ביום שני האחרון נסעתי כהרגלי לאסוף את הנכדים מהגן ולקחת את נשמותק לחוג הקפוארה שלו.
הפעם תודה לאל כולם היו בריאים.
אספתי תחילה את נשמותק, כי אני יודעת שלחכמוד יש חוג בגן בימי שני וממילא הם לא נותנים להיכנס ולאסוף את הילד לפני תום החוג.
גיליתי שגם אצל נשמותק הפסיקו לאפשר להורים/סבים להיכנס לגן לפני ארבע וחצי, אבל קראו לו כשהגעתי ובשמחה התחבקנו ונסענו לגן של חכמוד.
חניתי ובאתי למושב האחורי לשחרר אותו מהכסא, ונשמותק הושיט לי את רגל שמאל שלו ל"לחיצת רגל" בדומה ללחיצת יד. "שלום שלום" דיברתי אל הרגל המושטת לי לשלום, והוא שאל "זאת רגל ימין או רגל שמאל?" זאת רגל שמאל, עניתי, שחררתי את החגורה ועזרתי לו לרדת. בדרך לשער הגן הוא הרהר מעט ואז אמר לי "סבתא, אם הייתי יושב בכסא של חכמוד, אז רגל ימין היתה אומרת לך שלום". כן כן, המוח שלו לא מפסיק לעבוד לרגע 
.
חכמוד נראה מעט מוטרד כשפגשנו אותו. על השולחנות בקדמת הגן היו פרושים כל הציורים של ילדי הגן, כולם ציירו לב גדול לאורך כל הדף, ועל כל דף היתה חתימת שמו של הילד, שניכר היה שהם כתבו בעצמם. על הציור של חכמוד היה כתוב שמו עם עיוות כלשהו ולא ניתן היה לזהות בבירור שזה אכן שלו. הוא הסתייג מהציור ולא רצה לקחת אותו. "ככה לא כותבים את שמי" הוא אמר בקצת כעס. "אבל חכמודי, אתה כתבת את שמך בעצמך, הנה האותיות...." אמרה הגננת של הצהרון בקול חם ומעודד. הוא עדיין לא היה מרוצה אבל לקח את הציור, שהיה יפה מאד, והבטחתי לו שאם ירצה נוכל לתקן את הכיתוב בבית.
הלו"ז שלי היה מאד ברור - הייתי צריכה להביא אותם הביתה, לתת להם משהו לאכול, להחליף לנשמותק את בגדי הגן לבגדי הקפוארה, ולהגיע ברגל (כי אין ממש חניה שם) לחוג בזמן, שזה אתגר בפני עצמו כשהולכים עם ילד בן חמש וילד בן שלוש וחצי שכל דבר בדרך מעניין אותם ומסיח את דעתם 
. נשמותק הסכים לאכול בננה, ובין ביס לביס החלפתי לו בגדים. חכמוד לא רצה לאכול שום דבר ממה שהיה לי להציע וגם בדיוק ברגע שהיינו צריכים לצאת החליט שיש לו "ישיבה חשובה" בשירותים - ואני כמובן מכבדת מאד את צרכי הגוף. הוא סיים והיינו צריכים כבר לצאת והצעתי לו שאחרי שנפקיד את נשמותק בחוג, אקנה לו משהו לאכול בחוץ. זה מאד מצא חן בעיניו וסוף סוף יצאנו לדרך.
בדרך פטפטנו לנו כדרכנו, המשכנו את התחביב החדש של נשמותק לזהות את שמות המכוניות לפי הסמל שלהן (את "מאזדה" הוא כבר מזהה מייד ונדמה לי שגם את האריה של "פז'ו"). היתה מכונית אחת ללא סמל וחכמוד מייד ריחם עליה כי נעלמה לה זהותה.....
