באימון האחרון המשכנו, המאמן שלי ואני, לעבור על מפת האימון המעודכנת
שלי. תחת הסעיף "כוונות חיים" עדיין מופיע "ביטחון עצמי"
במובן של קושי לחיות עם אי וודאות. קיים פער בין הרצון שלי להסכים לחיות עם אי
וודאות (הרי כל החיים שלנו הם אי וודאות אחת גדולה, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין
אם לא) לבין הקושי שעולה לי בהקשר הזה. אני כל הזמן מודעת לכך שהחיים הם רצף של
בלת"מים, ולמרות כל העבודה העצמית שכבר עשיתי בתחום הזה, עדיין אין לי את הביטחון
שאדע להתמודד עם כל דבר שהחיים יפילו עלי. ואני מסבירה לו שאני בהחלט שומעת את
הסתירה ואת האירוניה שבמשפט: רוצה לדעת שאדע להתמודד
עם חוסר וודאות.
הוא שואל מה זו ידיעה פנימית שתדעי להתמודד עם כל מה שיצוץ לך בחיים?
בואי נראה למה התכוון המשורר כאן.
ואני מהרהרת בקול רם, מנסה לתאר: זאת שעדיין קשה לה במצבים של אי
וודאות. זאת שהיתה רוצה איזו תחושת פנימית של ביטחון. ביטחון בעצמה, שתדע להתמודד
עם כל מה שהחיים יפילו עליה.
והמאמן ממשיך ושואל: אז איזו ידיעה פנימית עליה לפתח?
ואני נאבקת עם התשובה. ידיעה פנימית שאין ידיעה....ידיעה פנימית שאי
אפשר לדעת, וזה בסדר. לזה אני שואפת. את הפער הזה הייתי רוצה לצמצם. רוצה להגיע
להבנה ולהתמסרות לעובדה שאף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה ומה יצוץ, ולחיות עם זה
בשלום. הרי כל החיים שלי אני חיה בידיעה שתיכף יגיע הבלת"מ.
אז את כבר יודעת את זה, מנסה המאמן שלי להבין.
כן, אני מסבירה. ואני לא חיה עם זה בשלום. פיתחתי כל מיני מנגנונים
שנועדו לפצות על כך שאני מודעת שבכל רגע נתון דברים עלולים להשתבש, להילקח ממני,
להיהרס, להיעלם...לפצות על הפחד שנובע מהידיעה המתמדת הזאת שבכל רגע עלולה להגיע
האכזבה. דיברנו על זה כמה פעמים – אכזבה זה מאד מפחיד אצלי.
אוקי, הוא מנסה להבין. אז מה צריך לפתח כדי להסכים לחיות במצבים של
חוסר וודאות. מה את צריכה לפגוש?
נראה לי שאני צריכה לפגוש את הפחד הזה. להבין מה מפחיד כל כך. מה זה
בכלל חוסר וודאות בשבילי. הדבר שהכי בולט זה שמשהו ישתנה, כמו שאמרתי קודם. שמשהו
ישתנה לרעה. במיוחד כשמישהי כמוני, שטוענת שהיא כבר חיה את החזון שלה, שכמעט כל
הדברים שהיתה רוצה בחייה כבר התגשמו – מכאן זה יכול רק להתדרדר (ואני צוחקת אבל גם
הצחוק הזה הוא סוג של מנגנון הגנה....). זה סוג של אחיזה. מי שחי בסדר במצב של אי
וודאות מוכן בפועל שכל אחד מהפרמטרים שמרכיבים את החיים שלו כרגע ישתנה בכל רגע.
המאמן משקף לי: אז מי שחי בחוסר וודאות חי במודעות מתמדת שכל תחום
בחיים שלו עלול בכל רגע להשתנות.
ואני משלימה: ולכן מי שחי בשלום עם חוסר וודאות, מצליח לחיות עם
המודעות הזאת בלי שהיא תלווה באימה מתמדת ממנה.
הגדרה יפה, הוא אומר לי. אז מי זה האדם הזה בעל הידיעה הפנימית שהוא יידע להתמודד עם כל דבר? איזו הווייה זאת?
זה מי שריק. שמתייחס לכל דבר שקורה כשהוא קורה. לא נאחז. ריק. לא
יודעת אם יש מישהו כזה. אבל זו ההווייה שאני שואפת אליה.
יצאנו מתוך ביטחון עצמי.....
הביטחון העצמי מתחלק לשניים. התמודדות עם כל מה שיצוץ. להיות בסדר עם
זה שכל מה שיש לי עכשיו ישתנה. בנוסף יש הכרה בערך עצמי, אבל לא על זה אני מדברת
היום.
ותוך כדי שאני מדברת עולה לי חומציות מטורפת, צרבת, שיעול....הגרון
מתמלא חומצה ואני משתנקת. קשה לי לדמיין את עצמי במצב של אי וודאות מוחלטת.
איפה זה הכי מופיע לך היום? איפה מופיע הפחד הזה מאי וודאות? הוא מבקש
לדעת.
למשל זה מופיע לי מול הפחד לאבד את בעלי, להיות לבד. אני לא עסוקה בזה
ביום יום אבל זה מה שעלה לי כרגע כששאלת.
הפחד לאבד את בעלך?
שיקרה לו משהו, שפתאום הוא לא יהיה. זה הכי מפחיד, הכי מטלטל. הכי
שישפיע על החיים שלי כרגע.
מה קורה לך בגוף כרגע?
עולה לי עצבות גדולה. מרגישה את העצב כאילו שזה קורה. כאילו שאני
מאבדת את בעלי כרגע. תחושה של כדור ענק של דמעות שחונק את הגרון.
המאמן מבקש שאכבד את התחושה ואת הגוף ואשהה עם כדור הדמעות הזה, בלי
לדבר. ואז הוא מבקש שאתאר לו את התחושה.
אני מתחילה לתאר למרות שהתחושה מעט נרגעה. כאילו ירדו המון דמעות
מהראש לתוך הגרון ויצרו שם גוש כזה, כדור כזה, שממש מכאיב וממש לוחץ. וזה מתפרש לי
כעצב מאד עמוק, שאי אפשר לתאר אותו מרוב שהוא עמוק. מידי פעם יש גל של דמעות שעולה
ושוטף את החלק הקדמי של הפנים וחוזר לכדור שבגרון.
בואי תראי מה זה מעלה לך, זיכרון כלשהו.....הוא מבקש.
ועלתה לי תמונה שאין שום סיכוי שאני זאת שזוכרת אותה, בטוח סיפרו לי
אותה, כי הייתי תינוקת. אני בקיבוץ בבית התינוקות. כנראה שאני כבר בת כמה חודשים,
כי אני עומדת. אני רואה את החלון של בית התינוקות ומחוץ לחלון עומדים הורי או אחד
מהם...נדמה לי שזו אמא שלי. אני רואה אותה כמו שנראתה אז, עם צמה ארוכה. היא עומדת
שם בחוץ ולא יכולה להיכנס, ואני עומדת בלול שלי ובוכה.
ברור לי שאין שום סיכוי שאני זוכרת את זה. אבל אני מרגישה את מה
שהתינוקת הזאת מרגישה. בדיוק. את העצב התהומי הזה. כנראה סיפרו לי את זה או
שדמיינתי את זה
אבל אני רואה שאת חיה את זה עכשיו בגוף, הוא מעיר.
לגמרי, לגמרי חיה את זה עכשיו בגוף. אני עומדת ובוכה ובוכה ובוכה.
את עומדת על מיטה? הוא מבקש לראות את התמונה שמופיעה בעיני רוחי.
כן, מיטת תינוק כזאת, כמו לול.
