הוא קצת יותר גדול מחכמוד, היא קצת יותר קטנה מנשמותק. אמא שלהם עובדת במשרד ליחסי ציבור ובקושי נמצאת בבית. כלומר היא בקושי נמצאת עם הילדים. אבא שלהם עובד בעבודות מזדמנות בתחום המזון (מטבחים מוסדיים, מסעדות פועלים) ובעיקר כאלה שמתסתיימות בשלוש כדי שיוכל לשמור על הילדים אחר הצהריים. אני לא יודעת מה הוא עושה עם הילדים אחר הצהריים.
לפי מה שהאם עצמה העידה, היא אוהבת יותר את הבן, מרעיפה עליו חיבוקים ונשיקות בכל הזדמנות. והיא בטוחה שהבת מרגישה את זה. you think?
הבית שלנו ערוך לילדים. יש בו צעצועים, יש ספרים, ניתן לצפות בתכניות וסרטי ילדים בטלוויזיה. יש כלים מפלסטיק לאכול איתם (חלקם מעוטרים בדמויות מסרטים אהובים). לא חשבתי פעמיים כשהזמנו את החבר'ה לשעבר של העבודה של T לבראנץ' בשבת. עם הילדים.
רק הזוג הזה הביא את ילדיו. הם היחידים כנראה שילדיהם קטנים מספיק עדיין להגיע עם ההורים.
הם לא התייחסו לילדים שלהם בכלל. הילדים התרוצצו לבד, לקחו אוכל לבד (לפעמים ניסו - בעיקר הילדה - לקחת דברים שאסור לילדים בגילה כמו פיצוחים או זיתים עם גרעינים) - אף אחד לא השגיח.
הם נסעו באוטו הממונע של חכמוד ונשמותק כאילו במכוניות מתנגשות בלונה פארק. נכנסו באנשים, ערוגות, רשתות...וגם כמה פעמים הילדה כמעט נכנסה במנגל - שם עמדו T וכמה אחרים ועשו על האש.
אף אחד מן ההורים לא קם לעזור או להשגיח או התייחס בכלל או אמר להם משהו.
כשהם התנדנדו עצרתי את נשימתי - לא ידעתי מה יקרה קודם, שאחד מהם יפול וייפצע או יחטוף מכה בראש מהנדנדה - שני התסריטים היו אפשריים.
אני הייתי עסוקה בהגשה ואירוח וגם עדיין לא הרגשתי טוב. לא התכוונתי לקחת פיקוד על הילדים.
באיזשהו שלב שאלתי בחיוך אם הם מסתמכים על זה שיש לנו ביטוח צד ג'.
האם לא התבלבלה ואמרה בחיוך שיש להם ביטוח רפואי ועל כל שבר הם צפויים לקבל 5000 ש"ח.
חברתי כ' (אשתו של השותף שלנו) האיצה בי לשים להם תכנית בטלוויזיה.
עשיתי זאת, לא בלב שלם - כי כולנו ישבנו בחוץ בגינה ולא ממש בא לי שהם יהיו בסלון לבד. צדקתי.
במעט הזמן שאפשרתי להם להיות בסלון הם עשו הכל חוץ מלצפות בטלוויזיה. הם לחצו על כל הכפתורים של כל המכשירים וכל השלטים.
הם נשענו על הרשת של היציאה לגינה וכמעט קרעו אותה מהמקום. הם השאירו טביעות ידיהם על כל הזכוכיות כולל הטלוויזיה.
הילדה כאמור ניסתה לאכול מהפיצוחים שהיו (עד שהעפתי אותם משם ברגע האחרון) על שולחן הסלון.
כשהם התחילו להפיל את מסגרות התמונות של הנכדים וקישוטים נוספים שעומדים על המזנון, יצאתי אל ההורים ודרשתי שיוציאו את ילדיהם בחזרה לגינה.
בשלב הזה היא התחילה לדבר אל הילדים כמו שמעולם לא שמעתי אמא מדברת אל ילדיה. בשנאה, בארס, באלימות.
בסגנון של "אני אביא לך בומבה בראש". כולם ישבו מזועזעים.
פרט לדיבורים האלימים היא לא קמה וגם האב לא קם לטפל או להתייחס לילדיו.
כשהגדול היה זקוק לשירותים היה זה ע', השותף שלנו, שלקח אותו.
כשהם קמו ללכת הילדה רצתה להישאר. היא לא הסכימה ללכת בשום אופן. גם השכנוע הזה נעשה באופן אלים.
סבלתי מהילדים האלה אבל בעיקר ריחמתי עליהם, שהביאו אותם לעולם ושאין להורים בכלל חשק להיות איתם.
לדבר איתם, להקשיב להם, להשקיע בהם תשומת לב.
למותר לציין שלא נהנינו בבראנץ' הזה.
מעבר לסיוט הילדים (ועכשיו אני בטוחה שהנכדים שלי הם הכי מקסימים בעולם באובייקטיביות ושבתי וחתני הם ההורים הכי מושלמים בעולם), T עבד קשה מדי בשביל מצבו הגופני, הכין הרבה יותר מדי אוכל, כרגיל, וחלק מהאנשים בכלל לא הגיעו.
לא הרגשתי קשר לאנשים האלה, שעבדו עם T ו-ע' עד לפני שנתיים, כשהם סגרו סופית את עסק הקייטרינג.
הם ישבו וסיפרו סיפורים מצחיקים על תקופת העבודה שכבר דשו בהם למוות בכל המפגשים הקודמים.
הרגשתי ממילא לא טוב וכל העבודה של ההכנה והניקיון שאחרי כן התישו אותי.
זה היה אירוע מיותר לחלוטין. לא יקרה שוב. לא בהרכב הזה!
