בדרך למאמן שלי אני מתקשרת לחברתי הטובה א' שסובלת כבר כמה ימים מכאבים בלתי מוסברים באזור הבטן, ואחרי שאולטרסאונד לא העלה דבר, נשלחה אתמול למיון ולבדיקת CT.
היא מספרת לי שהיא מאושפזת, התגלה גוש על השחלה - חייבים לנתח. היא לא מתכוונת לנתח בבית החולים הזה, היא מתכננת להשתחרר ולהתייעץ היכן ואצל מי כדאי לעבור את הניתוח. אבל זה משהו שצריך להתבצע, וכמה שיותר מהר. היא לא לחוצה, היא אומרת.
אני כבר מרגישה את הנשימה נעתקת לי, את החומציות עולה בוושט לגרון וממלאה את אזור החזה העליון ויורדת גם לסרעפת....
היו לי כל מיני נושאים עליהם תכננתי לדבר באימון שלי, אבל התחושה הזאת השתלטה לי על הגוף, ועל זה דיברתי.
על הפחד, פחד מוות. על הדאגה לה. ותוך כדי דיבור גם עלה לי חשש לגבי התמיכה שלי בה. איך אתמוך בחברה שלי, בתהליך שהיא עוברת - הנפשי, הרגשי והפיסי. מי היא צריכה שאהיה בשבילה.
והתחושה מתפשטת בחזה ובמעלה הגרון ולחץ בראש...וקשה לי לנשום כי יש גוש כזה שחוסם. ואני מרגישה שאני צריכה להתאמץ כדי לנשום, והאוויר עובר "מסביב" לגוש הזה. והמאמן אומר לי לא להתאמץ, רק להתבונן בנשימה, להתרכז בתחושה - ולראות איזה זיכרון עולה.
ותוך שביב של שנייה עולה לי זיכרון מגיל 4.
סבא שלי חולה, הוא מאושפז ולא ראיתי אותו הרבה זמן. הייתי מאד קשורה לסבא שלי, והוא אלי.
ובזיכרון הזה באנו לבקר אצלו בבית החולים.
אנחנו באזור המתנה כלשהו, ומישהו יוצא מהמעלית ודוחף כיסא גלגלים, עליו יושב סבא שלי. והוא כפוף וחיוור ולא מגולח.
ואני שמחה כל כך לראות אותו, שאני רצה אליו וקופצת על ברכיו לחבק אותו.
וכולם נבהלים וצועקים עלי לרדת, ואני - בת ה-4 - נבהלתי נורא. וירדתי מייד. והלב דפק בחוזקה ולא זוכרת מה היה בהמשך הביקור.
בדיעבד אני יודעת שהוא היה אחרי ניתוח. היה לו סרטן המעי הגס, והוא נותח - פתחו, ראו שזה התפשט ואין מה לעשות - וסגרו.
אבל אז לא ידעתי דבר. לא הכינו אותי שהוא עבר ניתוח, ולא הזהירו אותי לא לגעת...
כמה זמן אחרי הביקור הזה הוא נפטר. הייתי בת 4 - אז אולי זה היה שעות ואולי ימים ואולי יותר מזה. אבל היתה זו אולי הפעם האחרונה שראיתי את סבא שלי. ובכלל נודע לי שהוא נפטר מילדה בשכונה, בת של שכנים שפגשה אותי למטה בחצר ואמרה לי "סבא שלך מת". כך התבשרתי על מותו של סבי האהוב.
לא זוכרת שהורי או סבתי כלל דיברו איתי על זה. לא נכחתי בלווייה.
אבל מה שאני זוכרת היטב, הוא שהייתי משוכנעת - במשך שנים רבות - שהוא מת בגללי. בגלל שקפצתי עליו אז באותו היום. הרי כולם צעקו עלי. ברור שעשיתי משהו לא בסדר.
שנים לא נזכרתי ברגע ההוא, ופתאום הוא צץ, מתוך התחושה הזאת.
וכמובן שבמהלך השנים הבנתי שזה לא היה בגללי. בראש הבנתי. אבל הגוף כנראה זכר את החווייה של הילדה בת ה-4.