מסתכלת על אמא ובוכה?
מסתכלת על החלון, והיא עומדת שם...
רק אימא שם? הוא מבקש לדעת.
אני חושבת, אני עונה לו. אני כרגע רואה רק את אמא. ואני לא מבינה למה
היא לא נכנסת ומרימה אותי. ואני בוכה, בוכה, בוכה, בוכה...
צועקת גם? קוראת לה?
לא, אני עונה לו. אני רק בוכה והדמעות זולגות לי על הפנים....ואז אחרי
הרבה בכי אני נרדמת. וגם עכשיו אני מרגישה מאד עייפה. ומאד לבד.
שימי לב לנשימה, הוא אומר
ואני שמה לב שהנשימה שלי נעצרה, ואני לוקחת שאיפת אוויר עמוקה. כדור
הדמעות זז ועלה לעיניים ולמצח. ולוחץ. אני לוקחת עוד נשימה עמוקה. מכוונת. שוהה
בתוך התחושה הזאת.
עד שאני כבר לא מרגישה כלום. כאילו באמת נרדמתי. התינוקת נרדמה וגם
אני לגמרי ישנונית. השתלטה עלי עייפות. אני שוב נושמת עמוק.
מה את חושבת שהתינוקת הזאת מרגישה? הוא מבקש לדעת.
ואני חושבת שהיא מרגישה מאד לבד. אני חושבת שהיא לא בטוחה שהיא שייכת, לא בטוחה שאוהבים אותה. אין שום קשר מבחינתה בין הצרכים והרצונות שלה, לבין מתי שהיא
מקבלת חיבוק או אוכל או החלפת חיתול, אפילו. היא לא יודעת מתי אמא או אבא יבואו.
היא לא יודעת איך ומה לעשות בשביל לקבל את מה שהיא רוצה. אני חושבת שהיא גם לא יודעת
למה, כאשר כן טוב לה, והיא מחובקת ואהובה, פתאום זה נגמר והיא שוב לבד. בלי קשר למה
שהיא רוצה, לאיך שהיא מרגישה.
אמרת מקודם שהיא לא מבינה למה אמא לא באה, בסיטואציה הזאת שהיא מסתכלת
בחלון, אומר המאמן.
היא רוצה שאמא תיכנס ותרים אותה ואמא ממשיכה לעמוד בחלון.
מה אמא עושה? הוא שואל.
יכול להיות שאמא גם בוכה. היא לא יכולה לשמוע את אמא. כרגע אני-התינוקת רוצה אותה ובוכה ובוכה ובוכה, היא שם והיא לא נכנסת. ואני-המבוגרת יודעת
שמותר להורים לבקר לפי שעות בלבד, ומאכילים את התינוקות לפי שעות וגם מחליפים לנו לפי
שעות. אבל כשאני מסתכלת על התמונה הזאת אז כמובן שלתינוקת שום דבר מזה לא ידוע ולא
ברור.
והמאמן אומר שזה גם לא משנה לתינוקת שהייתי, שהכול נעשה לפי לוח זמנים קבוע מראש.
נכון, אני מאשרת. לתינוקת זה לא משנה. היא רוצה את אמא עכשיו. יכול
להיות שהיא רוצה גם לאכול וזו לא השעה של האוכל.
הצרכים הבסיסיים שלה לא נענים, הוא משקף לי.
ואני חושבת לי, שכשתינוק רוצה משהו הוא בוכה, ואז ניגשים אליו ובודקים מה הוא רוצה. פה
בתמונה שעלתה לי זה לא קיים. אני יכולה לבכות ולבכות ולבכות עד שאני נרדמת, מותשת.
ואז מגיע זמן האוכל, למשל, ותוקעים לי בקבוק בפה, ואני לא אוכלת כי אני מותשת מרוב
בכי ומרוב שחיכיתי. ואני יורדת במשקל. ואני מכוסה פריחה אדומה כי לא החליפו לי
כשהייתי צריכה, אלא כשהגיעה השעה להחלפה. אני ממש מרגישה פיסית את התשישות ואת
העצב.
והמאמן מפנה תשומת לבי בחזרה לגוף, ושואל מה קורה בגרון.
אני שמה לב שהגרון עדיין מלא בדמעות אבל זה כבר לא גוש. הן פשוט עולות
ויורדות, מתפזרות בין הגרון לעיניים ובחזרה.
ואיך הנשימה? הוא שואל
כשאני נזכרת אני לוקחת אוויר.
בואי נפעיל את התינוקת רגע, הוא מבקש.
ואני חושבת שהיא לא יכולה לעשות כלום, היא באמת חסרת אונים.
נכון, הוא מסכים איתי, אבל אם ניתן לה כוחות......מה היא תעשה?
אם יהיו לה כוחות, אני מנסה לחשוב....כוחות על...היא היתה יורדת
מהמיטה, מטפסת למטה מהמיטה...
תראי את עצמך עושה את זה, הוא מבקש.
כנראה שכבר זחלתי....מדמיינת את עצמי זוחלת על הרצפה עד לדלת, איכשהו
פותחת את הדלת עם כוחות העל שנתתי לעצמי, זוחלת לאיפה שאמא עומדת, מחבקת לה את
הרגליים ועושה תנועה עם הידיים שמבקשת שהיא תרים אותי על הידיים
וכאן פתאום מתפרץ לי בכי בלתי נשלט. אני יושבת שם בכורסא בחדר האימון,
ובוכה ובוכה בלי הפסקה. אני מדמיינת את אמא מרימה אותי, מחבקת אותי...אני רואה
אותי, התינוקת, לופתת את הצוואר שלה בשתי ידי הקטנטנות, ולא עוזבת. ואני מדמיינת את
אמא לוקחת אותי משם ולא חוזרת. לוקחת נשימה עמוקה. הגרון התרוקן. יש עדיין כבדות
מסוימת ברקות.
והמאמן מבקש ממני לחזור אל התינוקת כמבוגרת מיטיבה, כשהיא שם שוב בתוך
הצריף. מה תוכלי לעשות כדי להרגיע אותה, הוא שואל?
הדבר הראשון שעולה לי זה להיכנס, להרים אותה על הידיים ולהסתלק משם
ולא לחזור. זה בעצם מה שהורי עשו בסופו של דבר. זה לקח להם אמנם 8 חדשים אבל הם
עזבו את הקיבוץ, עזבו הכל מאחוריהם, יצאו בלי כלום.
בגלל ש...מה? הם לא יכלו לסבול את זה?
בגלל שהם לא יכלו לסבול את העובדה שהייתי של הקיבוץ, הם לא יכלו לטפל
בי, לקבוע איזה טיפול אקבל ומתי...באמת האכילו לפי שעות ולא לפי מצב הרעב ובאמת
ירדתי כל הזמן במשקל כי עד שהגיעו אלי עם האוכל הייתי תשושה מכדי לאכול...(אגב זה
יכול להסביר כל מיני מנגנונים אחרים אצלי....אני אומרת בחצי חיוך)....באמת סבלתי
מפריחות קשות ...הם לא יכלו להיות הורים כפי שרצו, אז לקחו אותי ועזבו.
אז אני מחזיר אותך בתור מבוגרת מיטיבה לתינוקת ההיא במיטה, תראי אם את
יכולה להרגיע אותה.
ככה, אני שואלת? כמו שהיא, בלי לקחת אותה משם? השאלה אם אני יכולה
להיכנס....
כן, את יכולה להיכנס. להיות איתה. אם את רוצה ויכולה....את לא מחליפה
את אמא שלך. את מבוגרת מיטיבה אחרת.
