היה שבוע נהדר, פרט לעובדה שנתפס לי החלק השמאלי של הגב (כבר ביום שלישי).
התחלתי את ראשון על הבוקר במפגש עם חברתי הטובה מ' (שהיתה חברתי הטובה ביותר בתיכון), שבכל פעם מחדש אני מתענגת על העובדה שחידשנו קשר ואנחנו שוב חברות. כל כך כיף לי הקשר איתה, השיחות, השיתוף של משהו.....שאני לא ממש יודעת כרגע להסביר במלים. פשוט טוב לי שאנחנו שוב יחד. יש בה וביננו משהו כל כך אמיתי, ונינוח, וכאן ועכשיו....
וגם היום עוד מעט אצא להיפגש סוף סוף עם חברה אחרת (גם היא מ', מה יהיה?) שפגישותנו כל הזמן מתבטלות ויוצא לנו להיפגש אולי פעמיים בשנה (אבל אנחנו כל הזמן בקשר בטלפון).
אימנתי וזה היה נהדר, לא לגמרי "סאטי" - שזה אומר בלי הרבה שהיות ונשימות והעלאת זכרונות, אבל מאד אונטולוגי וגם נוקב וגם מצחיק ומחובר ואמיתי....הרגשתי טוב מאד.
ברביעי הייתי בכיתת אמן באימושיין (זו תכנית של פעם בחודש) אבל הייתי צריכה לצאת באמצע למנטורינג (שלפעמים מתנגש עם כיתת אמן, הם לא תיאמו ביניהם את העניין הזה מספיק טוב, נטלי וג', המאמן שלי, וזאת למרות שהמנטורינג הוא מטעם אימושיין) ופשוט קבעתי לי לבוא לצפות (הם מקליטים בוידאו את כל השיעורים) ביום ראשון בחלק שפספסתי.
המנטורינג היה מרתק, כרגיל - הפעם דנו בסוגיות מהאימון של חלק מחברותי לקבוצה, וכרגיל למדתי כל כך הרבה מזה...אני כל כך נהנית מהמנטורינג הזה, ממש הנאה צרופה.
אני ממשיכה לקרוא בספר "בשביל הנפש" של חנוך דאום ואריאל הרטמן...זה ממש מרתק. בשבילי כמאמנת, אמנם לא פסיכולוגית, זו הצצה נדירה למה שמתרחש אצל המטפל במהלך המפגשים ותהליך הטיפול בלקוח....מרתק. מאלף. פותח לי עולם שעד כה לא הייתי מספיק חשופה אליו. זה ממש עושה לי טוב.
ובאמצע כל זה יצאתי בשלישי בבוקר לנקות את השולחן בגינה (כי סוף סוף נעים מספיק בבוקר כדי לשבת שם עם כוס הקפה הראשונה) ופתאום היה כזה "טאק" ונתפס לי משהו מבפנים...בין הצלעות או...לא יודעת בדיוק מה. ומאז אני דואבת. בהתחלה כל דבר וכל תנוחה כאבו. כואב אפילו לנשום. עכשיו כבר יותר קל אבל בימים הראשונים....אוף! ולהתעטש זה בכלל עינוי. ודווקא תכננתי בשלישי ללכת לחדר כושר וכמובן זה ירד מהפרק. אוף.
אבל הנה אני יוצאת לי לפגוש את מ' השנייה (איך אבדיל ביניהן? אני אוהבת את הכינויים שפועה ממציאה לחברותיה...אנסה לעשות זאת גם אני עם חברותי וחברי במקום האותיות האלה שאני משתמשת בהן כל הזמן) והערב בתי תבוא עם בעלה והנכדים.....והשמש זורחת והציפורים מצייצות....
ועכשיו חשבתי שאולי בא לי להמציא כינויים גם לבתי ובני ובכלל....נראה. אחשוב על זה. שבת שלום 
פתאום חשבתי על זה: בעצם גם את מדווחת על דברים טובים שקרו לך. את לא הכרזת מראש שכך תעשי, אבל בפועל, זה מה שקורה :)
השבמחקשלומות לגב הדואב.
מאוד משמח לשמוע שהאימון שלך היה טוב - אני חושבת שעד עכשיו בעיקר אווררת כאן חששות, למרות שהיה ברור שאת מעולה. אני לא חושבת שזה ’חטא’ לסטות מהסאטיה, מה שעובד לכל אחד. ואשר לצד שמאל שנתפס, אוי. אני לא יכולה לתת עצות, שאת בטח מכירה היטב. מאחלת לך שיעבור ומהר.
השבמחקבתחילת הבלוג היו לי כמה אנשים שצויינו באותיות, אבל במרחק של זמן לא זכרתי למי התכוונתי.. לכן התחלתי להמציא כינויים שמסמלים את המהות של האנשים עבורי, או משהו שמתקשר לי אינטואטיבית אליהם, או שם שמצחיק אותי ומזכיר לי אותם....
השבמחקזה נשמע כמו שריר תפוס, אולי שריר בין צלעי, זה כואב אבל עובר די מהר בדך כלל.
תרגישי טוב
נכון מאד עדה יקרה, בלי הרבה הכרזות ובלי הרבה התלבטויות אני כותבת לא מעט על דברים טובים שקורים לי. באופן כללי אני מאד מודעת לטוב שבחיי וגם דואגת (יותר נכון טורחת) להדגיש אותו.