והמאמן שואל אותי אם הייתי היום, אני המבוגרת, יכולה לדבר עם אני בת ה-4 - מה הייתי עושה עבורה, מה הייתי אומרת לה.
ואז מגיע בכי מטלטל שכלל לא ידעתי שקיים בי עדיין לגבי סבא שלי.
ומבעד להתייפחויות אני יורדת בדימיוני על הברכיים, מחבקת את אמפי בת ה-4, מבקשת ממנה סליחה שלא הכינו אותה למפגש עם סבא, שלא הסבירו שלסבא יש פצע בבטן ולכן צריך להיזהר כאשר באים לחבק אותו. מספרת לה כמה שסבא אוהב אותה, איך הוא נהנה לשחק איתה שעות, איך הוא הקשיב בסקרנות ובסבלנות במשך שעות כאשר ניהלה שיחות ארוכות עם חברתה הדימיונית פטוניה (יש לי קוריוז לגבי הפטוניה הזאת אבל זה בפוסט אחר)....והבכי מטלטל אותי ואני ממשיכה לדבר איתה/איתי ולהרגיע. לספר על המחלה הקשה שלא ניתן היה לרפא, וכלל לא היה לה קשר לכך. זו לא היתה אשמתה.
בכיתי ובכיתי ופתאום הכל נרגע. והגוש נעלם והנשימה חזרה לעצמה - ורק הדמעות עדיין התגלגלו קצת על הלחיים.
והמאמן שואל אותי אם אני רואה את הקשר - בין הזיכרון, לבין מה שקורה היום, בדאגה שלי לא'.
ויחד אנחנו מבינים שאני פוחדת לחבק אותה. שמא אגרום לה נזק, כמו שהגוף שלי זוכר שהוא גרם, כביכול, לסבא.
ואני יודעת שאהיה כאן בשבילה, לא משנה מה היא תעבור, ומה שקורה לה זה כמובן לא באשמתי וגם לא באחריותי.
ואין לי סיבה לפחד לתמוך ולחבק. והיא יודעת שאני כאן בשבילה. והתחושה נעלמה.....
אוי, זה נוגע ללב. חיבוקים לילדה הקטנה שהיית (ובריאות לחברתך).
השבמחקרפואה שלמה לחברה שלך, כמה טוב שתוכלי לחבק אותה עכשיו בלי לחשוש.
השבמחקכל כך נוגע ללב!
השבמחקכל כך חבל שלא חשבו מה יכולה להרגיש ילדה קטנה כשגוערים בה על שהיא רצה לחבק את סבא שלה.
והדבר הזה, הגוש הזה, נשאר שנים כה רבות.
כמה טוב לשחרר, להבין, לסלוח, להמשיך...
מרגש ומטלטל ויפה כל כך כמו כל הפוסטים שלך
השבמחקאיזה טיפול נהדר
מופלא
מרתק. כל פעם שאת כותבת פוסט על התהליכים שאת עוברת אני קוראת אותו כמו ספר מתח.
השבמחקהחלמה מהירה לחברתך!
אני מוסיפה גם רגש של קנאה שנוסף להתפעלות שמעורר התהליך שאת עוברת. נפלא שאת מצליחה לפרק את המוקשים הללו, ושעכשיו תוכלי להיות שם בשביל חברתך בלי המטען הנוסף של הילדה בת ה-4.
השבמחקאני מזהה את הרגשות הפיזיים האלה אצלי, אבל לא מצליחה לפרק אותם. מן הסתם זה דורש אימון והכרת השיטה...
כמה מרגש את כותבת. המון תובנות. מודעות גבוהה. בשבילי הפוסטים שלך הם סדנאות אישיות...תודה על כך
השבמחקרגעעעע מה עם הודו?????
שבת שלום מדליקת אחת
תהליכים לא פשוטים, טוב שאת פתוחה לקבל כל מה שמגיע
השבמחקכמה ריגשת אותי עם הזכרון הזה. אני חושבת איך בלי להתכוון הורים יוצרים פצעים בנפש של ילד. וזה משהו שכמעט אי אפשר להמנע ממנו. ע״י אני חושבת שהורייך במקרה הזה היו כפי הנראה כ״כ דואגים וכואבים לסבא ששכחו את אמפרי הקטנה. שכחו שצריך להכין אותה למפגש, וגם לסוף הקשה. וזה אמנם נורא, אבל גם דיי אנושי. כולנו נופלים בטעויות האלה. המון בריאות לחברתך. אין לי אפילו שמץ קל שתהיי שם בשבילה, אגב אני בטוחה שהיית שם גם אילמלא ההבנה החדשה לחרדות שלך. אני פשוט מכירה אותך קצת. חיבוק ענק.