בנוסף שמנו לב שמתגולל הרבה זבל ברחוב. אולי אני מדמיינת זאת אבל כשילדיי היו קטנים היתה יותר מודעות לזריקת הזבל לפחים הרבים שהעיריה התקינה ברחובות העיר, ובניגוד לילדותי שלי - אז אנשים זרקו חפיסות ריקות, סיגריות כמובן, חתיכות פרי ועוד הרבה דברים סתם בדרך - בשנות השמונים/תשעים הרחובות (לפחות של רעננה) היו נקיים. לצערי ברחובות הרצליה הקטנים בדרך לחוג מצאנו שקיות ניילון ופחיות ריקות ועוד דברים רבים זרוקים על הארץ בדרכנו. דיברנו על כמה שזה לא יפה וכמה חשוב להחזיק את הזבל עד שמוצאים פח, וחכמוד הסביר שמדובר ב"פסולת", והנה הוא דרך על שקית וכמעט החליק ואיבד את שיווי משקלו ועשה עניין גדול מהסכנה הטמונה בדבר ("כמעט שברתי את הראש שלי!") וכמה חשוב שנזכור לספר זאת לאמא כשנדבר איתה.
למרבה ההפתעה הגענו לחוג בזמן ועוד חיכינו קצת בחוץ והסתכלנו על הילדים מהקבוצה המוקדמת יותר, שהיו גדולים יותר וכבר בצעו תרגילים מרכבים יותר. ושוב מצאתי את עצמי תוהה איך נותנים להם לעשות תרגילים כאלה לבד בלי השגחה - יש רק מורה אחת וסייעת אחת ולפחות 10 ילדים...וכולם מפוזרים להם בקבוצות וביחידים בחדר, מטפסים וקופצים ומתהפכים וזוחלים...לי זה נראה מתכון בטוח לתאונות....אבל (טפו חמסה עיגולים) לא קרה לאף אחד כלום בינתיים. עזרתי לנשמותק להסיר את נעליו וגרביו, איחלתי לו הנאה ויצאתי משם עם חכמוד, במטרה לקנות לו משהו לאכול ולשים פעמינו לספריה שמעבר לרחוב. ברם, לחכמוד היו תכניות קצת שונות משלי. ראשית כשאני אמרתי "אקנה לך משהו לאכול" אני חשבתי על פיתה עם חומוס או משהו דומה והוא חשב כמובן על משהו מתוק. עם זה לא התווכחתי, כי ידעתי שאתן להם ארוחת ערב אחר כך ולא נורא לפנק אותו עם משהו מתוק אחר הצהריים. הוא ידע (כמובן!) להוביל אותי לקונדיטוריה הסמוכה, שם הסתפק בכדור שוקולד מצופה בסוכריות צבעוניות, הכי לא מה שאני הייתי בוחרת אבל...זרמתי. התיישבנו על ספסל שם על המדרכה מחוץ לקונדיטוריה, הוא זלל להנאתו את כדור השוקולד, שתה מים מהבקבוק שהבאתי איתי וגם ניגב אחרי כן את אצבעותיו הדביקות ושפתיו המתוקות עם המגבונים שהבאתי איתי. כן, הפעם הייתי מצוידת. הדבר היחידי ששכחתי להביא היה זוג גרביים נקיות לנשמותק - כי הגרביים שלבש בגן היו כמובן מלאות בחול.....מקווה שבפעם הבאה אזכור.
"יופי, אז בוא לספרייה" קמתי מהספסל והתחלתי ללכת לכיוון אבל לחכמוד היו תכניות אחרות. בחנות שבפינה ליד החוג של נשמותק יש חנות צעצועים. כבר כשהבאנו את נשמותק ראיתי שהוא שם עין על משהו שם, והוא ביקר לחזור לשם ולקנות לו משהו. התלבטתי קצת כי לא רציתי שהוא יחשוב שבכל פעם שניקח את נשמותק לחוג אקנה צעצוע....אז פשוט אמרתי זאת. "אני מוכנה לקנות לך משהו אבל תזכור שלא נקנה משהו כל שבוע, וגם - תבחר משהו ממש שווה גם לנשמותק". הוא הסכים בשמחה (נראה מה יהיה בשבוע הבא 
) ובחר לעצמו ולנשמותק זוג חרבות, על סוללות כמובן, שניתן להדליק בהן אור והן "ממש מגניבות". בשארית הזמן שחיכינו לנשמותק ניהלנו קרבות מרשימים עם החרבות, וכשהגענו לאסוף את נשמותק הוא התלהב מאד.
