כששואלים אותי מהו הדבר העיקרי שלקחתי איתי מתכנית "נקודת מפנה" (שעשיתי באימושיין לפני 3 שנים, שנה לפני שהתחלתי את תכנית המאמנים) אני מייד עונה: שחררתי כעס. המון כעס.
ובאמת - הדבר הראשון שהתחיל להשתחרר כשהתחלתי לשים לב לנשימה שלי ולתחושות הגוף שלי ובעיקר לתגובות האוטומטיות שלי: היה הכעס. "פתיל קצר" שכזה, שהיה מוכן להתלקח ללא הודעה מוקדמת מכל מיני דברים קטנים כגדולים - הוא זה שעבר את התמורה הגדולה ביותר כשהתחלתי ללמוד באימושיין, עוד הרבה לפני שנהייתי מאמנת בעצמי.
אבל כמו הרבה דברים שצבורים אצלנו בגוף, גם הכעס שלי הוא רב שכבתי. וכמה ששחררתי, ושחררתי, ועוד שחררתי - לפעמים (באמת כבר לעיתים רחוקות) הוא מופיע שוב.
ואני לא מדברת על הכעס על איך שהממשלה שלנו מתפקדת, על איך שהמדינה שלנו מתנהלת בתוך עצמה ומול העולם....זה כעס עמוק שניזון מהידיעה שאפשר אחרת וגם מהתחושה של חוסר האונים שלי, שכמה שאצביע בבחירות, למשל, ואשתתף בהפגנות, ואעשה את שלי (בעזרה לזולת, בתרומה, באימון אנשים לשלווה והרמוניה פנימית) זה עדיין לא באמת יעזור.
לא, אני מדברת על הפתיל הזה שמתלקח מכלום - מתגובות של T או של חברה, דברים קטנים ושטותיים שהתאמנתי עליהם כבר המון, וכבר מזמן הפסקתי להגיב אליהם או שלמדתי פשוט לנשום ולמוסס.
ובימים האחרונים בכל זאת עלה כעס כזה ו"נתקע". נוכח לי בגוף, בחזה, במפתח הלב, בגרון.
וניסיתי לנשום, וניסיתי לדבר בנינוחות על מה שמפריע לי - וכלום. לא עוזר.
ויתרתי.
התמסרתי. שהיתי מבחירה (וגם בלית ברירה) בתוך הכעס הזה.....ביום חמישי, ביום ששי....."שחיתי" בו, תפקדתי בתוך ענן של כעס, גם כשהגיעו הנכדים, גם כשדיברתי עם חברים.....זה לא פשוט להתנהל "נורמלי" כשבפנים כל הכעס הזה "יושב" לו על החזה, בגרון, בבטן.
ובשבת אחר הצהריים פתאום שמתי לב שהוא התפוגג.
התעמלתי בבוקר, אחר כך קיבלתי מסאז'.....בטוחה שגם זה עזר. וגם עצם השהייה.
בלי חפירות, בלי דיבורים, בלי להעלות זיכרון, בלי להבין מה זה היה, מאיפה זה בא.....פשוט הסכמתי לכעוס - בלי לבלוע ולהבליג וגם בלי להתפרץ....
עברתי דרך הכעס והגעתי לצד השני שלו.
את לא מבינה כמה הפוסט הזה בא לי בזמן. ממש תודה.
השבמחקבלי להבליג וגם בלי להתפרץ, ובכל זאת התפוגג? זה מבחינתי נס, הלוואי עליי.
השבמחקאהבתי את המשפט האחרון.
השבמחקלדעתי גם לכעס יש תפקיד ולא צריך להתעלם ממנו או לריב איתו. לפעמים הכעס הוא כוח מניע.אני בעד להבין אותו.
כשעושים טיפול דה-סנסטיזציה למצבים של פוביות, מביאים את האדם לשהות בתוך הסיטואציה המפחידה בלי לברוח ממנה, עד שהתחושה האיומה הבלתי נסבלת יורדת ומגיעה לסף נסבל.
השבמחקמתוך הבנה שאי אפשר להשאיר את הורמוני הסטרס השיא לאורך זמן. ככה מלמדים את הגוף להפוך את התגובה לפוביה למשהו סביר ונסבל ואף להתגבר עליה לחלוטין.
זה מה שהזכיר לי התיאור שלך.
