סוף השבוע שלי

המפגש עם מ' בחמישי והעיסוי בקאנטרי אחרי כן היו ממש נהדרים. 

גם קניתי לנכדים ספרים חדשים (ותודה לג'וליאנה על ההמלצות!) ומשחק אחד חדש. 

כל מפגש עם מ' עושה לי טוב ואני שוב ושוב אומרת לעצמי (וגם לה) כמה אני מאושרת שחידשנו את הקשר.

בעיסוי קצת סבלתי כי הייתי תפוסה בכל מיני מקומות שבדרך כלל אני לא תפוסה בהם, אבל זה די ברור שהשרירים שהתגייסו לניקיונות שונים מהשרירים שמתעמלים ומטפלים בנכדים 😉

 

בששי היו מוזמנים אלינו כל החבר'ה - כלומר בתי וחתני עם הנכדים, אחי וגיסתי עם בנותיהם, והחיילת. הרכב מלא. זה קצת הרגיש כמו סדר הפסח שלא יתקיים כי נהיה בחו"ל, וגיסתי הגדילה לעשות והביאה לקטנטנים מתנות, והגדילה לעשות עוד יותר והביאה גם לחיילת מתנה, כדי שתרגיש "ילדה" עם כל הצומי. היא מאד התרגשה.

 

T בישל בנחת (ממש ככה - בישל בנחת) ואני מידי פעם הוצאתי לו דברים מהמקרר או הארון, או אפסנתי בקופסא, או שטפתי את הכלים - ובשאר הזמן גיהצתי או קראתי בלוגים ...סוג של הרמוניה, ביחד ולחוד.

החיילת כרגיל התאחרה והבנו שחייבים להבהיר את המסגרת אצלנו, ואמרנו לה שאו שהיא תגיע עד 13:30 או אחרי 16:00 כי הפעם אנחנו לא מוכנים לדלג על שנת הצהריים של יום ששי. 

זה יצא ממש טוב כי ככה היא לא היתה צריכה להילחץ והיה לה זמן להתארגן בנחת, אנחנו נחנו בצהריים כמו שרצינו, ואספתי אותה מהצומת קצת אחרי חמש. 

היא היתה גמורה מעייפות אז אחרי שפטפטנו קצת והיא הכינה לעצמה קפה (בעצמה! היא ביקשה להכין לבד, וגם שאלה אם אנחנו רוצים), היא עלתה להתקלח ולנוח, עד שהאורחים יגיעו.

מדהים לראות כמה התפתח ה"ביחד" שלנו תוך שבועות ספורים. נכון שהסיפורים שלה קשים (גם סיפורים על העבר ועל המשפט שהיא תובעת בו כרגע את אביה החורג) וגם במערכת היחסים עם החבר, למשל, אנחנו כבר מזהים סימנים מדאיגים של משיכה לגברים שתלטניים וקנאיים שמרשים לעצמם לפגוע בה (מילולית בשלב זה) ואז מתנצלים בהשתפכות וזוכים ממנה לצ'אנס נוסף - אבל אנחנו מוצאים את עצמנו מקשיבים לה ומדברים איתה באופן הכי טבעי, הכי קרוב, הכי חומל ומחבק...והיא נפתחת. אמרנו לה שלא נתערב במערכות היחסים שלה (כמו שאגב לא התערבנו באלו של ילדינו) אבל הצבענו על מה שמדאיג אותנו וביקשנו שתהיה בתשומת לב. כי דווקא מישהי עם העבר שלה, עם מערכות היחסים של אמא שלה, עלולה בקלות ליפול שוב ושוב למערכות יחסים לא מיטיבות שכאלה, וחבל. מצד שני לפעמים צריך ללמוד בדרך הקשה....

ל-T כבר היו סיוטים בלילה מהסיפורים שלה...באמת לא פשוט.

 

בכל אופן כולם באו, קראתי לחכמוד ונשמותק מאחד מהספרים החדשים (החלטתי לא לשלוף את כולם בבת אחת, והסיפור שקראתי אתמול היה "איתמר פוגש ארנב" של דויד גרוסמן - שמעבר להיותו סיפור מתוק מאויר ומסופר היטב, הוא מלמד ברמה הבסיסית והפשוטה ביותר איך אנחנו מפחדים ממה שאנחנו לא מכירים, איך אנחנו בולעים את ההשמצות בהן מזינים אותנו על אחרים, וכמה טוב היה לו פשוט היינו נפגשים ומגלים את האמת. מאד הזכיר לי מהבחינה הזאת את "פו הדוב ופיל נפיל". 

 

הארוחה היתה מאד טעימה (טוב, נו, כרגיל) והאווירה היתה נהדרת - כולם דיברו על כולם וצחקנו בטירוף. באיזשהו שלב הנכדים, שפרשו מהשולחן ובנו בקוביות ביקשו שנפסיק רגע לצחוק בקולי קולות ונשים להם סרט. T כבר היה בהיכון עם אלדין - אמנם באנגלית אבל הבנו שהם מצליחים להבין את הסרטים המצוירים גם כשהם לא מדובבים - ואמנם הם לא צפו עד הסוף כי היו עייפים והלכו הביתה אבל חכמוד היה מרותק רוב הסרט, ונשמותק בא והלך, קצת צפה וקצת פטפט עם האחיינית הצעירה שלי (שגם היא חיילת, היא מש"קית ת"ש) והחיילת  - שהן באותו גיל - ומאד התחברו גם בשבוע שעבר וגם השבוע, ונראה שהם ימשיכו להיות בקשר זו עם זו. מאד שמחתי לראות את זה. בסוף הערב החבר של החיילת בא לקחת אותה, ושוב היא לא נשארה לישון. אולי היא תבוא בשני בבוקר אחרי משמרת לילה בראשון, כדי להיות איתנו לפני שאנחנו טסים. באמת שיש לנו חיבור איתה.

 

הצלחתי לסדר ולנקות את הכל כבר אתמול בלילה, כך שהבוקר נותר לי רק לפנות את המדיח - והלכנו לקאנטרי.

שמתי לב שלא חזרתי עדיין לכושר מלא (מאז שהייתי מקוררת בחודש שעבר) אבל לא נורא. מה שהספקתי, הספקתי. ישבנו כרגיל בדשא עם חברים, באנו הביתה לצהריים של שאריות נהדרות וסיאסטה נוספת, ארוכה.

הערב יוצאים עם החברים א' ו-א..... ומחר יש לי עוד אימון עם המאמן שלי שקבעתי במיוחד כי לא אהיה עכשיו שבועיים....

מזג האוויר נהדר - לטעמי - וממה שבדקתי גם בניו יורק כבר לא ממש חורפי השבוע...מחכה לזה כבר ✈

וכמובן גם כאן 

אימונים וניקיונות

בדרך כלל אני לא מנקה באופן מיוחד לקראת הפסח. למדתי מאמא שלי לנקות כל השנה, ובכל שבוע לנקות משהו אחד יסודי, כך שבסך הכל במשך כל השנה הבית ממש נקי. בשנים האחרונות שגם יש לי עוזרת, זה הכי קל. היא עושה את השוטף, אני עוברת במשך השבוע על הדברים החשובים (מטבח, שירותים), ובכל פעם אני מנקה או מסדרת משהו אחר. וגם לה אני תמיד נותנת משהו אחד לשים עליו את הדגש - במיוחד כי הבית גדול והיא לא מספיקה את כולו בפעם אחת.

אז עכשיו היא חולה. כבר שבועיים שהיא חולה. ובשבוע הבא אנחנו טסים, וזה אומר (כבר כתבתי את זה) שהיא לא תהיה כל החודש. אז אין ברירה - הפשלנו שרוולים וניגשנו בעצמנו לעבודה. יש לנו עוזר - הרובוט הנאמן - שלפחות חוסך לנו את עניין שאיבת/טאטוא הרצפות בכל החדרים. אני התלבשתי על כל השירותים/מקלחות/אמבטיה  - וכבר עשיתי ממש יסודי כולל פינות שהיא לא מגיעה אליהן. T שוטף את הרצפות כשהרובוט מסיים. נשאר אבק מהרהיטים....

את המטבח אני גם ככה מנקה כל יום כמעט, בקטנה.

 

אתמול אימנתי בפעם האחרונה לפני הנסיעה, והיום היה לי אימון משלי אצל המאמן שלי. התחלתי להיכנס למחוזות לא פשוטים באימון האישי שלי. חזרה לילדות מוקדמת, סיוטי לילה, פחדים....דברים שאני לא מרגישה בנוח לשתף. אני נתקלת בהמון סימני שאלה לגבי הדברים שעולים - מאיפה ילדה בת 3-4 בכלל חושבת על דברים כאלה, שלא היתה לה שום חשיפה אליהם בחייה עד אז....אבל אני מרגישה שאני סוף סוף נוגעת באימון בדברים שיושבים לי כל חיי ממש מתחת לפני השטח, כאשר פתאום נגיעה קטנה, חצי מילה או טון דיבור או אפילו מנגינה מסוימת - יכולים להציף בי את העצב התהומי הזה, האימה המשתקת, חוסר האונים ובעיקר חוסר התקווה שחשה הילדה הקטנה ההיא שהייתי בביעותי הלילה שלה ובחיי היום יום שלה, בלי שיהיה לכך הסבר הגיוני. אז אני מעזה לגעת, מעזה להתבונן - לחקור, והמאמן שלי מלווה אותי בהמון חמלה והמון פשטות - נותן לי לעצור כשזה בלתי נסבל....ויש לנו (לו ולי) הרגשה שאם נפרק את הזיכרון הזה עד הסוף, עד היסוד - יש סיכוי ששכבות רבות שניבנו עליו תוכלנה להשתחרר בבת אחת. הלוואי.

תובנה אחת שהיתה למאמן שלי היום בתום האימון, היתה שהוא מתחיל להבין שכגודל הפחד והסבל וייאוש שהילדה שהייתי חשה משום מה בגילאים ההם, כך היום באה לידי ביטוי האמפתיה והחמלה שלי. הוא הצליח פתאום לראות קשר ישיר ביניהן - כאילו האחד מאפשר את השני. חומר למחשבה.

 

אז מחר חמישי - נלך לסופר (בקטנה, כי אמנם יש ארוחה ביום ששי אבל בתחילת השבוע כבר נטוס), ל-T יש פגישות עבודה, לי יש מפגש עם חברתי מ' (זו מהתיכון, שחידשתי איתה את הקשר לפני כמה שנים) ואחרי הצהריים קבעתי תור למסאז' בקאנטרי. אחרי כל הניקיונות האלה גופי הדואב יברך על כך ביותר!

בששי החיילת תגיע וכך גם בתי עם חתני והנכדים המתוקים....

השבוע כמעט נגמר

וגם כאן כמובן 

לכל קוץ יש אליה

באנגלית אומרים every cloud has a silver lining....שזה נשמע כל כך רומנטי...

ובשפה ה"סאטית" באמת לכל מצב יש כמה זוויות שניתן להסתכל עליו, אין רק דרך אחת.

 

העוזרת שלי חולה - היא לא הגיעה בשבוע שעבר ועכשיו הודיעה שגם השבוע היא לא תגיע. 

בשבוע הבא אנחנו כבר בחו"ל...

זה אומר שבכל אפריל היא לא תגיע. 

מצד אחד - באסה. ואצטרך לנקות מעבר למה שאני ממילא עוברת ברגיל....

מצד שני - אני חוסכת חודש שלם של משכורת 😜 

 

החיילת שלנו היתה אמורה לישון כאן היום, והודיעה שזה לא מסתדר לה. היא תבוא כבר ביום ששי.

מצד אחד - באסה. חשוב לי שהיא תרגיש שזה בית, שיש לאן ואל מי לבוא כשהיא יוצאת מהבסיס.

מצד שני - נחמד לי שיש לה אופציות אחרות (בית החייל, החבר...) והיא מגיעה רק כשבאמת בא לה.

 

כידוע יש לי תקלה בבלוג בישרא שלא מאפשרת לי לקבל את המסך של "קטעים קודמים".

מצד אחד - באסה. אין לי גישה לטיוטות שכבר כתבתי ואין לי מה לכתוב ולשמור טיוטות עד שזה ייפתר.

מצד שני - זה הביא אותי להתכתבות עם מאריאט, שמנסה לעזור (שלחתי לה צילומי מסכים טכניים שהיא ביקשה ממני),  זה הביא אותי לנסות לפתוח בלוג באתר בלוגים חדש ולמדתי המון דברים חדשים תוך כדי ההתנסות הזאת.

מהתגובות הבנתי שמצד אחד אתם, קוראיי היקרים, מעדיפים שאשאר שם, אבל מצד שני רבים מכם הצהרתם, שתמשיכו לקרוא אצלי, גם אם אעבור לאתר אחר - ובכך חיממתם את לבי פעמיים, וחלקכם כבר נרשמו שם כמנויים ☺

וגם אם אמשיך לכתוב בישרא, האתר החדש יכול לשמש לטיוטות (ששם הן נשמרות אוטומטיות עד כמה שהבנתי, עד שאני לוחצת על "פרסום").

 

עדיין לא התקשרו אלי שתי המתאמנות החדשות שהיפנו אלי.

מצד אחד - מאכזב, כמובן, יש כבר ציפיה להתחיל עם מתאמנות חדשות.

מצד שני - ממילא אני נוסעת בשבוע הבא לחו"ל ועדיף להתחיל אימון שיהיה ברצף....ואולי גם הן חושבות שעוד מעט פסח ועדיף להתקשר אחרי....

 

 

בקיצור - אם אשב מספיק זמן אני בטוחה שאמצא עוד כמה וכמה נקודות כאלה, וכמעט לכל אחת מהן אוכל להתאים לקוץ את האליה שלה...

מי אמר פוליאנה ולא קיבל? 

הרהורי נדידה

כבר שנתיים שאני מגבה את הבלוג שלי בישראבלוג כל שבועיים בערך, כאילו שאו-טו-טו הוא ייעלם.....
ומצד שני ממשיכה לכתוב עוד ועוד, כאילו שום דבר לא השתנה וישראבלוג יישאר לעולם.
ובימים האחרונים אני חווה קושי טכני - איני מצליחה להגיע ל"קטעים קודמים", מה שאומר שאין לי גישה לכל מה שכתבתי ונמצא עדיין בטיוטות.
לכאורה, זה לא משהו שעל פיו יקום וייפול דבר, ובכל זאת נראה לי שזה הזמן שמתאים לי לנסות לכתוב על פלטפורמה נוספת.....במקביל בשלב זה.
התחלתי כך (באתר אחר) במשך איזו תקופה, כאשר היו דיבורים על הסגירה של ישראבלוג, ואז חדלתי מזה, אבל עכשיו התקלה הטכנית הזאת כנראה היוותה איזה טריגר לנסות את זה שוב.
אז עוד אין לי מושג איך עורכים ומעצבים  באתר החדש, איך שמים קישורים ורשימות ומה לא (לא שממש הצטיינתי בזה בישראבלוג, אבל הגעתי לאיזשהו מינימום שהיה לי נוח איתו), אבל קפצתי למים והנה אני כותבת כאן, ו...ימים יגידו.

אז עוד מעט אצא לאסוף את הנכדים מהגן, נלך לקפוארה, ואולי אולי נגיע באמת לספריה במקום הויכוחים השבועיים על "סבתא תקני לי משהו" ואם לא צעצוע אז לפחות משהו מתוק לאכול. לקחתי איתי שתי "ביצות קינדר" ואני מתכוונת להסתפק בזה.
קיבלתי טלפון ממאמן שהכרתי באימושיין (לא מישהו שהיה איתי בקורס) שהוא רוצה להפנות אלי מתאמנת חדשה.
בשבוע שעבר פנתה אלי עוד חברה מאמנת (מהקורס שלי) ואמרה גם היא שהיא מפנה אלי מתאמנת חדשה.
אז בפוטנציה יש לי שתי מתאמנות חדשות. בינתיים אף מהן  עוד לא התקשרה.
ממילא נראה לי שעדיף שאפגש איתן רק אחרי פסח כשאחזור מחו"ל.

אז חו"ל....בעוד שבוע אנחנו טסים. כמה ימים בניו יורק (וסדר פסח אצל בן דוד של T בניו ג'רזי), ואז כמה ימים בניו אורלינס - לשם יצטרפו אלינו בני וכלתי - ועוד יום אחד בבוסטון והביתה.

T וע' עובדים במרץ על הפרויקט שלהם בלימודים (שהוא בעצם ייעוץ עסקי אמיתי לעסק מצליח בעסקי המזון שמעונין לגדול עוד ולפתוח סניפים בזכיינות). מזמן לא ראיתי אותם מתלהבים ככה (וגם שוברים את הראש על פתרונות אפשריים, דוחות כספיים ומאזנים....). הם ממש נהנים מזה, ואני ממש שמחה בשבילם.

נדמה לי שנרגעתי בתחום ה"פסק זמן" ובכלל המתוקים....כמו שזה בא זה נעלם. וטוב שכך.
זהו, נראה לי, להפעם. עכשיו אני צריכה להתחיל ללמוד לעצב את הבלוג הזה.....אבל לאט לאט. יש לי זמן.

הקראת הצוואה וסוף השבוע שהיה

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה ושמרתי בטיוטות.....ומאז אני לא מצליחה בכלל לגשת ל"קטעים קודמים"...עוד מישהו נתקל בתופעה הזאת? יש עם מי לדבר בישרא? לא נראה לי.

 

המפגש עם החברות בשלישי בערב היה מהנה מאד כרגיל איתן, וברביעי הייתי בכיתת אמן באימושיין ואחרי כן בקבוצת המנטורינג אצל המאמן שלי - הנאה צרופה!!!

 

בכל אופן - להקראת הצוואה של הדוד הגיעו שני בני דודים, פרט ל-T ואני, ובני הדודים האפוטרופוסים.

זה היה מוזר.

עורך הדין הקריא את הצוואה, ואז נתן הסבר יפה ומפורט לגביה. 

התברר, שפרט לכך שכבר אין בירושה דירה (והוא הסביר מאד יפה מדוע הדוד נאלץ למכור אותה וכיצד T הציל את המצב על ידי כך שהוא קנה אותה ובכך לא היה צורך שהדוד יעזוב את הדירה ויגור בשכירות עד סוף ימיו), החליט הדוד (בניגוד למה שלחש כל השנים לאחייניו האהובים) להעביר את כל מה שנותר לו (כסף) לאשתו (שחייה כאמור בבית אבות סיעודי שעולה 16,000 ש"ח בחודש). 

במקרה (שכבר לא נראה אפשרי) שגם היא תלך לעולמה ועדיין יישארו כספים, מיועדים 10,000 ש"ח מתוכם לצה"ל, 10,000 לארגון "יד שרה", והנותר יחולק שווה בשווה בין 8 אחייניו ואחייניותיו. 

התכולה של הדירה, לפי הצוואה, שייכת ל-T.

