הסיפורים שמאחורי הקלעים

מזל טוב, יש לי בן נשוי ובת חדשה. טוב, היא כבר היתה חלק מהמשפחה בשלוש וחצי השנים האחרונות, אבל עכשיו זה הפך לרשמי.

הבראנץ' בשבת שלפני החתונה היה הצלחה גדולה.

החלק הכי חשוב בו היה באמת שהאנשים הכי קרובים לנו ולכלה נפגשו במתכונת אינטימית יומיים לפני החתונה.

כל מי שהגיע באמת רצה להיות כאן, וכולם רצו לשמוח עם החתן והכלה. 

כולם טרפו את האוכל המדהים ש-T בישל (ואני עזרתי...), ובאופן די מפתיע ומשמח הרבה גם עזרו בפינוי ובשטיפה. במיוחד ע', השותף של T (ומי שאני כבר שנים קוראת לו "אשתו של T"). וגם גיסתי נ' (אשתו של אחי) וחברתי  הטובה א'. מוקירה להם הרבה תודה על כך. 

נשמותק עדיין היה קצת חולה וזה היה חבל, אבל מצב הרוח היה נהדר - וגם חגגנו לחכמוד יום הולדת 4 באותה הזדמנות - היה כיף גדול. 

 

יום ראשון היה אמור להיות רגוע ושקט, בני וכלתי תכננו לצאת למלון בתל אביב בו הם שהו שלושה לילות (מתנת חתונה מבתי וחתני).

ואז התברר שאין חשמל בכל הקומה העליונה בבית ובחלק מהחדר של בני. בדיקה מהירה בארון החשמל בקומה שלנו גילתה, שחדרו מי גשם לארון החשמל! 

בתושיה רבה T חיבר כבל מאריך ארוך מאד (איזה מזל שהוא נכנס לעניני הבית החכם, אבטחת הבית וכו' ויש לו אביזרים שכאלה) לקומה שכן היה בה חשמל, ועם מייבש השיער שלי עמל לייבש את כל הפקקים, שאט אט שבו לאיתנם.

אחרי כן הוא ובני עלו לגג ואטמו במומחיות וביסודיות את האזור שבו הם חשדו שהתרחשה החדירה.....המבחן הגדול היה כמובן בימים הבאים במהלך הסערה...בינתיים הכל בסדר

 

לפני שבני יצא למלון, הוא עזר ל-T להעמיס על הרכב את כל מה שקנינו לחתונה (יין לשולחנות, ממתקים, שלט הכוונה לחניה, בקבוקי מים מזכוכית לשולחנות...). הכל נשמר מבעוד מועד במרתף, וכאשר הם התחילו להעלות את הכל במעלית (כן יש לנו מעלית בבית, התעקשות שלי כאשר בנינו - במחשבה שכאשר נכנסים לבית רב קומתי אחרי גיל 50, צריך לחשוב קדימה...) : המעלית נתקעה. 

 

מרפי במיטבו חגג אצלנו ביום ראשון. עד ש-T התגבר מייד גם על זה בתושייתו, הפעיל "ירידת חרום" מארון הפיקוד במרתף ועשה לה reset והכל הסתדר - בני כבר הספיק לסחוב ידנית ארגז אחר ארגז לרכב....

 

ביום החתונה תכננו שבנות המשפחה תיפגשנה בסוויטה שלהם במלון לפן ואיפור (הספר והמאפרת הגיעו למלון במיוחד), והבנים ילכו לספא לעיסוי ו-relax ואז ארוחת צהריים. תחילה הבאנו לאולם את כל מה שהועמס יום קודם על הרכב (ע' "אשתו של T" היה איתנו ועזר לסחוב) ו-T כבר אז התחיל להתרגז. בעלי האולם התגלו כשקרנים ולא מקצועיים, ולמרות שהאירוע עבר בסופו של דבר בשלום, המקום היה יפהפה, וכולם מאד נהנו - הניהול של המקום היה מאד כושל.  מבין הדברים שהובטחו לנו ולא בוצעו: קבלת ריהוט חדש - לא קרה, סידור של פטריות חימום בכניסה לאוהל קבלת הפנים - לא היה - ובאמת בקבלת הפנים היה קר מדי. המשגיח של האולם פסל להגשה חלק מהמשקאות החריפים למרות שהיו כשרים. היין, למשל, לא היה מבושל. במקרה כזה רק ליהודי מותר לפתוח את הבקבוק. המשגיח טען ש"רק יהודי דתי יכול לפתוח אותם" ו- T ממש התחיל להתעצבן אבל שף הקייטרינג (שהיה טבח אצל T שנים רבות בתחילת דרכו) תפס פיקוד, השתלט על הענינים ואמר ל-T לא לדאוג, הוא יטפל בכל. 