מטורף לגמרי,כאילו חיפשו ומצאו בייביסיטר לילדיהם,טוב ששמת לזה סוף וחבל שנחשפת להורות מהסוג המגעיל ביותר עלי אדמות,כבר אמרתי,יש אנשים שהיו צריכים להוציא רשיון להורות ואם הייתה כזאת אולי לא היו להם ילדים
השבמחקאם זה מה שקורה ליד אנשים, אני לא רוצה אפילו לדמיין מה קורה כשהם לבד בבית
השבמחקנשמע מזעזע לחלוטין.
השבמחקאני מרחמת מאד על הילדים האלה ועל הסביבה שלהם שתצטרך לשלם את מחיר חוסר היחס ההורי בשלבים מאוחרים יותר בחייהם.
התשובה שלה בנוגע לביטוח והתשלום על שבר מחרידה. זה נשמע כאילו היא מייחלת לזה במידה מסויימת.
משום מה חשבתי שהאמא עוברת אצלך אימון (התיאור שלך מעיד כמה היא זקוקה לכך), עד שהבנתי שיש כאן טוויסט אחר. מצב קשה, בעיקר משום שהיה רע ואפילו לא לתפארת: אתם סבלתם, ההורים של הילדים האלה סבלו (ועם כל כמה שאני כועסת על התנהגות כמו שלהם ודאי גם הם נושאים צלבים משלהם על גבם), ובעיקר כמובן, רחמי על הילדים, שהתנהגותם מעידה מפורשות על חוסר אדיר באהבה ובהורות.
השבמחקיש לי חבר טוב שאשתו מדברת ככה לילדים שלהם
השבמחקלא כל הזמן אבל רוב הזמן
אני הייתי מזועזעת כששמעתי את זה במו אוזני
זו צורה מעליבה ומשפילה לדבר ככה למישהו בכלל, לא כל שכן ילד (ובטח לא ילד שלך)
הבן הגדול התחיל להחזיר לה באותו המטבע, ואני לגמרי מבינה אותו, האבא שלו לא עושה שום דבר כדי להגן עליו, והילד לא מוכן שהמצב הזה ימשיך
אלימות זה דבר נוראי, מילולית פיזית, זה באותה מידה
וזה הורס ילדים כשמדברים אליהם בצורה כזאת
וזה עלול להפוך אותם גם לאנשים כאלה, אלימים
מתעב אנשים שמגיעים אלי הביתה - ונותנים לילדים שלהם להשתולל, כאילו זו לא בעיה שלהם. לשמחתי זה לא קרה הרבה. ואם קורה - אין לנו בעיה לגעור בילדים האלה ואפילו לצעוק עליהם. בעוונותי, לא מעניינות אותי מערכות היחסים בתוך המשפחות האלה. כמויות האהבה או השִטנה המצויות בהן - זו בעיה שלהן. כן אכפת לי מהזלזול שמפגינים ההורים הללו ברכוש שלי ובשלוות הנפש שלי. הורים שחושבים שהילדים שלהם הם בעיה של המארחים ולא בעיה שלהם - הם אנשים בזויים.
השבמחקוכן, צריך להיות יותר סלקטיביים. צריך לשהות רק בחברת אנשים שנעים בחברתם. ואם לא מעניין, אם לא מהנה - צריך לחתוך את מערכות היחסים.
וכן, צריך להתחשב בעצמנו. חולים, לא מרגישים טוב, הכתף כואבת, מצוננים? - צריך לנוח. אפשר לדחות אירועים שכאלה לזמנים מתאימים יותר.
לא ממש יכולתי לשים לזה סוף, פשוט שמתי כמה גבולות שיכולתי, וגם זה לא מספיק בעיני. אם הייתי מרגישה חופשיה הייתי אומרת להם ישירות וכבר בהתחלה - או שתטפלו/תרסנו את הילדים או שתלכו הביתה. אבל....קודם כל הם לא חברים שלי, הם לא היו האורחים שלי - הוא עובד לשעבר של T - ובכלל החינוך שלי לא איפשר לי לעשות כלום ליד אנשים אחרים וליד T. חבל לי על הילדים האלה, חבל לי על הסביבה שסובלת ותסבול עוד יותר מהילדים האלה ככל שיגדלו, מבינה שיש הרבה משפחות כאלה ואנחנו רואים את התוצאות של זה כל יום במרחב הציבורי.
השבמחקגם אני לא
השבמחקאני ממש מזועזעת, וכמו שכתבתי לטליק למעלה - יש כנראה לא מעט כאלה, ואת התוצאות ההרסניות אנחנו רואים כל יום בכבישים, בתור בסופר, בכל המרחב הציבורי
השבמחקאני זוכרת שסיפרת על האמא הזאת ועל חוסר הפעולה של האבא בנידון. ללא ספק ניתן לראות כיצד נזרעים הזרעים בילדים האלה לחוסר משמעת, חוסר אהבה, חוסר גבולות ואלימות עתידית.
השבמחקוואו, לא, אני לא כותבת על מתאמנים שלי. בכלל אני שמתי לב שאני ממעטת לכתוב על אנשים אחרים. בעיקר אני משתדלת לכתוב עלי ועל התגובות שלי לאנשים ולמצבים. משהו שלמדתי דרך האימון. אבל נשארתי די מזועזעת מהחווייה הזאת, שאני באמת לא נחשפת אליה בדרך כלל. אין לי חברים כאלה - הוא עובד לשעבר של בעלי ואין לי איתו כל קשר - לא מכירה את זה כל כך בסביבה המיידית שלי (למרות שיש כמה בני דודים שהייתי שולחת להדרכת הורים...)