T לא רוצה משם שום דבר, והוא כבר הודיע לכל בני דודיו שהם מוזמנים לבוא לקחת מהדירה כל מה שיחפצו. אחד מבני הדודים שנכח בהקראה, אמר שיש שם כמה שטיחים יקרי ערך, וייתכן שניתן למכור אותם ולחלק את תמורתם בין כל בני הדודים. 

בני הדודים שלא נכחו בהקראה קיבלו את הצוואה ואת ההסבר במייל, ובשלב זה לא שמענו עדיין מאף אחד מהם.

הפריט היחיד שהוזכר בצוואה במפורש היתה טבעת זהב שהיתה שייכת לאמא של הדוד (סבתא של T), עליה חקוק שמה ובתוכה חקוקים שמותיהם של חמשת ילדיה. את הטבעת הזאת ביקש הדוד להעניק לבת של בת דוד מהצד השני של המשפחה (לא אחת מאחייניותיו) אשר קרויה על שם אמו. בשבת נסענו לדירה, T, אחד מבני הדודים ואני, לחטט במגירות ולנסות למצוא את הטבעת. מצאנו אותה. היא לא במצב הכי טוב, וספק אם בת-בת הדוד תרצה לענוד אותה (גם אחרי ש-T יישר אותה וילטש אותה) אבל היא תקבל אותה כמובן ותעשה בה כרצונה. 

 

החיילת שלנו, שהיתה אמורה להגיע אלינו ביום חמישי, הודיעה בסוף שהיא תגיע בששי. כן, יש לה קטע של חוסר החלטיות (או יותר נכון - כל רגע היא מחליטה משהו אחר). כשהתברר שהיא תגיע ברכבת של 15:10, כמה דקות אחרי שהאוטובוס האחרון מתחנת הרכבת ליישוב שלנו יוצא (חוסר התיאום בין הרכבות לאוטובוסים תמיד מרתק בעיני) קמתי בלית ברירה מהשנ"צ כדי להביא אותה, ואחרי כן כבר לא הצלחתי להרדם שוב. לא נורא.

היא היתה אמורה לישון אצלנו בששי אבל היה ברור לנו (עוד לפני שהיה ברור לה, כנראה) שהחבר שלה יבוא לקחת אותה אחרי ארוחת הערב שוב, והיא כבר לא תחזור. זו היתה ארוחה עם משפחתו של אחי, והם כולם התלהבו ממנה והיה ערב ממש נחמד. בתי ומשפחה לא הגיעו, הם ארחו את אחותו של חתני ומשפחתה. 

 

בשבת התברר שהיא שכחה אצלנו את המדים ואת החוגר (עוד תכונה אופיינית - היא לגמרי מעופפת ), אז כשחזרנו מהדירה של הדוד אספנו אותה אלינו, והיא כבר נשארה לישון ויצאה מכאן הבוקר לבסיס. כמובן שמישהו לקח לה את התיק בטעות מהאוטובוס....אבל בסוף התיק נמצא אחרי כמה שעות. בקיצור - לא יהיה משעמם עם המתוקונת הזאת. 

סוף סוף היא שובצה בתפקיד סמב"צית (סמל מבצעים, למרות שהיא לא סמלת ואיזה מבצעים יש בבה"ד 20 בצריפין ?) - אחראית על השמירות, אחראית על טיפול בחיילים ("למשל מישהו התעלף אז טיפלתי בזה" היא נתנה דוגמא). היא אמורה להיות יומיים בשבוע בבסיס, ופעם בחודש לסגור סופ"ש. כל שאר הזמן היא חופשייה, וכבר התחילה לעבוד. אנחנו מניחים שגם העובדה שהיא הוכרה כחיילת בודדה וגם המשפט שהיא צריכה לצאת ולהעיד בו מידי פעם גרמו לשיבוץ הזה. בכל מקרה היא כנראה תגיע לכאן שוב בשלישי....

 

המזגן בחדר שלנו שוב מקולקל (אותה תקלה error 5) בפעם השלישית השנה....מחר יגיע שוב טכנאי לנסות לפתור את זה. אני מאד מקווה, כי אין לי עכשיו חשק (או כסף) להשקיע במזגן מיני מרכזי חדש........

כנראה עדכון בהמשכים....

זה כנראה יהיה עדכון בהמשכים לגבי הצוואה של הדוד של T, כי בפגישה אתמול במשרד עורך הדין נכחו רק 4 בני דודים, שניים מתוכם (T והאפוטרופוסית) כבר היו בעינינים יחסית. לשאר בני הדודים T הודיע הבוקר במייל (כולל לאחיו), תוך שהוא מצרף צילום של הצוואה. 

אז את התגובות שלהם, אם תהיינה, נקבל בהמשך.

אז מה היה? 

האמת, גם אנחנו לא ידענו מה כוללת הצוואה. ידענו רק שאת הפריט העיקרי שכולם ציפו לו, הדירה, היא לא כוללת.

עורך הדין פצח וסיפר את כל הסיפור - החלק שבו האחיינית של אשתו של הדוד ניסתה לזכות באפוטרופסות על דודתה, בתואנת שווא שהדוד מרביץ לאשתו. אני לא הכרתי את כל הסיפור, והתברר מעורך הדין אתמול שהיה זה דיון ארוך וסוער בן חצי שנה, בו עובדת סוציאלית, שהעידה לטובת הדוד, נחקרה קשות על ידי התובעת, וגם בת הדוד ובעלה (האפוטרופוסים) העידו לטובת הדוד, ובסופו של דבר בית המשפט לא רק שלא קיבל את התביעה, אלא גם החיל על התובעת את הוצאות המשפט ועוד קנס. 

העניין היה שאזלו הכספים של הדוד, שמימנו את בית האבות הסיעודי של אשתו (כ-16,000 ש"ח בחודש), ובית המשפט (האפוטרופוס הכללי) הורה למכור את הדירה (את החצי של אשתו של הדוד) כדי לממן את המשך השהייה. במצב שנוצר, הדוד נקלע למצוקה בה הוא נאלץ למכור את דירתו, וחשש למצוא את עצמו בגיל 93 נאלץ לעבור לגור בשכירות או בבית אבות בעצמו עקב מכירת הדירה לצורך המימון. הוא קרא ל-T לעזרה ואת שאר הסיפור כבר סיפרתי כאן: T קנה ממנו את הדירה (על פי ערכה על פי שמאי שמונה על ידי בית המשפט) תוך שהוא מתחייב בחוזה לאפשר לדוד ולמטפלת שלו להמשיך לחיות בה ללא תשלום שכר דירה או כל תנאי אחר, עד סוף ימיו. 

בשלב הזה אחד משני בני הדודים שנכחו בדיון אמר במפתיע "כל הכבוד T" - ואני אומרת במפתיע, כי לא ציפינו זאת ממנו. הוא היה אחד מבני הדודים שהכי חששנו מהתגובה שלו, כי ידענו שהוא די מסתמך על הירושה הפוטנציאלית הזאת. בקיצור, הפתיע לטובה. 

אחרי הסקירה הזאת ע"י עורך הדין, הוקראה הצוואה - והתברר שהמצב עוד יותר חמור למי שציפה לקבל משהו מהדוד ז"ל.

הצוואה אומרת חד משמעית שהיורשת היחידה של הדוד היא אשתו, וכל עוד היא בחיים, כל הכספים שנותרו לו, יממנו את כל צרכיה. 

בעת פטירתה, אומרת הצוואה, אם עדיין ישארו כספים - מה שבכלל לא בטוח, הוא ביקש לתרום 10000 ש"ח ליד שרה, 10000 לצה"ל, ואת השאר לחלק שווה בשווה בין 8 אחייניו (או בין צאציהם במקרה שלא יהיו עוד בין החיים) - מה שהעלה על פנינו חיוך עגום, כי באמת חלק מהאחיינים לא בריאים, מבוגרים בעצמם (חלק כבר עברו את ה-80), ונראה כי אשתו של הדוד, גם היא כבר בשנות ה-90 לחייה וקטועת 2 רגליים,  עוד תקבור את כולנו .

כל התכולה של הדירה שייכת בעצם ל-T, פרט פריט בודד אחד שמופיע בצוואה  - טבעת זהב שהיתה שייכת לאמא של הדוד (סבתא של T מצד אמא) עליה חקוק שמה, והדוד ביקש לתת טבעת זו לבת של בת דודו של T מצד אבא דווקא, שנושאת את שמה. לא יודעת אם סיפרתי כאן על המבנה המיוחד של משפחתו של T, אבל בקצרה אומר שכל הדודים האלה גדלו בעצם כאחים חורגים, כי סבא של T מצד אבא שהתאלמן, התחתן עם סבתא של T מצד אמא.....מרתק!

עכשיו השאלה היא היכן הטבעת הזאת, וכנראה בשבת יערכו T ובן הדוד האדריכל (זה שאמר "כל הכבוד") חיפוש בדירה בניסיון למצוא את הטבעת. 

בכל מקרה T הודיע לבני הדודים שאם מי מהם רוצה משהו 

 

שיגרה ברוכה #2

אתמול שוב היה "יום נכדים", והמתיקות שלהם מילאה אותי, כרגיל.

נשמותק לא הפסיק לשיר שירים של פסח, עכשיו הוא חזק בשירים ומילים של שירים....

זוכרת שחכמוד התחיל עם זה בגיל יותר צעיר....ועכשיו זה קצת נרגע אצלו.

אבל שניהם מאד אוהבים לשיר ולרקוד ואוהבים שמקריאים להם ספרים - תענוג!

השארנו את נשמותק בקפוארה, כרגיל, ושוב כמובן עלתה השיחה הרגילה של "סבתא תקני לי משהו" ואני כבר הבטחתי כמה וכמה פעמים שלא קונים יותר כלום (פרט למשהו קטן לנשנש), ונכנסנו הפעם לשיחה ממש רצינית על התמכרויות (ואני מזכירה לעצמי שחכמוד רק בן 5!) - וכמה שהקנייה הזאת מיותרת וכמה חשוב להיגמל ממנה. בראש הוא לגמרי מבין, בגוף - הוא זקוק לזה. עמדנו בגבורה בהחלטה (שלי) ולא קניתי לו כלום. גם נשמותק שאל בסוף החוג, כשבאנו לאסוף אותו, "מה קנית לי?" אבל לגמרי לא עשה עניין כשאמרתי שלא קניתי כלום. הוא גם לא עשה עניין כשביקש לקנות משהו מתוק בדרך הביתה, ואמרתי שחבל שיקלקל את התיאבון כי אמא הכינה להם אוכל נהדר לארוחת הערב. הוא, בניגוד לחכמוד, מעדיף אוכל ממש על פני מתוקים. "סבתא, תראי," הוא אמר לי כשיצאנו מהחוג. "אין חושך בחוץ". ואז פצחנו בשיחה מעניינת על ההבדלים בין חורף לקיץ, המעגל האליפטי שכדור הארץ עושה סביב השמש, כך שלפעמים היא קרובה יותר ולפעמים רחוקה. אין על הילדים האלה!!!

 

בערב התברר שעורך הדין שטיפל בדוד ז"ל של T הוציא הודעה שמתוכננת קריאת הצוואה של הדוד אצלו במשרד ביום חמישי בערב, כל האחיינים מוזמנים. T ממש השמיע אנחת רווחה. הוא היה מאד לחוץ מהעניין הזה, כשייוודע לבני הדודים שלו, שלא רק שאין דירה בצוואה, אלא גם ששוב הצטבר חוב לבית האבות הסיעודי של אשתו של הדוד, ויש סיכוי סביר שמכל הכסף שהדוד תמיד הבטיח לאחייניו בירושה (וחבל שעשה זאת, אבל הוא האמין שזו הסיבה שהם ממשיכים לבוא לבקרו), לא יישאר כלום או לפחות לא יישאר הרבה. מי חלם שהיא תחיה יותר ממנו? על זה נאמר (ברשעות מחוייכת: חולה חולה חולה...אלמנה).

T נרגע, כשהבין שמי שיתאר את המצב שנוצר לפני 3 שנים שבו בית משפט אישר למכור את הדירה כדי להמשיך לממן את בית האבות ולסגור את החוב - יהיה עורך הדין, שגם נכח בכל התהליך, גם כתב את החוזה, גם את הצוואה עצמה....

 

אנחנו כל הזמן מתכתבים עם החיילת שלנו בוואטסאפ, היא סיימה את הקורס שלה ועברה (בפעם שלישית, אבל עברה) את המבחן המסכם, וכרגע היא כבר יומיים מחכה לשיבוץ. מסתבר ששום דבר לא משתנה בצבא...הכל לא מאורגן וכל החלטה היא בסיס לשינוי. אולי היא תקפוץ אלינו היום, אם היא תסיים מוקדם. 

 

הערב אני נפגשת עם שתי חברות יקרות שמזמן לא הצלחנו להתראות ואני ממש מצפה לזה.

 

מחר כיתת אמן באימושיין (מתקיים פעם בחודש) וגם לזה אני ממש מצפה. אאלץ לצאת בצהריים לפני הסוף כי מחר גם מפגש של קבוצת המנטורינג (לפעמים זה מתנגש). בקיצור - מחר צפוי יום גדוש ומלא הנאה.

אז מה היה לנו השבוע?

לא היתה שבעה לדוד כי אין לו ילדים, אין לו אחים בחיים, וגם אם אשתו בסוף החליטה לשבת, אף אחד מאיתנו לא בקשר איתה (פרט לבן דוד האפוטרופוס שהוא גם האפוטרופוס שלה אז אין לו ברירה).

הבן דוד הזה מסרב (כנראה מטעמי דת) לפתוח ולקרוא את הצוואה לבני דודים עד ה-30, כך שההודעה על סטאטוס הדירה נדחתה לחודש הבא. בינתיים T החליט להשאיר אצל הבן דוד האפוטרופוס את המפתח לדירה של הדוד, עד אז, כדי שאף אחד לא יוכל לומר לו שהוא הוציא דברים בסתר מהדירה בתקופה הזאת. בלגן. אני ממש לא מצפה לתגובה של בני הדודים, ביחוד של גיסי וגיסתי, על העניין הזה. T חשב לכתוב מכתב מפורט עם תיאור המצב שנוצר, פסק הדין של בין המשפט, הקריאה לעזרה של הדוד....ולבקש מבן הדוד האפוטרופוס לשלוח את המכתב לכולם. נראה מה יהיה.

אנחנו כל כך רצינו שהדוד ז"ל יהיה זה שיבשר על ההחלטה הזאת לאחייניו בעודו בחיים אבל הוא פחד (ואולי בצדק) שהם יפסיקו לבקר אצלו....עד כדי כך היה חשדן שחשש שחלקם, לפחות, מבקרים אצלו כי הם רוצים להיכלל בצוואה. עצוב.

 

ביום ששי אספנו את החיילת מבית החייל ברמת גן, עם הכביסה שלה, הלכנו איתה לצהריים בג'ירף (פתחו בצומת בני דרור) ושוחחנו המון, ואז הבאנו אותה הביתה. הראנו לה את הבית, את החדר שמיועד לה, את החתולים. היא מאד התרגשה. וגם אנחנו.

היא סיפרה לנו עוד דברים על עצמה, על הסיבות שהביאו אותה להתנתק מאמא שלה, על משפט שהיא ואחותה מנהלות כרגע נגד אביה החורג....היא באמת חוותה ילדות קשה, ועם כל זה היא נראית כל כך אופטימית וחיובית ורוצה לבלוע את החיים שזה מעורר הערכה.

 

כשהיתה אצלנו שמנו לב שהיא all over the place, מבולבלת מאד וכל שנייה משנה את דעתה לגבי מה היא רוצה לעשות בסוף השבוע הזה, אבל הזכרנו לעצמנו שגם האחייניות שלנו ככה (אחת בגילה, אחת כבר גדולה יותר) וזה הגיל יותר מכל דבר אחר. רגע אחד היא פוגשת חברה ורגע אחר לא, רגע אחד היא יוצאת עם החבר (הטרי, רק חודש) ורגע אחר לא. רגע אחד היא חוזרת לישון אצלנו וברגע הבא היא נשארת לישון אצלו, וכן הלאה.

זרמנו.

עזרנו לה לכבס את כל הבגדים והיא גם הספיקה להתקלח ולישון צהריים לפני שבתי ומשפחתה הגיעו לארוחת הערב.

הכרנו לה גם את בני, דרך הסקייפ.

היא מאד התלהבה מהנכדים, ונשמותק (שבאופן טבעי יותר ידידותי לאנשים חדשים) ישר נתן לה לשחק איתו וגם נתן לה חיבוק ונשיקה. חכמוד מסוייג יותר (כמו שבתי היתה בגילו) ובכלל הוא היה קצת אפוף, הגיע אלינו ממסיבת יום הולדת של חבר, שבע ועייף.

ראיתי שבתי דיברה איתה ושמחתי על החיבור.

בסך הכל היה נחמד, הצלחתי גם לשבת עם הנכדים ולשחק קצת, גם לפטפט עם כולם ליד השולחן, גם לשטוף הכל צ'יק צ'ק אחרי הארוחה, גם לנהל עם החיילת שיחת נפש קצרה בזמן שהתכוננה לדייט שלה....וזהו. החבר בא לקחת אותה והם נסעו.

נשארנו לבד.

בגלל שהיישוב שלנו קצת מרוחק ומנותק, לא נראה לי שיהיה לה נוח ממש לגור כאן בכל פעם שהיא יוצאת מהצבא. אבל נראה. ימים יגידו. בינתיים טוב שיש לה גם את החדר בבית החייל, במקום מרכזי ונוח מבחינת תחבורה ציבורית. 

אנחנו גמישים ונזרום עם מה שיהיה לה נוח. 

היה לנו נעים בחברתה וכל מה שאנחנו רוצים, הוא שהיא תרגיש שיש לה מקום אליו היא תמיד יכולה לבוא. שיש לה אנשים שדואגים לה ונותנים לה חום ומפנקים אותה בארוחה טובה. מה עוד יתפתח מזה? אי אפשר בשלב הזה לדעת.

 

אתמול התעמלנו והתחרדננו (בצל, כי היה חם) בקאנטרי, ישנו צהריים ובסך הכל היה אתמול יום מנוחה.

הבוקר T כבר נסע לסידורים עם הבן דוד האפוטרופוס, וסוף סוף עשינו כאן הדברה אמיתית (יש לנו מדביר ברחוב שלנו, התברר) - בעיקר נגד הננו-נמלים שפלשו אלינו מכל הכיוונים זו השנה השנייה, אבל על הדרך הוא גם ריסס נגד ג'וקים ועכבישים (שגם מהם יש לנו בשפע!). מקווה שזה יעזור.

בכל מקרה בעוד שבועיים נודיע לו אם אולי פספס קן או שניים, שיחזור על הפעולה, וצריך לרסס גם את החדר הבודד שלא רוסס - שם שהו החתולים שלנו בזמן התהליך. 