הבנתי, אם למשל הייתי המטפלת בבית הילדים, המטפלת שהיתה אמורה להיות
לי.....הייתי נכנסת...הייתי ניגשת לתינוקת כשהיא בוכה, הייתי מרימה אותה, מחבקת,
מלטפת...
במצב הזה, שאת בוכה ורוצה את אמא...ומרגישה לבד, ושלא אוהבים אותך
זה לא בדיוק שלא אוהבים אותי. זה שאני לא בטוחה בכך. אני מרגישה שאם
הייתי בטוחה שלא אוהבים אותי זו היתה תחושה אחרת. מה שהרגשתי זה שאני לא בטוחה מתי
אוהבים אותי, או מה צריך לקרות כדי שיאהבו אותי. זה היה לא ברור. מה אני צריכה
לעשות כדי שיאהבו אותי. זה חוסר הוודאות. ואני צוחקת כי ההקשר מתחיל להתבהר.....
התחושה היא שאין משהו שאני יכולה לעשות כדי לקבל את האהבה או הטיפול.
אז אם אני המבוגרת המיטיבה כאן אז אני ניגשת אלי כשאני בוכה, ואני מרימה אותי
ומחבקת אותי...בודקת אם אני רטובה, אם צריך להחליף לי....בודקת אם אני רעבה. עושה
את מה שעושים לתינוק כשהוא בוכה. נותנת את החיבוק הזה.
את צריכה את החיבוק, את החום, את תשומת הלב....
אין טעם לדבר איתי ולהסביר לי. הייתי ממלמלת מילות הרגעה: אני יודעת
שאת עצובה, שאת מתגעגעת לאמא, שהיא שם בחוץ ואסור לה להיכנס...אבל היא אוהבת
אותך.....לא יודעת מה היה עובר מתוך זה אבל את הנימה בקולי היא היתה שומעת. את
החיבוק היא היתה מבינה.
מצויין, היית מחבקת אותה. מרימה אותה. לפעמים זה הדבר הכי פשוט והכי
נכון לעשות
אולי הייתי שרה לה. שיר ערש או משהו....
אז איך את מחברת לחוסר הוודאות, לפחד להישאר לבד, למותו של בעלך?
יש את החיבור הברור של אי הוודאות של עד מתי יש לי אותו, את בעלי. אין
שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לגרום לו להיות איתי עד מתי שאני רוצה. כי ככה זה.
ככה זה בחיים. כמו שככה זה היה בקיבוץ, זה לא בשליטה שלי כמו שזה לא היה בשליטה של
הורי.
התמונה הזאת המחישה לי עוד יותר את התחושה של "אי אפשר אף פעם
לדעת מה יקרה", כלומר זה מאד קדום אצלי, מאד ראשוני.
רשמתי לפני את המשפט שהתחלנו איתו: פחד לאבד את בעלי ולהישאר לבד. זה
בעצם מה שקורה לתינוקת, שנשארת לבד. להישאר לבד זה להישאר עם מה?
זה להישאר עם חוסר האהבה, עם חוסר הטיפול. תחושה של אני לא בטוחה שיש
מישהו שאוהב אותי. וגם עם בעייתיות ב-well
being שלי, למרות שבראש אני יודעת שזה לא נכון, כי אני
אישה בוגרת ומטפלת בעצמי. אבל בהקשר של הזיכרון זה העדר טיפול בסיסי, העדר אהבה.
מוזר לאן הגעתי.
לקראת סיום תראי מה קורה לך בגוף ואיך את יוצאת מהשיחה....הוא מבקש
אני עייפה, הראש כבד, הדמעות נעלמו, הנשימה חזרה להיות סדירה. הראש
ממש כבד. אני עדיין מנסה להבין מה בעצם ההקשר, מעבר לזה שהבאתי משהו מאד ראשוני.
אני יכולה להבין שזה מאד עמוק, מאד קדום אצלי חוסר הוודאות הזה. ושבטח המשכתי
לשחזר את זה שוב ושוב כל חיי....
אפשר להבין שזה קשור לאהבה, לצרכים בסיסיים.
רק שהיום אני זאת שיכולה לספק לעצמי אהבה. אולי זה ההקשר. זה מה שאני
מבינה. אני כבר לא תלויה, לא חסרת אונים, יכולה לאהוב את עצמי.
תבורכי, הוא אומר לי. עוד מעט תגיעי להריון, לעוברות.....
ובאמת כשעלתה לי התמונה הזאת כמעט הדפתי אותה הצידה. כי היה לי ברור
שזה לא זיכרון שלי.
נכון, הוא עונה. אבל זה חי לך בגוף. גם אם סיפרו לך את זה, כיוון שזה
קיים בגוף, הוא יכול לחוות את זה. את לגמרי חווית את זה עכשיו.
נכון, לגמרי הרגשתי את זה ולכן נשארתי עם זה. ואני כבר מתאמנת מיומנת
ומנוסה ויודעת שגם אם עולה לי דמיון פרוע – זה מה שעלה, זה רלוונטי, ועם זה אפשר
לעבוד.
פוסט נהדר.
השבמחקאני מאד סקרנית - איך את מתמללת את האימונים בכזה פירוט? את מקליטה אותם?
אהבתי את החיבור לילדה בלול.
השבמחקכל הסיפור הוא שליטה ואבדן שליטה. החלק השניה זה קבלה או השלמה.
אין שליטה על החיים וזה הכיף שבהם. הריגוש והסיפוק.
כעס גדול עולה בי כשאני חושבת על דורות הילדים האלה שגדלו בקיבוץ ושההורים שלהם לא הוציאו אותם מהמסגרת, ומה זה עשה להם כשהם טופלו בנוקשות הזו ולא לפי צרכיהם. אבל הכעס הזה מן הסתם קשור לאישוז שלי שאני צריכה לפרוק . ילדי קיבוץ במשפחה שלי מהדור שלי שגדלו מחוץ לבית (כל הצד של אבא שלי) אכן דפוקים מבחינת החיברות שלהם. זה כאילו יש להם צד שלם באופי ש’נשרף’, אדמה חרוכה.
השבמחקתודה ליבי. בחודשיים, שלושה האחרונים התחלתי להקליט את האימונים שלי, בעיקר כי אני גם לומדת מהם את הצד של המאמן שלי וזה עוזר לי כמאמנת בעצמי. אבל גם כי חשוב היה לי לזכור מה בדיוק היה הטריגר, למשל, לתחושה מסוימת שעלתה, או בכי...וחשוב לי לשים לב לצורת השאלות שהוא שואל, למתי הוא מפנה אותי בחזרה לתחושות הגוף ולנשימה....אני גם לומדת מזה המון וגם זה ממשיך לעבוד אצלי ולשחרר עוד.
השבמחקכשאני קוראת אימונים שכתבתי לפני שהתחלתי להקליט אני שמה לב שיחסית לאחרים אני באמת כן זוכרת המון - אבל עדיין זה לא אותו הדבר כמו לשמוע את המהלך האמיתי של המפגש.
מעניין שאני כבר הרבה זמן לא מתייחסת במושגים של שליטה ואובדן שליטה. אולי כי ברור לי שאין באמת שליטה. ואולי כי השאיפה היא להיות עם מה שיש, עם מה שקורה ברגע שקורה, ולא לנסות לשלוט על זה, אלא רק לפתח ולשנות את התגובות לזה.