השבמחקללא ספק האנשים האלה חיים בחוסר מודעות מוחלט. מישהו צריך לנער אותם לפני שיהיה מאוחר. לא נראה לי שיש מישהו כזה. לבי לבי על הילדים
נכון שהאינסטינקט הראשון הוא להוציא את הכעס על הילדים. ובאמת אמרתי להם לא כאשר הם עשו דברים שהזיקו לרכוש שלי. אמרתי לא לילדה כשעמדה להכניס אגוז לפה. אבל לא הייתי באמת פנויה להשגיח עליהם, ומי שהיה אמור לעשות זאת לא עשו זאת, הם המבוגרים האחראיים ועליהם יצא קצפי. ילדים הם ילדים (בת שלוש ובן 6) - עם כל הכבוד הם לא אחראיים על מעשייהם, וזקוקים ליד המכוונת של הוריהם. האנשים האלה הם לא חברים שלי, הוא עובד לשעבר של בעלי וכמובן שאין סיכוי שנזמין אותם שוב לכאן. לגבי ההתחשבות במצבנו הבריאותי - T באמת לא יודע לעשות זאת לגבי עצמו, ואני בשלבי למידה לעשות זאת לגבי עצמי.
השבמחקלא קטע של אינסטינקט ראשון ושל כעס על הילדים. מי שיוצר את הנזקים בפועל - אלו הילדים. לכן צריך, קודם כל, לעצור את תהליך ההרס. ואם צועקים על הילדים - לא רק שעוצרים את ההרס אלא גם מסבים בכך את תשומת לב ההורים. הם מרגישים פחות בנוח כשממש צועקים על הילדים שלהם (ולא רק אומרים להם בנימוס "לא!").
השבמחקזה נכון, שעיקר הכעס מופנה כלפי ההורים - ובצדק.
ובדרך כלל הבעיה נעוצה בחינוך שההורים מעניקים - או שלא מעניקים - לילדיהם.
אבל זה לא, שהילדים הללו חפים מכל אשמה. גם לילדים עצמם יש אופי משלהם. כי יש גם ילדים טובים ומנומסים ורגועים. בחיי! במו עיניי ראיתי.
ברור לגמרי, וגם נדמה לי שציינת פעם כשהעלית משהו של מאמנת מקבילה שעברה אצלך קלירווי לקראת מעבר דירה שזה באישור שלה. ומאוד מבינה גם את ההתמקדות בעצמך ומה שקורה לך בתגובה לנסיבות. גם אם אי אפשר בלי להזכיר אחרים בכלל, זה באמת בלוג-יומני, בניגוד לסוגות ספרותיות אחרות.
השבמחקעם "חינוך" כזה רווי אלימות והזנחה לא אתפלא אם הילדים יגדלו להיות פושעים.
השבמחקאיפה סופר נני כשצריכים אותה?
השבמחקאני גם זוכרת שפעם אחת נסעתי איתם (אני והבת הגדולה שלהם קרובות בגיל, והיינו מבלות המון יחד), ושני הבנים התפרעו ברכב. האמא עצרה את הרכב באמצע כביש מהיר הורידה אותם מהאוטו ונסעה (אחר כך היא חזרה לקחת אותם אבל היית צריכה לראות את ההבעה שהייתה על הפנים של הילדים כשהיא הורידה אותם בכביש והתחילה לנסוע)
השבמחקהיום כאשר הילדים האלה גדולים, ההורים גרושים, כל ילד חי את החיים שלו לבד, אף אחד מהם לא ממש מוצא את עצמו. אין להם אפילו בית לחזור אליו לארוחת שישי. בחגים הם לבד או מצטרפים לחברים.
זהו שאני לא יודעת אם האמא שלהם באמת לא אוהבת את הילדים או שכן
השבמחקזאת אומרת, לא נראה לי הגיוני שהיא לא אוהבת את הילדים שלה
פשוט ההתנהגות שלה, מאוד אלימה
וזה שיש רק צד אחד ששם גבולות (האבא) אבל היא לא משתפת פעולה עם זה ועושה מה שבא לה, גורם לילדים גם להתנהג ככה
הילדים מקסימים, הם משוועים לתשומת לב - חיובית
אגב, כתבת בפוסט על הקטע שיש הורים שנותנים לילדים שלהם לעשות מה שבא להם כאשר הם מתארחים אצל אחרים.
כשהייתי ילדה בת דודה של אמא שלי הייתה באה אלינו המון עם הילדים שלה, שהם דיי קרובים לגילאים שלי של אחי ושל אחותי. והבן הצעיר שלהם היה עושה אצלינו בלאגן בבית והיא פשוט הייתה יושבת עם ההורים שלי בסלון ולא עושה כלום בקשר לזה
עד שקרה מקרה מסויים שבו אמא שלי החליטה לא עוד, וניתקה איתם את הקשר, כי הבית שלנו היה הופך לכאוס של דברים שבורים אחרי ביקור שלהם
אגב,
השבמחקהחוסר פעולה של האבא בנידון זה הדבר הכי גרוע שיש
לפעמים אני לא מבינה איך הוא לא רואה שהילדים שלו סובלים
אני לא חושבת ששום דבר שהוא יקנה להם (והוא בהחלט מנסה לפצות על זה בלקנות להם כמעט כל דבר שהם רוצים) יפצה על ההתנהגות של האמא שלהם, ועל מה שזה עושה לנפש שלהם, ואיך זה מעצב אותם כבני אדם
זה נשמע מעצבן ומתסכל נורא, ובעיקר, כמובן, עצוב. מקווה שהתאוששת. חיבוק.
השבמחקאני מרחמת על ילדים כאלה...