 

ניגנתי קצת בגיטרה אבל זרוע ימין התחילה שוב לכאוב. בעצב רב עלי להודות בפני עצמי שהנגינה (בגיטרה ובצ'לו) והסריגה - גורמים לי לדלקת גם במרפק וגם בכתף של זרוע ימין, וכנראה שעלי להימנע מפעילויות אהובות אלה!

 

סיימתי לגהץ וכרגע נראה שאני פנויה - מה בא לי לעשות? 

אימונים #35 - לגלות שקיימות עוד אפשרויות

הבאתי את מה שהיה בבראנץ' בשבת לאימון שלי השבוע. 

מה שהעסיק אותי יותר מהכל היה דווקא התגובות שחשתי כלפי הילדים.

עם כל זה שהראש שלי אמר לי שההורים שלהם אחראיים על ההתנהגות של הילדים האלה, בפועל בשטח עלו בי רגשות כעס ועצבים וחוסר סבלנות כלפי הילדים עצמם.

ולמרות שחשבתי לעצמי שמה שאני רוצה לעשות זה לגשת להורים האלה ולומר להם "או שתרסנו את הילדים שלכם או שתיקחו אותם ותלכו הביתה", לא הבאתי את עצמי לעשות זאת.

והמאמן שאלה אותי אם אולי רציתי לדבר על זה עם T, אחרי הכל - הם האורחים שלו. 

ואמרתי לו שראיתי בבירור שגם הוא (כמו כולם שם) סובל מזה, אבל הוא עבד מספיק קשה גם בהכנת האירוח וגם תוך כדי, וגם היה מבואס שלא כולם הגיעו, וחסתי עליו. לא רציתי להטריח אותו עם זה. סתמתי את הפה והבלגתי. 

אבל מה שהכי בלט הוא שלא הרגשתי חמלה כלפיהם, וזה הטריד אותי. זה אפילו הפחיד אותי.

ושם, במרחב המוגן בחדר האימון, העזתי לתאר בפני המאמן שלי איך, אם הייתי נותנת דרור לאינסטינקטים הכי חייתיים שלי, הייתי תופסת את הילדים האלה, במיוחד את הילדה, מנערת אותה בכוח, מושיבה אותה על איזה כיסא וקושרת אותה שלא תוכל לזוז. 

האמירה הזאת זעזעה אותי, אבל היא באמת יצאה ממני. נבהלתי נורא.

והמאמן שאל אותי מה קורה לי בגוף

ותיארתי איך הדופק מואץ, הנשימה מגיעה בקושי עד לתחילת הגרון ונתקעת, והיה גם לחץ עצום על המצח ועל הרקות.

והוא ביקש ממני לשהות בתוך התחושות האלה, ולראות מה עולה.

ודקות ארוכות ישבתי כך, מנסה לקחת אוויר מידי פעם כי הנשימה היתה ממש קשה והלב פעם בחוזקה...

פתאום עלתה לי תמונה דווקא לא מהילדות. מההורות הצעירה שלי. ראיתי את עצמי בחדר של ילדיי, בני הצעיר היה בן חודשים בודדים ולא הפסיק לבכות.

התינוק הזה תפס אותנו בלתי מוכנים. בתי היתה ילדה רגועה ונוחה. היא היתה "התינוקת המושלמת". אז מייד עשיתי עוד אחד.

רק שהוא, שיהיה בריא עד 120, לא היה כמוה בכלל. הוא היה מתוק ברמות, אבל לא הפסיק לבכות. פרט, כמובן, כשהיה על הידיים. ועדיף על הידיים שלי, אבל גם על T הוא היה נרגע. היינו חסרי אונים מול הבכי הבלתי פוסק שלו, וכמובן שהיינו גם באפיסת כוחות כי זה המשיך כל הלילות. הבכי הזה הפריע יותר ל-T מאשר לי, ומצאתי את עצמי עושה הכל כדי למנוע אותו. אפשר לומר שבשנה הראשונה לחיי בני, הוא היה רוב הזמן על הידיים שלי. 

ובתמונה שעלתה לי תוך השהייה בתחושה, אני בחדר הילדים בלילה נטול שינה נוסף, מנענעת את מיטת התינוק כדי לגרום לו להרדם, ופתאום הכעס עולה, הדופק מואץ, הסבלנות פוקעת, והנענוע הופך לטלטול חזק של כל המיטה שגם מלווה בצעקת "די כבר, אני לא יכולה יותר, תפסיק לבכות". 

והמאמן משקף לי את מה שסיפרתי, ושואל מה קרה באותו רגע.

ואני מזכרת שבני עצר לרגע את הבכי, פתח זוג עיניים מבוהלות, ואני נבהלתי כל כך מעצמי והרגשתי כל כך אשמה על מה שעשיתי, שמייד הרמתי אותו וחיבקתי אותו והרגעתי אותו, ולעולם זה לא קרה שוב ש"איבדתי את זה" ככה איתו.

והמאמן מבקש לדעת מה קורה לי עכשיו בגוף.

הדופק ממשיך להיות מואץ, והנשימה מגיעה לי רק עד
לגרון....לא מעבר. והלחץ על המצח, הסינוסים, הרקות....הרגשה של אשמה מאד חזקה. של
איזו אמא נוראית אני. ובא לי לבכות.

והוא מבקש ממני לראות מה הניעור הזה מזכיר לי

ומייד עולה לי תמונה חדשה, אני בת 10, אחי בן 5 בערך, אנחנו במסדרון של הדירה מחוץ לחדר המשותף שלנו, הוא כרגיל מרביץ לי, בועט בי, כנראה כי לא בא לי לשחק איתו או לתת לו משהו....ואני, שמעולם לא החזרתי לו ומעולם לא הרמתי עליו יד מהרגע שהוא נולד, מוצפת בכעס בלתי נשלט וחוסר יכולת לסבול את זה יותר, מרביצה לו על הזרוע ביד חשופה עם כל הכוח שלא ידעתי שיש לי.

מה את זוכרת? מבקש המאמן לדעת

וכל מה שאני מצליחה לזכור זה את הכעס המשתלט הזה, ואת העובדה שהשארתי לו על הזרוע סימן ברור של היד שלי, ונורא נבהלתי מזה. זה זעזע אותי, הכוח העצום שהתברר שיש לי ביד (מעולם לא הרבצתי לו או לאף אחד אחר, לפני זה או אחרי זה), הסימן שהשארתי עליו.....פרצתי בבכי וברחתי לחדר. 

והמאמן בודק שוב מה קורה לי בגוף 

ואני שמה לב שהדופק נרגע, בראש עדיין היה
לחץ ויובש בפה. שנינו לוקחים נשימה
עמוקה. 

המאמן ממשיך לשאול אותי שאלות אונטולוגיות: איפה היינו, האם היתה אצלי חברה באותו הזמן, למה לדעתי הוא הרביץ לי אז, ....דואג שאשהה כמה שיותר ביותר הזיכרון והתחושות שהוא מעלה.

אחרי כן הוא שואל: מה עובר לך בראש באותם רגעים? 

ואני מבינה ששוב עולה בי ההבנה שאת הנעשה אין להשיב. זה כבר עלה כמה פעמים באימונים שלי. הידיעה הפנימית הזאת שהנה עשיתי משהו שלא ניתן לתקן. ומעולם שוב זה לא חזר על עצמו, למרות שהוא המשיך להרביץ לי ולבעוט בי, ובדלת החדר, ובחברים שלי...מרוב שרצה להיות איתי ומרוב שקינא. ומעניין שמעולם לא שאלתי את עצמי איך הוא מרשה לעצמו לעשות ולהגיד דברים שאני מעולם לא הייתי מעזה. הוא היה כזה, וקיבלתו אותו כמות שהוא. ואהבתי אותו.

והמאמן מבקש להסתכל רגע על הילדה שהייתי, לתת לה כוחות. מה היתה עושה או אומרת לו הכל היה אפשרי מבחינתה.

והיה לי מאד קשה לחשוב על זה. כי מצד אחד עלה לי לחבק את אחי הקטן, לבקש ממנו סליחה שהכאבתי לו, אבל לומר לו גם שלא יעז לעשות לי את זה שוב כי הוא שוב יחטוף. ומצד שני לא הרגשתי נוח עם האיום הזה. זה לא הרגיש לי אני. לא בא לי טבעי. ועולה לי בכי קטן, כי אני אוהבת את הקטנצ'יק הזה, למרות ההצקות והמכות. ולא רציתי בכלל להכאיב לו ככה.

והמאמן מבקש ממני לדבר אליו, כאילו הוא אחי, ואני מנסה כמה פעמים, שוב ושוב, עד שיוצא לי משהו שנשמע לי אמיתי: 

"אני ממש מצטערת שהכאבתי לך ככה"
אני אומרת למאמן שלי, כאילו הוא אחי הקטן."לא ידעתי שיש לי כל כך הרבה כוח ביד. אבל תראה,
יש לך סימן על הזרוע כמו שלי יש על הרגליים מהבעיטות שלך. זה מה שקורה כשמכאיבים
למישהו. זה מה שקורה לי כשאתה מכאיב לי. אתה צריך להבין את זה. אתה מבין את זה?
" ופתאום אני כן יכולה לראות את עצמי מדברת איתו ככה.
כשאנחנו ילדים, והוא קטן. "אתה מבין עכשיו כמה זה כואב לי בכל פעם שאתה בועט
בי או מרביץ לי? ככה. כמו שכואב לך בזרוע. זה לא יפה להכאיב ככה. ואל תעשה את זה
יותר." ואני אומרת למאמן שזה יותר עובד לי

מרגישים, הוא עונה לי בשקט.

והבכי עולה, והגוף מרגיש טוב יותר. הלחץ נעלם, הדופק נרגע.

והמאמן ממשיך ומבקש ממני להיות המבוגר המיטיב עבור הילדה שהייתי. מה הייתי אומרת לה או עושה כדי להרגיע אותה, הוא שואל?

ואני מרגישה שאת זה קל לי לעשות. ואני פונה
אל הילדה שהייתי:  "את מאד נבהלת
עכשיו ממה שקרה, נכון? לא היה לך מושג שיש לך יד כל כך חזקה. כל הכבוד לך שאף פעם
לא החזרת לו עד עכשיו. אין הרבה אחיות שהיו סופגות ככה. אני יודעת שאת מאד אוהבת
אותו. וזה לא שזה בסדר להרביץ, אבל אני מאד מבינה מה הרגשת כשזה קרה לך, כשכבר לא
יכולת להתאפק. וזה לא סוף העולם. זה קורה" ואני בוכה תוך כדי. "אני
מקווה שזה לא יקרה הרבה, אבל אני מבינה איך את מרגישה, ואני מבינה שאת לא אוהבת
אותו פחות בגלל מה שעשית. ואת לא צריכה להרגיש כל כך אשמה. זה יעבור לו, אל תדאגי.
אולי הוא ילמד מזה משהו, אולי לא. " אני צוחקת קלות. מקנחת שוב את האף,
מייבשת את העיניים.

את אוהבת אותה? את
מחבקת אותה? רוצה המאמן לדעת.

אני מחבקת אותה, כן. אני מלטפת לה את הראש.
"את בסך הכל ילדה בעצמך, זה מדהים איזה תפקיד של אמא קטנה לקחת על עצמך אבל
זו לא האחריות שלך לחנך אותו, את אחותו. והוא יודע את זה, הוא יודע שאת אוהבת
אותו. ואת יכולה להגיד לו שאת אוהבת אותו, אפילו שעכשיו הרבצת לו" וזה באמת
אחד הדברים שמעולם לא הרגשתי שאפשרי עבורי. לא מסוגלת לבוא לחבק ולאהוב ולבקש
סליחה כשאני כל כך אשמה, וזה היה חשוב שהיא תשמע שזה חשוב שזה בסדר לבוא אליו
ולחבק אותו ולבקש סליחה.

והמאמן שוב מתעניין
מה קורה לי בגוף.

ואני מפנה את תשומת לבי בחזרה לגוף, והוא מרגיש נקי.
הדמעות כאילו שטפו את הכל. שחררו את כל הלחץ. יש כאילו יותר אור בחדר עכשיו.

איזה חיבור את רואה
בין מה שקרה עם הילדים של החברים לבין הזיכרון?

טוב זה הכל ילדים – גם בני וגם אחי התנהגו
בצורה שלא ידעתי איך להתמודד איתה. ואיבדתי את זה. עם הילדים של החברים לא איבדתי
את זה, ריסנתי את עצמי, פחדתי שזו התגובה שעלולה לצאת לי.

והוא מציין: אצלך בראש זה או להתאפק ולהבליג או להגיב באלימות, בהגזמה.    

אני חושבת שהקשר הוא ההיכרות שלי עם
האלימות הזאת שנמצאת בפנים ועלולה להתפרץ אם אני לא אמצא איזשהו מוצא אחר. המוצא
ההגיוני היה לדבר עם ההורים האלה. להעמיד אותם על מקומם.

את לא ראית את זה
באותו רגע, את היית בקשר עם הילדה...

אני הייתי בקשר עם הילדה שהחטיפה לאחיה
ברגע של כעס בלתי נשלט. שגם זה היה חד פעמי. זה מעניין, זה קרה לי פעם אחת מול
אחי, פעם אחת מול בני...

פעם אחת מספיקה להיצרב
כדי ליצור את הדיכוטומיה הזאת של "עדיף שהייתי מתאפקת"

נכון, כל השנים התאפקתי כי האופציה היחידה
האחרת היתה מפחידה. לא לעשות נזק

יש לך או את זה או את
זה. אופציה אחת היתה כה מבהילה, שעדיף לספוג. לספוג עד שהם ילכו ולא להזמין אותם יותר. שאם
היית חופשייה מה היית עושה? אם לא היית חסרת אונים? איך היית רוצה לטפל בסיטואציה,
מתוך איזו הווייה?

מתוך הווייה אותנטית. הייתי אומרת "זה
לא מתאים לי".

מה היית אומרת ולמי?
שואל המאמן

ואני חושבת על זה קצת, ואומרת לו שהוא צדק
בהתחלה כששאל אם הייתי פונה עם זה ל-T. הייתי ניגשת קודם כל אליו, ואומרת לו
"תקשיב, אני לא עומדת בזה, אני רואה שכולם סובלים אבל אני אישית לא עומדת
בזה", הייתי משתפת אותו בזה. אני הייתי אומרת שאני רוצה לומר להם שירסנו
בבקשה את הילדים שלהם או שילכו בבקשה הביתה. אני לא מוכנה שיהיה לי דבר כזה במרחב
שלי. אבל זה מאד מעניין השיתוף של T, זה מעלה לי משהו נוסף. את העובדה שעשיתי הכל כדי
שבני לא יבכה, לא כי זה כל כך הפריע לי, אבל בגלל ש-T ממש סבל מהבכי. ייתכן
שלולא זה, הייתי נותנת לתינוק לבכות לילה או שניים ואולי זה היה שם סוף לעניין
הבכי....אני לא יודעת. אבל אז העיקר הפך להיות מבחינתי לחוס על בעלי, למנוע את רעש
הבכי.

וגם בשבת זה היה קטע של לחוס על בעלי, לא
להעמיס עליו גם את הטירדה של לטפל בהתנהגות של הילדים.

וואו, אומר המאמן. זה
באמת וואו.  וזה גם שוב מזכיר את הצורך שלך
בהצדקה לרצון שלך, לצורך שלך.

נכון, זה גם קשור לצורך להצדיק. ומראש אני
חסה עליו ולא משתפת אותו ברצון שלי לעשות משהו עם ההפרעה הזאת של הילדים, למרות
שבבירור גם הוא סובל מזה. אני מנסה להקל עליו חד צדדית, בלי לשתף אותו.

זה מעניין שאם קודם הפתרון
שנראה לך נכון היה לפנות ישירות להורים, עכשיו את חושבת קודם כל לשתף סוף סוף את
בעלך. וביחד הייתם מגיעים להחלטה מה לעשות.

כן, הייתי מתייעצת איתו. כי אני מנסה להיות
יותר ויותר ישירה, אבל אחרים בכל זאת עדיין חיים ב"לא נעים".

נכון, את בזאת מכבדת
את בעלך, את העובדה שאלה האורחים שלו

כן, אלה האורחים שלו, הוא יזם את האירוח
שלהם. להגיד לו "תקשיב, זה לא עובד לי, זה גם הורס לכולם, אני בטוחה שגם לך,
אני רוצה לעשות כך וכך – לפנות להורים – מה דעתך?"

תפנית מפתיעה, הוא
מחייך.  איך את יוצאת מהאימון, הוא שואל?

ואני מרגישה בהירה יותר, החדר באמת מרגיש יותר
מואר.....

ואני מבינה שוב איך אנחנו תמיד תקועים עם
האפשרויות שאנחנו מכירים, וכמה זה חשוב להרים את הראש ולגלות שיש תמיד עוד
אפשרויות......

הדוד האחרון של T - יהי זכרו ברוך

בדיוק לפני שנתיים כתבתי כאן על הדוד האחרון של T מצד אמו.

הישיש המסכן הגיע לגיל 96 בסבל רב, ביחוד בחודשים האחרונים.

ילדים אין לו, והוא היה תלוי בביקוריהם של אחייניו ואחייניותיו, שגם אלה הלכו והתמעטו.

שום דבר בגופו כבר לא תיפקד, היה קשה לדבר איתו גם כי הוא לא ממש שמע וגם כי הוא כבר לא ממש הצליח להרכיב משפטים ברורים.

לבי יצא אליו בכל פעם שביקרנו אצלו, ועד כמה שעשינו זאת באופן קבוע ולעיתים קרובות - שמתי לב שבכל פעם הביקור התקצר עוד קצת ועוד קצת, כי היה ממש קשה מנשוא להיות לידו ולראות אותו סובל.

בביקורים האחרונים, כשלא הצלחתי בכלל לדבר איתו (מעניין שאת תדר קולו של T הוא הצליח לשמוע קצת יותר אבל את שלי הוא לא שמע בכלל) פשוט ישבתי לידו וליטפתי את ידו, חיבקתי אותו, ניסיתי להעביר את אהבתי בדרך היחידה שיכולתי.

היום בבוקר הוא נפטר.

כרגע T ובעלה של בת דודתו מארגנים את ההלוויה. 

נפטר מסבלי העולם הזה. שוחרר מעול הייסורים. מקווה שהלך לעולם שכולו טוב, באמת

יהי זכרו ברוך

מי במרחב שלי

הרבה שיחות ודיונים כבר התקיימו בעקבות הבראנץ' המסכן שהיה כאן בשבת. 

גם כאן מעל דפי הבלוג וגם ביננו לבין חברים אחרים שהיו כאן באותו יום.

לנו ברור שאת האנשים הספציפיים האלה לא נזמין עוד לעולם, אבל זה הכניס אותנו לדיון רחב יותר, לגבי מי אנחנו רוצים שיהיה במרחב שלנו.

אני עם עצמי עשיתי כבר עבודה רבה לגבי עם מי אני חברה ובמי אני משקיעה זמן ואנרגיה, וכבר כמה שנים שאני מקפידה על כך שיהיה לי נעים ונוח ושָׁלֵו במרחב שלי.