השבמחקלא תמיד זה כיף - ההבנה שאין לי שליטה על הכל, ושכל מיני דברים קורים ונסיבות קורות - אבל בהחלט זה יכול להיות מרגש ובהחלט יש לי סיפוק מהתובנות שאני מגיעה אליהן ומהשכבות שאני אט אט מקלפת ממני
החיבור לתינוקת הפתיע אותי כי ברור לי שמדובר בזיכרון פרה-וורבלי....זו חוויה עצומה עבורי כי ברור לי שמדובר במשהו מאד מאד קדום וראשוני
כעסך הוא כעסי, מניפה יקרה. רק בשנים האחרונות הבנתי שמה שעבר עלי עבר בעצם על דור שלם, שהיינו חלק מניסוי ענק בבני אדם שהתרחש כאן בקיבוצים (במיוחד בשומר הצעיר, הקיבוץ של הורי, היו מאד קשוחים בעניין הזה) - נעשו כמה סרטים בנושא שריתקו אותי. הורי עשו עמי חסד גדול ששלפו אותי משם בזמן, ואפילו אז הספיקו להיווצר כמה וכמה דפוסים שמלווים אותי עד היום (לא נגעתי בזה אבל אני די משוכנעת שנושא האוכל וההשמנה גם התחיל שם). מה שבטוח שהתחושה הזאת שלא בטוח שאוהבים אותי, שלא בטוח שיש על מי לסמוך, שאין משהו שאני יכולה לעשות כדי לגרום "להם" להיטיב עמי זה משהו כל כך מושרש אצלי, ולכן אני חוזרת לזה שוב שוב - בתקווה שבסוף זה באמת ישוחרר לגמרי
השבמחקמרתק
השבמחקאיך את מקליטה? באיזה ציוד הקלטה את משתמשת?
אני משתמשת בטלפון שלי באפליקציה בשם smartphone recorder בהסכמת המאמן כמובן.
השבמחקניסיתי אפליקצית הקלטה פעם והקלטה היתה חלשה מאד ובאיכות רעה.
השבמחקאיך האיכות אצלך?
איכות מצוינת אבל אולי זה קשור גם למיקרופון של הטלפון
השבמחקבעבר היה ’נושא חם’ בישרא
השבמחקפחדים
ואני כתבתי שהפחד בגדול שלי ביותר
הוא : אי הודאות...
( אולי כבר דברנו על זה פעם)
זה מרתק. ממש. ואני נורא מזדהה עם החיפוש הזה אחר ודאות שאינה אפשרית.
השבמחקהיכולת שלך לחוות שוב את העבר ולהרגיש אותו בגוף כאילו שאת חוזרת ממש לילדות זו יכולת מופלאה.
השבמחקוכואב הלב על הילדה בקבוץ, ועל כל שאר הילדים שם...
סיכוי טוב שכבר שוחחנו על זה פעם ופעמיים גם. זה כנראה אחד הצירים של חיי, ומדהים אותי להבין עד כמה זה קדום והתחיל אצלי ממש ממש בהתחלה שלי. לכולנו קשה עם אי ודאות וכולנו מתמודדים איתה כל חיינו, ומה שאני מנסה לעשות זה ללמוד לחיות איתה בשלום. להבין שאין לי דרך לדעת מה יהיה ואיך יהיה, אבל שזה בסדר כי יש לי את עצמי, את הנשימה שלי, את הכלים שפיתחתי בחיי, ולסמוך על עצמי שאתמודד עם כל מה שיגיע. ומה שהאימון הספציפי הזה פתח לי זה באמת את החשיבות של לאהוב את עצמי ולדעת שאני תמיד כאן בשבילי, בלי קשר לנסיבות ולאנשים אחרים. זה השיעור הכי קשה להפנים, נראה לי
השבמחקחוסר ודאות וחוסר אונים, זה שילוב מפחיד במיוחד, שמעיד בעיקר על חוסר שליטה במה שקורה ויקרה.
השבמחקאני חושבת שזו תמצית החיים שלנו...
הרבה מאד חוזקות פיתחתי במהלך חיי בחיפוש אחר ודאות כזו או אחרת. החוזקות האלה לפעמים פועלות נגדי, והגיע הזמן לשחרר אותן. אני עובדת על זה הרבה באימונים שלי. היום אני מנסה ללמד את עצמי לוותר על הוודאות, ולחיות בשלום עם העדרה. להבין ששום דבר לא וודאי פרט לכך שאני כאן בשבילי, אני והנשימה שלי נדאג לי כל עוד אני קיימת, וכשלא אהיה קיימת זה כבר לא רלוונטי. אני עוד לא שם אבל זה כרגע הכיוון. לאהוב אותי, בלי קשר לנסיבות חיי ובלי קשר לאנשים אחרים. לסמוך עלי. ומה שיהיה יהיה ואתמודד עם זה כשזה יגיע.
השבמחקתודה קורדליה, היכולת, כפי שאת קוראת לה, היא לא יותר מאשר הסכמה. הרי כשעלתה לי התמונה של התינוקת בלול בבית התינוקות האינסטינקט הראשוני שלי היה להתעלם ממנה, כי אין שום סיכוי שאני זוכרת את התקופה הזאת באמת. אנחנו עושים זאת הרבה - עולות לנו תמונות, עולים משפטים או חצאי משפטים, לאו דווקא זכרונות שלים. ואנחנו מזיזים אותם הצידה, מייד קובעים לעצמנו שזה לא רלוונטי או שזה לא קשור או שזה לא באמת זיכרון כי המצאנו את זה כרגע בדימיון. המיומנות שאפשר לפתח היא לא להזיז, לא לפטור את זה כלא רלוונטי, להסכים להישאר עם התמונה או המשפט שעלה, כי גם אם זה בדמיון - זה רלוונטי. כל דבר שעולה לנו הוא חומר לעבוד איתו
השבמחקבהחלט פועה, חוסר ודאות הוא דבר אמיתי וקבוע בחיי כולנו. אבל היום אנחנו מבוגרים ולגמרי לא חסרי אונים. התינוקת שהייתי היתה בהחלט חסרת אונים. אני מעזה לומר שגם נער צעיר שעדיין נתון למרות הוריו, מוריו, וכו - הוא יחסית חסר אונים. אדם מבוגר יכול לקחת אחריות על חייו, וגם אם אינו יכול לשלוט בנסיבות חייו, הוא לגמרי אחראי על התגובות שלו לאותן נסיבות. מטרת האימון - בין היתר - הוא להראות לנו את הדפוסים, החוזקות, תפיסות החיים שפיתחנו להישרדותנו בתקופה שהיינו עדיין חסרי אונים - ולשחרר את אלה שכיום כבר לא משרתים אותנו, אלא רק מגבילים אותנו. אני משנה את ההתייחסות שלי למה שקרה לי כילדה, כתינוקת, מזכירה לעצמי שהיום אני כבר לא חסרת אונים, לא תלויה באמא או מטפלת...וזה מה שמשחרר אותי ומאפשר לי (בסופו של תהליך) לחיות בשלום עם זה שבעצם אין לי שליטה על חלק גדול ממה שקורה לי, אלא רק על איך שאני מגיבה לזה.
השבמחקבהחלט יש לנו יכולת מסויית לשלוט בתגובות שלנו לאירועים , אך לא באירועים עצמם וזה מה שמפחיד. כמו שתארת את הפחד שלך מאבדן T.
השבמחקואני מסכימה שכתינוקות אנחנו חסרי אונים ביותר ונתונים לחסדי המבוגרים. (הידעת שמרבית מקרי הרצח של ילדים בידי הוריהם קורים עד גיל חמש?)
בעצם, יש לנו יכולת מסויימת לתקן ולהניע את העולם סביבנו, אך עדיין יש כוחות גדולים מאיתנו. לא סתם אנשים מחפשים כוח עליון שיציל אותם לאורך כל ההיסטוריה.