השבמחקלילדים יש אופי, כמובן, אבל מגיל 0 הם מקבלים את התגובות של ההורים, את טון הקול של ההורים, המלים שההורים משתמשים, ההנחיות או חוסר ההנחיה של ההורים. בגיל כזה כל דבר שילד עושה זה באחריות הוריו. הם חייבים הדרכה ומשמעת בצד אהבה ותשומת לב, ואם הם לא מקבלים זאת, "בדיקת הגבולות" הטבעית של ילדים הופכת לשבירת כל גבול. הם לא אשמים, ממש לא. אם הוא אצלי לבד בלי ההורים אז כמובן שאפנה ישירות אליו בבהירות ובתקיפות ואמנע ממנו אפילו בכוח, לפגוע או לעשות נזק אצלי בבית. אם הוריו שם - במיוחד אם אני עסוקה מאד בדברים אחרים - אני לא לוקחת על עצמי את התפקיד הזה
השבמחקאני משתגעת כשאני רואה דברים כאלה וכמובן גם נוטה לקחת אחריות על ילדים לא לי. זה מטריף את הדעת. אני יכולה להבין עייפות חומר אצל הורים אבל אדישות מוחלטת לסביבה והתעלמות +כעס כלפי הילדים זה מכה.
השבמחקלכל ילד יש נקודות בהן הוא מעצבן אבל במקרים כאלה הורה צריך לקחת אחריות, לבדוק מה הוא יכול לעזור כדי להקל על הילד ועל הסביבה ובמקרים קיצוניים לחתוך מוקדם.
אולי פושעים ואולי סתם אנשים גסי רוח לא מחונכים....מרגישים מקופחים כל הזמן, צמאים לתשומת לב - גם שלילית - העיקר תשומת לב. עצוב.
השבמחקלגמרי. אבל את סופר נני צריך להזמין הביתה. וסופר נני מלמדת את ההורים כיצד להיות הורים. הילדים לומדים רק מההורים.
השבמחקאגב אני מכירה משפחה שלקחה אימון בסגנון סופר נני - היא עשתה פלאות בבית, ממש שינוי של 180 מעלות. והזמן עבר....וההורים הפסיקו להקפיד על ההנחיות, והמצב די חזר לקדמותו. אין מה לעשות, הילדים מגיבים להורים. זה מתחיל ונגמר בהורים.
התאוששנו, בוודאי. עצוב לי על הילדים האלה. זה היה מתסכל כי זה הרס את האווירה שגם ככה לא היתה מזהירה.
השבמחקלגמרי. מה הם אשמים הילדים האלה? שהם נולדו להורים האלה?
השבמחקאם היה לי כוח ואפשרות הייתי מפעילה את הילדים האלה, מנתבת את האנרגיות שלהם לדברים מענינים. אבל הייתי המארחת והייתי עסוקה והאמת שלא בא לי בכלל על האירוח הזה גם ככה. ההורים האלה פשוט לא בא להם על הילדים. ממש ככה. אני יודעת שהאבא איתם כל יום אחרי הצהריים אז אולי בסופשבוע אין לו כוח והוא משחרר. האמא בכלל לא שם בשבילם באמצע השבוע, אז היית מצפה שבסופי שבוע היא תנצל את ההזדמנות ליהנות איתם קצת, להשקיע בהם קצת...אבל היא סחוטה מהעבודה וגם לה לא בא. בקיצור- בשביל מה הבאתם ילדים לעולם? הם סתם טירחה עבורכם. בכלל לא היה אכפת להם שהילדים מזיקים ומפריעים. הם התעלמו לחלוטין עד שהתחלנו לקטר ואז התחילו הקללות...נורא!
השבמחקלפני שנכנסתי לתהליך האימוני הזה, נדמה לי שכתבתי אחרת. יכולתי לכתוב על מישהו אחר - לא רק בהקשר שלי, אלא בעין ביקורתית ושיפוטית, בדומה למה שכתבתי כאן על ההורים והילדים האלה. בתהליך הזה שעברתי, נהייתי מודעת יותר לעניין הזה של השיפוטיות והביקורתיות, זה לא שזה עבר לי, אני פשוט יותר מודעת ויותר מקפידה על ניקיון בחשיבה שלי ובכתיבה שלי. ברור שאם הייתי כותבת סיפור, הייתי כותבת על דמויות אחרות....אבל כמו שאמרת, זה סוג של יומן. רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה.......כדבריה של רחל המשוררת
השבמחקלא יודעת מהי אהבה בהקשר כזה. המורה שלי תמיד מתקוממת על המצב ש"היד שמכה היא גם היד שמלטפת". יש בזה משהו. אנשים חושבים שהילדים הם "שלהם", לעשות בהם ולהתייחס אליהם איך שמתחשק, להוציא עליהם את הכעס והתסכולים. זה כל כך לא מוסרי....
השבמחקיש כל כך הרבה אחריות בלהיות הורה. ונכון אנחנו נופלים וטועים ומזיקים לפעמים, אבל בדרך כלל לא בכוונה, וכל עוד יש רצון אמיתי וכוונה ומודעות - ואהבה - זה לא אמור להיות ככה. והנה בעייה: למה אנחנו צריכים לנתק קשר אם אדם שלא מרסן את ילדיו אצלך בבית? למה אי אפשר להגיד לו ישירות שזה התפקיד שלו ובבקשה שיעשה משהו? אני מתחבטת עם העניין הזה
את צודקת בעניין האבא. זה כמו כשיש אלימות או פגיעה מינית מצד האב, והאם לא עושה כלום כדי לא לאבד או להרגיז את האב. אותו הדבר. הצד הפאסיבי אשם באותה מידה.
השבמחקזו ממש אלימות, להוריד ילדים מהרכב ולנסוע. הם לא ידעו שהיא תחזור. זו ממש נטישה. זה מראה שאין לה מושג בכלל אין להתנהג עם הילדים האלה.
