הרבה שיחות ודיונים כבר התקיימו בעקבות הבראנץ' המסכן שהיה כאן בשבת.
גם כאן מעל דפי הבלוג וגם ביננו לבין חברים אחרים שהיו כאן באותו יום.
לנו ברור שאת האנשים הספציפיים האלה לא נזמין עוד לעולם, אבל זה הכניס אותנו לדיון רחב יותר, לגבי מי אנחנו רוצים שיהיה במרחב שלנו.
אני עם עצמי עשיתי כבר עבודה רבה לגבי עם מי אני חברה ובמי אני משקיעה זמן ואנרגיה, וכבר כמה שנים שאני מקפידה על כך שיהיה לי נעים ונוח ושָׁלֵו במרחב שלי.
T דווקא תמיד היה אחד שלא ידע לשמור על קשר עם חברים, ובאופן טבעי תמיד יצא שהוא איבד קשר עם מי שלא נמצא איתו כרגע במקום עבודה או לימודים או מסגרת אחרת כלשהי. בשנים האחרונות הוא דווקא התחיל להשקיע בחברים, להתקשר ולשמור על קשר - ולראשונה הוא שם לב שלא תמיד זה הדדי, ויש אנשים שמעולם לא מרימים לו טלפון ומעולם לא יוזמים מפגש.
בשיחה עם השותף שלו ע' אתמול, עלה נושא יום העצמאות.
התפתחה מן מסורת שכזאת, שביום העצמאות בצהריים ע' ואשתו כ' תמיד מזמינים אותנו ואת החברים האלה מהעבודה (כיום זה העבודה לשעבר) לעשות על האש אצלם בבית. זו מסורת נחמדה בת כמה שנים טובות כבר, שרק פעם אחת הופרה - בשנה שבתם של ע' וכ' היתה חולה והם נלחמו על חייה בבית חולים (הילדה בריאה, ברוך השם).
בשיחה עם ע' אתמול הוא נזכר שאותו זוג עם אותם ילדים (בעיקר הילדה) עשו נזקים ובלגן ויצאו מכלל שליטה גם אצלם בבית בשנה שעברה.
הוא גם כעס על חלק מהאנשים שהוזמנו ולא הגיעו בשבת, כי הם דווקא אלה שביקשו שנקיים את המפגש הזה והוא בכלל נעשה בשבילם.
וברגע האחרון הם הודיעו שהם לא מגיעים. סתם. לא היתה להם באמת סיבה.
ואז הוא אמר שהוא חושב לא לקיים את המפגש ביום העצמאות השנה.
וחשבתי על זה שמסורת נחמדה של שנים עומדת להיגמר בגלל זוג הורים שלא מסוגלים להתנהל עם הילדים שלהם וכמה חברים מעצבנים. וצחקתי.
שאלתי את ע' אם הוא אוהב את ה"על האש" הזה ביום העצמאות או שנמאס לו מזה.
הוא אמר שהם מאד אוהבים את זה וכל שנה מצפים לזה.
אז שאלתי אותו אם זה אפשרי, מבחינתו, לקיים את המסורת - אבל להזמין רק אנשים שבא לו להיות איתם.
האם זה אפשרי לפתוח את ה"חבילה" - להזמין רק את מי שבא להם, לו ולאשתו. וזה בכלל לא חייב להיות אנשים מהעבודה לשעבר.
יש להם הרבה חברים. לא חייבים את ההרכב הספציפי הזה.
הוא פתח זוג עיניים ואמר "את צודקת, לא חשבנו על אפשרות כזאת בכלל. זה מה שנעשה".
מבחינתו זה היה או לקיים את המפגש בהרכב שעיצבן אותו, או לא לקיים אותו בכלל.
הוא בכלל לא הביא בחשבון שיש אפשרויות נוספות.
וזו בעצם הפואנטה של הפוסט הזה.
כי חשבתי על זה שאנחנו כל כך נעולים באפשרות האחת שאנחנו מכירים, שלפעמים אנחנו לא עוצרים לבדוק אם קיימות עוד אפשרויות.
זה תמיד מזכיר לי את הסיפור על האנגלים ששאלו אותם למה לא יקיימו את משחקי הטניס של וימבלדון באולם סגור, כדי שהגשם לא יחרב להם חצי מהמשחקים, והם תמיד היו עונים: אבל תמיד עשינו את זה ככה, בלי גג! (נדמה לי שאני זוכרת במעורפל שלאחרונה דווקא פתרו את זה איכשהו). יש כנראה משהו מושך את הלב בהליכה בתלם של ההרגל והמסורת. אבל כשזה מתברר כלא מתאים - זה הזמן לגלות גמישות (אם כי את זה אני מבינה בעיקר בתיאוריה ).