כמבוגרים יש לנו יכולת להבין שאנחנו אחראים על עצמנו, על הצד שלנו במערכות היחסים שלנו, על התגובות שלנו לאירועים בחיינו. בדרך כלל אנחנו לא מודעים לכך שמי ששולט בפועל בתגובות שלנו זה הילד שהיינו, דרך המנגנונים האוטומטיים שהוא פיתח לאורך חיינו.. עבודה עצמית, התבוננות עצמית, היכרות עם המנגנונים שלנו זו דרך להכיר ולהתקרב אל עצמנו ולאהוב ולהרגיע את הילד שהיינו ופוגג את האוטומט, לקחת פיקוד על התגובות שלנו לפי מי שאנחנו היום. היכרות עם עצמנו מביאה ליותר חופש להיות מי שאנחנו בוחרים להיות.
השבמחקאפשר להיות בטוחים שאוהבים אותנו, ושאנחנו אוהבים, זה אולי הבטחון היחיד שיש. מה יקרה, איך נרגיש כשמשהו יקרה, איך נתמודד עם שינויים - פשוט אי אפשר לדעת. אפשר רק לקוות לטוב.
השבמחקפוסט נפלא כתבת. מתחבר לי מאוד עם הפחד שלי מחוסר ודאות, אבל ממקום אחר. אני חושבת שאצלי מחובר לעבודה ולילדים. חוסר וודאות לגבי הכיוון הנכון או הפרשנות הנכונה, או הניסוי הנכון בעבודה. חוסר וודאות לגבי מה אומרת ועושה עם הילדים. אני מפחדת לטעות ומההשלכות של הטעות. רוצה להרגיש וודאות לגבי הבחירות והעשיה שלי. אני יודעת שזה נשמע מאוד רחוק ממה שתיארת פה, אבל הפחד שתיארת בהתחלה מאוד דומה. אולי החיבור הוא שאני חוששת שאם אטעה אאבד את האהבה שלי ושל אחרים אלי. זה מתחבר לי כמובן לאמא שלי, ולשני הפוסטים המרגשים האחרונים של כמו מניפה, על האמהות והסבתאות שלה, שמאוד שונה ממה שהכרתי. לעזור כשלילדים קשה במקום לכעוס עליהם? מופלא! :-)
אני מכירה את (ומזדהה עם) תחושות אי הוודאות שלך, כמו גם של אחרים, וכמובן שחלקם חופפים גם אצלי, אבל באמת זה לא הכיוון שהאימון תפס הפעם. הפעם באמת הבנתי שלא רק שאי אפשר להיות בטוחים שאוהבים אותנו (בניגוד למה שכתבת) אלא שגם אין משהו שאני יכולה לעשות או להגיד (או לא לעשות או לא להגיד) כדי לגרום לזה להיות. החווייה של התינוקת היא שאין לה דרך להשפיע על הדברים. לפעמים אוהבים אותה, לפעמים זונחים אותה, בלי קשר למה שהיא מרגישה שהיא רוצה או צריכה. זו אי וודאות ענקית, שנולדה הרבה לפני הפחד לטעות (שנולד אחר כך, בעקבות הכעסים של אבא שלי וכו). זו תגלית מרעישה באמת עבורי. ובהחלט האמהות והסבתאות של כמו מניפה היא דוגמא ומופת לאהבה ונתינה ללא תנאי!
השבמחקפוסט מרתק ומעורר השראה.
השבמחקאני בטוחה שיש לנו זיכרונות מתקופת הינקות שלנו, אבל אנחנו לא יכולים לגשת אליהם. את לא רק פיצחת את הקוד לזיכרונות הקדומים האלו אלא גם הצלחת לרפא את עצמך. מדהים. פשוט מדהים.
(אגב, אני לא זוכרת אם כתבתי כבר על זה, אבל אני ממליצה בחום על הספר המוח הגמיש. יש שם פרק שמוקדש לזיכרונות מוקדמים. נדמה לי שהוא נקרא השדים שחיים בתוכינו או משהו כזה)
מזדהה מאוד, גם אני ביליתי את ילדותי המוקדמת בקיבוץ. בגיל 7 חודשים העבירו אותי לבית ילדים ורק כשהייתי בת שלוש הורי עזבו.
השבמחקזיכרון הילדות הראשון שלי הוא איך אני מתחמקת מבית הילדים והולכת לאימא שבמקום לשמוח על בואי נבהלת ששוב ברחתי מבית הילדים ושיכעסו עלינו.
בטח הייתי רק בת שנתיים ואף אחד לא סיפר לי את זה, אני זוכרת לגמרי בעצמי, בעיקר את התחושות...
מדהים שדברים שקרו בגיל כל כך צעיר משפיעים על כל החיים.
תודה חגית, בהחלט המלצת על "המוח הגמיש" והוספתי אותו לרשימת הספרים המומלצים שלי. ללא ספק הגוף שלנו זוכר הכל, אולי אפילו מתקופת העוברות, אבל כמובן שאין לנו באמת גישה קוגניטיבית לזכרונות האלה (אולי תחת היפנוזה אבל קשה לי להאמין כי זו באמת תקופה פרה-וורבלית ועדיין אין לדברים שיום - מלשון לתת שם). אבל לכולנו סיפרו על עצמנו או ראינו תמונות, וכנראה משהו מקשר בין הזיכרון הטבוע בגוף לבין הסיפור או התמונה, ואם נסיר את הספקות והציניות וה "לא יכול להיות" ונסכים לשהות עם מה שעולה, תהיה לנו מעין גישה, כפי שקרה לי הפעם.
השבמחקוואו, תראי מה זה: לך בתור ילדה בת שנתיים ברור שמה שאת רוצה זה להיות עם אמא, ממנה הפרידו אותך (פרט לביקורים) בגיל 7 חודשים. אבל התגובה של אמא לא הולמת את מה שהילדה בת השנתיים חשה. אמא מבינה שאסור לעשות את מה שעשית, והיא נבהלת וחוששת מההשלכות של המעשה הכל כך טבעי וכל כך פשוט שלך. אז את כילדה חטפת פעמיים (או כל פעם מחדש) - גם כשהפרידו אותך מאמא (וודאי לא הבנת למה עושים לך את זה) וגם כשאמא לא משתפת פעולה עם הצורך שלך, ובכלל - אמא איבדה את כוחה מול המערכת, מבחינתך. היא סרה למרות גבוהה ממנה. עבור ילדה זו טראומה ענקית - כי מבחינתה אמא אמורה להיות הפתרון לכל, כל-יכולה. ללא ספק זו טראומה שהמשכת לשאת איתך...
השבמחקכל הכבוד !
השבמחקהצלחת לשים את האצבע בדיוק על הנקודה ולהגדיר את החוויה הזו שאני נוטה בדרך כלל להדחיק מזכרוני, גם כי זה קרה ממש מזמן וגם כי בינתיים קרו לי המון דברים אחרים שחלקם היו גרועים לא פחות.
חבל שדווקא הקיבוצים ששאפו ליצר חברה אידיאלית הצליחו לגרום שלא בטובתם המון נזק לדורות של ילדים. אם הורי לא היו ממש צעירים ועולים חדשים חסרי שפה וכסף אין לי ספק שהם היו מסתלקים משם בזריזות אבל בגלל הנסיבות זה לקח להם שלוש שנים. לשמחתי אימא שלי הצליחה למרות הכל להעניק לי ולאחי המון חום ואהבה ולהוציא אותנו משם לפני שנגרם עוד נזק. אם זה היה תלוי רק באבא שלי בטח היינו חיים שם עד היום אבל יום אחד היא גילתה אותי עם סימן של סטירה על הלחי והתעקשה לברוח משם.