השבמחקזו בעיה בכל מקום שבו יש אלימות
השבמחקלא משנה אם זה מהצד של האבא או מהצד של האמא
והחלק הכי נוראי זה שהצד השני, הלא אלים, לא עושה שום דבר ומאפשר לזה לקרות למרות שהוא יודע כמה נזק זה עושה, וכמה זה לא נכון ושהילדים בעצם סובלים
אני חושבת שלנתק קשר זה הפתרון ה"קל"
ככה את לא צריכה להתמודד עם זה יותר
או להתמודד עם להגיד לבן אדם משהו שסביר להניח שהוא יודע אבל לא רוצה לשמוע
או לדבר עם בן אדם שלא רוצה לשנות את התנהגותו רק בגלל שאת חושבת שהוא מתנהג לא נכון עם הילדים שלו
אה כן יש קטע כזה שאנשים לא אוהבים שיגידו להם איך להתנהג עם הילדים שלהם, למרות שלפעמים את יכולה להגיד משהו ואת אפילו תהיי צודקת בדיעה שלך ובכוונות שלך
אבל הם פשוט לא רוצים לשמוע את זה
אלה באמת ילדים, שהיום בתור אנשים מבוגרים אין להם ממש בית לחזור אליו
השבמחקואחרי שהסבא והסבתא נפטרו הקשר המשפחתי שם הפך להיות משהו דיי רופף
אין באמת מי שישמור על קשר, הכל שם ארעי וקורה בהתאם לנסיבות של דברים שקורים כאן ועכשיו
זה דיי עצוב כשמסתכלים על זה מהצד
האמא, שהיא בת דודה של אמא שלי, היא בן אדם שונה לגמרי
היא עשתה סוג של שינוי בחיים שלה, מבן אדם שלא יודע מה הוא רוצה, וכל הזמן עסוק בלחפש את עצמו, היא מצאה משהו שמתאים לה, אבל דיי חריג בעיני רוב הסביבה
היום היא נותנת מעצמה לאחרים (מלווה אנשים שיומם קרב ובא ועוזרת להם להתמודד עם המוות שמתקרב)
ועושה דברים שבחיים לא הייתי חושבת שתעשה כי היא הייתה כל כך, אחרת כשהייתי ילדה
אבל הנזק לילדים כבר נעשה
מה שיש עכשיו לא מכפר על ימים שהילדים האלה הושארו לבד
אני זוכרת שהייתי הולכת אליהם בחופשים, הייתי בכיתה ד או ה, והשאירו אותנו (אני והילדים שלהם שהגדולה הייתה בת 9 והקטן בן 3) לבד בבית שעות על גבי שעות בלי אוכל ובלי כלום והיינו אמורים להסתדר לבד
זה גם לא להיט לראות את זה מהצד
השבמחקולדעת שאם הבן אדם היה עושה משהו בעניין
החיים של הילדים שלו היו יכולים להיות אחרים לגמרי
הם היו מקבלים איכות חיים טובה יותר, שקט נפשי, בטחון עצמי גבוה יותר
לפני כמה ימים אשתו העלתה תמונה בפייסבוק שלה של תינוק בן 8 חודשים ששוקל 21 קילו והיא כתבה מעל זה "זה לא אמיתי"
יש לה ילדה בת 10 ששוקלת 70 קילו - זה משקל של בן אדם מבוגר, זה אמיתי?
זה מרגיש לי כאילו היא לא רואה (או מסרבת לראות) מה קורה לה בבית
נכון מאד לגבי הפיסקה הראשונה. היכן שיש אלימות, מילולית או נפשית או פיסית - מי שאלים ומי שמאפשר את האלימות שניהם אחראיים. הילדים באחריותם והם הסובלים ועליהם מוטלת האחריות לעצור את זה.
השבמחקלנתק קשר זה באמת הכי קל. גם בשבילי. פשוט הבעתי תסכול מזה. ברור שאינני יכולה לומר לאנשים אחרים איך להתנהל, עם עצמם או עם הילדים שלהם. הדבר היחיד שאני כן יכולה - וצריכה - לעשות הוא לשמור על המרחב שלי. הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם כל עוד זה לא פוגע בי באיזושהי צורה. רוצה להגיע למצב שבו אוכל לומר ביושר ובישירות ובלי כעס לזוג כזה: אני מבקשת שתטפלו בילדים שלכם כדי שלא יפריעו לי, לאורחים שלי, שלא יזיקו לרכוש שלי ושלא יסכנו את עצמם בבית שלי, או שתקחו אותם ותלכו. אני רק שומרת על עצמי כאן, לא מנהלת להם את החיים שלהם.
אני מבינה שהשינוי שבת דודתה של אמך עשתה, נעשה בשלב מאוחר בחיים. כשהילדים שלה גדלו וכבר לא ניתן היה לתקן את הנזק שנגרם להם. ואף מעבר לכך - היא מצאה את עצמה בסיוע לאחרים, אבל לא עשתה לביתה. יש הרבה אנשים שמצליחים לתרום ולעשות ולתת ולחמול - לאנשים זרים, ואין להם משום מה את היכולת או את הרצון לעשות את זה לילדים שלהם ולבני זוגם.