השבמחקהכלל הזה טוב בכלל בחיים ועוד יותר טוב כשמדובר בחברים - איכות חשובה הרבה יותר מכמות. חברים בוחרים בפינצטה, מזמינים ושומרים על קשר רק עם מובחרים מעטים שנוח לך אתם.
השבמחקאותו דבר כדאי לעשות גם עם (להבדיל) חפצים, אירועים, טיולים ואפילו דעות. לבחור בזהירות ובקפידה, ללכת תמיד על האיכות ולזכור שיותר מידי זה מעט וההפך
לפעמים אין ברירה: כשמדובר במסגרת משפחתית למשל, אי אפשר להיות בררנים, והקריטריונים להזמנה הם פורמליים. לפעמים זה ככה גם עם חברים: אם מזמינים מעגל מסוים אי אפשר להמנע מלהזמין אנשים ששייכים למעגל גם אם הם לא הכי קרובים. אבל במקרה שתארת הוא פשוט עוד שבוי ב’מעגל’, ואת הראית לו במשפט אחד שהמעגל כבר לא קיים והוא יכול לצייר לו מעגל חדש כרצונו. לפעמים צריך את נקודת המבט החיצונית הזו :)
השבמחקחחח האנגלים הם דוגמא מצוינת לחוסר הגמישות הזאת. ההאחזות לעומת השחרור. כולנו מבינים את זה (אם בכלל) בעיקר בתיאוריה. אני מנסה לתרגל את זה הלכה למעשה בחיים שלי, וללמד את המתאמנים שלי לראות תמיד שיש עוד אפשרויות. זה כמו שריר - דורש תרגול.
השבמחקלגמרי. חברים בוחרים בפינצטה. יופי של משפט. וגם חפצים, אירועים, טיולים - וואו, ואפילו דעות. איזה יופי של תובנות, צופה. מאמצת! זה כל כך נכון...
השבמחקאני לגמרי מקבלת את דוגמאות ה"אין ברירה" האלה. במשפחה כמובן זו הדוגמא הקלאסית. לפעמים אין ברירה. למשל במפגש בני דודים שאנחנו מתכננים כאן ביוני, אנחנו רצינו להזמין גם בני דודים מהצד השני (העץ המשפחתי של T הוא כזה שיש לו בני דודים שהם גם מצד אמא וגם מצד אבא) ובגלל בעל אחד מעצבן של אחת מבנות הדודות שאף אחד לא סובל, הצביעו רוב מכריע של בני הדודים לוותר לגמרי על כל הצד הזה. עם חברים אין שום סיבה שניאלץ לבלות עם אנשים שלא נעים לנו איתם. את צודקת שגם שם יש "מעגלים" שלא ניתן, לכאורה, לשבור. אבל עדיין יש לדעתי דברים יותר חיוניים ל-well being שלנו מאשר "לא נעים". נראה מה יהיה בסוף ביום העצמאות....
השבמחקלפני שנים לא מועטות היתה גם לנו מסורת כזו, של לעשות "על האש" אצלנו בחצר, ביום העצמאות. ביום הזה, אנשים מחפשים חברים שיש להם בית פרטי עם גינה, זה עדיף מלחגוג עם עוד אלפים ביער בן-שמן, או על אי תנועה במרכז ת"א... היה חבר אחד שלי, שהיה מאד דומיננטי באירוע הזה. וקרה, שהאירוע הזה כלל בעיקר חברים שלו. אנשים, שעם חלקם לא היה לנו קשר כלל, והיינו פוגשים אותם רק ביום העצמאות, אצלנו בחצר... אני חושב, שהקש ששבר את גב הגמל היה, כשגם אחותו וגיסו הוזמנו. הגעתי למסקנה מאד ברורה, שהאנשים האלו לא באמת חברים שלנו, שאני לא מעוניין לארח אותם, ושאני עייף מהטקס ומהמסורת. ושם זה נגמר.
השבמחקברור לי, שאפשר לקיים את זה עם אנשים שאנחנו כן אוהבים. אבל זה סוג של "עבר זמנו - בטל קורבנו". כבר לא בא לי לארח ככה, לא בא לי לעמוד שעות ליד המנגל, לא בא לי לעבוד בלארח. אז לא.