ברור שהדחקת את הזיכרונות האלה כדי לשרוד, אי אפשר לחיות עם זה כל הזמן אבל הגוף כמובן זוכר וזה מתבטא בדברים ביום יום בצורה שאין לנו אפילו מושג. זה די טרגי איך הקיבוצים רצו לבנות חברה אידיאלית ודפקו דור שלם של ילדים...גם הורי היו עולים חדשים ומאד ממושמעים לשומר הצעיר אבל כנראה שכשזה הגיע לבת שלהם ...הם התעשתו מהר יחסית (בקיבוץ שלנו לא היתה אפילו תקופת חסד של 7 חודשים, היתה לינה משותפת מהיום הראשון! וכנראה שהיתה לי מטפלת קשוחה במיוחד) ועזבו בחוסר כל את הקיבוץ כשהייתי בת 8 חודשים, חיינו במעברה בתלפיות כמה שנים עד שהוריה של אמי שעלו ארצה גם הם, עזרו להם להשיג דירה....
השבמחקתוהה מה חשבו לעצמם הורים שהשאירו את הילדים שלהם (בוכים) בבית ילדים מבלי שהם יכולים לתת להם חיבוק מתי שהם רוצים, או אם הם מתעוררים בלילה מחלום רע, אין יד מחבקת ומרגיעה וכו’
השבמחקאף פעם לא הבנתי את הקונספט הזה
ספרטני מדיי לטעמי
אני זוכרת שהייתה תקופה שאני פחדתי להיות לבד
השבמחקהייתה תקופה שכל הזמן הייתי עם מישהו, היו לי בני זוג, יצאתי עם אנשים. תמיד היה בסביבה מישהו שדואג לי
ובשלב מסויים, החלטתי שאני רוצה להיות לבד, שאני לא מוכנה להיות תלויה באף בן אדם בחיים שלי.
הסתיימה לה מערכת יחסים שלא הייתה מהטובות שהיו לי, אבל נוצרה שם מערכת של תלות (שלי בו, שלו בי) ולא הרגשתי טוב עם זה שנוצר מצב שאני מרגישה שחסר לי משהו, שלא צריך להיות חסר לי
מזל שההורים שלי בחרו לגור במושב שיתופי ולא בקיבוץ
זוכרת שלמדתי בביה"ס קיבוצי בו לילדים לא היה אפילו חדר משלהם בבית של ההורים
וההורים היו חיים כמו רווקים, הילדים בבית הילדים וההורים עושים מה שבא להם
מעניין כמה ילדים חטפו מזה נזק פסיכולוגי לשנים רבות
אני תמיד זוכרת שבתור ילדה נסענו לחברים שגרו בקיבוץ, והיה להם בית קטן, ולבנות שלהם לא היה מקום בבית, והכי מוזר היה לאכול בחדר אוכל עם עוד מלא אנשים ולקרוא לזה ארוחה משפחתית (סוג של)
אני חושבת שהחיים באופן כללי הם חסרי וודאות
השבמחקאנחנו יכולים לתכנן אותם, לכוון אותם לכיוון שאנחנו רוצים
אבל כמו שאמרת בעצמך, "החיים הם הרצף של בלת"מים"
אני חושבת שאחד הדברים שהכי מפריעים לי באנשים אחרים
זה שהם בוחרים (בין אם במודע ובין אם לא) לא להחליט, לא לקבל החלטות בקשר לחיים שלהם
פעם עשיתי זאת בעצמי, בחרתי שלא להחליט, הבעיה היא כשלא מחליטים, מישהו אחר מחליט בשבילך, ולא בהכרח לטובתך האישית.
כשאני רואה אנשים שבחרו בדרך הזאת, אלה אנשים שתמיד מתלוננים שהם תקועים במקום: זה יכול להיות ברמת העבודה, לא מתקדמים בעבודה, עושים אותו תפקיד שנים, לא מקבלים העלאה במשכורת וכו’.
וזה יכול להיות גם ברמה האישית, מערכות יחסים בעייתיות עם - ההורים, חבר או חברה, בן/בת זוג וכיוצ"ב - יש בעיה, אבל לא מטפלים בה
ובעיות כידוע לא נעלמות מעצמן
אני רואה שהתפנית לחרוש קצת את הבלוג (סיימת את כל הבחינות כבר?). זה מדהים כמה שונה התדמית שהיתה לקיבוץ בצעירותי (מקום כיפי, בריא, לילדים יש הרבה עצמאות וחופש) ממה שהתרחש בפועל. דור שלם נפגע פסיכולוגית ואצל כל אחד זה כמובן התבטא בדרכים שונות, אגב - גם ההורים נפגעו מזה בדרך זו או אחרת ובהחלט יחסי ההורים והילדים נפגעו מזה. ויש כאלה שזה דווקא עבר להם בשלום ואין להם מילה רעה לומר על דרך החיים ההיא. עובדה שזה השתנה, היו קיבוצים שעברו ללינה משפחתית עד גיל מסוים ובכלל...
השבמחקלגבי יחסי תלות - זה מורכב כמובן אבל לא חייבים להגיע לקיצון. ברור שבני זוג שבוחרים לנהל את חייהם יחד עם השנים מפתחים איזושהי תלות זה בזו אבל זה ברמה הזאת שאת תיארת. במערכת בריאה כל אחד ממשיך להתפתח בתוך הקשר ומחוצה לו ויש להם את הביחד וגם את הלחוד. חייבת לציין שבמערכת שלנו עם העבודה שהיתה לכל אחד מאיתנו היה מעט מאד זמן ביחד נטו במהלך השנים. רק עכשיו אנחנו ממש ממש ביחד המון - וזה כיף גדול
עשו על זה הרבה מחקרים וגם כמה סרטים. הרעיון היה לשחרר את ההורים מהטיפול בילדים לטובת ערך עליון: עבודה. יש הורים שלא עמדו בזה, כאמור, וניסו להתמרד או שעזבו בסופו של דבר. הרבה הורים התיישרו כי האמינו שככה זה הכי טוב. צריך להבין שעד שנות החמישים/ששים של המאה העשרים ההנחיות בגידול תינוקות היו שונות מאשר היום. דובר על שעות האכלה והחלפה קבועות, אסרו להרים תינוק בכל פעם שבכה, הדגש היה על משמעת מגיל 0. הוסיפי על זה מטפלת קשוחה ואדוקה בקיבוץ של השומר הצעיר (סטאלין אבינו ורוסיה אימנו) בסוף שנות החמישים ששמרה באדיקות על הכללים ומנעה מההורים הצעירים להפר אותם....
השבמחקנכון, החיים הם רצף של בלת"מים והחלק שלנו מסתכם ב: לתכנן את מה שאנחנו רוצים ולהביא בחשבון שזה עלול להשתנות. וגם להיות אחראים על איך שאנחנו מגיבים לדברים שקורים לנו.
השבמחקהמתלוננים פשוט לא מכירים באחריות שלהם (ובכוונה לא אמרתי "לא לוקחים אחריות" כי הם ממילא אחראים, פשוט לא מכירים בזה) בתוך ההתרחשויות. לכל דבר שקורה לנו יש לנו חופש (וחובה) להגיב. גם לדברים שלא תכננו. גם לדברים שלא מסתדרים כפי שתכננו. להפיל את האשמה על מישהו או משהו בחוץ זה לאפשר לילד הקטן שעדיין חי בתוכנו לנהל אותנו ואת התגובות שלנו, במקום לנהוג כמבוגרים אחראים ולהבין שיש בנו את הכוח ואת היכולת לעצב את חיינו בעצמנו, אבל לשם כך כמובן אנחנו חייבים להיות מוכנים לראות את עצמנו ואת המציאות באמת.