T דווקא תמיד היה אחד שלא ידע לשמור על קשר עם חברים, ובאופן טבעי תמיד יצא שהוא איבד קשר עם מי שלא נמצא איתו כרגע במקום עבודה או לימודים או מסגרת אחרת כלשהי. בשנים האחרונות הוא דווקא התחיל להשקיע בחברים, להתקשר ולשמור על קשר - ולראשונה הוא שם לב שלא תמיד זה הדדי, ויש אנשים שמעולם לא מרימים לו טלפון ומעולם לא יוזמים מפגש. 

בשיחה עם השותף שלו ע' אתמול, עלה נושא יום העצמאות.

התפתחה מן מסורת שכזאת, שביום העצמאות בצהריים ע' ואשתו כ' תמיד מזמינים אותנו ואת החברים האלה מהעבודה (כיום זה העבודה לשעבר) לעשות על האש אצלם בבית. זו מסורת נחמדה בת כמה שנים טובות כבר, שרק פעם אחת הופרה - בשנה שבתם של ע' וכ' היתה חולה והם נלחמו על חייה בבית חולים (הילדה בריאה, ברוך השם). 

בשיחה עם ע' אתמול הוא נזכר שאותו זוג עם אותם ילדים (בעיקר הילדה) עשו נזקים ובלגן ויצאו מכלל שליטה גם אצלם בבית בשנה שעברה.

הוא גם כעס על חלק מהאנשים שהוזמנו ולא הגיעו בשבת, כי הם דווקא אלה שביקשו שנקיים את המפגש הזה והוא בכלל נעשה בשבילם.

וברגע האחרון הם הודיעו שהם לא מגיעים. סתם. לא היתה להם באמת סיבה.

ואז הוא אמר שהוא חושב לא לקיים את המפגש ביום העצמאות השנה.

וחשבתי על זה שמסורת נחמדה של שנים עומדת להיגמר בגלל זוג הורים שלא מסוגלים להתנהל עם הילדים שלהם וכמה חברים מעצבנים. וצחקתי.

שאלתי את ע' אם הוא אוהב את ה"על האש" הזה ביום העצמאות או שנמאס לו מזה.

הוא אמר שהם מאד אוהבים את זה וכל שנה מצפים לזה. 

אז שאלתי אותו אם זה אפשרי, מבחינתו, לקיים את המסורת - אבל להזמין רק אנשים שבא לו להיות איתם. 

האם זה אפשרי לפתוח את ה"חבילה" - להזמין רק את מי שבא להם, לו ולאשתו. וזה בכלל לא חייב להיות אנשים מהעבודה לשעבר.

יש להם הרבה חברים. לא חייבים את ההרכב הספציפי הזה. 

הוא פתח זוג עיניים ואמר "את צודקת, לא חשבנו על אפשרות כזאת בכלל. זה מה שנעשה". 

מבחינתו זה היה או לקיים את המפגש בהרכב שעיצבן אותו, או לא לקיים אותו בכלל. 

הוא בכלל לא הביא בחשבון שיש אפשרויות נוספות. 

וזו בעצם הפואנטה של הפוסט הזה. 

כי חשבתי על זה שאנחנו כל כך נעולים באפשרות האחת שאנחנו מכירים, שלפעמים אנחנו לא עוצרים לבדוק אם קיימות עוד אפשרויות.

סיוט של בראנץ'

הוא קצת יותר גדול מחכמוד, היא קצת יותר קטנה מנשמותק. אמא שלהם עובדת במשרד ליחסי ציבור ובקושי נמצאת בבית. כלומר היא בקושי נמצאת עם הילדים. אבא שלהם עובד בעבודות מזדמנות בתחום המזון (מטבחים מוסדיים, מסעדות פועלים) ובעיקר כאלה שמתסתיימות בשלוש כדי שיוכל לשמור על הילדים אחר הצהריים. אני לא יודעת מה הוא עושה עם הילדים אחר הצהריים. 

לפי מה שהאם עצמה העידה, היא אוהבת יותר את הבן, מרעיפה עליו חיבוקים ונשיקות בכל הזדמנות. והיא בטוחה שהבת מרגישה את זה. you think? 

 

הבית שלנו ערוך לילדים. יש בו צעצועים, יש ספרים, ניתן לצפות בתכניות וסרטי ילדים בטלוויזיה. יש כלים מפלסטיק לאכול איתם (חלקם מעוטרים בדמויות מסרטים אהובים). לא חשבתי פעמיים כשהזמנו את החבר'ה לשעבר של העבודה של T לבראנץ' בשבת. עם הילדים. 

 

רק הזוג הזה הביא את ילדיו. הם היחידים כנראה שילדיהם קטנים מספיק עדיין להגיע עם ההורים. 

הם לא התייחסו לילדים שלהם בכלל. הילדים התרוצצו לבד, לקחו אוכל לבד (לפעמים ניסו - בעיקר הילדה - לקחת דברים שאסור לילדים בגילה כמו פיצוחים או זיתים עם גרעינים) - אף אחד לא השגיח.

הם נסעו באוטו הממונע של חכמוד ונשמותק כאילו במכוניות מתנגשות בלונה פארק. נכנסו באנשים, ערוגות, רשתות...וגם כמה פעמים הילדה כמעט נכנסה במנגל - שם עמדו T וכמה אחרים ועשו על האש. 

אף אחד מן ההורים לא קם לעזור או להשגיח או התייחס בכלל או אמר להם משהו.

כשהם התנדנדו עצרתי את נשימתי - לא ידעתי מה יקרה קודם, שאחד מהם יפול וייפצע או יחטוף מכה בראש מהנדנדה - שני התסריטים היו אפשריים. 

אני הייתי עסוקה בהגשה ואירוח וגם עדיין לא הרגשתי טוב. לא התכוונתי לקחת פיקוד על הילדים.

באיזשהו שלב שאלתי בחיוך אם הם מסתמכים על זה שיש לנו ביטוח צד ג'. 

האם לא התבלבלה ואמרה בחיוך שיש להם ביטוח רפואי ועל כל שבר הם צפויים לקבל 5000 ש"ח. 

חברתי כ' (אשתו של השותף שלנו) האיצה בי לשים להם תכנית בטלוויזיה.

עשיתי זאת, לא בלב שלם - כי כולנו ישבנו בחוץ בגינה ולא ממש בא לי שהם יהיו בסלון לבד. צדקתי.

במעט הזמן שאפשרתי להם להיות בסלון הם עשו הכל חוץ מלצפות בטלוויזיה. הם לחצו על כל הכפתורים של כל המכשירים וכל השלטים.

הם נשענו על הרשת של היציאה לגינה וכמעט קרעו אותה מהמקום. הם השאירו טביעות ידיהם על כל הזכוכיות כולל הטלוויזיה.

הילדה כאמור ניסתה לאכול מהפיצוחים שהיו (עד שהעפתי אותם משם ברגע האחרון) על שולחן הסלון.

כשהם התחילו להפיל את מסגרות התמונות של הנכדים וקישוטים נוספים שעומדים על המזנון, יצאתי אל ההורים ודרשתי שיוציאו את ילדיהם בחזרה לגינה.

בשלב הזה היא התחילה לדבר אל הילדים כמו שמעולם לא שמעתי אמא מדברת אל ילדיה. בשנאה, בארס, באלימות.

בסגנון של "אני אביא לך בומבה בראש". כולם ישבו מזועזעים. 

פרט לדיבורים האלימים היא לא קמה וגם האב לא קם לטפל או להתייחס לילדיו.

כשהגדול היה זקוק לשירותים היה זה ע', השותף שלנו, שלקח אותו. 

כשהם קמו ללכת הילדה רצתה להישאר. היא לא הסכימה ללכת בשום אופן. גם השכנוע הזה נעשה באופן אלים.

 

סבלתי מהילדים האלה אבל בעיקר ריחמתי עליהם, שהביאו אותם לעולם ושאין להורים בכלל חשק להיות איתם. 

לדבר איתם, להקשיב להם, להשקיע בהם תשומת לב.

 

למותר לציין שלא נהנינו בבראנץ' הזה. 

מעבר לסיוט הילדים (ועכשיו אני בטוחה שהנכדים שלי הם הכי מקסימים בעולם באובייקטיביות ושבתי וחתני הם ההורים הכי מושלמים בעולם), T עבד קשה מדי בשביל מצבו הגופני, הכין הרבה יותר מדי אוכל, כרגיל, וחלק מהאנשים בכלל לא הגיעו.

לא הרגשתי קשר לאנשים האלה, שעבדו עם T ו-ע' עד לפני שנתיים, כשהם סגרו סופית את עסק הקייטרינג.

הם ישבו וסיפרו סיפורים מצחיקים על תקופת העבודה שכבר דשו בהם למוות בכל המפגשים הקודמים.

הרגשתי ממילא לא טוב וכל העבודה של ההכנה והניקיון שאחרי כן התישו אותי.

 

זה היה אירוע מיותר לחלוטין. לא יקרה שוב. לא בהרכב הזה!

ניקוי פנימי

שני האימונים האחרונים שעברתי (לא העליתי אותם לכאן) היו משמעותיים, עמוקים ומטלטלים במיוחד - ועכשיו אני מתחילה לחשוב שגם הכעס שעלה בשבוע שעבר, שהייתי צריכה לשהות בו ולפוגג אותו, וגם ההתקררות המעצבנת שחטפתי ביום שני, קשורים לזה. סוג של "ניקיון" שהגוף והנשמה עושים מדי פעם, כשעוברים תהליך נפשי עמוק ויש הרבה ג'יפה "להיפטר" ממנה. נכון שגם הסתובבתי ביום שני אחר הצהריים בהרצליה ברחובות עם הנכדים והיה לי ממש קר (למרות 3 השכבות שלבשתי, ומזל שגם להם הלבשתי מעילים) אז גם יכול להיות שזה בסך הכל זה. 

לא נמנעתי מהפעילויות השוטפות שלי (פרט להתעמלות, לא מסוגלת לעשות ספורט כשאני מקוררת ככה), התאמנתי ולמדתי במנטורינג ואימנתי וטיפלתי בנכדים - והם ישנו אצלנו ברביעי (טוב, "ישנו" זו מילה רחבה מדי, חצי לילה חכמוד היה אצלנו במיטה, ולמרות שהוא היה מבסוט מזה, לי ול-T יצא מזה לילה לבן לגמרי), חמודים כתמיד. לא היו לנו כוחות לקחת אותם לעדלאידע, כפי שחתני ביקש, אבל שיחקנו איתם בבית, התחלתי לקרוא להם את "נסים ונפלאות" של לאה גולדברג (אני מודה שאולי הם צעירים מדי, ואני גם משנה את הנוסח של הלשון כי אחרת הם לגמרי לא יתחברו לזה) אבל אני מנסה....מקסימום - לא יילך, כמו שקרה עם "הנסיך הקטן". הם ראו את "קונג פו פנדה 3" (באנגלית, כי זה חדש מדי ובקודי אין את זה עדיין עם תרגום עברי) ובכל זאת נהנו וגם הבינו לא רע ("סבתא", קרא לי חכמוד באיזה רגע, "תראי, הוא אמר לו באנגלית: תיזהר, הטובים מאחוריך!" ולמרות שלא צפיתי באותו רגע איתם, אני בטוחה שהוא הבין מצוין! בנינו בקוביות תואם-לגו, אפילו קנינו איתם את הקנייה השבועית בסופר (כל נכד קיבל עגלה לשבת בה, עם נוף מרהיב לכל המדפים והמון "בא לי" זה ו"בא לי" אחר).....עם כל הצינון הכבד והחמסין המגעיל צלחנו גם את היום הזה. בתי פגשה אותנו לצהריים כשסיימה לעבוד, וכשלקחה אותם הביתה קרסנו שנינו לסייסטה ארוכה ועמוקה. 

אחר הצהריים T התחיל לבשל לשבת - מגיעים הנה כל העובדים לשעבר שלו ושל ע' גם מגן האירועים לשעבר וגם מאולם האירועים לשעבר (T מתקן אותי שלא כל העובדים, רק המנהלים! טוב ברור, היו המון מלצרים/יות ברמנים/יות...לא עם כולם שמרנו על קשר) לבראנץ' ש-T החליט שבא לו לארח. בחמישי הוא עוד לא נתן לי ממש לעזור לו, הייתי עדיין על הפנים עם הצינון הזה, אבל היום כבר קמתי בכוחות מחודשים ואני עוזרת פה ושם, בעיקר עם אחסון וניקיונות וכמובן "תוציאי לי את שמן השומשום או את הפפריקה המעושנת" כי רק אני יודעת איפה כל דבר מונח. 

היום נפגשנו סוף סוף עם החיילת הבודדת "שלנו", אחרי שהיא סגרה פעמיים שבת ולא נתנו לה לצאת לפגוש אותנו. מש"קית הת"ש המקסימה התלוותה אליה, ישבנו ארבעתנו בבית קפה ודיברנו, שאלנו וענינו על שאלות והתחלנו להתחבר זה לזה...והאמת, היה מאד קל להתחבר אליה. היא מתוקה מאד, רגישה ונבונה, וראו שהיא התכוננה לפגישה הזאת. שאלה שאלות ענייניות ולא פחדה לגעת בכל מיני נושאים ולהבין מה הציפיות שלנו ומה המגבלות שאנו רואים ומאיפה אנחנו בכלל באים לעניין הזה. היא גם אמרה שהיא רוצה שניפגש ונדבר עוד כמה פעמים לפני שהיא ממש תבוא לישון כאן, ושאלה אם אנחנו נרצה שהיא תגיע רק בסופי שבוע, כי ייתכן שהיא תתחיל לצאת כל יום בתום הקורס. היתה פגישה טובה בה כולנו התרגשנו, נפרדנו בחיבוקים והחלפנו מספרי טלפון, וקבענו להיפגש שוב בפעם הבאה שהיא תצא שבת. יש עוד המון סימני שאלה כמובן אבל יש לי תחושה הרבה יותר טובה עכשיו, שכבר נפגשנו איתה פנים אל פנים. וכמו שאמרתי לה - אנחנו נבנה משהו ביחד, בהדרגה, משהו חדש שאף אחד מאיתנו לא מכיר עדיין, ובכל מקרה על כל דבר נדבר ישירות וגלויות ובסך הכל אנחנו רוצים לאהוב ולהיטיב - וזה בדיוק מה שהיא רוצה וצריכה מאיתנו. 

שבת שלום

 

פסק זמן

לפני כמה שבועות חיפשתי לחדש את ה"קינוח" שאני נותנת לנכדים בסוף ארוחת ששי ערב. 

עד אז בדרך כלל היו אלה אצבעות קינדר, אחרי תקופה ארוכה של "ביצות הפתעה" כמו שהם קוראים לזה

וראיתי שמתחיל להימאס להם (במיוחד לחכמוד) וחיפשתי לחדש.

באחת הפעמים קניתי "פסק זמן"

נשמותק התלהב, חכמוד פחות. מאז המשכתי לחדש, קניתי קליק

 

שמצא חן בעיניהם במשך כמה זמן, וכרגע אנחנו ב-M&M

 

בעיקר עבור חכמוד. הוא "המלך סוכרי" של המשפחה. חייב משהו מתוק. לנשמותק זה פחות משנה. 

אבל לא על זה אני כותבת בעצם. 

אני כותבת כי......התמכרתי ל"פסק זמן". וכמעט אין מצב שאני מכינה לי קפה בלי שאצרף אליו גם חתיכה קטנה של "פסק זמן".

אוף! זה טעים - והעליתי בחזרה את כל מה שהורדתי בסתיו/חורף.

אוף!

והכעס בכל זאת עולה....

כששואלים אותי מהו הדבר העיקרי שלקחתי איתי מתכנית "נקודת מפנה" (שעשיתי באימושיין לפני 3 שנים, שנה לפני שהתחלתי את תכנית המאמנים) אני מייד עונה: שחררתי כעס. המון כעס.

ובאמת - הדבר הראשון שהתחיל להשתחרר כשהתחלתי לשים לב לנשימה שלי ולתחושות הגוף שלי ובעיקר לתגובות האוטומטיות שלי: היה הכעס. "פתיל קצר" שכזה, שהיה מוכן להתלקח ללא הודעה מוקדמת מכל מיני דברים קטנים כגדולים - הוא זה שעבר את התמורה הגדולה ביותר כשהתחלתי ללמוד באימושיין, עוד הרבה לפני שנהייתי מאמנת בעצמי.

אבל כמו הרבה דברים שצבורים אצלנו בגוף, גם הכעס שלי הוא רב שכבתי. וכמה ששחררתי, ושחררתי, ועוד שחררתי - לפעמים (באמת כבר לעיתים רחוקות) הוא מופיע שוב. 

ואני לא מדברת על הכעס על איך שהממשלה שלנו מתפקדת, על איך שהמדינה שלנו מתנהלת בתוך עצמה ומול העולם....זה כעס עמוק שניזון מהידיעה שאפשר אחרת וגם מהתחושה של חוסר האונים שלי, שכמה שאצביע בבחירות, למשל, ואשתתף בהפגנות, ואעשה את שלי (בעזרה לזולת, בתרומה, באימון אנשים לשלווה והרמוניה פנימית) זה עדיין לא באמת יעזור. 

לא, אני מדברת על הפתיל הזה שמתלקח מכלום - מתגובות של T או של חברה, דברים קטנים ושטותיים שהתאמנתי עליהם כבר המון, וכבר מזמן הפסקתי להגיב אליהם או שלמדתי פשוט לנשום ולמוסס. 

ובימים האחרונים בכל זאת עלה כעס כזה ו"נתקע". נוכח לי בגוף, בחזה, במפתח הלב, בגרון.

וניסיתי לנשום, וניסיתי לדבר בנינוחות על מה שמפריע לי - וכלום. לא עוזר.

ויתרתי.

התמסרתי. שהיתי מבחירה (וגם בלית ברירה) בתוך הכעס הזה.....ביום חמישי, ביום ששי....."שחיתי" בו, תפקדתי בתוך ענן של כעס, גם כשהגיעו הנכדים, גם כשדיברתי עם חברים.....זה לא פשוט להתנהל "נורמלי" כשבפנים כל הכעס הזה "יושב" לו על החזה, בגרון, בבטן. 

ובשבת אחר הצהריים פתאום שמתי לב שהוא התפוגג. 

התעמלתי בבוקר, אחר כך קיבלתי מסאז'.....בטוחה שגם זה עזר. וגם עצם השהייה. 

בלי חפירות, בלי דיבורים, בלי להעלות זיכרון, בלי להבין מה זה היה, מאיפה זה בא.....פשוט הסכמתי לכעוס - בלי לבלוע ולהבליג וגם בלי להתפרץ....

עברתי דרך הכעס והגעתי לצד השני שלו.

חפירות על האימון

הרבה פעמים שואלים אותי מה ההבדל בין אימון סאטיה לבין אימונים אחרים או טיפולים פסיכולוגיים. 