וככה זה באמת קורה. אתה מתחיל משהו....עם כוונות מסוימות....וזה הופך בהדרגה וללא שליטתך למשהו אחר. אז באמת לא חייבים. לא בכוח. וזה גם הדבר הראשון ששאלתי את ע’: האם נמאס לך מעצם האירוח הזה ביום העצמאות? והוא מייד ענה שלא. שבא לו על זה, שהוא מצפה לזה כל שנה, ועכשיו בגלל שלא בא לו להזמין את הזוג הזה, ואת השתיים שהבריזו (וכנראה הרגיזו אותו בעוד דרכים בזמן האחרון בלי קשר לזה) אז הוא חשב לבטל. וגם לו זה קרה שהוא הזמין הרכב מסוים, ומישהי שפעם מזמן עבדה אצלם ושמעה על זה, הופיעה בלי שהזמינו אותה בכלל. וגם זה הרס קצת את האווירה. אז אם נגמר לך מהאירוח עצמו, ולא בא לך המנגל וכו - אז ברור שביטלת את כל העניין. אבל אם בא לך - מצא הרכב שכיף לך איתו.
השבמחקאגב זה לא חייב להיות באירוח, גם בלהתארח במקום שלא נעים לך יש מקום לשקול ולעשות "חישוב מסלול מחדש". שנים היינו הולכים לגיסי וגיסתי לליל הסדר. גיסתי לקחה את ליל הסדר כפרויקט קבוע ולא הסכימה שאף אחד אחר יערוך אותו. היו הרבה שנים שליל הסדר היה אחד הערבים הכי כיפים של השנה. קראנו בהגדה ביחד, שרנו והתבדחנו, הילדים ממש ציפו לערב הזה. באיזשהו שלב אח של גיסתי השתלט בגסות ההמונית שלו על הערב הזה, וזה הפסיק להיות כיף. המשכנו ללכת כל עוד חמי היה בחיים כדי לא לפגוע בו, ושנה אחרי שהוא נפטר הפסקנו עם זה. לפעמים (כמו השנה) אנחנו בכלל לא בארץ בליל הסדר. לפעמים הסדר אצלנו, עם אחי ומשפחתה של גיסתי (אשתו). לפעמים אנחנו עם המחותנת שלנו או עם השותף ע’ ואשתו...יש הרבה אפשרויות
השבמחקליל הסדר, זו נקודה כאובה במיוחד.
השבמחקאנחנו נשואים שלושים שנים. מיד אחרי שהתחתנו, לילות הסדר הפכו משפחתיים. במובן הנרחב של המילה. כולל אחותה של אישתי, בעלה, והבנות שלהם (שהיו אז צעירות). את גיסי, בעלה של אחותה של אישתי, אני מתעב תיעוב עמוק. תמיד תיעבתי. לטעמי, הבנאדם פשוט קצת לא נורמלי. אז ליל הסדר היה איתם, ועם ההתנהגות שלו, והיחס המגעיל לבנות שלו. ואח"כ, במהלך השנים, נוספו כל מיני הזויים, כמו אמא של בעלה של בת-דודה של אישתי... WHAT THE FUCK! אבל היתה אמא שלי, והיו ההורים של אישתי, וכולנו גרנו יחד - אז סבלתי בשקט. מאז, רבים כבר מתו. לא רק ההורים שלנו, לא רק האמא של בעלה של בת-דודה של אישתי. גם בת-הדודה עצמה, גם הדודה (האמא שלה). ועכשיו לילות הסדר מצומצמים בהרבה, נעימים הרבה יותר. רק עם משפחה אהובה. אבל יש עצב גדול בדילול הטבעי הזה, שאלוהים נוקט בו. והעצב הזה מחלחל לָנועם של ההרכב הנוכחי, המצומצם והמאד נעים.
אומר בצניעות רבה שזו מסקנה שהגעתי אליה מזמן והדוגמה הכי טובה היא החבר’ה מהגרעין שאיתם אני הולך אחורה יותר מ40 שנה,במשך השנים הבנתי שאני לא מתחבר לכולם באותה רמה ולא לכולם יש לי סבלנות לכן יש קבוצת וואטס אפ גדולה של כל הגרעין ומתוכה הקמתי קבוצה קטנה יותר של חברי נפש 8 בערך שאיתם תמיד כיף לי להפגש ואיתם נפגשים לעיתים קרובות יותר מאשר עם הקבוצה הגדולה וזה בסדר לי.