ואני שמחה בשבילך שאת שם. מודעת לשיפור ולהרגשה הטובה.
חיבוק חזק וממושך בחזרה
השבמחקנראה לי שזה באמת החלק שהכי קשה ללמידה....אבל זה כמו שריר ואפשר לתרגל אותו. לנשום לתוך הכעס ולאפשר לו להיות. רוב חיינו אנחנו נמנעים - מתחושות קשות (וחלקנו, אגב, גם מתחושות נעימות - גם בהן קשה לשהות , מסתבר, לאורך זמן) ויש לנו המון דרכים לעשות זאת. עם כעס זה פשוט להסביר כי רובנו או מבליגים ובולעים ודוחסים את זה אי שם למטה בערימה של הכעס שכבר הצטבר עם הזמן, או מתפרצים על מישהו או משהו או עצמנו או גם וגם וגם וממילא זה לא באמת עוזר, זה רק מזיק (לי ולאחר). האמנות של שהייה בתוך הכעס, לתת לו להיות, להציף, לא להפסיק לנשום (זו הנטייה המיידית שלי, להפסיק לנשום) ולחיות איתו....זה משהו שלא בא בקלות. ולא תמיד מצליחים. איך מתחילים? כשעולה כעס לזהות לעצמי "הנה עלה כעס". לקחת כמה שניות לשים לב לנשימה. להגיב כרגיל. זה כל מה שאפשר בהתחלה..בא לך לנסות?
השבמחקבתקופה האחרונה יש בי כעס ( אפילו בלתי נשלט)
השבמחקואני מודעת לדבר
ומרשה לעצמי לכעוס ויש סיבה מוצדקת מאוד לכעס ולתסכול
קשה
נסיתי לחשוב מה זה עושה לי בגוף
לפעמים באמת קשה לנשום
כל הכבוד לניתוחים שאת יודעת לנתח
ולמצוא את עצמך בצד השני ...
ממה שלמדתי כעס בדרך כלל הוא בעצמו כבר מנגנון הגנה. הוא נועד לכסות על רגש מאמלל אחר - עצב, פחד...אבל כעס הוא שקר. כי הוא לא באמת פותר שום דבר. והוא תמיד מזיק. בהתפרצות: הוא מזיק לשני הצדדים. בהבלגה - לצד שמבליג. באימון כשאני עובדת עם כעס אני מזהה את תחושות הגוף שמתלוות אליו, נותנת לזיכרון לעלות ועושה את תהליך הפירוק, כשמתאפשר. כאן לא היה לי אימון ולא התאים לי "לאמן את עצמי" ולחשוב על מה זה יושב - הבנתי שאני במן מערבולת כעס שכזאת ועדיף להתמסר אליה ולשקוע בה עד שהיא תחלוף, ואכן חלפה. בלי שניתחתי ובלי שהבנתי מה בדיוק היה שם. ואולי עוד ייצא לי לעבוד על זה.
השבמחקנשמע לי מאד נכון ומאד הגיוני הטיפול הזה, ובכלל לאחרונה אני שמה לב שהרבה מאד שיטות טיפול שונות יש להן הרבה מן המשותף.
השבמחקלגבי המודעות - אני בעיקר מודעת לכך שיש עוד עבודה רבה לפני, אני בסך הכל בן אדם, (כמו שהמורה שלי אומרת: לבטח למשך כל החיים האלה ואולי גם לעוד כמה גלגולים) ואין סיכוי שאהפוך בזמן הקרוב ל"מוארת" ו"שלווה" או אגיע ל"נירוונה" וכו - אבל אני בדרך, והדרך מרתקת. והשלתי כבר כל כך הרבה שכבות, ואני כל כך הרבה יותר רגועה ושלווה ביום יום ובמערכות היחסים שלי, שבאמת "מותר" שגם יהיו ימים כאלה
חנק הרבה פעמים מתלווה לכעס. לא תמיד מבינים מה גרם לכעס לעלות, ולפעמים מבינים מצוין ואין מה לעשות נגד זה. הפעם באמת לא ניתחתי ואין לי מושג (עדיין, לפחות) מדוע דברים מסוימים שנעשו או שנאמרו גרמו לי לכעוס. פשוט התמסרתי לתחושות האלה בידיעה שאין ברירה, חייבים לעבור דרך הג’יפה כדי להגיע לצד השני. אחרי כמה שנות תרגול כאלה, גם העוצמה של הכעס הרבה פחות חזקה מאיך שזה היה פעם. יש סיבה לאופטימיות. בכל מקרה התרגולת "למתחילים" היא לשים לב שעלה הכעס, לשים לב לנשימה, כמה שניות מספיקות, ולהמשיך כרגיל (להבליג, להתפרץ, מה שהיית מגיבה באוטומט). ככה מתחילים. כמה שניות של שהייה ונשימה בתוך הכעס....זה הכל
השבמחקנשימה לפעמים בתוך הכעס, לפעמים אחרי ההתפרצות
השבמחקאו ההבלגה
ולפעמים פשוט בכי...