חתני היה אמור לאסוף אותנו משם ולהסיע אותנו הביתה אבל בהתחלה הוא סימס לי שהוא מתעכב בישיבה, והתחלנו את המסע הרגלי הביתה בנחת, ואחרי כן הוא התקשר שיש פקק נוראי (כתוצאה מתאונה כנראה) על כביש 4 והוא יאחר ממש. לא נורא, אמרתי לו. אנחנו נהנים לנו ביחד. בדרך חזרה גם נשמותק ביקש כדור שוקולד - ולמען ההגינות קניתי גם לו. משום מה הוא בחר כדור עם סוכריות צבעוניות ואחר כך ביקש ממני "לקלף אותו" כי הוא רצה לאכול רק את השוקולד. לא הצלחתי להבין מדוע לא בחר כדור ללא סוכריות, אבל מזמן כבר למדתי לזרום עם ההגיון שלהם. הבטחתי לו שאעשה זאת כשנגיע הביתה. בפעם הבאה כבר אדע...
חכמוד ביקש שאקנה לו לחמניה, ובבית הוא מרח בתוכה ממרח שוקולד - וכך הושבתי אותם לאכול ארוחת ערב שכללה - לפי הסדר הזה - לחמניה עם שוקולד לחכמוד, כדור שוקולד לאחר הסרת הסוכריות הצבעוניות לנשמותק - ואז צלחת מלאה פסטה בלונייז לכל אחד מהם, ואחרי כן עוד צלחת מלאה לנשמותק....מים לשניהם (עם טיפה ויטמינצ'יק פטל בשביל הטעם) לא בדיוק הארוחה הקונבנציונלית ביותר אבל אני הייתי ממש בסדר עם זה.
בדיוק נערכתי לקלח אותם כשחתני הגיע סוף סוף ועשינו החלפת משמרות.
למותר לציין שאת חיבוקי הפרידה שקיבלתי מהם המשכתי להרגיש עוד כמה ימים אחר כך....
כלכך נהניתי לקרוא את הפוסט הזה!
השבמחקממש התגלגלתי מצחוק בחלק של השקית, כדור השוקולד המקולף ועוד.
כל הכבוד לך, שאת כזו כייפית וזורמת. מרגישים את הנינוחות שלך עד לפה.
אוי החנויות האלה שליד הקפוארה!! הנכדה שלי לא מוותרת על בקור בחנות הממתקים שצמודה לחנות הצעצועים אחרי שעור הקפוארה. אני מסכימה לקנות לה שם חמשה זוגות סוגי ממתקים קטנים , אחד לה ואחד לאחיה. זה נכנס להרגל שאני לא מסוגלת לעצור.
השבמחקולגבי סמלי המכוניות, שני הילדים שלי ידעו מגיל מאד קטן לזהות את המכוניות, בהתחלה לפי הסמל אבל אחר כך לפי סימנים אחרים שאני לא הייתי מסוגלת לזהות. כשהבן הגדול היה בן שלוש בערך הוא נעמד על יד מכונית והתחיל לצחוק. שאלתי אותו מה מצחיק והוא אמר: פולקסווגן עם גלגל פג’ו, או ההפך....
ג’יין יקרה את גורמת לי הרבה נחת וחיוכים עם התגובות שלך
השבמחקאני כל הזמן רוצה לתעד את הזמן היקר מפז שלי עם הנכדים ומזמן לא עשיתי זאת ככה בפירוט. בא לי לעשות זאת יותר, כי זה בורח כל כך מהר ובאמת שוכחים חלק....בדיוק בשביל זה קיים ה"יומן" הוירטואלי הזה. ואם גם את נהנית - אז זה רווח כפול
ללא ספק אני נהנית עם הנכדים האלה, וכיף לי איתם. ברור לי שאני "לגמרי אובייקטיבית" והם הכי הכי בעולם
חחחח איזו אבחנה חדה יש לו לגדול שלך! לזה עוד לא הגענו (למרות שאני די בטוחה שאם אסב את תשומת ליבו של נשמותק לעניין הזה פעם אחת הוא כבר ישים לב לזה להבא).
השבמחקלגבי ההרגלים של קניית מתנות - זו בעייה רצינית. T מאד אוהב לקנות להם מתנות והגיע שלב כלשהו שחכמוד היה שואל איזו הפתעה הבאנו לו. אמרתי ל-T שחייבים להפסיק עם זה. לא תמיד מביאים משהו, וכשיוצאים יחד באופן קבוע כל שבוע לא תמיד קונים משהו. זה לא בריא להם וזה בטח לא מתאים לי.