והאמת שאחרי שהסתיימה המערכת יחסים הזאת הרגשתי מרוקנת, מאנרגיות, זה סחט אותי נפשית, כי החלק של לתת לא היה הדדי
השבמחקהייתי רגילה למערכות יחסים בהן שני בני הזוג פחות או יותר שווים אחד עם השניה ולא שאחד יותר והשני פחות
בכללי היום לזוגות בכלל וזוגות נשואים בפרט אין המון זמן ביחד
העבודות מאוד תובעניות, ואם יש ילדים אז בכלל
וצריך למצוא את הזמן הזה כדי להיות ביחד
יש לי בחינה נוספת באמצע-סוף מרץ
השבמחקאני לומדת את החומר לזה עכשיו... אבל זו תקופה קצת פחות לחוצה ממה שהייתה כשלמדתי ל2 מבחנים ברצף
גם כשאני הייתי ילדה הקיבוץ נחשב מקום טוב לגדול בו
כשההורים שלי חיפשו מקום לגור בו, אמא שלי לא הסכימה ללכת לקיבוץ
ההתפשרות הייתה מושב שיתופי, שזה קונספט דומה רק בלי חדר אוכל ובית ילדים
אני מאמינה שהיו אנשים שבחרו בדרך החיים הזאת (הקיבוץ של פעם) הם לא חשבו על ההשלכות של זה, וגם, יתכן והיה להם נוח עם התנאים האלה.
לא הגעתי למקום קיצוני מבחינת מערכת היחסים אז
אבל זו הייתה השנה הראשונה שגרתי מחוץ לבית
ונוצר מצב שבו אם הייתי צריכה משהו הוא תמיד היה שם, כי הוא היה הבנזוג שלי
והאמת לא הייתה לו בעיה להיות שם בשבילי גם אחר כך, אבל אני לא רציתי את זה (בואי נגיד שאני שמתי את החותמת הסופית על סיום מערכת היחסים הזאת)
אני הרגשתי כאילו אני מגדלת "ילד" שרק רוצה לרצות אותי לועשות דברים בשבילי
מאד מעניין שמצד אחד הרגשת שאת מגדלת ילד ומצד שני הילד הזה כל הזמן דאג לצרכייך וטיפל בך. בדרך כלל תחושה של גידול ילד היא הפוכה - את כל הזמן צריכה לטפל בו, לטפח אותו, לעודד אותו ולעשות בשבילו. אולי לא היית בשלה פתאום ליחסים בהם מישהו מטפל בך - הרי בבית היית רגילה שמטפלים באחיך ואחותך ואת צריכה להסתדר לבד.....
השבמחקבכלל, במערכות יחסים חשוב להסתכל על "מי אני בקשר", "מי אני ביחסים האלה" יותר מאשר "מי הוא שנמצא איתי ביחסים" . ברגע שאת שמה את הדגש על זה, באופן אוטומטי את מביאה למרחב שלך אנשים שמתאימים להוויות שלך...ומרחיקה כאלה שלא מתאימים
לא ממש הבנתי - החוסר הדדיות היה כי הוא נתן כל הזמן ואת לא?
השבמחקזה נכון שאין הרבה זמן זוגי יחד וחשוב לייצר זמן כזה.
במערכות יחסים, שהן שוויוניות שני הצדדים תורמים אחד לשני
השבמחקאחרי שיצאתי מהמערכת יחסים הזאת
שבמשך 3 חודשים הוא נפרד ממני וחזר, ודפק לי את תקופת המבחנים ובסוף אני שמתי לזה סוף כי הנדנד הרגשי שיגע אותי
הרגשתי מותשת, לגמרי
אני שמתי את הצרכים והרצונות שלי בצד, בגלל שמה שהוא הביא איתו למערכת יחסים תפס את כל הזמן הפנוי שלי (ותחשבי שלמדתי 8-12 שעות ביום במכינה, ככה שהרבה זמן פנוי לא היה)
הוא לא דאג לי, הוא דאג לעצמו
והיה לו נוח שהוא נמצא עם בן אדם שמכוון אותו במקום ללכת עם העדר ולעשות טעויות. כי ההורים שלו לא השכילו ללמד אותו לבחור בעצמו.
את יודעת שכשרק הכרתי אותו, והתחלנו לדבר שאלתי אותו איזה תחביבים יש לו (הרי לכל אחד יש תחביב כלשהו) אז הוא אמר שאין לו, כי לא היה שום דבר שהוא באמת אהב לעשות ועשה אותו באופן תדיר. איזה מן דבר הזוי זה
זהו שהוא לא דאג לצרכים שלי וטיפל בי
השבמחקהוא עזר לי בדברים שהיו קשים לי כמו לעזור לי לסחוב את הקניות הבייתה
להרים דברים כבדים, הוא היה לוקח את הרכב מההורים שלו - וככה היה יותר נוח להתנייד (במקום באוטובוסים)
או אם הייתי צריכה לקנות משהו ספציפי - הוא ידע איפה למצוא את זה כי הוא במקור מהדרום (דימונה)
אבל בכל יתר הדברים, הוא היה מכונה ששואבת תשומת לב
הוא לא ידע מה הוא רוצה מעצמו, מה הוא רוצה ללמוד, מה הוא רוצה מהחיים שלו.
אם לא הייתי מבקשת ממנו לעשות משהו הוא לא היה עושה (כלל לעזור לי בדברים שציינתי למעלה)
אני זוכרת שעוד בחודש הראשון שהתחלנו לצאת אמרתי לאמא שלי שאני לא חושבת שהוא מתאים לי כי הוא כל כך לא סגור על עצמו.
את אמנם לא קראת את הבלוג שלי מההתחלה, אבל זו התקופה שהתחלתי לכתוב. טליק קרא לאותו בחור שיצאתי איתו "התולעת" מרוב שהוא היה חסר עמוד שדרה
החוסר הדדיות היה כי אני נתתי כל הזמן, הוא היה מכונה ששואבת תשומת לב
השבמחקהוא היה בן אדם שלא סגור על עצמו, לא יודע מה הוא רוצה מהחיים שלו
לא מסוגל לקבל החלטה לבד
אפילו לא לאן לצאת היום בערב
מה הוא עשה בשבילי?
חוץ מלבכות לי שהוא לא יודע מה הוא רוצה מהחיים שלו
שקשה לו בלימודים (ולקחתי אותו לאבחון לליקויי למידה, והסתבר שיש לו)
שהוא לא רוצה ללמוד הנדסה, אבל הוא לא יודע מה הוא כן רוצה (ואז ישבתי איתו שעות על גבי שעות כדי להסביר לו את כל האופציות שיש לו, ושיבדוק ויקרא מה מעניין אותו)
שהוא היה מתוסכל כל הזמן כשהוא למד במכינה ולא הצליח לו
כשהיינו יושבים ללמוד "יחד" והגרשיים בכוונה, כי בזמן שלו היה לוקח לפתור תרגיל אני הייתי פותרת 10
או אולי זה שהוא החליט להיפרד ממני פעמיים לפני בחינות חשובות
את חושבת שזה שהוא עזר לי לקחת את הקניות מהסופר והיה מביא את הרכב של אבא שלו, כדי שלא ניסע באוטובוסים - זה הלתת כל הזמן???
השבמחקזה בסך הכל דברים קטנים שעושים את החיים קצת יותר קלים (אבל גורמים לך לפתח תלות בהם)
הבן אדם היה אצלי בדירה (אז גרתי עם שותפים) כל יום, אכל מהאוכל שקניתי, לא שילם חשמל מים ואפילו לא על האוכל.