וואו, נכון - לפעמים פשוט בכי
השבמחקוגם בכי משחרר מאד
לא לתת לכעס לנהל אותך, נשמע פשוט אבל זה מה זה קשה.
השבמחקאשרייך שהצלחת.
זה ממש לא פשוט
השבמחקוגם אחרי תרגול של שלוש שנים בנשימה ושהייה זה עדיין לא פשוט
אבל לקחתי ברצינות את העניין הזה של לזהות את האוטומטים שמנהלים אותי ולשחרר כמה שיותר מהם....
כדי להיות חופשיה. כדי להיות רגועה.
זה שווה את העבודה...
וגם כשיש מקרים כאלה שהכעס או העצב או הפחד עדיין מצליחים להציף אותי ללא סיבה נראית לעין (בעיקר ללא פרופורציה למה שקורה בפועל) אני מסכימה לחוש את זה בלי להסוות את זה, בלי להמנע מזה - ואז זה באמת נרגע
כמה אפשר ללמוד מהפוסט הזה, כמה אני צריכה ללמוד ממנו.. לפעמים באמת צריך להבין שמותר לנו לכעוס, שאנחנו אפילו צריכים לכעוס וכשנרפה אנחנו גם נעבור אותו בצורה טובה יותר, כי יהיה לו את המקום הנכון. תודה על הפוסט הזה.
השבמחקהפוסט שלך ממש התכתב עם הפוסט שלי, וגם מניפה בדיוק כתבה שזה בא לה בזמן...כנראה היה משהו באוויר בימים האלה. כולנו הזדקקנו לזה. את יודעת, ילדים קטנים יודעים את זה אבל אנחנו "מקלקלים" אותם מאד מהר. הם בוכים עד שכבר נגמר להם ואז הם מייד שמחים כאילו לא קרה כלום. הבעייה היא שמבוגרים קשה להם להכיל את העצבות ואת הבכי אז הרבה פעמים הם קוטעים אותו באמצע, ואז הילד לא באמת מצליח לעבור דרך התחושה עד הסוף...וככה נולדים המנגנונים. עצב הוא רגש עוד יותר חשוב מכעס אפילו, לחוש אותו, לשהות בו, להסכים להיות איתו - בלי לשאול הרבה שאלות ולחשוב על הרבה הסברים - פשוט להרגיש. ואז מגיעים לצד השני, כמו בחצייה של נהר...💗
השבמחקלהתמסר לחסם (במקרה זה לכעס) יש בו משהו מזכך מהסיבה הפשוטה שבאותו רגע את גם לא מכניסה ביקורתיות עצמית. סולחת לעצמך ומקבלת אותך כמו שאת באותו רגע. ולכן אין מעגל של ביקורתיות->כעס על עצמך.
השבמחקתירגול מעולה.
וזה בא ממקום לא ברור (אי איזון רגעי) וגם הלך לשם...חח
תודה אורון, זה באמת היה יישום מעולה של כל מה שלמדתי וכל מה שאני "מטיפה". יש לי הרגשה שזה היה חלק מתהליך "ניקיון" שאני עוברת בעקבות כמה אימונים מטלטלים במיוחד שעברתי (שלא העליתי לכאן), כי אחרי כמה ימים של כעס עכשיו הגיעו כמה ימים של צינון מעצבן....מאמינה שהגוף והנפש משילים פסולת ומפנים מקום לדברים חדשים
השבמחקברוכה הבאה לצד השני. יש את הקטע הזה של לקבל לגמרי את הרגש, להיות לגמרי ברגש. לא במחשבות, לא בפרשנויות. חס וחלילה לא להזדהות עם הרגש ולא להסביר אותו, רק להיות שם עד שיחלוף. ואז הוא חולף בלי שנגרם נזק.