השבמחקוכן, כרגע הכל דואב - גם זרוע ימין - שתמיד יש לי בה נטייה לדלקת אבל היא היתה שנים Under control עם תרגילי ההתעמלות והפיסיותרפיה שאני מקפידה לעשות, והחורף הזה - אולי בגלל הסריגה - משהו "התקלקל" בה והיא כאובה כל הזמן. אז תודה על איחולי השלומות
אני חושבת שהעבודה העצמית שאני עושה בשנתיים האחרונות משחררת המון מנגנונים שיושבים אצלי חזק כל השנים, ואשר חלקם באים לידי ביטוי בעיקר כשאני מאמנת כי רובם עוסקים בציפיות שיש לי מעצמי, בסטנדרטים הגבוהים (יותר) שיש לי מעצמי (מאשר מאחרים), בחוסר הבטחון וכולי וכולי. לאחרונה כנראה שחידדתי לי יותר את הייעוד שלי: לעזור לאנשים, להקשיב להם, להיטיב עמם, להקל על הסבל שלהם - קטן כגדול - ושחררתי (במעט) את האחיזה שהיתה לי ב"מצליחה/נכשלת" ,"טובה/לא טובה", "עושה כמו שצריך" וכו. את צודקת שכמו שסאטיה מלמדת להרפות מהאחיזות הרגשיות, מותר גם להרפות מהאחיזה בסאטיה....ותודה על ההתייחסות לכאבי הגב/גוף ....גם זה יעבור :)
השבמחקתודה פועה (בהחלט מרגיש כמו שריר בין צלעי), הכאב התהומי עבר, אבל השאריות שלו טרם התפוגגו....גם זה יגיע. כרגע גם עם זרוע ימין (כתף, מרפק, מפרק יד - לא ברור בדיוק) שנדלקה לי, והגב התחתון (שמתעורר כשאני הרבה על הרגליים) אני כולי כאב (קל) אבל אפשר לחיות עם זה עד שיעבור.
השבמחקאני אוהבת את הכינויים שלך כי הם באמת חד חד ערכיים לגבי מי שאת מתכוונת אליהם. כך הגעתי לחכמוד ונשמותק, היחידים בינתיים שהמצאתי עבורם כינויים. נראה אם יעלה בידי להמציא כינויים גם לחברים/חברות...
אני מאחלת לך סוף שבוע חופשי מכאבים. מקווה שתנוחי והגב ירגע ויחזור לעצמו..
השבמחקזהו גם אני חשבתי כמו עדה שאת בעצם מדווחת על דברים טובים שקרו לך ולא מכריזה על זה וגם לא כל יום כי זה נראה לי די מטורף
השבמחקתרגישי טוב יקירתי,אתמול כאבה לי הברך בקושי עמדתי על הרגל אבל המחשבה על נסיעה לירושלים למשחק כדורגל גרמה לי לקחת 40 טיפות אופטלגין,לישון שעתיים ואז לקום כמו חדש ולנסוע וגם ניצחנו.
להמציא את עצמך כל פעם לפי המתאמן ופשוט לזרום איתו - לדעתי זהו אימון אמיתי שמביא את הכשרון שלך למפגש. הכלים שם. זמינים לפי הצורך. אבל ה"זרימה" מביאה את הגאונות הטבעית שלך.
השבמחקובתכלס - מבחן התוצאה...
כן, זה נכון. בזמן האחרון אני גם כותבת יותר....יש תקופות כאלה
השבמחקמדאיגה אותי הברך שלך.....
אז כיף שניצחתם אבל איך אתה עכשיו?
תודה רבה קורדליה יקרה. כבר יותר טוב, התעמלתי הבוקר ויש שיפור
השבמחקתודה אורון, זה נכון שאני בכל מקרה מביאה את עצמי לאימון וזה נכון שבכל מקרה כל מתאמן מושך ממני משהו אחר לפי הצרכים שלו (אגב אני מאמינה שכך גם כל ילד מושך מההורה שלו התנהגות שונה, לכן ילדים שגדלו יחד באותו בית לאו דווקא קיבלו את אותם הורים) אבל בכל זאת שיטת סאטיה מביאה איתה משהו נוסף, משהו מעבר, משהו שאצלי, לפחות, אימונים קודמים וגם טיפולים פסיכולוגים קודמים, לא הצליחו לגעת בו. אז אני לא זונחת את השיטה פתאום, אבל גם בתוך השיטה יש הרבה אונטולוגיה, הרבה התייחסות לשפה שבה משתמש המתאמן, הקידוד הפרטי שלו - אותו חשוב לי לשקף ולדייק עבורו וגם כך - לא רק דרך תחושות הגוף ונשימות - הוא מתקרב אל עצמו
השבמחקהכאב נעלם ולא חזר. תודה,|אלה כנראה כאבי של "גדילה" :-)
השבמחקחחחח הגיע הזמן שתגדל באמת טליק
השבמחקזה מקסים בעיניי שאת בקשר עם חברה מהתיכון.
השבמחקאני רק בת 25 ולא בקשר עם אף אחד מהתיכון. מעריכה אנשים שכן יודעים לשמור ולחדש קשרים
ברוכה הבאה שדה אדומה :)
השבמחקאני לא מאלה ששומרים על קשר עם המון אנשים אבל חברים טובים באמת לא פוגשים כל יום ואני כן מטפחת קשרים עם אנשים שיקרים לי מכל השנים ומכל התקופות. דווקא עם החברה הזאת הקשר אבד במהלך השנים וחודש מחדש בשנתיים האחרונות. גם בתי, בת 34 שלא ממש שמרה על קשר עם חברות מהתיכון, היום מוצאת את דרכה בחזרה לחלק מהן, כי כמו שאמרתי: חברים טובים לא פוגשים כל יום
תרגישי טוב!
השבמחקתודה רותי, יש שיפור ניכר, אבל משום מה גם הגב לא השתחרר לגמרי, וגם זרוע ימין ממש עושה לי בעיות. וממש לא בא לי ללכת לאורתופד! עושה באדיקות את התרגילים שלי
השבמחק