השבמחקתודה עדה. משהו קדום וראשוני השתחרר באימון הזה, אני בטוחה. היום ביקרתי אצל חברתי בבית החולים, היא במצב רוח טוב והניתוח מתוכנן ליום שני הקרוב. אני אהיה רחוקה אבל אתמוך בה מרחוק ואקבל עדכונים. נקווה לטוב.
השבמחקחיבקתי אותה היום (עדיין טרום ניתוח) בחדרה בבית החולים, וזה הרגיש באמת נקי ונטול חששות.
השבמחקדואגת לה ולתוצאות הבלתי ידועות עדיין של הניתוח (המתוכנן ליום שני, כשכבר אהיה בגואה) אבל מקווה לטוב
משהו אמיתי השתחרר אצלי, משהו שישב כל השנים ולא ידעתי. לא זכרתי את העצב של הילדה שהייתי על מות הסבא האהוב שלי. זוכרת אותו בקושי, ובעיקר מתמונות וסיפורים. אבל הגוף שלי זכר - וזה מה שמדהים. סוף סוף כנראה התאבלתי עליו כמו שצריך
אכן חבל אבל במציאות אין חבל. מה שהיה הוא שהיה. הורי היו כמובן במצוקה גדולה משלהם, אמא שלי עדיין באבל על מות אביה (כשהיה בן 56 בלבד) ואמא שלה (הסבתא הנהדרת שלי) שנפטרה בגיל 90. היא לא משתחררת מזה.
השבמחקאני מאד שמחה ששחררתי כאן משהו מאד משמעותי שיש לי בגוף - והשפיע על היכולת שלי לתמוך בחברים ובני משפחה בעת מחלה (עכשיו אני מבינה הרבה דברים לגבי זה). נהדר לשחרר, להבין, לסלוח ולהמשיך הלאה, כמו שכתבת.
וביקרתי בבית החולים היום אצל חברתי, הניתוח נקבע ליום שני - אהיה כבר בהודו - ויכלתי להיות שם איתה ובשבילה באופן הכי אמיתי והכי נקי. מקווה שהכל יהיה איתה בסדר.
תודה ליבי פלופ, האימון הזה הוא באמת משהו מיוחד.
השבמחקממליצה לכל אחד לעבור לפחות סדרה אחת כזאת ....
ספר מתח זו הגדרה מדויקת כל כך עבורי. שנים הסתובבתי עם סימן שאלה ענקי בלב, מי אני - מה אני אמורה/רוצה לעשות עם חיי. רציתי לפתור הכל, להבין הכל, לגלות הכל. והנה בחצי השני של חיי, פתאם אני מגלה שכל מה שצריך הוא להפנות את המבט פנימה - עם הרבה חמלה והרבה הסכמה לתחושות לא נעימות - ותוך כדי התגלות לעצמי, אני משחררת מועקות, ממיסה דפוסי התנהגות והרגלים....מתנקה. זה מדהים. ומה שמדהים הוא שהיום אני גם יכולה, תוך שאני מאמנת, להקל על סבלם של אחרים באותה דרך.
השבמחקחברתי תעבור את הניתוח ביום שני, כשכבר אהיה בהודו, אבל נהיה בקשר מרחוק כמובן. התקווה היא שזה זיהום או משהו שפיר, שאפשר להסיר ולנקות ולגמור עם זה - אבל כמובן מכינים אותה לכל אפשרות.....מקווה לטוב
תודה מניפה, אני מזדהה עם הקנאה שלך כי זה בערך מה שהרגשתי שנים כאשר צפיתי מהצד בתהליכים דומים אצל אחרים. ועם כמה שאני חסידה גדולה של עבודה עצמית והתבוננות פנימה, יש דברים שאני מבינה שאפשר לעשות רק עם מאמן. אבל באמת מישהו שיודע להיות מראה שמשקפת אותך באופן הכי נקי, שיודע להיות כרית שמאפשרת לך בנינוחות להעלות כל דבר ולהיות מי שאת בלי צורך להסתייג או להסתיר...שחומל ונוקב באותו הזמן וגם יודע לצחוק במקומות הנכונים...מאחלת לעצמי שאגיע להיות מאמנת כמו המאמן שלי.....
