השיבה מהודו

היתה חופשה מדהימה.

היה חופש.

היה כיף.

היתה מנוחה והיה בילוי. היה אוכל טעים וקיץ. קיץ נעים, לא מעיק. היה ים חלומי. שקיעות מרהיבות. 

המטרה הראשונית - לשמח את השותף של T ואשתו בחופשתם הראשונה ללא הילדים מאז מחלתה של ביתם, הושגה ובגדול.

היתה אווירה נעימה ונהדרת והיו הרבה צחוקים וגם שיחות נפש. היה נהדר.

הודו התקדמה מאד מאז שהיינו שם ב-2003 אבל עדיין לא מספיק כדי שאצליח להתחבר ולעדכן....

אמנם היה אינטרנט...אבל כמו החשמל ומערכת הטלפון, זה בא והלך, וגם כשזה בא - זה צלע. 

ודווקא היה כיף להתנתק ככה מהעולם - לטייל על החוף בגואה, כאשר ההתלבטויות היחידות היו אם עכשיו ים או בריכה, אם בירה או מרגריטה, עיסוי איורוודי או מערבי...

וכבר לא לקח 45 דקות לקבל מנה שהזמנת במסעדה, כמו פעם, והמנה שהגיעה היתה במפתיע זו שהזמנת, ולא משהו רנדומלי, כמו שקרה לנו בד"כ בביקור הקודם.

וכאשר שאלנו אם מנה כלשהי היא spicy או לא - הם במפתיע ידעו לומר אם כן, או רק פיקנטית או בכלל לא. 

אבל עדיין הכבישים כל כך רעועים שלוקח שעה וחצי לנסוע 35 קילומטרים, ובדרך רואים משפחה של חמישה רוכבים על קטנוע, פרות מהלכות באמצע הדרך וגם הולכי רגל ששמים נפשם בכפם כאשר הם מתהלכים בדרך כי הנהגים משוגעים עוד יותר מאשר כאן.

ועדיין ההבדלים התהומיים קיימים - העשירים הם עשירים מאד ויש להם משרתים, העניים עניים מאד. דווקא בגואה המצב נראה טוב יותר, במומבאי זה היה שוק הרבה יותר גדול. 

לצד שכונות של רבי קומות מפוארים ומלונות פאר קיימות עדיין שכונות העוני, הפחונים זה על גבי זה, השווקים חנויות הרחוב שרוב מרכולתם שרועה על המדרכה, ועדיין אזורים בהם אנשים פשוט כורעים באמצע המדרכה ועושים את צרכיהם....

ועשן.

גם בגואה מישהו שורף משהו כל הזמן, אבל במומבאי זה מצב תמידי. עשן. 28 מעלות ועשן. 31 מעלות ועשן. 

כמה תמונות לסבר את העין