אין לי נכדים, אבל יש לי אחיינים בני אותם הגילאים :) נזכרתי בהם במהלך הקריאה.
השבמחקהתיעוד הזה כלכך נחמד, כי גם תוכלי לספר להם בעתיד סיפורים על עצמם הקטנים. דווקא בשגרה המובנת מאליה יש כלכך הרבה רגעי קסם קטנים.
התמוגגתי איתך. הבת שלי ביקשה ממני מפורשות לא להביא מתנות לנכדים בכל פעם שאני מגיעה, כי היא לא רוצה שהם יקשרו בין סבתא ובין מתנות, שישאלו ’מה הבאת לי הפעם?’ אלא שישמחו בעצם הביקור, היא אומרת. אבל כשהנכדות אצלי זה סיפור אחר. את צודקת בכך שהצבת לחכמוד גבול ברור להמשך, מקווה שזה יחלחל למרות שדי ברור לי שהוא יבדוק גבולות.
השבמחקההברקות הקטנות האלה שוות זהב. אני ממש אוצרת אותם כמו אבנים יקרות (האחרונה: הנכדה הצעירה יותר, בת 2.5 מסתכלת לבת שלי לעיניים ואומרת: אמא, יש לך עדשים בעינים).
איזה תיעוד נהדר של אחר צהריים מקסים עם הנכדים.
השבמחקאני חושבת שהיתרון של סבתאות על הורות זה שאפשר לא להיות הכי חינוכיים בעולם ושבעצם התפקיד של סבים בעולם זה להיות משהו אחר מההורים.
מקום מפנק מנחם ומקבל.
נראה לי שאת עושה בדיוק את זה. כייף לך ולהם.
מקסים! אחר צהריים של קסם. כייף אמיתי וטהור.
השבמחקלא צריך לונה פארק או פירוטכניקה מפוארת כדי לספק את הילדים, גם הליכה ברגל לחוג, כדור שוקולד וצעצוע צנוע יעשו את התרגיל.
אהבתי את הבקשה של נשמותק לקלף את כדור השוקולד :)
עדשים בעיניים!! זה מקסים. כשאחי היה תינוק תיעדתי מקצת מההברקות שלו ביומן שלי, בזכות זה אנחנו זוכרים אותן עד היום
השבמחקהם מתוקים ואת זורמת, ושלושתכם נשמעים יופי ביחד - נחמדים ונהנים :)
השבמחקונזכרתי שלא רחוק משם הייתה קונדיטוריה מאוד מאוד ותיקה שנסגרה לפני שנים אחדות. אמא שלי עוד הייתה קונה לי שם עוגות, ואני הייתי קונה לילדים שלי. וחבל שאי אפשר להמשיך את השרשרת.
מתוקים, מתוקים, מתוקים!!! אין על כדור שוקולד מקולף מידיה של סבתא ;). היה כיף לקרוא את הקטע הזה, אין על חוכמות של ילדים ואת סבתא נהדרת!!
השבמחקבקשר לקפאורה, בתור מישהי שהייתה ילדת "התעמלות קרקע" והייתה מתעופפת באוויר, אני יכולה לומר שגינת שעשועים מסוכנת יותר ובהרבה, היא פשוט טבעית לנו יותר בעין. לילדים יש גמישות ואינסטינקטים חדים מאוד וההשגחה שנראית דלה, היא לרוב משמעותית ומספקת... לא אומרת שאין תאונות, אבל הן פחותות ממשחקים שגרתיים של ילדים או חס וחלילה, החלקות על זבל רחוב ;) לפחות בחוגים האלו מלמדים אותם לעשות את התרגילים בצורה נכונה ולשמור על הגוף בו זמנית.
היתה לי מורה נהדרת בחיי: סבתא שלי (מצד אמא). היא אמנם חיה איתנו מאז שהייתי בת 4 בערך, אז זה לא בדיוק אותם יחסים כמו שיש לי עם הנכדים שלי, אבל רוח הדברים דומה: הרבה אהבה ללא שיפוט, הרבה נתינה - בעיקר של הקשבה ותשומת לב, הרבה דמיון ודיבורים ועשייה ביחד - וכמו שאמרת, לא הכי חינוכית (וחכמוד כבר יודע לבנות על זה ולעשות איתי קנוניות בקריצה) אבל בהחלט עם גבולות מאד ברורים, וכמובן כיף כיף כיף ועוד כיף.