 

התכנית התקדמה כמתוכנן, T הוריד אותי במלון ואסף את בני לספא. כשהגעתי הספר כבר עבד על התסרוקת של הכלה, ובתי  הגיעה קצת אחרי וכך גם המאפרת. שניהם (הספר והמאפרת) היו חמודים ומקצועיים, והעברנו את זמננו בנעימים תוך כדי שהם הופכים אותנו ליפות (טוב, נו, ליותר יפות  )...

 

הזמנו טייק אווי מברד סטורי (כריכים וסלטים) ולקח להם המון זמן להגיע, וכאשר הגיע המשלוח - התברר שאין רטבים לסלטים. בתי התקשרה אליהם, והם ענו שייקח להם חצי שעה להגיע. גם אחרי חצי שעה הם לא הגיעו, אבל בתי גילתה תושיה והציעה לבקש מהמלון (שהגיש רק ארוחות בוקר) לשלוח לנו לחדר שמן זית ולימון 

 

ואז הגיעו ההורים של הכלה, ואחותה של הכלה, ובעלה של אחות הכלה - ופרט לכך שנהיה צפוף שם (למרות שזו היתה סוויטה מרווחת) - האווירה השתנתה בבת אחת. כבר מזמן ידעתי שיש לאמא של הכלה בעייה לפרגן לבתה, אבל עכשיו, כנראה מההתרגשות והלחץ, זה התפרץ במלוא הדרו. היא היתה צריכה שכל תשומת הלב תהיה עליה. היא עשתה סצינות לספר, שהצליח לאבד את סבלנותו האינסופית, וכולנו היינו צריכים לשמוע שעה ארוכה בעברית וברוסית שהפן שלה לגמרי לא כמו שהיא ביקשה, ומה יהיה עכשיו ?!?! הכלה (שכבר מזמן הבנתי שהיא רגילה לתפקד כהורה מול הוריה) אמרה לה שהיא יכולה להכנס לאמבטיה לסדר בעצמה היא התעצבנה עוד יותר. אחותה של הכלה הציעה אינספור מספרות שם בקרבת מקום בתל אביב...והעצבים הרקיעו שחקים. היא ממש נהייתה drama queen במלוא הדרה. בסוף היא כן סידרה בעצמה ו....זה נראה בדיוק אותו הדבר כמו שהספר עשה לה!

אחרי שהסיפור הזה נרגע (והכלה הרגישה והמתחשבת כל הזמן הרגיעה אותה, תוך כדי שאיפרו אותה, ודאגה שאמא שלה תהיה בסדר) סיכמנו איתם שנגיע לאולם בשש וחצי לצילומי התמונות המשפחתיות. ואז צצה לה דרמה חדשה. הם לא באים לבד, הם מסיעים את אחת החברות (של האמא של הכלה). נו ו...? מה הבעייה, רציתי לדעת. מה הבעייה שהחברה תגיע גם היא מוקדם ותשב בצד בזמן שהמשפחות מצטלמות? מסתבר שזו היתה עילה להתפרצות דרמתית מחודשת, וכבר הבנתי שהיא מתחשבת הרבה יותר בחברות שלה מאשר בבתה הכלה...שזה אמור להיות היום שלה! לא יודעת איך הקטע הזה נגמר כי היא עוד היתה בטלפון ברוסית עם מישהו (החברה?) כאשר אמרתי שלום ונסעתי הביתה, להתלבש ולהתארגן להגיע עם T.... 

 

מרגע שבני חזר למלון וכל האורחים נעלמו, הבנתי שבאמת התחיל להיות לחתן ולכלה כיף, הם יצאו ברוח המטורפת של יום שני (שבפוקס היה היום היחיד בשבוע שעבר שבו לא ירד גשם!) לצילומים בנווה צדק, ואז הגיעו לאולם שמחים וטובי לב. 