השבמחקאני מתנגד נחרצות לבזבז את זמני עם אנשים שאין לי איתם חיבור,פעם הייתי מנומס כמוך ועכשיו אני מנומס אבל בוחר את מי לראות ועם מי להפגש. שאפו על המסקנה המתחייבת מהמפגש האחרון שעשיתם
יש גג בווימבלדון מזה כמה שנים אבל רק במגרש המרכזי ולוקח איזה 20 דקות לסגור אותו
השבמחקבאמת נשמע שבאיזשהו שלב ליל הסדר הפך לסוג של סיוט אצלכם, וגם אם יש עצב וגעגוע לנפטרים האהובים, בכל זאת יש עכשיו שקט נעים בהרכב הנוכחי. אני מעודדת את בתי לעשות מידי פעם "סדר חברים", כמה משפחות עם הילדים שלהם - נראה לי אמור להיות להם כיף. בינתיים אין כמעט חברים בגילם (שנות השלושים) שמגלים נכונות (כולם עדיין מחוברים לשולחן ההורים) אבל לדעתי פעם בשנתיים שלוש זה מאד מומלץ. כמו שהבנת, אני בעד שבירת מסורות ופעולה מתוך בחירה והנאה, ופחות מתוך הכרח.
השבמחקמנומס כמוני? טוב, כן, אני מנומסת אבל לא נרמסת כמו שבעלי אירח כמה פעמים את החברים שלי מהעבודה, כך אני מתחשבת בו ומסכימה מידי פעם לארח את חבריו שלו. ושוב - את ההרכב הספציפי הזה החלטנו שלא נזמין יותר. יש לנו מעט חברים אבל הם מאד טובים ומאד קרובים. אין לנו "חבר’ה" ואנחנו לא מחויבים לשום הרכב, לשמחתי. אני שומרת על קשר עם חברות בודדות מכל מיני תחנות בחיי...כבר שנים שהפסקתי להשקיע בקשרים שאינם הדדיים או שהבילוי המשותף איתם לא עושה לי טוב. עכשיו גם T למד משהו על זה....בדרך הקשה
השבמחקאצלי הבעיה באינסוף ארועים שאנחנו מוזמנים אליהם מצד המשפחה הגדולה של בעלי. אני שונאת ארועים ממש שונאת. תמיד רעש מחריש אזנים שאי אפשר לדבר בכלל, תמיד אוכל בינוני ומטה, תמיד משעמם ומדכא. אני משתדלת למצוא תרוצים לא לבוא, או אפילו מעיזה לפעמים פשוט שלא בא לי לבוא, אבל אני גם לא רוצה להעליב. בעיה.
השבמחקאני מסכימה עם המסקנה, ולמזלי גם פועלת לפיה.
השבמחקאפילו לאירוע שערכתי לפני כשלוש שנים הזמנתי רק את מי שרציתי שיהיה שם ולא הזמנתי אף אחד "כי לא נעים". דאגתי שכל אחד מהמוזמנים יכיר לפחות אדם אחד, כדי שאף אחד לא ירגיש בודד וכך היתי מוקפת באנשים שאני אוהבת שהרגישו נוח ונעים והיה פשוט נפלא.
מסורת והרגלים קשה לשנות
השבמחקואם מצליחים להות גמישים
ושיהיה טוב, נחמד ונעים
זה נפלא!
רק עכשיו ראיתי את הקטע על הבראנץ’ כל כך עצוב לי על הילדים האלו, בא לי לחבק אותם חיבוק ארוך.
השבמחקזה מעניין איך לפעמים המוח שלנו מוביל אותנו בדרך אחת ויחידה ואוטומטית חוסם אופציות אחרות, או אפילו לא מעלה אותן כשהן בעצם מול העיניים. הדבר היחיד שצריך לקחת בחשבון, הוא שזה יכול לפגוע בחברים, או ליצור איזשהו חוסר נעימות. אבל לפעמים אני חושבת שזה עדיף גם אל מול הדברים האלו שצריך לקחת בחשבון.. לפעמים אנחנו צריכים גם לחשוב על טובתינו האישית ולא רק על טובת הכלל.