השבמחקאני זוכרת שכתבת על זה בכאב רב כמישהי שצופה מן הצד ואין לה יכולת לעזור או לשנות משהו. זה מאד מתסכל. נדמה לי שבהתכתבות ביננו אז בתגובות אמרתי לך שיש חובת דיווח - אם נראה לך שהילדים חווים התעללות כלשהי, לא רק שמותר לך אלא גם מחובתך לדווח על האמא הזאת, ועל חוסר המעש של האבא. השאלה אם זה באמת נחשב להתעללות בעיני הרשויות....ההתנהלות שלה מול הילדים
השבמחקאת ממש לא היית אמורה להיות זו שמפעילה את הילדים. כבר היה עדיף שהיו לוקחים בייביסיטר שיהיה איתם ויהיה מכוון להם במקום לקחת אותם למקום שלא מתאים להם ולתת להם להתייבש. וכן זה דוגמא קיצונית של קונפליקט עבודה ומשפחה אבל גם מעבר לזה. הורה שיותר מכוון לילדיו היה דואג להביא להם משחקים כדי שלא ישתעממו, היה עושה איתם תיאום ציפיות ואולי היה נשאר לפחות זמן אם היה רואה שזה לא עובד.
השבמחקברור שלא הייתי אמורה להפעיל את הילדים. ודווקא היו כאן משחקים בחוץ ובפנים שעמדו לרשותם, בזכות זה שיש בבית הזה נכדים. הם לא השתעממו, הם פשוט התפרעו ללא רסן. בכלל לא נכנסתי בפוסט לפרטים כגון: הילדה השתלטה חלק גדול מהזמן על המכונית של חכמוד ונשמותק (לא סיפרתי איך היא השתוללה איתה ודרסה תיקים של אנשים, חפצים, ערוגות, וכמעט נכנסה בגריל והעיפה גחלים על עצמה), וכאשר אחיה הגדול ניסה לנסוע במכונית היא צרחה שזה לא פייר וגם היא רוצה ובכתה ודרשה ממני שאקים אותו. זה היה מזעזע עבורי החוייה הזאת. ברור לי שההורים האלה לא חשבו על הילדים ועל טובתם. הם היו עייפים ושבוזים מהחיים שלהם, מהעבודה שלהם, לא יודעת ממה - והילדים פשוט לא עניינו אותם
השבמחקאני כל כך מזדהה איתך. אני שונאת לארח. זו כל כך הרבה טרחה בשביל כלום ואף אחד לא באמת מעריך, זו עבודה שנחשבת כמובן מאליו. עם הבישול אני עוד מסתדרת אבל כל הלנקות לפני - לנקות אחרי, מרגיז ומתיש אותי.
השבמחקאני מתארת לעצמי שכשהילדים יהיו גדולים ויהיו להם משפחות, ארגיש יותר בנוח עם המטלה הזו אבל בינתיים אני משתמשת בכל תירוץ אפשרי כדי להתחמק.
לגבי הילדים הקטנים והבלתי מחונכים, לאחרונה אני מוצאת עת עצמי מגלה יותר אמפטיה כלפי אמהות שמתעבות את מלאכת ההורות. הרי מופעל עלינו לחץ עוצמתי להביא ילדים לעולם וכתוצאה מזה, הרבה יותר מדי נשים, מוצאות את עצמן אמהות, הרבה לפני שהן בעצמן מוכנות לכך או רווצות את זה. זה לא רק התפקיד הרי, אלא שינוי מהותי בכל אספק של החיים. לכן, אני יכולה לרחם גם עליה, לא רק על הילדים. עדיף כמובן שהיא תקבל טיפול ולא תקלקל גם הדור הבא.
אוי ואבוי, זה ממש סיוט. איזו חוצפה של אנשים, איזה ילדים מסכנים, ומסכנה את שנאלצת להתמודד עם זה כמארחת. קראתי גם את הפוסט הבא, ברור שלהזמין רק אנשים שאוהבים, ברור שלא לשמור על קשר עם אנשים שלא טוב לך איתם או שסתם לא מעניינים אותך. אני דוגלת בכך כבר הרבה שנים (טוב, אני טיפוס א-חברתי מובהק), אבל באמת, כאילו - מאיפה בכלל בא הרעיון לשמור על קשר עם אנשים שלא מעניינים אותך שלא לומר אפילו מעצבנים אותך?? מילא הם היו משפחה (למרות שאני בעד לנתק קשר גם עם בני משפחה שהם שליליים), אבל חברים ועוד כאלה מהעבודה לשעבר? ייאלה, למחוק אותם.
השבמחקזהו שאני לא יודעת אם זה באמת נחשב להתעללות בעיני הרשויות
השבמחקיש ילדים במצבים הרבה יותר גרועים
פה יש להם אמא ואבא שדואגים להם (טוב לפחות בדברים מסויימים)
אבל זה באמת לא פשוט העניין הזה
החוסר מעש שלו הכי מפריע לי
הוא חבר טוב שלי, אני מכירה אותו בתור בן אדם אכפתי ועוזר
זו לא חוכמה לעזור לאחרים אבל לא לעזור לילדים שלך...
אני תוהה איך הוא מצליח לישון טוב עם זה בלילה
אני לא שונאת בכלל לארח, ובזכות הפרטנר הנהדר שלי - הוא עושה את רוב הבישול, התפקיד שלי כולל הכנות וסידור, עזרה במטבח, ניקיונות וכלים - עם הרוב אני מסתדרת יופי. ונראה לי שכן מעריכים - מאד אוהבים לבוא אלינו, זה בטוח. ומה שאת אומרת לגבי אמהות הוא קצת בעייתי. מתעבות את מלאכת ההורות, נשים שמוצאות את עצמן אמהות....מה זה? אין בחירה? אין רצון? ככה בנקישת אצבע העברת את האחריות מהן החוצה? מדובר בבני אדם קטנים שתלויים בנו במאת האחוזים, שכל פרצוף חמוץ או טון כועס (או מזלזל) שלנו חורץ בהם שריטה עמוקה, שההתנהלות שלנו היא בעצם המודל שלהם - יש בי המון חמלה והבנה כלפי הורים ואמהות בפרט שהעומס עליהם והדרישות מהם עצומים ולעיתים בלתי אפשריים, אבל אם הבאת ילדים בחרת לעשות זאת, וזאת האחריות מספר אחת שלך. להתייחס אליהם, לאהוב אותם, להקשיב להם, לשים להם גבולות ברורים, למלא את חייהם בתוכן....כי על המוצר הזה אין החזרות. זו התחייבות בלתי חוזרת.