 

בקבלת הפנים כאמור היה קפוא, ואנשים הצטופפו מתחת לאותן מנורות חימום בודדות שכן סופקו על ידי האולם. אבל היתה אווירה נהדרת, והאוכל היה מעולה (לא שאני כל כך אכלתי, אבל זה מה שאמרו כולם ומה שטעמתי באמת היה מצוין). 

 

ההורים של הכלה השתלטו על החדר חתן כלה (משום מה הם לא לבשו את בגדיהם החגיגיים בבית בו התארחו, אז היו צריכים להתלבש), והאמא של הכלה התחילה לסנג'ר את הכלה (תביאי לי ג'ין וטוניק, וכדומה). בשלב הזה הכלה פתחה פה סוף סוף, אמרה לאמא שלה שתביא לעצמה מה שהיא רוצה בכל זאת היא הכלה...), ובני ביקש ממני להורות לכולם לצאת מהחדר ולתת להם קצת שקט לבד שניהם. זה היה די הזוי. 

 

הצלם היה מצוין. הדי ג'יי היה מעולה ומתחשב. בני וכלתי לא ממש רצו מסיבת ריקודים וגם לא היו הרבה צעירים בחתונה - מה שבדרך כלל מבטיח רחבת ריקודים מאוכלסת היטב במהלך האירוע. היה חשוב להם שלא יהיה רועש מדי ושאפשר יהיה לשוחח בעת הישיבה בשולחנות. הם נתנו לדי ג'יי יד חופשית בהגברת הקצב למקרה שבמהלך הריקודים עצמם הוא יראה שאנשים נעלמים, אבל בסוף הוא בעצמו השתפן, ולא שם בכלל מזרחי או טראנס...רק מקסימום לטינו או בלקני שמח...היו ריקודים, שמחים, אבל זה לא היה העיקר. 

בקבלת הפנים ובזמן הארוחה ניגנה שלישיית ג'אז (חבר גיטריסט של בני ומלוויו בתופים וקונטרבאס) וזה היה מקסים.

 

היו רגעי שיא של התרגשות במהלך הערב הזה: החופה עצמה, הטקס - בו ממש ראו כמה הם מאוהבים וכמה חשוב להם לחלוק את רגע ברית העולם שלהם עם האנשים הכי קרובים אליהם. בני כמעט התפוצץ מרוב אושר ואהבה בזמן שהקריא את הטקסטים שאנחנו כל כך רגילים לשמוע ובכל זאת נשמעו שונים ויחודיים, ובעיקר אמיתיים. 

השיא השני היה כאשר אחותה של הכלה, בדרך כלל בחורה קרה ומרוחקת, "על גבול הספקטרום", כמו שבתי הפסיכולוגית אומרת, הקרינה מצגת (קצרה בת כ-3 דקות) של תמונות ילדות ונערות של בני ושל הכלה. היא הצליחה להתאים תמונות שלהם אלו לאלו, ומול עינינו הם גדלו והתפתחו במקביל במהלך השנים, בלי להכיר זה את זו - עד למפגש הנכסף לפני שלוש וחצי שנים. זה היה יפה ומתוק ונוגע ללב ומצחיק מאד, ולא נותרה עין יבשה אחת בכל האולם במהלך 3 הדקות האלה. זה היה מאד מאד מרגש. 

 

אז מה עוד היה מאחורי הקלעים של החתונה הזאת? תמיד כמובן יש זוג אחד שמביא מתנה (בזמני קיבלנו יותר מתנות מאשר צ'קים, אבל היום זה כבר לא מקובל, בטח למי שחי בחו"ל). בחתונה של בתי היה זה בן דוד של בעלי שהביא צלחת זכוכית שאשתו הכינה בעצמה (יפה מאד אבל מתאים יותר למתנת חג מאשר חתונה). בחתונה של בני היה זה בן דוד אחר, דתי, שהביא מפת שולחן. ועוד כתב על הברכה שהוא התחשב בזה שהזוג הצעיר צריך לקחת אותה איתו במזוודה בחזרה לחו"ל...