באמת איפה הגבול הדק הזה בין ביטוי הרצון (או במקרה הזה חוסר הרצון) שלך, לבין העלבת המארח המזמין? עד כמה צריך וראוי להתחשב בבן זוג, למשל, כמו שהתחשבתי ב-T כשהסכמתי לארח חבורה של אנשים שאין לי ממש חיבור אליהם (ולא היה לי כשהסכמתי מושג שמעבר ל"סתמי" ו"משעמם" גם ממש אסבול!) רק כי הם עבדו איתו בעבר? קשה לענות על השאלה הזאת. יש לנו מישהי במשפחה, אשתו של בן דוד, שמאד קשה לה כשיש הרבה אנשים. אז היא מגיעה כשההרכב מצומצם, ולאירועים ההמוניים היא לא מגיעה. וכולם יודעים את זה. חלק כמובן מעקמים את האף כי אנשים אוהבים לשפוט ולהיות ביקורתיים, אבל אני מאד מכבדת העובדה שהיא מתחשבת בצרכים וברצונות של עצמה.
השבמחקזהו, לפעמים מצליחים להגיע לרמה הזאת של מודעות שזורקים לפח את ה"לא נעים" והולכים לפי תחושת הלב האמיתית. לא תמיד זה אפשרי, ולפעמים זה לא שווה את כאב הראש (למשל לחתונות של הילדים שלנו הזמנו את כל בני הדודים כולל הילדים שלהם, ממילא לא כולם באו, וככה אף אחד לא נעלב).
השבמחקכן, הדגש שלי היה בעיקר על היכולת לראות שקיימות עוד אפשרויות.
השבמחקבנוסף לאפשרות להמשיך במסורת ולסבול, או להפסיק אותה לחלוטין ולהתבאס, יש אפשרויות לשנות את הרכב האנשים.
ממש עצוב על הילדים האלה.
השבמחקוכמובן עלית בדיוק על הנקודה. הנטייה שלנו היא לראות רק את האופציה שאנחנו כבר מכירים. לפעמים אנחנו זקוקים למישהו מבחוץ שיאיר לנו אפשרויות שלא חשבנו עליהן. שיפנה אותנו להסתכל על הדברים מזווית אחרת.
ובאמת להתחשב בעצמנו, ברצון שלנו, ביכולות שלנו ובטובתנו האישית זה משהו שחלק גדול מאיתנו שוכח לעשות, בשם ה"התחשבות" וה"לא נעים". אני לא אומרת שאנחנו צריכים להפוך גסי רוח ולהפסיק להתחשב. אבל חשוב גם לשמור על המרחב שלנו. לא לפגוע באחרים אבל לשמור עלינו.
לפעמים אנחנו כל כך רגילים לקונספט מסוים שלא חושבים שאפשר גם לשמר רק את ההיבטים המהנים ולסלק את מה שמציק. מדהים כמה אנחנו מתרגלים לאי נוחות עד שזה נראה לנו כמו משהו שאי אפשר בלעדיו.
השבמחקזה מזכיר לי קשר חברי שלי עם עוד שלוש חברות מהתיכון. היינו נפגשות רק בימי ההולדת. בדרך כלל בירושלים. אחת מהחברות עברה למודיעין . יש לה ילדים קטנים והציק לה שתמיד אנחנו נפגשות בירושלים אז אחרי פעם שלא הצלחנו לקיים את המפגש ויתרנו עליו ואז פעם אחת התגעגענו ונפגשנו (בעקבות ברכה בפייסבוק). עכשיו המפגש הוא לא הכרח ולא מובן מאליו אבל מאמינה שעוד ניפגש גם אם בתדירות נמוכה יותר.
כן, הסוד הוא להבין שתמיד קיימות עוד אפשרויות - ולנסות למצוא כמה שיותר. זה מה שאני מתרגלת עם עצמי בשנים האחרונות, וגם אם לא תמיד אני מצליחה להוציא לפועל, לפחות אני כבר מצליחה לחשוב על אפשרויות נוספות. התאמנתי היום אצל המאמן שלי על התקרית הזאת בשבת, וכרגיל הגעתי לתובנות מעניינות. אולי אכתוב על זה. כאילו בתודעה שלי היו קיימות שתי אפשרויות - האחת להבליג ולסבול את המצב, השנייה להגיב באלימות כלפי הילדים הקטנים. כיוון שבחיים לא הייתי מרשה לעצמי להיות אלימה, האופציה שנותרה היתה להבליג. במחשבות כבר עלתה לי האפשרות להגיד להורים בשקט שאו שירסנו את ילדיהם או שבבקשה יקחו אותם וילכו הביתה, שהם מפריעים לכולם - אבל בפועל כמובן לא עשיתי זאת. לפחות המחשבה עלתה לי בראש.....זו גם התקדמות
השבמחקאני די סגורה ואין סיכוי שאתן הזמנה פתוחה לכל האנשים מהעבודה וכו’, אולי אני מפספסת ככה כמה אנשים טובים, אבל נמנעת מהמון מועקה...