כיון שאני לא פסיכולוגית, אבל עברתי פעמיים טיפול פסיכולוגי בשתי תקופות שונות בחיי, ועברתי גם אימון בשיטה אונטולוגית לפני שנטלי בן דוד פיתחה את שיטת סאטיה, בא לי לנסות לפרט לעצמי כאן מה אני מבינה לגבי שיטת סאטיה עצמה. 

בשיטת סאטיה אין יעדים ומטרות שמנסים לפתור או להשיג. המטרה היחידה היא להכיר למתאמן את עצמו. להכיר לו את מה שמפעיל אותו, את הדפוסים שלו, את התגובות האוטומטיות שלו, את כל מה שמגביל אותו ומונע ממנו לחוות שלווה, חופש והרמוניה. עצם ההיכרות הזאת בפועל מאפשרת התפתחות וטרנספורמציה.

בשיטת סאטיה מבינים שלכל אחד מאיתנו יש חוזקות - וכבר כתבתי על זה כאן בעבר - שפיתחנו לצרכים השרדותיים כלשהם, אשר שרתו אותנו תקופה, וכעת הרבה פעמים אנו מגלים שהן בעוכרנו. לדוגמא: אחת החוזקות שלי תמיד היתה להסתגל. למצבים חדשים, לתנאים חדשים, למקומות חדשים, לאנשים חדשים. להסתגל זו חוזקה נהדרת - אך היא באה הרבה פעמים על חשבוני. על חשבון הרצון שלי. 

בשיטת סאטיה מלמדים את המתאמן שהוא האחראי הבלעדי על חייו ובעיקר על התגובות שלו.

התגובות שלנו - הן בעצם מערכות היחסים שלנו. וכשאני אומרת מערכת יחסים זה גם מערכות יחסים עם האנשים בחיי, זה גם מערכת יחסים עם מושגים ומקומות, עם כסף, עם הגוף שלי....

בשיטת סאטיה מקצינים בכוונה את האמירה, שמה שיש לי זה מה שאני רוצה, ואת מה שאני רוצה יש לי (כל זאת כשאני מבוגר כמובן, כשמדובר בילד או בנער, הוא עדיין חסר אונים מול המבוגרים בחייו) . לכן אם אני חש שאני רוצה זוגיות, למשל, אבל אני לבד, כדאי שאתבונן ואבדוק מה באמת אני רוצה, או איך ה-לבד שאני כביכול לא רוצה, בכל זאת משרת אותי, ולכן זה מה שיש לי בעצם. או אולי ממה אני מפחד בזוגיות. ולכן אני נמנע מזה איכשהו, למרות שאני בטוח שאני כן רוצה.

בשיטת סאטיה מבחינים גם בין אשמה לאחריות. הנטייה האוטומטית של רבים מאיתנו היא להאשים - או אחרים, או את הנסיבות או את עצמנו. במקום זאת, אנחנו מלמדים לקחת אחריות. אני לא תמיד אחראי לנסיבות חיי, אבל אני לגמרי אחראי לאיך שאני מגיב אליהן. אני לא אחראי על ההתנהגות של אחרים. אבל אני מאה אחוז אחראי על התגובה שלי אליהם. 

השיטה מעודדת אנשים לראות את המציאות כפי שהיא, להבדיל מאיך שהייתי רוצה שהיא תהיה. הטענה היא שלא ניתן לשנות משהו בלי להכיר קודם את מה שיש. בלי לחיות את מה שיש. 

שיטת סאטיה עובדת עם הנשימה, עם תחושות הגוף, וגם עם השפה. מסתבר שלכל אחד מאיתנו שפה מקודדת משלו. כשאני אומרת מילה, לא בטוח שאחרים מבינים אותה כפי שאני מבינה אותה, ולהיפך. באימון אנחנו הרבה פעמים מתעמקים במילה, במושג - כדי להבין מה זה מסמל עבור המתאמן. יש לו עולם שלם מאחורי המילה או המושג, שראוי שאני, כמאמנת, אבין, ובעיקר שלמתאמן עצמו תהיה בהירות לגביה. בנוסף, באותו עניין של השפה: הרבה אנשים מדברים ב"אתה" כאשר הם מדברים על עצמם. זוהי בעצם הרחקה. הצעד הראשון ללקיחת אחריות היא ללמוד לדבר ב"אני". כנ"ל לגבי מילים שמרחיקות - כמו "לכאורה", "כביכול" וגם "כאילו" שיש אנשים שמכניסים בכל מילה שנייה במשפט. ועוד בעניין של אחריות: בהדרגה אנחנו לומדים לדברים על עצמנו ולא על אחרים. במקום "הוא הרגיז אותי" נאמר "הוא אמר/עשה/לא אמר/לא עשה משהו ואני התרגזתי". זה מתחיל בשפה, ומחולל שינוי פנימי מדהים.

בשיטת סאטיה גם עובדים עם מפת אימון. במפה המתאמן מתבקש לתאר את הערכים שלו, את המקומות בהם ישנו פער בחייו בין מה שהיה רוצה לבין מה שקיים במציאות, את מערכות היחסים בהן הוא היה רוצה לחולל מפנה....ובמפה הזאת הוא מתבקש גם לכתוב חזון - לעוד 20 שנה - כיצד הוא רואה את חייו בעתיד. בחזון אפשר להתפרע, לכתוב ככל העולה על הדמיון. 

המפה הזאת היא איזשהו עוגן שממנו מתחילים את האימון ותמיד חוזרים אליו. כל נושא שיחה שעולה באימון - קשור איכשהו לאחד (או יותר) מהסעיפים במפה. והמפה דינאמית - המתאמן יכול לעבור עליה מדי פעם ולראות אם היא עדיין רלוונטית מבחינתו. הרבה פעמים תוך כדי תהליך האימון והטרנספורמציה שמתרחש כמעט בלי לשים לב אליה, החזון משתנה, מה שחשבנו שאנחנו רוצים לעוד 20 שנה כבר לא רלוונטי או שהשגנו אותו כבר ואנחנו בונים חזון חדש. הרבה פעמים מתאמן כלל לא שם לב לטרנספורמציה שחלה בו. הוא אינו זוכר בכלל איך היה לפני תחילת התהליך.

אז מה קורה בעצם באימון בשיטה הזאת? המתאמן לומד להתקרב אל עצמו, להכיר את עצמו, ומתוך כך הרבה פעמים משתחררים מעצמם דפוסים שאחזו בו, דפוסים שהוא פיתח כמנגנון הגנה למשהו שקרה בילדות. אנחנו לא משנים הרגלים, אנחנו לא משנים שום דבר חיצוני. עצם ההתבוננות פנימה וההיכרות מביאה לטרנספורמציה - שינוי פנימי. השינוי הפנימי הזה, שמאפשר לנו לראות אפשרויות נוספות על אלה שראינו קודם, שמאפשר לנו להתייחס אל עצמנו ועל החוויות שלנו בדרך חדשה מאיך שחיינו עם זה קודם - הוא זה שמאפשר לדברים בחוץ ולמערכות היחסים שלנו להשתנות. 

והכי חשוב - את התהליך הזה לא ניתן להאיץ. אני התאמנתי כמעט שנה בשיטת סאטיה עד שהתחלתי להתמסר באמת לתהליך הזה - לשים לב לתחושות הגוף, להסכים לשהות בהן, להסכים לשים לב לאיזו מילה או משפט הגוף שלי מהדהד בתגובה....ולהעלות זיכרון מהאוב מתוך תחושה פיסית. היו לי מתאמנים שכבר בפגישה הראשונה או השנייה התחברו לזה, והיו כאלה שלאורך כל תקופת האימון יכולתי לעבוד איתם רק דרך השפה. 

וזה גם בסדר. כי חלק חשוב מהעניין הוא שמישהו יושב מולך ומקשיב לך. משקף את מה שאתה אומר. שואל אותך שאלות נוקבות. מציע לך זוויות חדשות שלא ראית עדיין בעצמך. ואתה לא חייב לאהוב את מה שאתה שומע ואתה לא חייב להסכים עם מה שנאמר ואתה אפילו לא חייב לענות על השאלות...כי הן ממילא מהדהדות לך בפנים, ועושות את העבודה. ואותו מישהו יושב מולך שעה שלמה, ומקשיב לך. רק לך. נושם איתך. מתייחס רק אליך. לא מספר על עצמו ועל הצרות שלו. לא שופט אותך ולא אומר לך מה לעשות. לפעמים הוא מציע משהו, ואתה לא חייב להסכים. 

אז יש כנראה המון מן המשותף בין שיטת האימון הזאת לבין אימון אונטולוגי קלאסי, וגם לבין טיפולים פסיכולוגיים דינאמיים. 

מה שהכי חשוב הוא שהאדם מחליט לעבוד, לתת לעצמו תשומת לב, להפסיק לראות את העולם דרך החלון החוצה ולהתחיל לראות אותו דרך הראי פנימה - התבוננות עצמית. זה לא פשוט וזה לא תמיד נוח, אבל זה מרחב בטוח שבו ניתן להתקרב לאדם שהכי חשוב לך בעולם: לעצמך. 

 

משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו...

כבר שנתיים שאנחנו מבקשים מעמותות שעוסקות בכך, שיפנו אלינו חייל בודד - בא לנו להיטיב עם מישהו שבחר לשרת בצה"ל ומסיבות שונות (בין אם משפחתו חיה בחו"ל ובין אם ניתק הקשר שלו עם משפחתו כאן בארץ) הוא בודד ואין לו בית לחזור אליו בסופ"שים וחופשות. וכבר שנתיים שלא מפנים אלינו אף חייל ולא יוצרים איתנו שום קשר. ומתוך השאלות שנשאלנו בכל פעם מחדש, נראה לנו, שהעובדה שביתנו לא כשר היא שהפילה שוב ושוב את העניין. 

בסוף, דרך מישהי שלומדת עם T בקורס לייעוץ עסקי, יצרנו קשר עם בית בנג'י ברעננה, שם דיברו איתנו והבטיחו להפנות אלינו חיילים שכרגע אין להם מקום עבורם, או שלא עונים לקריטריונים שלהם (הם לוקחים רק קרביים וקרביות). 

בשבוע שעבר יצרה איתנו קשר מש"קית ת"ש של חיילת ממשפחה הרוסה, שהיתה בפנימיה עד השרות, אחותה עדיין בפנימיה, והיא מחפשת נואשות קצת חום ואהבה. היא לא עונה על הקריטריונים של בית בנג'י כי היא בחיל חימוש ולא נחשבת קרבית, והם הפנו אותה אלינו. 

השבוע נפגשנו עם משק"ית הת"ש וגם עם הקצינה של החיילת. היתה פגישה מקסימה, לבי יצא לשתי הבנות האלה שכל כך אכפת להן מהפקודות שלהן וכשאחת מהן במצוקה הן דואגות להיטיב עמה. הן עשו הכל כדי שהצבא יכיר בה כחיילת בודדת (יש לה משפחה, הורים גרושים, היסטוריה של אלימות מצד האב ואחר כך גם מהחבר של האם), הן דואגות לה, מזמינות אותה לביתן בסופי שבוע וחגים, הן מחלקות ביניהן את הכביסה שלה כל שבוע...באמת בחורות מדהימות. 

ארחנו אותן בביתנו, סיפרנו קצת על עצמנו, הראנו את החדר שאנחנו מייעדים לחיילת. הן סיפרו מעט עליה, מה שהן יודעות. קבענו שתיקבע פגישה איתה, בנוכחות אחת מהן, בפעם הבאה שהיא יוצאת לשבת. זה אמור לקרות ביום ששי הקרוב. במקום ניטרלי, קרוב לחדר שלה בבית החייל ברמת גן. 

אנחנו מאד מתרגשים לקראת הדבר הזה, ובמקביל יש לי גם לא מעט חששות. מה אם לא תהיה כימיה ביננו? מה אם נתחרט? האם זה הוגן להביא אותה אלינו עם הבטחה (או רמז להבטחה) לחום ואהבה ופינוקים ותמיכה - ואם זה לא יסתדר אז אנו עלולים לאכזב אותה קשות, והחיים כבר אכזבו אותה לא פעם ולא פעמיים.....

ובדיוק עדה כתבה משהו בכיוון הזה, בהקשר של הסרט "התעוררות" - וזה גרם לי לחשוב עוד. נראה לי שמהפגישה הראשונה חשוב להיות מאד ברורים שאנחנו עושים ניסיון, ונראה אם זה יסתדר לה ולנו...רוצה להיות שם בשבילה אבל גם יודעת שאין לדעת מה יהיה....איך נגיב לנוכחות של נערה (אין מה לעשות, חיילת צעירה היא עדיין נערה!) אחרי כל כך הרבה שנים שכבר אין לנו נערים/ות בבית...ואנחנו כבר מבוססים בשקט שלנו ובהרגלים שלנו...אילו כללים כדאי להבהיר מההתחלה והאם זה בכלל רלוונטי? 

משבר אמון לרגע

רבות עסקתי בנושא האֵמוּן , "אין על מי לסמוך" זו כנראה אחת הסוגיות של חיי אם לא "ה-".

לפני כמה שבועות, כשדיברתי עם המאמן שלי על הבלוג, ציינתי שאני כותבת כאן גם את האימונים שלנו.

הוא מאד התעניין לקרוא את מה שכתבתי, ושאל אם אולי יוכל להעלות את מה שכתבתי באתר האינטרנט שלו, בעילום שם כמובן.

בשנייה הראשונה אמרתי "בטח, אשלח לך" ואז הגעתי הביתה וראיתי שאני מתמהמהת עם זה. פתאום לא היה לי פשוט לשחרר משהו כל כך אינטימי...ולמרות שהוא שותף מלא באימונים האלה, בכל זאת הרגשתי שאני לא לגמרי שלמה עם זה, וחיכיתי עם זה.

במפגש הבא שלנו אמרתי שאני עוד מתבשלת עם זה, והוא הרגיע אותי שאין בעייה ולא דחוף ורק אם אני באמת מוכנה ואין לחץ וממילא אין לו מושג איך הוא יעלה את זה לאתר שלו...בקיצור - הרגיע אותי - הכל בסדר.

ואז יום אחד, לא יודעת מה נכנס בי, בחרתי אימון אחד , העתקתי את הפוסט מתוך הבלוג למסמך וורד ושלחתי לו. 

הוא ממש התלהב מהכתיבה שלי, נתן לי משוב נהדר, שאל אם אפשר להוסיף במקומות הרלוונטיים הסברים לגבי שיטת סאטיה....

זה עשה לי טוב, המשוב הזה, ובשלב ההוא הסתפקתי בכך. 

ואז התחלתי לקרוא את "בשביל הנפש" של חנוך דאום ואריאל הרטמן, והבנתי כמה זה עוזר לקרוא אימונים או טיפולים של אחרים - גם מנקודת מבט המטפל/מאמן, וגם מנקודת המבט של כל צופה מן הצד, או המטופל/מתאמן עצמו. ותפסתי אומץ, כמו שאומרים, הקמתי חשבון גוגל ייעודי והעליתי לדרייב את כל מה שהספקתי לתעד עד כה מהאימונים שלי. 

נתתי לו הרשאת צפייה, ושלחתי לו קישור. וחיכיתי.

בערב כשעוד הייתי אצל הנכדים, ראיתי בדוא"ל דרך הטלפון הנייד שמישהו מבקש גישה לתיקיית האימונים ששלחתי לו. 

מישהו שאני לא מכירה.

לא מזהה את השם.

לא מזהה את כתובת הדוא"ל. 

והגוף שלי הגיב. "הלב נפל לתחתונים" כמו שאומרים. הלסת ננעלה, החזה התמלא במשהו גדוש וצמיגי.....

נבהלתי. כעסתי. מה זה?! למי הוא העביר את זה?! מה הוא חושב לעשות עם זה?! 

מצד אחד אמרתי לעצמי שאולי הוא ניסה כבר להעביר את זה למישהו שמטפל לו באתר האינטרנט....וגם זה הבהיל אותי.

תהיתי האם טעיתי כשהעברתי לו ככה את הכל. התלבטתי אם להסיר את הגישה שלו לתיקיה. 

יותר מכל כעסתי שהוא לא כתב לי במייל או בוואטסאפ שהוא מתכוון להעביר למישהו. שהוא לא הכין אותי שמישהו עומד לפנות אלי עם בקשה כזו.

יותר מכל חששתי שהכעס הזה עכשיו יחבל באֵמוּן שנתתי בו בשנתיים האחרונות.

יותר מכל חששתי ששוב "אין על מי לסמוך". יותר מכל חשתי אכזבה. ממי שאני סומכת עליו עם הקישקעס שלי, עם הדברים הכי אינטימיים של הנפש שלי. 

נשמתי.

חיכיתי.

ובערב כתבתי לו בוואטסאפ (אחרי כמה וכמה שינויי נוסחים): הי ג', יש לך מושג מי זה X ולמה הוא מבקש גישה לתיקיית תיעוד האימונים ששלחתי לך היום? 

תוך שנייה קיבלתי תשובה: "זה אני". ולרגע לא הבנתי, ואז נפל לי האסימון. והוא גם הסביר.

כיון שהוא ראה ששלחתי לו תיקיית גוגל דרייב הוא ניסה להיכנס ולקרוא בה מתוך חשבון הג'ימייל שלו, חשבון שלא הכרתי ושכמובן לא נתתי לו הרשאת קריאה לתיקייה. 

נשמתי עמוק. חשבון הג'ימייל שלו מורכב מצירוף חלקי השמות של ילדיו. לא היה שום סיכוי שאזהה שזה הוא....

אז הכל בסדר. הוא לא העביר לאף אחד את התיקייה הפרטית שלנו. הוא לא בגד באֵמוּן שלי. 

אם הוא היה מקדיש לזה קצת מחשבה הוא היה מקדים ושולח לי בקשה לתת לחשבון דוא"ל הזה הרשאת קריאה אבל הוא לא מספיק מבין במחשבים כדי לנסח את זה ככה....

נרגעתי. נתתי לו הרשאת קריאה. שמחתי שכבר באותו ערב הוא רצה להתיישב לקרוא. 

וחשבתי שאולי כדאי שאתאמן אצלו על התגובה החזקה שהיתה לי כלפיו כשראיתי את בקשת ההרשאה במייל......

שבוע נהדר....אבל כאוב

היה שבוע נהדר, פרט לעובדה שנתפס לי החלק השמאלי של הגב (כבר ביום שלישי).

התחלתי את ראשון על הבוקר במפגש עם חברתי הטובה מ' (שהיתה חברתי הטובה ביותר בתיכון), שבכל פעם מחדש אני מתענגת על העובדה שחידשנו קשר ואנחנו שוב חברות. כל כך כיף לי הקשר איתה, השיחות, השיתוף של משהו.....שאני לא ממש יודעת כרגע להסביר במלים. פשוט טוב לי שאנחנו שוב יחד. יש בה וביננו משהו כל כך אמיתי, ונינוח, וכאן ועכשיו....