השבמחקאלה אנשים שהיו חלק מהחיים של בעלי במשך הרבה שנים, היו עובדים שלו, מנהלים בעסק שלו, היה להם הוואי מסוים בעבודה ואני מבינה את הרצון שלו לשמור איתם על קשר. אני גם מבינה את הצורך להזמין את כל המנהלים, ולא לברור רק את אלה שבאמת בא לו עליהם. אבל עכשיו שכבר שנתיים הם לא עובדים יותר יחד, נראה שפרט לעבודה שהיתה, עם רובם אין שום שפה משותפת, והחוויה הזאת עם הילדים האלה הפכה את האירוח לסיוט. אז לא עוד. מחקנו. הלאה. וגם אני כמוך נמנעת מלהזמין בני משפחה שלא טוב לי איתם, ומצמצמת את המפגשים איתם למינימום ההכרחי.
השבמחקכן זו הגישה המקובלת - אם "בחרת" להביא ילדים, זאת האחריות הבלעדית שלך. אבל זו גישה בעייתית ואני מבקשת לערער עליה רגע. הרי להביא ילדים זו אקסיומה בחברה שלנו. זו חובה ממדרגה ראשונה ומוכיחות זאת נשים שעוברות 7 מדורי גהנום של הפריות וטיפולים ונשים שהולכות לבנק הזרע, כדי חס וחלילה לא לסיים נטולות ילדים. הן בוודאי שלא יתעבו את התפקיד, הרי הן סבלו בשבילו אבל הן מוכיחות שזו חובה מהמעלה הכי גבוהה ולכן גם מוכיחות שאין באמת "בחירה" בתחום הזה כי אישה לא יכולה פשוט לבחור להביא ילדים או לא, מפני שהמחיר על אי הבאת ילדים הוא גבוה מאד וקשה לאין נשוא. מחיר נדנוד בלתי פוסק, הטלת ספק בעצם נשיותה ואנושיותה, החרמות ונידויים.
השבמחקהעונש אינו חוקי אבל הוא חברתי, הוא קיים והוא קשה ללא נשוא.
מעטות הנשים שעומדות בו (וגם הגברים)
אגב - לא על עצמי אני מספרת. אוהבת את ילדי אהבה עזה רוב הזמן, נהנית מהתפקיד רוב הזמן וממלאת אותו בהצלחה.
לרגע לא חשבתי שמדובר בך, ליבי יקרה. ואני גם מסכימה איתך שזו הגישה המקובלת, ושיש הרבה לחץ (כאן בארץ, ממש לא בחו"ל) להביא ילדים לעולם. ויש בי הרבה חמלה ואמפתיה לאותן נשים שמביאות ילדים (גם מלחץ וגם כי באמת חשבו שהן רוצות את זה) ומגלות שזה ממש לא בשבילן. אבל מה לעשות, הילד כבר נולד - והוא בעיני העדיפות העליונה. ואם אינך מסוגלת לתת לו את מה שהוא זקוק - אהבה, חום, תשומת לב, חינוך, נוכחות, דוגמא אישית.....לפחות היי אחראית ודאגי לכך שיהיה מי שכן יעשה זאת בשבילו - אם זה קרוב משפחה או מטפל בתשלום אבל לא סתם בייבי סיטר אלא מישהו שיש לו לתת את מה שהילד צריך. אין עוול גדול יותר מלגדל ילד שמרגיש שהוא לא אהוב, לא רצוי, מפריע או מיותר. ואין נזק גדול יותר מזה לעולם שלנו שגם ככה רווי בכאב פחד ושנאה.
השבמחקכל זה נכון וטוב ויפה בתאוריה.אם את לא יכולה, תדאגי שיהיה משהו אחר שיוכל. בפועל, כל אמא בטוחה שהיא נותנת לילד שלה את המיטב אלא שהיא רק בנאדם והיא נשברת לפעמים. נגמר לה הכח. העומס גובר. הצרכים שלה לא מסופקים ואין לה מאיפה לתת. היא מתפרצת. מה שרואים משם לא רואים מכאן.
השבמחקבשם האידאל - הילד בעדיפות העליונה, נעשים פשעים חמורים גם כלפי ההורים וגם כלפי הילד. הרף עלה. והשחיקה של האמהות העובדות היא בלתי נסבלת.
אני לגמרי איתך, ליבי. אמהות עמוסות, לחוצות, מתפרצות, גם אני הייתי שם. כולנו "שורטים" את הילדים שלנו ברמה כזו או אחרת, אנחנו רק בני אדם, אין מנוס מזה. הילדים שלי בהפרש שנה ושמונה חודשים, זה כמעט כמו תאומים. היו כמה שנים לא נורמליות מרוב שהיו קשות. חוויתי משברים מאד קשים, מהצורך הזה לעשות ולהיות גם וגם וגם.....ובכל זאת הילדים היו במקום הראשון. בשעות המעטות שהייתי איתם (הם היו בגן/מעון עד ארבע והלכו לישון בסביבות שבע-שמונה בערב) הייתי רק איתם. כל שאר הפעילויות - אם זה עבודה או בית או טיפוח עצמי - נדחו לשעות שאחרי שהם ישנו והיו שנים שהיו דברים שהזנחתי, כמו טיפוח עצמי או ניקיון הבית. סדר העדיפות שלי היה ברור.