השבמחקטוב זה לא היה כל האנשים מהעבודה (לשעבר), רק המנהלים....וגם לא כולם הגיעו. לא כולם ערוכים לחבורה של אנשים, במיוחד אצלם בבית. אני אישית אוהבת חברה של עוד שניים מקסימום 4 אנשים....אבל יש יוצאי דופן, ארוחות משפחתיות (בין 6-12 איש), אירוח של המשפחה המורחבת (קרוב לשלושים) ולעיתים רחוקות גם יותר מזה...אם אלה אנשים קרובים שאני אוהבת אז יש בי יותר נינוחות ונכונות לארח ולהתארח. מה שכן, גם ככה תמיד אני מרגישה שפספסתי ולא הספקתי לשבת ולדבר עם כולם...
השבמחקמאוד אהבתי את מה שכתבת. בזמן האחרון אני מנסה באמת לחשוב מחוץ לקופסה על בחירות שאני עושה. לדוק אם מה שנראה לי הכרחי אכן ואם ממש לא בא לי לעשות משהו אני מנסה להבין מה מפריע לי ולנסות לבדוק אם אפשר להתמודד עם זה אחרת. בדיוק כמו עם יום העצמאות של ע’. :-)
השבמחקתודה אמא’לה יקרה. אני חושבת שזה באמת אחד הדברים שחשוב להקדיש להם זמן - בין אם זה זמן מחשבה או פשוט התבוננות בתגובות שעולות ושהייה ברגשות שעולים. זה דורש תרגול, אבל ברגע שנכנסים למוד הזה של "יש המון אפשרויות", מתגלה עולם שלם שפספסנו כשהיינו נעולים בדרך אחת שאימצנו לעצמנו במהלך השנים. דרך שאולי היתה נכונה לנו באותו רגע, אבל אין שום סיבה שנמשיך לשחזר אותה שוב ושוב אם כרגע אולי יש דברים שמתאימים לנו יותר....
השבמחקכמובן שגם הבאתי את העניין הזה לאימון שלי, ועלו כמה דברים מעניינים....
אולי אכתוב על זה
מסורות מהסוג הזה זה דבר שמשתנה
השבמחקצריך להתאים את הדברים למציאות
ולמה שקורה
לא תמיד מתאים לארח הרבה אנשים
לא תמיד יש ראש למארחים לארח כל כך הרבה אנשים
אני יודעת מההורים שלי, כי תמיד כולם היו רוצים לבוא לפה (בכ"ז בית במושב וכו’) וזה דיי קשה לארח כמות גדולה של אנשים גם אם כל אחד מביא משהו, או שמתחלקים בהוצאות על האוכל
עדיין יש רק צד אחד שמארח תמיד
אני מבחינה כאן בין נושא האירוח של הרבה אנשים לבין אירוח של אנשים ספציפיים. אם נהיה קשה לארח כמות גדולה של אנשים באופן כללי אז בהחלט חשוב לומר זאת ולשנות את המצב. לדוגמא - אמא של בעלי הבינה באיזשהו גיל שלערוך אצלה את ליל הסדר נהיה קשה מדי. מייד עברנו לערוך ליל סדר אצלנו ואצל גיסי (ובסוף גיסתי החליטה שבא לה לארח את ליל הסדר תמיד...). זו סוגיה אחת. הסוגיה השנייה, למשל בדוגמא של ליל הסדר: כשלא תמיד בא לך לקיים את ליל הסדר עם אותם אנשים. זו מסורת שהבנתי שיותר קשה לשנות. "ככה תמיד עשינו" זה משהו שקשה לאנשים להשתחרר ממנו. אבל כשמבינים שאנחנו אנשים חופשיים, ויש אפשרות לארח בכל פעם הרכב שונה (או לא לארח בכלל, וגם זה בסדר) אז משתחרר משהו. יוצאים מעבדות לחירות....
השבמחק