אבל הקוריוז של הערב, תעלומה שמלווה אותנו עדיין - הוא בן דוד אחד (בן של בת דודה) שהגיע עם כל המשפחה שלו - 5 נפשות - ולא נתן דבר. לא מתנה, לא מעטפה - כלום. ואין לנו מושג מה הסיפור הזה. כי....גם בחתונה של בתי קרה אותו הדבר איתו. וגם אז לא עשינו עם זה כלום. כי איך אפשר לפנות למישהו ולומר....מה? המעטפה שלך הלכה לאיבוד, תבטל את הצ'ק, תבדוק אם הופקד? מה? וכיוון שזה כבר קרה בעקביות פעמיים, אז מה הסיכוי שזה באמת הלך לאיבוד? וזה מישהו שכל כך קרוב אלינו, שאנחנו כמו הורים בשבילו כאן בארץ (כי הוריו חיים באנגליה והוא עלה ארצה אחרי שהתחתן). בקיצור - תעלומה שכנראה תישאר תעלומה.

 

עבור החתן והכלה הביקור הזה לא היה פשוט. בנוסף לאינטנסיביות של בחינות הגמר בחו"ל ומייד עלייה למטוס ונחיתה כאן תוך כדי ריצה להשלים את הפעילויות שהחתונה חייבה - גם T, לא רק האמא של הכלה, היקשה עליהם את התהליך. הכל היה בכוונות טובות וברצון טוב כמובן, להבטיח שהאירוע וכל מה שמסביב לו יהיה הכי טוב, הכי מוצלח, הכי נכון - כפי שהוא ראה זאת. תוך כדי כך, הוא לא ממש הקשיב לזוג הצעיר, ופעמים רבות מדי חשב שהוא יודע מה הם רוצים יותר טוב ממה שהם יודעים. זה יצר חיכוכים עוד כשהם היו בחו"ל, כאשר הוא בחר עבורם דברים בלי להתייעץ איתם או אפילו תוך התעלמות ממה שהם ביקשו מפורשות. הוא פשוט לא יכול היה לקבל שמה שהם מבקשים הוא באמת מה שהם רוצים. זה לא נשמע לו הגיוני ולכן נטה להחליט עבורם. בני תפס אותו לשיחה כאשר הגיע ארצה, אבל המסר לא ממש עבר. כלומר - T נכנע לחלק מהדברים, אבל בני יכול היה לראות שהוא נעלב. אני ניסיתי לא להתערב ביניהם, אבל כן נתתי תוקף לדברים שהכלה והחתן אמרו וביקשו, ובעיקר הדגשתי בשיחות הפרטיות ביננו שהוא חייב להאמין להם כאשר הם אומרים לו שהם רוצים משהו, ובעיקר כשהם לא רוצים משהו. 

מעבר לכל, אני חושבת שהחוויה הכי חזקה של החתן והכלה בביקור הזה היתה שהגיע הזמן שהם יהיו אלה שאחראים על כל היבט של חייהם, שהם כבר לא הילדים של אמא ואבא. נדמה לי שזו חוויה שכל אחד חווה בשלב זה או אחר של ההתבגרות, זה קצת עצוב שזה קרה במקביל לאירוע כל כך חשוב וכל כך משמח - מכל בחינה אחרת - אבל זה מה יש, כמו שאומרים. 

כאשר הם שוחחו איתי על הדברים האלה, הם לבד אמרו שהם מבינים ש-T ואמא שלה לא ישתנו, ושהם אלה שצריכים לעשות עבודה פנימית עם עצמם, להשתחרר מהתגובות האוטומטיות שלהם לאבא (שלו) ואמא (שלה). הם שניהם כל כך מתחשבים, וכל כך "ילדים טובים", שזה היה החלק הקשה ביותר. 

אבל יש להם זה את זו, והם מאוהבים עד הגג, ומבינים זה את זו ותומכים זה בזו לגמרי - כך שאיני דואגת. הכל יהיה בסדר.

כעת הם כבר במטוס בדרך הביתה לארה"ב....אני מתגעגעת אבל מבינה ששם הבית שלהם כרגע ושם החיים שלהם - ועם זה צריך להסתדר, כמו שעשינו עד כה. 

 

טוב, זה היה ארוך ומייגע....ונכתב על פני יותר משבוע ימים.....ובטח יש כאן דברים מיותרים או ששכחתי דברים...לא נורא

הורי עדיין אצלי  - אבל הם טסים מחרתיים הביתה, ואז נישאר שוב לבד בממלכתנו - T ואני. האמת - די מצפה לזה.

וביום ראשון אנחנו טסים להודו....אבל זה בפוסט אחר...