השבמחקואני בטוחה שאת עדיין עומדת אחרי סדר העדיפויות הזה אבל אולי את יכולה לרגע למנות את המחירים ששילמת? יכול להיות שהיתה לך עזרה, אבל האם הדברים האחרים שנדחקו לתחתית סדר העדיפויות, כמו התחושת הרווחה שלך או הבריאות שלך, עדיין נחשבים עד כדי כך פחות בעיניך?
השבמחקהשאלה היא לא אישית עליך כמובן אלא עלינו כחברה ועל המחירים שהאמהות משלמות תמורת המרדף הלאומי אחר הפער הדמוגרפי שבא יחד עם הצורך הפרטי שלנו לממש את עצמנו בתחום מקצועי כלשהו.
מחירים כבדים מאד, ליבי יקרה. לא היתה לי עזרה בשלבים ההם, אמי עבדה וחמותי היתה מבוגרת מדי וגם לא העזתי לבקש, כסף לא היה בימים ההם ובעלי עבד מסביב לשעון אז גם הוא לא היה חלק ממשי ביום יום, וגם אני עבדתי - לא תמיד במשרה מלאה אבל מקצוע המחשבים שואב אותך גם כשאתה במשרה חלקית.כן, שילמתי מחירים נפשיים כבדים, אבל אני הייתי המבוגרת ואני הייתי האחראית. הילדים בשלב הזה הם חסרי אונים, תלויים בנו לחלוטין - לא רק פיסית אלא ובעיקר רגשית ונפשית. השקעתי בהם ושמחתי בהם, אהבתי אותם והם ידעו זאת. כשגדלו קצת ונהיו עצמאיים יותר התחלתי לאט לאט לעשות גם לעצמי, בהדרגה. ואני בטוחה שזה היה שווה את זה.
השבמחקגם אני מאמינה שזה היה שווה הזה
השבמחקאני זוכרת את הנשים שפחות פריווילגיות. שאין להן את תחושת ההגשמה דרך הילדים. הילדים סובלים ללא ספק אבל גם הן סובלות.
ועל האבות בכלל לא דיברנו....
אוי - גועל נפש של הורים, אין מילה אחרת.
השבמחקאם אישה רחבת לב ופוזיטיבית כמוך לא יכלה לסבול אותם כנראה שמצבם אבוד.
באמת התגובה שלי זעזעה אותי לא פחות מההתנהלות שלהם
השבמחקהתאמנתי על זה אתמול
אולי אעלה את זה כאן...
גרמת לי עכשיו להרגיש אמא טובה ממש (:
השבמחקברור לי שאת אמא נהדרת, וגם ברור לי שהזוג הזה הם בסך הכל יוצאי דופן בהקצנה שלהם מול הילדים אבל הרבה מאד הורים צעירים היום לא באמת יודעים איך להתמודד עם הילדים שלהם. לא יודעת למה אבל זה די מאפיין את הדור שלכם (וממש לא אותך, לפי מה שהספקתי להכיר אותך וגם לא מאפיין את בתי וחתני) שרבים מהם גם מאד עסוקים ועובדים בטירוף בקושי מצליחים לגמור את החודש, אין כוח ואין זמן לילדים, הזמן שיש עם הילדים בדרך כלל בנוסף לגן יש גם מטפלת או סבתא/סבא וגם כשנמצאים עם הילדים רק מחפשים להעסיק אותם בחוגים, מסכים, לא ממש יושבים איתם עם משחקים, דיבורים, קריאת ספרים...אבל עדיין הרוב לא מגיעים למצב של הזוג הזה.
השבמחקגם תלוי ממי הזוג הזה מושפע, הסביבה שלהם (אם תשאלי פרימיטיבית כמוני, יותר ממי האמא סופגת ערכים כי מבחינתי חשוב שהאמא תוביל את עניין החינוך מכיוון שהאבא הוא המפרנס.. זה כמובן לא מכליל).
השבמחקאני ספגתי הרבה מחברה שהיא סופגת מחמתה כבר שנים (היא משמעותית גדולה ממני). בכל מקרה חמתה היא אישה של פעם. האישה הטובה שעושה דברים בבית, מחנכת ומסבירה, מטפלת ומאכילה והכי חשוב - עומדת על ערכים והגיינה. אז הרבה דברים חדרו אלי משם.. הרי לא באמת היתה לי משפחה נורמלית ובטח לא אמא לספוג ממנה.. אז מתייעצת. אני טובה בלהקשיב לעצות.
אני יודעת שאת טובה בלהקשיב לעצות, ואני חושבת שזה משהו שרבים היו יכולים ללמוד ממך.
השבמחקלגבי הזוג הזה - אני לא מכירה אותם לעומק. הוא עבד בעסק של בעלי די הרבה שנים, בחור טוב לא ממש מבריק עם ראש קטן (ללא יוזמות משלו, ללא חשיבה מחוץ לקופסא וכו). היא דווקא משמעותית יותר אינטליגנטית - עוסקת ביחסי ציבור - היתה מאד מאד מצליחה בחברה בה עבדה (אגב - היא תמיד היתה ונותרה המפרנסת העיקרית אצלם במשפחה) ומשום מה יצאה לפתוח עסק עצמאי וממש לא הולך לה. כיון שהיא עובדת שעות ארוכות הילדים זה התחום שלו, והוא כנראה ממש לא טוב בזה. בנוסף היא מודע שיש לה אנטי לילדה, אוהבת את הילד יותר...בקיצור, זה לא נראה טוב משום כיוון. אגב הוא ממשפחה דתית (אבל הוא לא דתי) - לא בטוחה לגביה.