השבמחקוכמובן אם בא לך להתנסות בשיטה - יש לי הרבה חברים שעדיין מאמנים בתעריף של התמחות (60 ש"ח) בכל מיני אזורים בארץ....
תודה רויטל. איזה כיף לי שאת פה.
השבמחקהתגובות שלך ממלאות אותי בחמימות ואהבה.
הודו ביום ראשון.....
כבר בדקתי את מזג האוויר הצפוי - 30 מעלות!!!!!!
דווקא מתאים לי קצת קיץ עכשיו
חברתי עוברת את הניתוח ביום שני, כך שלא אהיה כאן בשבוע הראשון הקשה - וחבל לי מאד על כך. אבל נהיה ב-whatsapp והיא מוקפת משפחה אוהבת וחברים תומכים....מקווה שהכל יהיה בסדר איתה
כל כך דייקת באבחנה שלך טליק. זה בעצם מאד עניין של פתיחות
השבמחקכל כך קל להתנגד למה שעולה....
הייתי אלופה בזה. הגנה על הגנה על הגנה.
מברכת על היכולת שלי להיפתח, ומברכת על השיטה ועל המאמן שמספק לי מקום בטוח לעשות זאת...
זה כל כך נכון גםאמא, אנחנו כהורים עושים זאת על ימין ועל שמאל ובלי כוונה בכלל! אמא שלי לא התגברה על מותו של אביה בגיל כה צעיר (גילי עכשיו...) עד היום! אין לי כל טענות אליהם לגבי איך שהם התנהגו אז. שמחה רק שהצלחתי לשחרר את זה עכשיו. לעולם לא מאוחר. ואת צודקת שהייתי תומכת בא’ גם קודם והייתי שם בשבילה אבל מניסיון (למשל מול גיסתי ר’) - היו לי מחסומים עם זה כל השנים. חששתי. לא ידעתי מה ועד כמה לתת. והרבה פעמים שמרתי מרחק בגלל זה, והצד השני לא הבין למה....
השבמחקחיבוק בחזרה (ראיתי שאת עושה חיים במצפה הימים - לכבוד משהו מיוחד?)
מאז שהתחלת לכתוב על מה שקורה לך בעקבות האימונים האלו את סוגרת קצוות פרומים מהעבר ויש פעמים שהעבר שלנו משאיר בנו פצעים פתוחים שצריך לחזור אליהם ולסגור אותם. אני מכיר אנשים שעשו היפנוזה כדי לחזור לאותו גיל שבו משהו קרה להם ולשנות דבר קטן שם שישפיע על העתיד שלהם כבוגרים וזה עוזר. את עושה את זה לעצמך ואין ספק שזה הישג אישי חשוב מאוד.
השבמחקקראתי בתגובות ולא הבנתי מתי פספתי שאת טסה להודו?או שאולי שכחתי?