השבמחקאכן כיף אמיתי וטהור בלי הרבה להטוטים. והקטע עם כדור השוקולד הרס אותי. הרי היו שם במקרר של הקונדיטוריה גם כדורים ללא סוכריות.....אבל עכשיו שאני חושבת על זה ייתכן שהיה עליהם קוקוס, וזה כנראה כבר בלתי נסבל לחלוטין מבחינתו! לכי תיכנסי לראש של ילד (חכם!) בן שלוש וחצי!
השבמחקנחמדים ונהנים נראית לי כותרת הולמת בהחלט
השבמחקלא הכרתי את הקונדיטוריה שנסגרה, זאת שקיימת עכשיו לא ממש מושכת - בקושי אפשר להיכנס בגלל עגלות הלחם והלחמניות שחוסמים את הכניסה ואת המעבר, וחם שם בצורה בלתי נסבלת...
תודה טוקס, התמוגגתי מהתגובה שלך
השבמחקכולם סיפרו כמה כיף זה להיות סבא וסבתא אבל עד שלא חווינו את זה בעצמנו לא הבנו באמת על מה מדברים (מה גם שלכל אחד זה כיף מסיבות טיפה אחרות).
תודה על ההבהרות לגבי הקפוארה. בתי גם עשתה קפוארה אבל הגיעה לזה רק בשנות התיכון המאוחרות, אחרי שנים של סטפס וטניס ודברים אחרים כך שלא היה לי קנה מידה. את צודקת כמובן והרגעת אותי קצת. תודה
פשוט כיף! ממלא באנרגיות שנשארות לפחות לשבוע, כמו שכתבת.
השבמחקחחחח התאורים האלה שלך ממש גורמים לדמיון שלי לראות את הסצינות איתם
השבמחקאשריהם שיש להם סבתא כמוך זה ממש לא מובן מאליו
כיף ממש
השבמחקתודה טליק, שמחה שסוף סוף התיישבתי לכתוב עליהם קצת, יש לי איתם חוויות מתוקות כמעט כל שבוע וחשוב לי לתעד זאת לעצמי
השבמחקאשריהם בהחלט אבל גם אשרי שזכיתי בנכדים מתוקים שכאלה
את סבתא נהדרת והפוסט שלך החזיר אותי הרבה שנים אחורה. הבן שלי עדיין בקפוארה אבל הדרך כבר לא כזו ארוכה וגם הזמן יחד מתקצר. כיום אחד הזכרונות היפים שלי מגיל חמש שלו היו הדרך מהגן שלפעמים הרגישה כמו נצח אבל זה היה נפלא. היום הוא חוזר לבד ולחוג יש לנו תורנות הסעות עם הורי של החבר שלו.
השבמחקונשמותק וחכמוד הם כאלה כינויים מתוקים.
תודה ג’וליאנה יקרה. אני בעיקר סבתא מאוהבת :)
השבמחקאני כל כך אוהבת את הכינויים שהמצאתי לנכדים שלפעמים אני כמעט הוגה אותם בקול ליד אנשים שלא קוראים בבלוג ;) בהתחלה לחכמוד קראתי "הפרופסור" כי ככה קראו לו במשפחה של חתני. אחר כך הצלחתי למצוא לו משהו יותר הולם, לדעתי. כשנשמותק נולד הוא היה בהתחלה שמנדוב. אבל אז הוא גדל קצת והתעורר והתפתח והגיב והכינוי כבר לא התאים...וכך הגעתי - דרך האופי שלו - לנשמותק. נדמה לי שזה באמת באמת מתאר אותם, דרך עיני לפחות :)
איזה כיף להיות עם סבתא!
השבמחקוכיף לסבתא. כל שבוע יש כיף אחר, גם אתמול חגגתי איתם - המתוקים שלי. וגם לסבא היה זמן איכות עם חכמוד (לקח אותו לריפוי בעיסוק בצהריים) ואחרי זה אכלנו יחד צהריים לפני שלקחנו את נשמותק מהגן ולקפוארה....היום הזה איתם הוא מתנה, גם לי וגם להם (וגם לבתי וחתני שיכולים לעבוד בשקט ובשלווה ולדעת שהאוצרות שלהם בידיים טובות)
השבמחק