וגם היום עוד מעט אצא להיפגש סוף סוף עם חברה אחרת (גם היא מ', מה יהיה?) שפגישותנו כל הזמן מתבטלות ויוצא לנו להיפגש אולי פעמיים בשנה (אבל אנחנו כל הזמן בקשר בטלפון).

אימנתי וזה היה נהדר, לא לגמרי "סאטי" - שזה אומר בלי הרבה שהיות ונשימות והעלאת זכרונות, אבל מאד אונטולוגי וגם נוקב וגם מצחיק ומחובר ואמיתי....הרגשתי טוב מאד.

ברביעי הייתי בכיתת אמן באימושיין (זו תכנית של פעם בחודש) אבל הייתי צריכה לצאת באמצע למנטורינג (שלפעמים מתנגש עם כיתת אמן, הם לא תיאמו ביניהם את העניין הזה מספיק טוב, נטלי וג', המאמן שלי, וזאת למרות שהמנטורינג הוא מטעם אימושיין) ופשוט קבעתי לי לבוא לצפות (הם מקליטים בוידאו את כל השיעורים) ביום ראשון בחלק שפספסתי.

המנטורינג היה מרתק, כרגיל - הפעם דנו בסוגיות מהאימון של חלק מחברותי לקבוצה, וכרגיל למדתי כל כך הרבה מזה...אני כל כך נהנית מהמנטורינג הזה, ממש הנאה צרופה.

 אני ממשיכה לקרוא בספר "בשביל הנפש" של חנוך דאום ואריאל הרטמן...זה ממש מרתק. בשבילי כמאמנת, אמנם לא פסיכולוגית, זו הצצה נדירה למה שמתרחש אצל המטפל במהלך המפגשים ותהליך הטיפול בלקוח....מרתק. מאלף. פותח לי עולם שעד כה לא הייתי מספיק חשופה אליו. זה ממש עושה לי טוב.  

ובאמצע כל זה יצאתי בשלישי בבוקר לנקות את השולחן בגינה (כי סוף סוף נעים מספיק בבוקר כדי לשבת שם עם כוס הקפה הראשונה) ופתאום היה כזה "טאק" ונתפס לי משהו מבפנים...בין הצלעות או...לא יודעת בדיוק מה. ומאז אני דואבת. בהתחלה כל דבר וכל תנוחה כאבו. כואב אפילו לנשום. עכשיו כבר יותר קל אבל בימים הראשונים....אוף! ולהתעטש זה בכלל עינוי. ודווקא תכננתי בשלישי ללכת לחדר כושר וכמובן זה ירד מהפרק. אוף. 

אבל הנה אני יוצאת לי לפגוש את מ' השנייה (איך אבדיל ביניהן? אני אוהבת את הכינויים שפועה ממציאה לחברותיה...אנסה לעשות זאת גם אני עם חברותי וחברי במקום האותיות האלה שאני משתמשת בהן כל הזמן) והערב בתי תבוא עם בעלה והנכדים.....והשמש זורחת והציפורים מצייצות....

ועכשיו חשבתי שאולי בא לי להמציא כינויים גם לבתי ובני ובכלל....נראה. אחשוב על זה. שבת שלום

 

היום שהפכתי לאמא

התאריך המשוער היה 12/3/1982. הוא היה מאד משוער כי המחזור שלי לא היה סדיר ולא באמת היה לי מושג מתי נכנסתי להריון. התחלנו לנסות לעשות תינוק כמה חודשים לפני המועד שבו רצינו בפועל כי סביבנו לכולם היו עם זה בעיות וחשבנו שזה ייקח זמן. לא הספקתי להגיד ג'ק רובינזון ונקלטתי. עד שהבנתי שזה הריון (ולא וירוס מעיים כלשהו שגורם לי להקאות ולבחילות הנוראיות) כבר הייתי בסוף החודש השני (אז לא ספרנו בשבועות....). לא היה אולטרא-סאונד, לא היה כלום פרט לבדיקת שתן (לאישור ההריון עצמו) ודם (פעם בחודש), ובחודש השלישי בדיקת דופלר - בו שמעתי בפעם הראשונה את הדופק "של העובר". לא היה לי מושג עד שהיא יצאה אם זה בן או בת. הייתי חיילת בקבע בממר"מ - את חודשי ההריון (והשירות) האחרונים שירתתי בבגדים אזרחיים.

החלטתי לצאת לחופשת לידה ב-8/3. רציתי לנוח, לכבס קצת, להיכנס למוד המתאים. זה היה ערב פורים והיינו מוזמנים למסיבה אצל חברתי נ'. התלבטתי אם ללכת או לא ללכת כי נ' גרה אז בקומה רביעית בלי מעלית וההריון היה כבר כבד עלי. אמנם עליתי רק 12 ק"ג בהריון הזה (בהריון הבא עליתי רק 9, ובסך הכל תמיד הרגשתי הרבה יותר טוב בהריון מאשר לא בהריון, מבחינת המראה החיצוני...) אבל בשלב הזה הוא כבר הכביד. 

בבוקר של ה-8/3 קבעתי יום כיף עם אמא ונסענו לדיזנגוף סנטר להסתובב. עוד לפני שנפגשתי איתה הרגשתי אותם. אחר כך הבנתי שאלו כבר היו צירים, אבל לי זה הרגיש כמו כאבי מחזור חלשים. סיפרתי לאמא והיא אמרה שהנה זה התחיל, וכשזה קרה לה זה לקח עוד שלושה ימים עד שיצאתי, אז אין לחץ.

בערב התקלחתי, הכנתי תיק, הכאבים האלה כבר באו לעיתים הרבה יותר קרובות. 

דיברנו עם גיסי ואשתו בטלפון, וכיון שבתם נולדה להם ברכב בדרך לבית היולדות, הם הלחיצו אותנו שנצא לדרך, לא נחכה לרגע האחרון. 

זה היה ערב גשום מאד של תחילת מרץ, לא היה לנו עם מי להשאיר את הכלבה אז לקחנו אותה איתנו בחיפושית הפולסווגן שהיתה לנו אז.

במהלך כל הערב, הלילה, והבוקר שלמחרת T יצא כל כמה שעות לרכב להוציא את הכלבה לטיול, לעשיית הצרכים, לפינוקים וליטופים וכמובן אוכל ומים היו לה באוטו.

שכבתי בחדר צירים, כך קראו לזה, רועדת (מקור? מהתרגשות?) סופרת את הרגעים בין ציר לציר. פתיחה לא היתה. אפידורל לא היה נהוג אז, וניתן רק בבתי חולים מסוימים. לפחות T יכול היה להיות איתי, מה שלא התאפשר אז בכל בתי היולדות. חיכינו.

שלחנו הודעת ביפר לאמא שאנחנו בדרך ליולדות. לא היה להם אז טלפון בבית. כן, פעם היה קשה להשיג טלפון בארץ. מצחיק לחשוב על זה עכשיו. אבי היה בחו"ל כל אותו החודש, תחילה בענייני עבודה ואחר כך - כשסבי נפטר - נשאר ללווייה ולשבעה. הוא לא היה בארץ כשנסענו לבית היולדות, ואמי החליטה להגיע לבד ללוות אותנו. היא לא נכנסה איתנו לחדר הלידה, וחיכתה בחוץ. הלילה עבר כך בין ציר לציר ובלי פתיחה, ובבוקר כשהגיע חמי, שהיה אז המנהל הרפואי של אחת מקופות החולים, הוא נחרד לגלות שכל כך הרבה שעות אני עם צירים, בלי פתיחה, ואף אחד לא מתייחס אלי. מייד הפעיל את השפעתו ומנהל המחלקה הגיע לבדוק אותי. זו היתה הפעם הראשונה שקיבלתי פרוטקציה (תוך מחאה רמה, אגב, מצדי) ומאז למדתי שיעור חשוב בעניין. בעניני רפואה, בעיקר חיים ומוות (ולידה זה חיים ומוות, לא רבים מודעים לזה) - לעולם לא סרבתי שוב לעזרה וקשרים. הוחלט לתת לי זריקת זירוז (לא יודעת אם כבר אז זה היה פיטוצין או "פיצוצים" כמו שחברתה של בתי קראה לזה), החלו צירי הלחץ (ובניגוד למה שמספרים - אותם לא אשכח לעולם!)....קיבלתי איזשהו טשטוש שלא עמעם את הכאב אבל בהחלט גרם לי לדבר שטויות (באיזשהו שלב זוכרת אותי צועקת שנראה לי שהתינוק עומד לצאת לי מהתחת.....מודה ומתוודה, לא שעתי היפה ביותר) וזוכרת שמנהל המחלקה אמר לי בנימוס "לא אומרים תחת, אומרים ישבן". לחצתי בחוזקה את היד שלו מצד אחד ואת היד של T מצד שני, והמיילדת שלפה את בתי היקרה, 2.680 ק"ג, שמרוב הלחץ של תעלת הלידה נראתה קצת כמו מלפפון וורוד אבל השפתיים.....השפתיים שלה היו שפתיו של T, שפתיה של אמא של T....משהו בשרני וחושני ומתוק - ושנינו התאהבנו בה באותו הרגע. 

זה היה בפורים, י"ד באדר (לא זוכרת אם באותה שנה היה אדר ב' או לא) ומאז כל השנים (עד שבגרה והתמרדה) חגגנו לה בפורים. 

זה היה היום שבו הפכתי לאמא. 

חגיגונת טרום יום הולדת לבתי

כבר כמה חודשים שהלפטופ של בתי וחתני גוסס לו לאיטו, אי אפשר בכלל לעבוד איתו על סוללה אלא רק בחיבור לחשמל ויש איתו עוד כל מיני בעיות. חשבתי כמה היא התלהבה כשראתה את הלפטופ החדש שלי, כל כך קל ועם סוללה ארוכת חיים, לא מרעיש ולא מתחמם...והצעתי ל-T לקנות לה כזה ליום הולדתה שיחול גם ב-9/3 וגם בפורים. כלומר - היא נולדה ב-9/3 שחל באותה שנה בפורים, ובכל שנות ילדותה חגגנו לנו בפורים - כולל בת המצווה שהיתה מסיבת תחפושות נהדרת - עד שבגיל העשר'ה באקט זעיר של התמרדות היא החזירה את יום הולדתה לתאריך הלועזי ומאז....חוגגים איפשהו בין לבין או גם וגם וזה הופך להיות "חגיגות יום ההולדת של"....בהמשכים.

כיון שאני מכירה את חתני החלטנו לא לקנות מחשב על דעת עצמנו אלא לוודא שמה שאנחנו קונים מקובל עליו. החלה התכתבות ענפה בינו לבין T, כאשר אנחנו מציעים מחשב X והוא חשב דווקא על Y, אנחנו מציעים לקנות בחו"ל והוא מעדיף בארץ ("שיהיה לו אמא ואבא")....שניהם בדקו וחקרו וקראו ביקורות ובסוף התפשרו על מחשב בדיוק כמו שלי אבל שיירכש על ידי חתני בארץ (כולל אחריות ותמיכה) והוא ישתתף איתנו חצי חצי בקנייה. 

המחשב הגיע אליו כבר לפני כשבועיים והוא התקין עליו אופיס וכל מה שצריך וחיכה. חיכה ליום ההולדת. אבל בינתיים בתי חייבת לפטופ לקחת איתה לעבודה, למקומות העבודה השונים, וחתני הרגיש שהוא כבר חייב למסור לה את זה, והתקשר אלינו לומר שהוא רוצה לעשות זאת השבוע. כיון שיום הולדתה הלועזי יחול כבר ברביעי הקרוב אז זה נשמע לנו מאד הגיוני. מייד אמרנו שנעשה ארוחת ערב חגיגית בששי, הזמנתי גם את גיסתי והבנות (אחי בדיוק קפץ לכנס בחו"ל לסופשבוע) אבל חתני ביקש לא לומר כלום על יום ההולדת עד לסוף הארוחה.

עדכנתי את גיסתי ואחייניותי וארוחת הערב בששי התקיימה כארוחה רגילה (טעימה ונעימה) עד לקינוח. 

נשמותק וחכמוד היו במצב רוח מצוין, הם בכלל לא היו בגן באותו בוקר, חתני החליט לעשות להם יום כיף - יום בנים - ולקח אותם לטיול כאן לא רחוק בעין שריד, לראות פרחים וצפרדעים (אילניות וקרפדות..) ופרפרים....בזמן שבתי הלכה למספרה, ליוגה...עשתה לעצמה יום כיף משלה. הם שיחקו להם בשקט ובהנאה רבה בזמן שכולנו עדיין ישבנו ליד השולחן, אבל בשלב כלשהו נשמותק נהיה עייף, וגם אחרי שהחלפתי לו לפיג'מה והצעתי לו לשכב על הספה...הוא ביקש ללכת הביתה. אופס. עוד אי אפשר ללכת הביתה....רוצים לחגוג יומולדת לאמא...חתני לא סיפר להם כדי שלא יגלו לה, מן הסתם, אבל בשלב זה הבנתי שאין לי ברירה. כינסתי את שניהם ולחשתי להם באוזן את תכניותינו, תוך שאני מבקשת שישמרו על כך בסוד. הם כמובן התלהבו מאד (נראה לי שבגיל הזה, לפחות, אין דבר יותר מלהיב מיום הולדת, לא משנה של מי!) וזה העיר קצת את נשמותק, ושניהם התחילו לבנות בקוביות מגדלים "לכבוד יום ההולדת של אמא", לחשו לי באוזן. וגם התחילו לטאטא את המטבח והסלון ופינת האוכל איפה שישבו כולם....הם באו אלי למטבח היכן שכבר עסקתי במילוי המדיח ואפסון השאריות בקופסאות למקרר...."סבתא" אמר לי חכמוד, "הבית שלך מצוחצח" והוסיף בלחש "זה גם לכבוד יום ההולדת של אמא". אבל כל זה החזיק רק כמה דקות. מהר מאד לא יכול היה חכמוד להתאפק עוד והתחנן שארשה לו לגלות לאמא על יום ההולדת המתוכנן. הם קראו לבתי והושיבו אותה בסלון ובישרו לה חגיגית: "אמא, היום חוגגים לך יום הולדת". לא יודעת אם היא הופתעה או לא בשלב הזה, אם היא ראתה כבר את עוגת התותים שחיכתה במקרר (עוגת יום ההולדת המסורתית אצלנו במשפחה) או את נרות ה-3 וה-4 שחיכו על הדלפק (לחגוג את 34 שנותיה)...לא יודעת אם באותו רגע היא חשבה שאולי רק לילדים מתחשק לחגוג לה, כי עוד מעט פורים והם יודעים שהיא נולדה בחג הזה....לא יודעת מה עבר בראשה - אבל היא שיתפה פעולה ושמחה מאד. העברנו את כולם לסלון, הבאנו את העוגה עם הנרות הדולקים ושרנו "היום יום הולדת" וגיסתי נתנה לה את המתנה שקנתה לה....ואז חתני שלף את המחשב. טוב, עכשיו היא כבר באמת היתה בעננים. בהתחלה היא ממש לא האמינה שזה מה שהיא מקבלת. הם דיברו על זה כמובן אבל לא היה ברור מתי יוכלו להרשות לעצמם, מתי אולי יבקשו שנביא להם בביקורנו הבא בחו"ל...זה היה ברשימת המשאלות שלה כבר הרבה זמן אבל היא לא באמת ציפתה שזה יתממש כעת. אושר גדול. 

לסיכום היה ערב מוצלח, אוכל טעים כמובן - T הכין גולש עם בצקניות סולת, עוף עם חרדל ודבש בתוספת בטטות ודלעת, היה גם כמובן פסטה עם רוטב בולונייז לילדים (ולכל מי שרצה), מרק שעועית מעולה, פטריות ממולאות בתרד עם ריקוטה, סלט תפוחי אדמה עם ביצה ומלפפון חמוץ, סלט ארטישוקים וסלט חצילים (אני כותבת T הכין אבל אני עזרתי לו יותר מהרגיל, כי לצערי הוא לא מרגיש כל כך טוב - אבל זה אולי בפוסט אחר)....ובנוסף לעוגת התותים הנפלאה שלי (כן, על זה אני לוקחת קרדיט מלא) הוא הכין סופלה שוקולד שתמיד מתקבל בקריאות שמחה על ידי כולם.

היה ערב נהדר, ואני מניחה שעוד נחגוג לבתי שוב במתכונת כזו או אחרת - אחרי הכל ה-9 במרץ טרם הגיע, וגם פורים אורב בפתח....

אחר הצהריים עם הנכדים - 5

ביום שני האחרון נסעתי כהרגלי לאסוף את הנכדים מהגן ולקחת את נשמותק לחוג הקפוארה שלו. 

הפעם תודה לאל כולם היו בריאים.

אספתי תחילה את נשמותק, כי אני יודעת שלחכמוד יש חוג בגן בימי שני וממילא הם לא נותנים להיכנס ולאסוף את הילד לפני תום החוג.

גיליתי שגם אצל נשמותק הפסיקו לאפשר להורים/סבים להיכנס לגן לפני ארבע וחצי, אבל קראו לו כשהגעתי ובשמחה התחבקנו ונסענו לגן של חכמוד.

חניתי ובאתי למושב האחורי לשחרר אותו מהכסא, ונשמותק הושיט לי את רגל שמאל שלו ל"לחיצת רגל" בדומה ללחיצת יד. "שלום שלום" דיברתי אל הרגל המושטת לי לשלום, והוא שאל "זאת רגל ימין או רגל שמאל?" זאת רגל שמאל, עניתי, שחררתי את החגורה ועזרתי לו לרדת. בדרך לשער הגן הוא הרהר מעט ואז אמר לי "סבתא, אם הייתי יושב בכסא של חכמוד, אז רגל ימין היתה אומרת לך שלום". כן כן, המוח שלו לא מפסיק לעבוד לרגע .

חכמוד נראה מעט מוטרד כשפגשנו אותו. על השולחנות בקדמת הגן היו פרושים כל הציורים של ילדי הגן, כולם ציירו לב גדול לאורך כל הדף, ועל כל דף היתה חתימת שמו של הילד, שניכר היה שהם כתבו בעצמם. על הציור של חכמוד היה כתוב שמו עם עיוות כלשהו ולא ניתן היה לזהות בבירור שזה אכן שלו. הוא הסתייג מהציור ולא רצה לקחת אותו. "ככה לא כותבים את שמי" הוא אמר בקצת כעס. "אבל חכמודי, אתה כתבת את שמך בעצמך, הנה האותיות...." אמרה הגננת של הצהרון בקול חם ומעודד. הוא עדיין לא היה מרוצה אבל לקח את הציור, שהיה יפה מאד, והבטחתי לו שאם ירצה נוכל לתקן את הכיתוב בבית.