השבמחקהודו זה מקום של קיצניות מוזרה ומורגשת
העוני והכאב לצד האושר והפאר
אני לא יודעת איך לתאר את זה כל כך אבל את תראי בעצמך
בהקשר לפוסט זו חוויה טראומטית לילדה קטנה
ולפעמים המבוגרים לא שמים לב שברגע שנראה יחסית פשוט,קצר או חסר חשיבות הם גורמים לילדים שלהם טראומה
אצלך את הצלחת לשבור את המחסום שנוצר בעקבות החוויה
(ולא הרבה מצליחים)
מה שבטוח עכשיו את תוכלי להיות שם בשביל האנשים שצריכים אותך במצבים שכאלה ולא תפחדי :)
יש הרבה שיטות של עבודה עצמית
אבל כנראה שהתהליך שאת עושה באמת עובד או לפחות עובד בשבילך :)
כל כך צודק, קיימן. רק שכבר ניסיתי לעשות את זה בכל מיני שיטות בעבר - אם זה אצל פסיכולוג או בתקשור (תמיד רציתי היפנוזה אבל לא הצלחתי למצוא בארץ מישהו שעושה את זה, נראה לי זה לא חוקי בארץ) - אבל זה תמיד עבר דרך הראש. ההבנה. זה מה הצלחתי תמיד - להבין מה היה. וזה היה חשוב אבל זה לא פתר את העצב או הפחד או הכעס. לראשונה עכשיו, בעבודה דרך הגוף - התחושות - נדמה לי שדברים ממש מתחילים להתפוגג....אבל ימים יגידו
השבמחקכמה טוב לשמוע ממך אגסית, תודה על התגובה הזאת. ברור שאנשים גורמים לילדים שלהם טראומות קטנות בלי כוונה - לא נראה לי שבאמת יש מנוס מזה, למרות שכאשר יש מודעות והקשבה לילד, הורה הופך ליותר מיטיב ומעצים. אני רואה את זה אצל הבת שלי עם נכדיי, וזה תענוג לצפות בתהליך.
השבמחקהאימון שאני עוברת מצליח לגעת ולהמיס דברים שאו שלא ידעתי כלל שישבו בתוכי, ניהלו אותי, הפעילו אותי - או דברים שלא העזתי עד עכשיו לגעת בהם. זו גם השיטה וגם כנראה הבשלות שלי...והמאמן המדהים שלי!! אבל באמת בעיקר השיטה והנכונות להתבונן על עצמי באמת. לא כל כך ניתן לעשות זאת לבד, ממה שראיתי. צריך את המראה והכרית שהמאמן מספק.
לגבי הודו - זה לא ממש "מסע להודו" זו גיחה לגואה, בטן גב קיץ בחורף כזה...לכבוד יום הולדת 50 של השותף של T. כבר היינו בגואה כאשר פגשנו את בתנו במסע שלה אחרי הצבא, ואנחנו יודעים לקראת מה אנחנו הולכים. פרט ליום האחרון שבו נתייר קצת במומבאי, לא כל כך ניחשף למראות הקשים של הודו. לא בטיול הזה. זה נופש של מנוחה בעיקר לשותף ואשתו שעברו שנתיים לא קלות...על כך בפוסט נפרד אולי.
אני מתקשה אפילו להגיב
השבמחקאני רואה לנגד עיני את הילדה הקטנה שכל כך שמחה לקראת סבא שלה וצועקים עליה...
כמה שהורים במצוקתם לא מודעים להשפעה של התנהגותם על ילדיהם.....ואי אפשר לבוא בטענות, הם בסך הכל בני אדם. אבל מדהים כמה שהילדה הקטנה שהייתי נבהלה...ואיך זה מנהל אותי רגשית עד היום..
השבמחקנזכרתי בעקבות הסיפור שלך במשהו שקרה לפני הרבה שנים
השבמחקבהיותי ילדה כבת 9 אבא שלי שיחיה! היה מאוד חולה ואושפז בבית חולים לתקופה ארוכה ( במאמר מוסגר אינני יודעת איך אמי ז"ל הצליחה לשרוד תקופה כזאת קשה עם 2 ילדים קטנים ,ללא מכונית ותחבורה כמו שיש היום ולנסוע אליו לבקר בעיר אחרת)
אבל מה שנזכרתי הוא :כשהגיע הבייתה לחופשת חג הפסח לליל סדר קפצתי עליו בשמחה וקופסא גדולה של כדורים ( שהיה אמור לקחת) התפזרה על הארץ...כך אני זוכרת -אין לי טראומה מזה , אבל זה נחרת בזכרוני !
מעניין איך זכרונות כאלה , לכאורה קטנים, משתמרים בנו ונשלפים בעזרת אסוציאציה כלשהי...
השבמחקיקירתי. אימונים משמעותיים מאוד את עוברת.
השבמחקאכן מצליחה להגיע באימונים האלה לעומקים נדירים...מגלה את המשמעות של היכרות עצמית אמיתית, התבוננות ממשית פנימה...ועל הדרך ממיסה תבניות חשיבה או דפוסים שאינם משרתים אותי ..💜
השבמחק