הייתי צריכה להכריח אותו לא לבוא אלי הבייתה לפעמים כי הייתי רוצה קצת להיות עם עצמי (כי הוא למד איתי במכינה למדנו באותה כיתה, וגם בשלב מסויים שעברתי לכיתה אחרת אז הוא גם עבר לשם, אחר כך היה מגיע אלי ישר הבייתה וככה זה היה כל יום).
ואם הייתי עושה משהו לבד בלעדיו כמו לשבת על הלימודים הוא היה מעיר לי שאני לא מתייחסת אליו.
לא שהייתי מבקשת ממנו לשלם על הדברים האלה
השבמחקאבל השותפים שלי היו מעירים לי על זה שהוא כל הזמן נמצא אצלינו בבית
להם גם היו בנות זוג, והן לא היו שורצות בדירה כל הזמן... (גג בסופי שבוע)
אני חושבת שזו הייתה אחת ממערכות היחסים הכי חונקות שהיו לי בחיים
עם הבן אדם הזה נחנקתי, לא היה לי אוויר לנשימה
התוכניות שלי לעתיד נבלו תוך כדי המערכת יחסים איתו - כי היא הזיקה לי
אני יצאתי קירחת מכאן ומכאן
וואו, מסקרן אותי באמת לקרוא בהזדמנות את התקופה ההיא שלך בבלוג, נשמע באמת שזו היתה תקופה מאתגרת עבורך. לפי מה שתיארת כאן זו באמת היתה מערכת יחסים שואבת אנרגיה וטוב שקטעת אותה בסוף.
השבמחקלי מוזר לקרוא את עצמי בתקופה ההיא
השבמחקקודם כל כי אני רואה היום את הטעויות שעשיתי אז
ושנית, הייתי כל כך נאיבית!
ובקשר להמון דברים
מה שכן הטעויות שעשיתי אז רדפו אותי אחר כך ללא מעט שנים, ולקח לי המון שנים לתקן את זה
אם לא הייתי מוותרת לעצמי או אם היה שם מישהו שהיה יודע לתפוס אותי ולדחוף אותי הלאה, אז יש מצב שלא הייתי נופלת למקום שבו נפלתי
או כמו שכל מי שהכיר אותי עד לפני כמה שנים שאל אותי "למה לכל הרוחות את לא עושה תואר במדעי המחשב???"
החוויה של כל אותה שנה בב"ש, יצרה סוג של כדור שלג
השבמחקגם בקטע של מערכות יחסים, ואם שמת לב אני בקושי כותבת על כאלה, בעיקר כי בקושי יש משהו. אני לא מחפשת וזה לא משהו שאני שואפת אליו
ופעם מבחינתי להיות לבד היה הדבר הכי נורא עלי אדמות
הבטחתי לעצמי לא לחזור להרגשה הזאת, שלבד זה נוראי
לבד - אקא לא להיות בזוגיות (היום אגב אני יודעת שיש המון אנשים מאוד בודדים שנמצאים במערכות יחסים, אבל הם לגמרי לבד, אין להם שום דבר של ביחד)
והפכתי לבן אדם מאוד עצמאי, בן אדם שמסתדר לבד, שהוא יודע שאם הוא נופל אין מי שיתפוס אותו. ולקח לי כמה וכמה שנים טובות ליצור את המצב הזה, שאני בסדר עם זה.
הבן אדם שאני שאת מכירה היום, לא דומה בכלל לטיפוס שהייתי אז
לפעמים זה מוזר ללכת אחורה בבלוג ולראות איזה בן אדם הייתי
יכולה להגיד לך בהחלט שהמערכת יחסים איתו בדיעבד, הרסה לי לא מעט דברים בחיים (שוב זה בדיעבד, אז לא חשבתי על זה ככה)
לא שאני מתחרטת, אחרת לא הייתי הופכת לבן אדם שאני היום
כל דבר שאנחנו עוברים מעצב אותנו בתור אנשים
יש לי חבר טוב שסיפר לי שאת הילדים שלו הם גידלו בצורה דומה
השבמחקלא בקטע של שעות אוכל והחלפה קבועות
אלא יותר בקטע של לא לגשת לילד בכל פעם שהוא בוכה
והוא ואשתו תמיד עשו את זה בהומור ובצורה שלילדים גם כשהם גדלו זה היה להם הגיוני
קודם כל זה נכון לגבי כולנו, וגם אני (למרות שכותבת רק שלוש וחצי שנים) רואה שינוי עצום במי שהייתי כשהתחלתי את הבלוג ואפילו כשהתחלתי את הלימודים והאימונים ומי שאני היום. אנחנו גדלים, לומדים מניסיון החיים, ואגב אנחנו לומדים הכי הרבה ממערכות היחסים שלנו (לא רק הזוגיות, בוסים, מורים, חברים וכמובן הורים ואחים) והמורים לחיים הכי גדולים שלנו לפעמים הם אלה שמערכות היחסים איתם היו הכי קשות. אני יודעת בוודאות שכל מערכת היחסים של בתי, למשל, עם בעלה היתה נראית אחרת לגמרי לולא עברה קודם את מערכת היחסים שלה עם החבר בתקופת הצבא, מערכת שהיתה מאתגרת מאד והסתיימה כשהיא על הקרשים אבל זה לימד אותה המון והיא התפתחה המון. הכי נכון לקחת את המכות שקיבלנו כשיעורים. למשל היחסים שלך עם הבוס שפיטר אותך. ללמוד מזה, להבין מי את היית ביחסים איתו. לבחור להיות אחרת. גם ביחסים עם גברים. לבחור להיות זאת שרוצה שיוויוניות, והדדיות, קירבה וגם מרחב, נתינה וגם קבלה....בראש ובראשונה זו האחריות שלך על עצמך...
השבמחקיש המון דרכים לגדל ולחנך ילדים ויש גם גישות שונות בגילאים שונים. יש את עקרון הרצף ששמעתי ששם לא מניחים את הילד אף פעם במשך כמה חודשים אחרי שהוא נולד - כל הזמן מישהו מחזיק אותו. יש כאלה כמו החבר שלך. זה לא מדע מדויק. מבחינתי הילד חייב להרגיש אהוב ובטוח מגיל 0, ומצד שני הוא לא צריך להיות זה שמנהל את ההורים. היום יש הורים שמפחדים מהילדים שלהם, נותנים לילד לנהל אותם, וזה מזיק לילד וגם להורים. הורה צריך להיות מיטיב אבל גם מחנך. איפה שיש גבולות ברורים יש גם הרבה חופש...
השבמחקמרגש ומסקרן מאוד. אימון נפלא.
השבמחקבהחלט מרגש, ודי לא ייאמן אבל עכשיו שגם אני חוויתי את זה, פתאום שמעתי על עוד אנשים שנזכרים בדברים שקרו להם אפילו בגיל שבועות ספורים אחרי הלידה. זה נשמע לי הזוי אבל אחרי שחוויתי את זה אני מבינה שאין דבר שהוא לא אפשרי או לא נכון - גם אם דמיינתי את זה, אפשר לעבוד עם זה. הגוף בטוח זוכר, והתודעה מפרשת איך שהיא מפרשת....כל דבר שאת מביאה לחדר האימון הוא חומר לעבודה. והמטרה היא כל העת - להכיר את עצמי, להכיר את מה שמפעיל אותי, את מה שמניע אותי, את מה שמגביל אותי. להכיר, להתבונן, להסכים לחוש את מה שעולה. לא תמיד חשוב מה אני מבינה מכל זה. השהייה וההתבוננות והנשימה לתוך זה כבר עושים איזושהי עבודה של שחרור...
השבמחק