הלו"ז שלי היה מאד ברור - הייתי צריכה להביא אותם הביתה, לתת להם משהו לאכול, להחליף לנשמותק את בגדי הגן לבגדי הקפוארה, ולהגיע ברגל (כי אין ממש חניה שם) לחוג בזמן, שזה אתגר בפני עצמו כשהולכים עם ילד בן חמש וילד בן שלוש וחצי שכל דבר בדרך מעניין אותם ומסיח את דעתם . נשמותק הסכים לאכול בננה, ובין ביס לביס החלפתי לו בגדים. חכמוד לא רצה לאכול שום דבר ממה שהיה לי להציע וגם בדיוק ברגע שהיינו צריכים לצאת החליט שיש לו "ישיבה חשובה" בשירותים - ואני כמובן מכבדת מאד את צרכי הגוף. הוא סיים והיינו צריכים כבר לצאת והצעתי לו שאחרי שנפקיד את נשמותק בחוג, אקנה לו משהו לאכול בחוץ. זה מאד מצא חן בעיניו וסוף סוף יצאנו לדרך.

בדרך פטפטנו לנו כדרכנו, המשכנו את התחביב החדש של נשמותק לזהות את שמות המכוניות לפי הסמל שלהן (את "מאזדה" הוא כבר מזהה מייד ונדמה לי שגם את האריה של "פז'ו"). היתה מכונית אחת ללא סמל וחכמוד מייד ריחם עליה כי נעלמה לה זהותה.....

בנוסף שמנו לב שמתגולל הרבה זבל ברחוב. אולי אני מדמיינת זאת אבל כשילדיי היו קטנים היתה יותר מודעות לזריקת הזבל לפחים הרבים שהעיריה התקינה ברחובות העיר, ובניגוד לילדותי שלי - אז אנשים זרקו חפיסות ריקות, סיגריות כמובן, חתיכות פרי ועוד הרבה דברים סתם בדרך - בשנות השמונים/תשעים הרחובות (לפחות של רעננה) היו נקיים. לצערי ברחובות הרצליה הקטנים בדרך לחוג מצאנו שקיות ניילון ופחיות ריקות ועוד דברים רבים זרוקים על הארץ בדרכנו. דיברנו על כמה שזה לא יפה וכמה חשוב להחזיק את הזבל עד שמוצאים פח, וחכמוד הסביר שמדובר ב"פסולת", והנה הוא דרך על שקית וכמעט החליק ואיבד את שיווי משקלו ועשה עניין גדול מהסכנה הטמונה בדבר ("כמעט שברתי את הראש שלי!") וכמה חשוב שנזכור לספר זאת לאמא כשנדבר איתה.

למרבה ההפתעה הגענו לחוג בזמן ועוד חיכינו קצת בחוץ והסתכלנו על הילדים מהקבוצה המוקדמת יותר, שהיו גדולים יותר וכבר בצעו תרגילים מרכבים יותר. ושוב מצאתי את עצמי תוהה איך נותנים להם לעשות תרגילים כאלה לבד בלי השגחה - יש רק מורה אחת וסייעת אחת ולפחות 10 ילדים...וכולם מפוזרים להם בקבוצות וביחידים בחדר, מטפסים וקופצים ומתהפכים וזוחלים...לי זה נראה מתכון בטוח לתאונות....אבל (טפו חמסה עיגולים) לא קרה לאף אחד כלום בינתיים. עזרתי לנשמותק להסיר את נעליו וגרביו, איחלתי לו הנאה ויצאתי משם עם חכמוד, במטרה לקנות לו משהו לאכול ולשים פעמינו לספריה שמעבר לרחוב. ברם, לחכמוד היו תכניות קצת שונות משלי. ראשית כשאני אמרתי "אקנה לך משהו לאכול" אני חשבתי על פיתה עם חומוס או משהו דומה והוא חשב כמובן על משהו מתוק. עם זה לא התווכחתי, כי ידעתי שאתן להם ארוחת ערב אחר כך ולא נורא לפנק אותו עם משהו מתוק אחר הצהריים. הוא ידע (כמובן!) להוביל אותי לקונדיטוריה הסמוכה, שם הסתפק בכדור שוקולד מצופה בסוכריות צבעוניות, הכי לא מה שאני הייתי בוחרת אבל...זרמתי. התיישבנו על ספסל שם על המדרכה מחוץ לקונדיטוריה, הוא זלל להנאתו את כדור השוקולד, שתה מים מהבקבוק שהבאתי איתי וגם ניגב אחרי כן את אצבעותיו הדביקות ושפתיו המתוקות עם המגבונים שהבאתי איתי. כן, הפעם הייתי מצוידת. הדבר היחידי ששכחתי להביא היה זוג גרביים נקיות לנשמותק - כי הגרביים שלבש בגן היו כמובן מלאות בחול.....מקווה שבפעם הבאה אזכור.

"יופי, אז בוא לספרייה" קמתי מהספסל והתחלתי ללכת לכיוון אבל לחכמוד היו תכניות אחרות. בחנות שבפינה ליד החוג של נשמותק יש חנות צעצועים. כבר כשהבאנו את נשמותק ראיתי שהוא שם עין על משהו שם, והוא ביקר לחזור לשם ולקנות לו משהו. התלבטתי קצת כי לא רציתי שהוא יחשוב שבכל פעם שניקח את נשמותק לחוג אקנה צעצוע....אז פשוט אמרתי זאת. "אני מוכנה לקנות לך משהו אבל תזכור שלא נקנה משהו כל שבוע, וגם - תבחר משהו ממש שווה גם לנשמותק". הוא הסכים בשמחה (נראה מה יהיה בשבוע הבא ) ובחר לעצמו ולנשמותק זוג חרבות, על סוללות כמובן, שניתן להדליק בהן אור והן "ממש מגניבות". בשארית הזמן שחיכינו לנשמותק ניהלנו קרבות מרשימים עם החרבות, וכשהגענו לאסוף את נשמותק הוא התלהב מאד. 

חתני היה אמור לאסוף אותנו משם ולהסיע אותנו הביתה אבל בהתחלה הוא סימס לי שהוא מתעכב בישיבה, והתחלנו את המסע הרגלי הביתה בנחת, ואחרי כן הוא התקשר שיש פקק נוראי (כתוצאה מתאונה כנראה) על כביש 4 והוא יאחר ממש. לא נורא, אמרתי לו. אנחנו נהנים לנו ביחד. בדרך חזרה גם נשמותק ביקש כדור שוקולד - ולמען ההגינות קניתי גם לו. משום מה הוא בחר כדור עם סוכריות צבעוניות ואחר כך ביקש ממני "לקלף אותו" כי הוא רצה לאכול רק את השוקולד. לא הצלחתי להבין מדוע לא בחר כדור ללא סוכריות, אבל מזמן כבר למדתי לזרום עם ההגיון שלהם. הבטחתי לו שאעשה זאת כשנגיע הביתה. בפעם הבאה כבר אדע...

חכמוד ביקש שאקנה לו לחמניה, ובבית הוא מרח בתוכה ממרח שוקולד - וכך הושבתי אותם לאכול ארוחת ערב שכללה - לפי הסדר הזה - לחמניה עם שוקולד לחכמוד, כדור שוקולד לאחר הסרת הסוכריות הצבעוניות לנשמותק - ואז צלחת מלאה פסטה בלונייז לכל אחד מהם, ואחרי כן עוד צלחת מלאה לנשמותק....מים לשניהם (עם טיפה ויטמינצ'יק פטל בשביל הטעם) לא בדיוק הארוחה הקונבנציונלית ביותר אבל אני הייתי ממש בסדר עם זה. 

בדיוק נערכתי לקלח אותם כשחתני הגיע סוף סוף ועשינו החלפת משמרות.

למותר לציין שאת חיבוקי הפרידה שקיבלתי מהם המשכתי להרגיש עוד כמה ימים אחר כך....

בקשה לעזרה

לפני כמה שנים גיליתי בלוגרית בשם "אמבטיית שמש" שהתגלתה ככותבת מרתקת ורהוטה, היא מופיעה אצלי בקבועים ואני גם מנויה דרך הדוא"ל לכל פוסט שלה. היא לא כותבת הרבה אבל היא כותבת נהדר, לדעתי ממש ברמה של סופרת שהייתי בכיף קונה וקוראת את ספריה.

ואמנם הפוסטים שלה מצד אחד אישיים מאד ובוחנים בעין מיומנת וחדה את מסתרי הנפש האנושית, ומצד שני תמיד מסופרים כסיפור - מצד שלישי, כאילו לא על עצמה (ובאמת חלק מהדמויות אינם היא, לדעתי). 

והנה כתבה "אמבטיית שמש" שני פוסטים, הצילו והצילו2 - בהם כותבת כביכול בתה בת ה-15 (ייתכן מאד שזו בתה שנכנסה לכתוב בבלוג, ייתכן שזו היא שכרגיל כותבת על עצמה דרך מבט של צד שלישי) ובהם היא מציירת מצב מדאיג מאד של אם שנכנסה לדכאון עמוק, עוברת ממיטה למיטה, לוקחת כדורי נוגדי דיכאון שכלל אינה עוזרים לה, וחושבת שהחיים מיותרים. הבת הכותבת (או שמא זו אמבטיית שמש עצמה) מאד מודאגת ממצבה של האם, כמובן, דואגת גם על עצמה (חוששת משירותי הרוויה, חוששת שתילקח למשפחה אומנת, למשל) - הזכירה בחטף את האב ש"משתדל" אך אובד עצות...

וכאשר התגייסנו כמה מקוראיה לייעץ (לקבל טיפול, להתאשפז, לקבל סיוע מחברים קרובים או משפחה) כתבה הבת-בשם-האם שמה שכרגע יעזור לאמה הוא שאחרים שעברו מצבים דומים יכתבו ויספרו לה על עצמם. 

ייתכן שזהו רק סיפור אבל ייתכן מאד שזו המציאות הקשה מאד של המשפחה כרגע - והחלטנו כמה בלוגרים להתגייס לעזרתה, ולו רק למלא אחר בקשתה של הבת-בשם-האם הזו. 

אז הנה אני שולחת אליכם את בקשתי זו: אנא קיראו את "הצילו" ואת "הצילו 2", ומי מכם שיש לו סיפור דומה לספר - על עצמו, על בני זוג או קרובי משפחה - אנא שתפו את "אמבטיית שמש" בחוויותיכם או שילחו לה מאמרים בנושא.

גם אם כל הסיפור מצוץ מן האצבע - לא יכולתי להסתכן שהוא אמיתי ומסוכן עד כדי סכנת חיים - והחלטתי לעשות כמיטב יכולתי כאן בכלים המוגבלים האנונימיים הוירטואליים שברשותי כדי לעזור

תודה מראש

אמפי

סופשבוע שגרתי

המורה שלי, נטלי בן דוד, דיברה בדיוק על ודאות וחוסר ודאות בתכנית השבועית שלה ברדיו מהות החיים. הרגשתי שהשיחה שלה עם אסי זיגדון התכתבה קצת עם הפוסט האחרון שלי, ודווקא אהבתי את מה שהם הגיעו אליו - איזושהי דרך אמצע בין הצורך שלנו בוודאות וביטחון לבין ההבנה שאין באמת וודאות בחיים, וההשלמה עם העובדה הזאת. 

 

שמעתי את התכנית, כדרכי, בחדר כושר. אני מאד אוהבת להאזין לתכנית שלה "מודעות של יום יום - שיחות טרנספורמטיביות" בדרך כלל המראיין הוא אסי זיגדון ולפעמים זו ענת קלו לברון, שמהתכניות של נטלי איתה משום מה אני עוד יותר נהנית. 

 

אחרי ההתעמלות והתחרדנות בדשא עם החברים בקאנטרי, נסענו לביקור השבועי שלנו אצל הדוד הישיש של T. מלאו לו 96 בנובמבר האחרון ומצבו רק הולך ומתדרדר. השבוע הוא היה כמה ימים בבית חולים עם קוצר נשימה ודלקת ריאות, אבל התעקש להשתחרר הביתה ולהמשיך את האנטיביוטיה בעצמו, הוא ממש שנא להיות מאושפז. כואב הלב לראות אותו הולך ודועך, סובל, לבד....האחיינים מגיעים לביקור לעיתים רחוקות (ילדים אין לו). כמובן שלבית החולים כמעט כולם הגיעו, אבל כשהוא בבית (עם מטפלת) הוא בעיקר לבד. עצוב עצוב עצוב לראות אותו כך, לעזוב אותו בכל פעם מחדש, ולדעת שיותר טוב כבר לא יהיה. 

 

אתמול בערב לא הגיעו בתי, חתני והנכדים לארוחה השבועית - הם אירחו את המשפחה של חתני אצלם בבית - אז החלטנו לארח את חברינו א' ו-א' (סבא וסבתא בעצמם ובמקרה גם אליהם אף אחד מהילדים לא הגיע לארוחת ששי) לארוחה אינטימית רק ארבעתנו, היה כמובן אוכל טעים וצחוקים וחברה טובה, היה ממש כיף.

 

בבוקר רציתי לקנות לחברתנו כ' מתנה ליום הולדתה, היא ביקשה גיפט-קארד של רשת "אפריל" - קוסמטיקה ועניינים אחרים שאין לי בהם כל כך מושג - אז קפצנו T ואני לקניון "עיר ימים" בנתניה - כמה שאני לא ממש סובלת קניונים, זה יחסית קניון נחמד. וכבר קנינו ל-T תיק חדש (התיק שלו שקנינו באיטליה לפני שנתיים וחצי כבר ממש מתפורר) ועל הדרך נכנסנו שוב ל"קרייזי ליין" וקנינו לי כמה חולצות. זה הפך להיות קטע - לעשות שופינג עם T. הוא קניין מעולה ואני הרי שונאת את זה - אז הוא בוחר לי בגדים (וגם קולע מבחינת המידות) ואני מודדת וזה הולך צ'יק צ'ק ויצאתי עם 3 חולצות נחמדות ממש בזול ובלי עצבים. מי ידע שהפרטנר הכי טוב שלי לשופינג הוא בעלי היקר? הגיע הזמן אחרי 41 שנים יחד כמעט שאגלה את זה......

 

הערב נקפוץ על ע' ו-כ' (וניתן לה את המתנה) ומחר מתחיל שבוע חדש - עם פגישות ייעוץ עסקי של T (שממש נכנס לעניין הזה במרץ וכבר יש לו 3 לקוחות פרו בונו ואולי עוד לקוחה בתשלום), עם אימונים שלי (כמאמנת וכמתאמנת), עם מפגשים חברתיים ובילויים עם נכדים....שיהיה שבוע טוב

אימונים #34- תפיסת עולם של חוסר וודאות

באימון האחרון המשכנו, המאמן שלי ואני, לעבור על מפת האימון המעודכנת
שלי. תחת הסעיף "כוונות חיים" עדיין מופיע "ביטחון עצמי"
במובן של קושי לחיות עם אי וודאות. קיים פער בין הרצון שלי להסכים לחיות עם אי
וודאות (הרי כל החיים שלנו הם אי וודאות אחת גדולה, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין
אם לא) לבין הקושי שעולה לי בהקשר הזה. אני כל הזמן מודעת לכך שהחיים הם רצף של
בלת"מים, ולמרות כל העבודה העצמית שכבר עשיתי בתחום הזה, עדיין אין לי את הביטחון
שאדע להתמודד עם כל דבר שהחיים יפילו עלי. ואני מסבירה לו שאני בהחלט שומעת את
הסתירה ואת האירוניה שבמשפט: רוצה לדעת שאדע להתמודד
עם חוסר וודאות.

הוא שואל מה זו ידיעה פנימית שתדעי להתמודד עם כל מה שיצוץ לך בחיים?
בואי נראה למה התכוון המשורר כאן.

ואני מהרהרת בקול רם, מנסה לתאר: זאת שעדיין קשה לה במצבים של אי
וודאות. זאת שהיתה רוצה איזו תחושת פנימית של ביטחון. ביטחון בעצמה, שתדע להתמודד
עם כל מה שהחיים יפילו עליה.

והמאמן ממשיך ושואל: אז איזו ידיעה פנימית עליה לפתח?

ואני נאבקת עם התשובה. ידיעה פנימית שאין ידיעה....ידיעה פנימית שאי
אפשר לדעת, וזה בסדר. לזה אני שואפת. את הפער הזה הייתי רוצה לצמצם. רוצה להגיע
להבנה ולהתמסרות לעובדה שאף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה ומה יצוץ, ולחיות עם זה
בשלום. הרי כל החיים שלי אני חיה בידיעה שתיכף יגיע הבלת"מ.

אז את כבר יודעת את זה, מנסה המאמן שלי להבין.

כן, אני מסבירה. ואני לא חיה עם זה בשלום. פיתחתי כל מיני מנגנונים
שנועדו לפצות על כך שאני מודעת שבכל רגע נתון דברים עלולים להשתבש, להילקח ממני,
להיהרס, להיעלם...לפצות על הפחד שנובע מהידיעה המתמדת הזאת שבכל רגע עלולה להגיע
האכזבה. דיברנו על זה כמה פעמים – אכזבה זה מאד מפחיד אצלי.

אוקי, הוא מנסה להבין. אז מה צריך לפתח כדי להסכים לחיות במצבים של
חוסר וודאות. מה את צריכה לפגוש?

נראה לי שאני צריכה לפגוש את הפחד הזה. להבין מה מפחיד כל כך. מה זה
בכלל חוסר וודאות בשבילי. הדבר שהכי בולט זה שמשהו ישתנה, כמו שאמרתי קודם. שמשהו
ישתנה לרעה. במיוחד כשמישהי כמוני, שטוענת שהיא כבר חיה את החזון שלה, שכמעט כל
הדברים שהיתה רוצה בחייה כבר התגשמו – מכאן זה יכול רק להתדרדר (ואני צוחקת אבל גם
הצחוק הזה הוא סוג של מנגנון הגנה....). זה סוג של אחיזה. מי שחי בסדר במצב של אי
וודאות מוכן בפועל שכל אחד מהפרמטרים שמרכיבים את החיים שלו כרגע ישתנה בכל רגע.

המאמן משקף לי: אז מי שחי בחוסר וודאות חי במודעות מתמדת שכל תחום
בחיים שלו עלול בכל רגע להשתנות.

ואני משלימה: ולכן מי שחי בשלום עם חוסר וודאות, מצליח לחיות עם
המודעות הזאת בלי שהיא תלווה באימה מתמדת ממנה.

הגדרה יפה, הוא אומר לי. אז מי זה האדם הזה בעל הידיעה הפנימית שהוא יידע להתמודד עם כל דבר? איזו הווייה זאת?

זה מי שריק. שמתייחס לכל דבר שקורה כשהוא קורה. לא נאחז. ריק. לא
יודעת אם יש מישהו כזה. אבל זו ההווייה שאני שואפת אליה.

יצאנו מתוך ביטחון עצמי.....

הביטחון העצמי מתחלק לשניים. התמודדות עם כל מה שיצוץ. להיות בסדר עם
זה שכל מה שיש לי עכשיו ישתנה. בנוסף יש הכרה בערך עצמי, אבל לא על זה אני מדברת
היום.