השבמחקמעניין מה שכתבת על הצינון כי גם אני מרגישה משהו דומה, שההתמסרות לרגש "עולה" בחוזק של המערכת החיסונית.
השבמחקיש את הקטע הזה.....אבל מסביבי מעטים מכירים אותו. אנשים בהלם כשאני מספרת. לא להבליג ולא להתפרץ? איך עושים את זה? ובאמת הכי קשה זה להיות ברגש ובתחושות שלו, ממש להרגיש את זה ולהישאר שם. ואת צודקת שהוא חולף בלי לגרום נזק, ואפילו לוקח חלק מהג’יפה איתו....סוג של ניקיון.
השבמחקאז יכול להיות שההחלשות של המערכת החיסונית קרתה בעקבות השהות בתוך הכעס, אבל ייתכן עוד יותר (במקרה הנוכחי) שגם הכעס שעלה והתנקה וגם הצינון הם פועל יוצא של כמה אימונים מטלטלים במיוחד שחוויתי לאחרונה (שלא כתבתי עליהם כאן) שהעלו הרבה זבל אל מעל לפני השטח, וגם הכעס וגם המחלה פשוט הם חלק מתהליך הניקיון ופינוי הפסולת הרגשית/נפשית הזאת
השבמחקאבל מחלה היא לא באמת ניקיון.
השבמחקלגוף הפיזי יש מערכת חיסונית ששומרת עליו מהתגברות של אוכלוסיות חידקים ווירוסים וכל מני פטריות וכשהיא נחלשת, בגלל מחסור במאגרי מינרלים או משהו אחר, אז אוכלוסיות המזיקות מתגברות, מתיישבות על רקמות בריאות וגורמות למחלה.
אז אולי כשהיינו בכעס או באשמה או ברגש, הבלוטות ייצרו משהו במקום כדוריות דם לבנות או שכדי להיות שם הגוף נדרש לכל מאגר האבץ שלו או משהו בסגנון ובינתיים האוכלוסיות המזיקות פרחו וצמחו.
בכל מקרה, אימצתי פטריית קפיר. אני מגדלת אותה בצנצנת , מאכילה אותה חלב והיא בתמורה, מייצרת לי יוגורט אלוהי שעל הדרך, מנקה אותי מבפנים. גם הפיתולים וההיפוכים של היוגעה, עושה טוב.
איזו נוסטלגיה, פטריית הקפיר היתה להיט גדול אצלי בבית בשנות השלושים שלנו...
השבמחקואני לא אכנס לויכוח אם מחלה היא ניקיון או לא, אבל במחלה הגוף נלחם במשהו, מתגייס, מעלה את החום לפעמים, פולט זיעה או הפרשות לא רצויות אחרות...וזה מאד מדויק ברמה הפיסית, כפי שכתבת, אבל אני נוטה לייחס את זה גם לרמה הנפשית/רגשית. כשמשהו עולה על גדותיו או כשמשהו שישב והרקיב או הכביד משתחרר - גם כך זה בא לידי ביטוי. לדעתי כמובן. זו לא עובדה מדעית.
למה רק בשנות ה- 30?
השבמחקלמה הפסקתם איתה?
מה שקורה עם הפטרייה הזאת שהיא מניבה ומניבה ובאיזשהו שלב ייצרנו יותר ממה שצרכנו ואחרי כמה זמן בבת אחת נמאס לנו. מכירה את זה? נמאס לנו מהצנצנות הרבות ונמאס לשתות את זה ו....נמאס. טרנד חולף שכזה.
השבמחקעדין לא מכירה את זה, אבל נערכת בהתאם ואת העודפים אני שומרת בצנצנת מים בקירור. כשנמאס ממנה, אפשר לשמור את כולה במים בקירור והיא סוג של ישנה. בינתיים אני מתלהבת טילים.
השבמחקהרגשתם שינוי בריאותי כשצרכתם וכשהפסקתם?
זהו שלא ממש הרגשנו הבדל במצב הבריאותי, ודווקא שתינו את זה תקופה ארוכה ובאדיקות....יכול להיות שגם זה היה גורם שהשפיע לבסוף על ההפסקה....
השבמחקטוב נו הייתם צעירים בריאים ויפים
השבמחקאני כבר ... פחות :)