייתי, בגיל 13, היו כאלה: אין על מי לסמוך. לא על אמא, שאי אפשר פשוט לספר לה משהו ולדבר על זה ולשאול שאלות ולהיות מוקשבת. שמשתמשת נגדי בכל נתון שאני מספרת לה, והכי טוב פשוט לשתוק.  לא על חברות, שמשקרות ומערערות את כל מה שחשבתי שידעתי על עצמי, שפוגעות וגורמות לכאב פיסי ממש, שמשתלט על כל הגוף והלב. וגם - ניתוק פיסי. למרות שהיה לי חבר בגילאים 14-15, מעולם לא היה מגע כלשהו ביננו. הפכתי ל"פוריטנית" כביכול, אפילו לא נשיקות. בקושי מגע יד. בקושי סלואו קצת צמוד. וזאת למרות שהייתי ילדה מאד חושנית וייצרית. כבשתי הכל. עד שפגשתי והתאהבתי ב-T לא נתתי ביטוי לתשוקות שלי בכלל. וזה היה בגיל 16.5. וגם אז זה לקח זמן. וגם אז - הגוף השתתף אבל אני הרבה פעמים טיילתי לי במקומות אחרים. לא הייתי שם עד הסוף. אני די בהלם להבין עד כמה השפיעה מערכת היחסים הזאת עם ק' והעימות עם אמא שבעקבותיה על עיצוב העצמי שלי .....ורק נגעתי בקצה הקרחון. 

והבעייה היא שהתחושה עדיין לא עזבה אותי. עד עכשיו. והשיר לא עוזב לי את הראש. ואני ממש לא פנויה לזה, עם הבישולים ל"בראנץ' שבת חתן" והערכות לביקור של הורי מחר והחתונה בתחילת השבוע....אני לרגע לא לבד ואין לי מתי לקבוע עוד אימון לנסות לשחרר משהו ולהרגיע....אז החלטתי בכל זאת להתבודד כמה דקות ולכתוב. לשפוך את הכל החוצה בתקווה שזה יעזור. ואולי זה באמת עוזר.....