ותוך כדי שאני מדברת עולה לי חומציות מטורפת, צרבת, שיעול....הגרון
מתמלא חומצה ואני משתנקת. קשה לי לדמיין את עצמי במצב של אי וודאות מוחלטת.

איפה זה הכי מופיע לך היום? איפה מופיע הפחד הזה מאי וודאות? הוא מבקש
לדעת.

למשל זה מופיע לי מול הפחד לאבד את בעלי, להיות לבד. אני לא עסוקה בזה
ביום יום אבל זה מה שעלה לי כרגע כששאלת.

הפחד לאבד את בעלך?

שיקרה לו משהו, שפתאום הוא לא יהיה. זה הכי מפחיד, הכי מטלטל. הכי
שישפיע על החיים שלי כרגע.

מה קורה לך בגוף כרגע?

עולה לי עצבות גדולה. מרגישה את העצב כאילו שזה קורה. כאילו שאני
מאבדת את בעלי כרגע. תחושה של כדור ענק של דמעות שחונק את הגרון.

המאמן מבקש שאכבד את התחושה ואת הגוף ואשהה עם כדור הדמעות הזה, בלי
לדבר. ואז הוא מבקש שאתאר לו את התחושה.

אני מתחילה לתאר למרות שהתחושה מעט נרגעה. כאילו ירדו המון דמעות
מהראש לתוך הגרון ויצרו שם גוש כזה, כדור כזה, שממש מכאיב וממש לוחץ. וזה מתפרש לי
כעצב מאד עמוק, שאי אפשר לתאר אותו מרוב שהוא עמוק. מידי פעם יש גל של דמעות שעולה
ושוטף את החלק הקדמי של הפנים וחוזר לכדור שבגרון.

בואי תראי מה זה מעלה לך, זיכרון כלשהו.....הוא מבקש.

ועלתה לי תמונה שאין שום סיכוי שאני זאת שזוכרת אותה, בטוח סיפרו לי
אותה, כי הייתי תינוקת. אני בקיבוץ בבית התינוקות. כנראה שאני כבר בת כמה חודשים,
כי אני עומדת. אני רואה את החלון של בית התינוקות ומחוץ לחלון עומדים הורי או אחד
מהם...נדמה לי שזו אמא שלי. אני רואה אותה כמו שנראתה אז, עם צמה ארוכה. היא עומדת
שם בחוץ ולא יכולה להיכנס, ואני עומדת בלול שלי ובוכה.

ברור לי שאין שום סיכוי שאני זוכרת את זה. אבל אני מרגישה את מה
שהתינוקת הזאת מרגישה. בדיוק. את העצב התהומי הזה. כנראה סיפרו לי את זה או
שדמיינתי את זה

אבל אני רואה שאת חיה את זה עכשיו בגוף, הוא מעיר.

לגמרי, לגמרי חיה את זה עכשיו בגוף. אני עומדת ובוכה ובוכה ובוכה.

את עומדת על מיטה? הוא מבקש לראות את התמונה שמופיעה בעיני רוחי.

כן, מיטת תינוק כזאת, כמו לול.

מסתכלת על אמא ובוכה?

מסתכלת על החלון, והיא עומדת שם...

רק אימא שם? הוא מבקש לדעת.

אני חושבת, אני עונה לו. אני כרגע רואה רק את אמא. ואני לא מבינה למה
היא לא נכנסת ומרימה אותי. ואני בוכה, בוכה, בוכה, בוכה...

צועקת גם? קוראת לה?

לא, אני עונה לו. אני רק בוכה והדמעות זולגות לי על הפנים....ואז אחרי
הרבה בכי אני נרדמת. וגם עכשיו אני מרגישה מאד עייפה. ומאד לבד.

שימי לב לנשימה, הוא אומר

ואני שמה לב שהנשימה שלי נעצרה, ואני לוקחת שאיפת אוויר עמוקה. כדור
הדמעות זז ועלה לעיניים ולמצח. ולוחץ. אני לוקחת עוד נשימה עמוקה. מכוונת. שוהה
בתוך התחושה הזאת.

עד שאני כבר לא מרגישה כלום. כאילו באמת נרדמתי. התינוקת נרדמה וגם
אני לגמרי ישנונית. השתלטה עלי עייפות. אני שוב נושמת עמוק.

מה את חושבת שהתינוקת הזאת מרגישה? הוא מבקש לדעת.

ואני חושבת שהיא מרגישה מאד לבד. אני חושבת שהיא לא בטוחה שהיא שייכת, לא בטוחה שאוהבים אותה. אין שום קשר מבחינתה בין הצרכים והרצונות שלה, לבין מתי שהיא
מקבלת חיבוק או אוכל או החלפת חיתול, אפילו. היא לא יודעת מתי אמא או אבא יבואו.
היא לא יודעת איך ומה לעשות בשביל לקבל את מה שהיא רוצה. אני חושבת שהיא גם לא יודעת
למה, כאשר כן טוב לה, והיא מחובקת ואהובה, פתאום זה נגמר והיא שוב לבד. בלי קשר למה
שהיא רוצה, לאיך שהיא מרגישה.

אמרת מקודם שהיא לא מבינה למה אמא לא באה, בסיטואציה הזאת שהיא מסתכלת
בחלון, אומר המאמן.

היא רוצה שאמא תיכנס ותרים אותה ואמא ממשיכה לעמוד בחלון.

מה אמא עושה? הוא שואל.

יכול להיות שאמא גם בוכה. היא לא יכולה לשמוע את אמא. כרגע אני-התינוקת רוצה אותה ובוכה ובוכה ובוכה, היא שם והיא לא נכנסת. ואני-המבוגרת יודעת
שמותר להורים לבקר לפי שעות בלבד, ומאכילים את התינוקות לפי שעות וגם מחליפים לנו לפי
שעות. אבל כשאני מסתכלת על התמונה הזאת אז כמובן שלתינוקת שום דבר מזה לא ידוע ולא
ברור.

והמאמן אומר שזה גם לא משנה לתינוקת שהייתי, שהכול נעשה לפי לוח זמנים קבוע מראש.

נכון, אני מאשרת. לתינוקת זה לא משנה. היא רוצה את אמא עכשיו. יכול
להיות שהיא רוצה גם לאכול וזו לא השעה של האוכל.

הצרכים הבסיסיים שלה לא נענים, הוא משקף לי.

ואני חושבת לי, שכשתינוק רוצה משהו הוא בוכה, ואז ניגשים אליו ובודקים מה הוא רוצה. פה
בתמונה שעלתה לי זה לא קיים. אני יכולה לבכות ולבכות ולבכות עד שאני נרדמת, מותשת.
ואז מגיע זמן האוכל, למשל, ותוקעים לי בקבוק בפה, ואני לא אוכלת כי אני מותשת מרוב
בכי ומרוב שחיכיתי. ואני יורדת במשקל. ואני מכוסה פריחה אדומה כי לא החליפו לי
כשהייתי צריכה, אלא כשהגיעה השעה להחלפה. אני ממש מרגישה פיסית את התשישות ואת
העצב.

והמאמן מפנה תשומת לבי בחזרה לגוף, ושואל מה קורה בגרון.

אני שמה לב שהגרון עדיין מלא בדמעות אבל זה כבר לא גוש. הן פשוט עולות
ויורדות, מתפזרות בין הגרון לעיניים ובחזרה.

ואיך הנשימה? הוא שואל

כשאני נזכרת אני לוקחת אוויר.

בואי נפעיל את התינוקת רגע, הוא מבקש.

ואני חושבת שהיא לא יכולה לעשות כלום, היא באמת חסרת אונים.

נכון, הוא מסכים איתי, אבל אם ניתן לה כוחות......מה היא תעשה?

אם יהיו לה כוחות, אני מנסה לחשוב....כוחות על...היא היתה יורדת
מהמיטה, מטפסת למטה מהמיטה...

תראי את עצמך עושה את זה, הוא מבקש.

כנראה שכבר זחלתי....מדמיינת את עצמי זוחלת על הרצפה עד לדלת, איכשהו
פותחת את הדלת עם כוחות העל שנתתי לעצמי, זוחלת לאיפה שאמא עומדת, מחבקת לה את
הרגליים ועושה תנועה עם הידיים שמבקשת שהיא תרים אותי על הידיים

 

וכאן פתאום מתפרץ לי בכי בלתי נשלט. אני יושבת שם בכורסא בחדר האימון,
ובוכה ובוכה בלי הפסקה. אני מדמיינת את אמא מרימה אותי, מחבקת אותי...אני רואה
אותי, התינוקת, לופתת את הצוואר שלה בשתי ידי הקטנטנות, ולא עוזבת. ואני מדמיינת את
אמא לוקחת אותי משם ולא חוזרת. לוקחת נשימה עמוקה. הגרון התרוקן. יש עדיין כבדות
מסוימת ברקות.

והמאמן מבקש ממני לחזור אל התינוקת כמבוגרת מיטיבה, כשהיא שם שוב בתוך
הצריף. מה תוכלי לעשות כדי להרגיע אותה, הוא שואל?

הדבר הראשון שעולה לי זה להיכנס, להרים אותה על הידיים ולהסתלק משם
ולא לחזור. זה בעצם מה שהורי עשו בסופו של דבר. זה לקח להם אמנם 8 חדשים אבל הם
עזבו את הקיבוץ, עזבו הכל מאחוריהם, יצאו בלי כלום.

בגלל ש...מה? הם לא יכלו לסבול את זה?

בגלל שהם לא יכלו לסבול את העובדה שהייתי של הקיבוץ, הם לא יכלו לטפל
בי, לקבוע איזה טיפול אקבל ומתי...באמת האכילו לפי שעות ולא לפי מצב הרעב ובאמת
ירדתי כל הזמן במשקל כי עד שהגיעו אלי עם האוכל הייתי תשושה מכדי לאכול...(אגב זה
יכול להסביר כל מיני מנגנונים אחרים אצלי....אני אומרת בחצי חיוך)....באמת סבלתי
מפריחות קשות ...הם לא יכלו להיות הורים כפי שרצו, אז לקחו אותי ועזבו.

אז אני מחזיר אותך בתור מבוגרת מיטיבה לתינוקת ההיא במיטה, תראי אם את
יכולה להרגיע אותה.

ככה, אני שואלת? כמו שהיא, בלי לקחת אותה משם? השאלה אם אני יכולה
להיכנס....

כן, את יכולה להיכנס. להיות איתה. אם את רוצה ויכולה....את לא מחליפה
את אמא שלך. את מבוגרת מיטיבה אחרת.

הבנתי, אם למשל הייתי המטפלת בבית הילדים, המטפלת שהיתה אמורה להיות
לי.....הייתי נכנסת...הייתי ניגשת לתינוקת כשהיא בוכה, הייתי מרימה אותה, מחבקת,
מלטפת...

במצב הזה, שאת בוכה ורוצה את אמא...ומרגישה לבד, ושלא אוהבים אותך

זה לא בדיוק שלא אוהבים אותי. זה שאני לא בטוחה בכך. אני מרגישה שאם
הייתי בטוחה שלא אוהבים אותי זו היתה תחושה אחרת. מה שהרגשתי זה שאני לא בטוחה מתי
אוהבים אותי, או מה צריך לקרות כדי שיאהבו אותי. זה היה לא ברור. מה אני צריכה
לעשות כדי שיאהבו אותי. זה חוסר הוודאות. ואני צוחקת כי ההקשר מתחיל להתבהר.....

התחושה היא שאין משהו שאני יכולה לעשות כדי לקבל את האהבה או הטיפול.
אז אם אני המבוגרת המיטיבה כאן אז אני ניגשת אלי כשאני בוכה, ואני מרימה אותי
ומחבקת אותי...בודקת אם אני רטובה, אם צריך להחליף לי....בודקת אם אני רעבה. עושה
את מה שעושים לתינוק כשהוא בוכה. נותנת את החיבוק הזה.

את צריכה את החיבוק, את החום, את תשומת הלב....

אין טעם לדבר איתי ולהסביר לי. הייתי ממלמלת מילות הרגעה: אני יודעת
שאת עצובה, שאת מתגעגעת לאמא, שהיא שם בחוץ ואסור לה להיכנס...אבל היא אוהבת
אותך.....לא יודעת מה היה עובר מתוך זה אבל את הנימה בקולי היא היתה שומעת. את
החיבוק היא היתה מבינה.

מצויין, היית מחבקת אותה. מרימה אותה. לפעמים זה הדבר הכי פשוט והכי
נכון לעשות

אולי הייתי שרה לה. שיר ערש או משהו....

אז איך את מחברת לחוסר הוודאות, לפחד להישאר לבד, למותו של בעלך?

יש את החיבור הברור של אי הוודאות של עד מתי יש לי אותו, את בעלי. אין
שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לגרום לו להיות איתי עד מתי שאני רוצה. כי ככה זה.
ככה זה בחיים. כמו שככה זה היה בקיבוץ, זה לא בשליטה שלי כמו שזה לא היה בשליטה של
הורי.

התמונה הזאת המחישה לי עוד יותר את התחושה של "אי אפשר אף פעם
לדעת מה יקרה", כלומר זה מאד קדום אצלי, מאד ראשוני.

רשמתי לפני את המשפט שהתחלנו איתו: פחד לאבד את בעלי ולהישאר לבד. זה
בעצם מה שקורה לתינוקת, שנשארת לבד. להישאר לבד זה להישאר עם מה?

זה להישאר עם חוסר האהבה, עם חוסר הטיפול. תחושה של אני לא בטוחה שיש
מישהו שאוהב אותי. וגם עם בעייתיות ב-well
being  שלי, למרות שבראש אני יודעת שזה לא נכון, כי אני
אישה בוגרת ומטפלת בעצמי. אבל בהקשר של הזיכרון זה העדר טיפול בסיסי, העדר אהבה.
מוזר לאן הגעתי.

לקראת סיום תראי מה קורה לך בגוף ואיך את יוצאת מהשיחה....הוא מבקש

אני עייפה, הראש כבד, הדמעות נעלמו, הנשימה חזרה להיות סדירה. הראש
ממש כבד. אני עדיין מנסה להבין מה בעצם ההקשר, מעבר לזה שהבאתי משהו מאד ראשוני.
אני יכולה להבין שזה מאד עמוק, מאד קדום אצלי חוסר הוודאות הזה. ושבטח המשכתי
לשחזר את זה שוב ושוב כל חיי....

אפשר להבין שזה קשור לאהבה, לצרכים בסיסיים.

רק שהיום אני זאת שיכולה לספק לעצמי אהבה. אולי זה ההקשר. זה מה שאני
מבינה. אני כבר לא תלויה, לא חסרת אונים, יכולה לאהוב את עצמי.

תבורכי, הוא אומר לי. עוד מעט תגיעי להריון, לעוברות.....

ובאמת כשעלתה לי התמונה הזאת כמעט הדפתי אותה הצידה. כי היה לי ברור
שזה לא זיכרון שלי.

נכון, הוא עונה. אבל זה חי לך בגוף. גם אם סיפרו לך את זה, כיוון שזה
קיים בגוף, הוא יכול לחוות את זה. את לגמרי חווית את זה עכשיו.

נכון, לגמרי הרגשתי את זה ולכן נשארתי עם זה. ואני כבר מתאמנת מיומנת
ומנוסה ויודעת שגם אם עולה לי דמיון פרוע – זה מה שעלה, זה רלוונטי, ועם זה אפשר
לעבוד.  

קיץ חורף

מן ערבוביה כזאת של העונות.....וזה כנראה גם עשה בלגן לבריאות של הנכדים שלי.

אחרי שחכמוד הבריא סוף סוף (בסוף הוא היה אצלנו עוד כמה ימים וזה גלש לשבוע שאחריו) היו לי כמה ימי חסד בהם קראתי, נפגשתי עם חברות, התעמלתי וכמובן גם אימנתי והתאמנתי....ואז חלה גם נשמותק. 

הוא היה עם חום ממש גבוה (בעיקר בלילות) ובשבוע שעבר שמרנו עליו במשך כמה ימים רצופים...

הודעתי לבתי שבשנה הבאה הם כולם מתחסנים!!!!! 

אבל השבוע אני מאד מאד מקווה שכולם יהיו בריאים, כי מתוכנן לי שבוע מאד חברתי ועמוס מפגשים ופעילויות - כולן מהנות ונעימות.

 

השבוע הקיצי שחלף היה נחמד אבל בעיקר בסופו נזכרתי שבסך הכל אני סובלת יותר בקיץ החם מאשר בחורף הקר. האידיאלי הוא כמובן משהו באמצע: אביבי חמים ולא מעיק, גשם מדי פעם (אולי בעיקר בלילות, כדי לנקות את האוויר ואת הצמחים ואת הדרכים)....ובעיקר שמש והרבה פריחה. 

כמובן שמזג אוויר לא מגיע לפי הזמנה, וכרגע אני נהנית לשבת בסלון המואר ולצפות בטפטוף הגשם בחוץ.

 

יש אצלנו מכת נמלים - זה לא סתם נמלים, זה נאנו-נמלים. קטנטנות קטנטנות ובלתי ניתנות להדיפה. שום דבר לא מונע מהן להיכנס הביתה ולהופיע במקומות הכי לא צפויים.....זה מאבק בלתי פוסק ואין לי מושג מה לעשות עם זה (ביחוד שיש לי חתולים בבית ואני לא יכולה לרסס חופשי כי אם זה ייגע להם בכפות הרגליים או בפרווה והם יתלקקו.....גם הם יורעלו). 

 

התחלתי מספר ספרים ונתקעתי באמצע: גיסתי הביאה לי את "מסע אל ממלכות פנימיות" של ד"ר דינה איזן. היא התלהבה מזה והיתה בטוחה שגם אני אוהב, אבל אני כבר "שוחה בחומר" הזה של "לחיות מתוך שמחה" כל כך הרבה שנים שזה נראה לי כמו More of the same ואין לי הרבה סבלנות....אז שמתי אותו בינתיים בצד (אני רק בעמוד 35).

במקביל התחלתי לקרוא את "הסודות של אגם טמפלטון" של לורן גרוף (שהביאה לי העוזרת שלי יחד עם הספר ההוא של שלי יחימוביץ') וגם בו אני תקועה (עמוד 54). ועכשיו התחלתי לקרוא את "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה (אחת מכם המליצה לי עליו) ולמרות שקשה לי (יש כל כך הרבה רוע וסבל בספר הזה, לפחות בהתחלה, שממש הייתי צריכה לנשום ולנשום ולבדוק את עצמי כמה פעמים אם אני מסוגלת לשהות בתוך זה) אני כבר בעמוד 69....אז נראה איך זה יתפתח. 

 

אז מאחלת לי ולכולם שבוע טוב - לפחות כל אחד בתוך הבועה של עצמו, כי אם אתחיל להתייחס למה שקורה בחוץ אז....עדיף שאשתוק עכשיו.

אז באמת שבוע נפלא וגשום ושמשי ונהדר