נכדים בחורף

בתי היא פסיכולוגית קלינית מתמחה זו השנה השלישית בבית חולים פסיכיאטרי במחלקת ילדים, וכעת התחילה לעבוד בנוסף פעם בשבוע בבית חולים גדול של ילדים במרכז. אני כמובן התנדבתי ביום הזה לאסוף את הנכדים מהגן ולבלות איתם אחר הצהריים עד שבעלה חוזר הביתה מהעבודה.

אתמול היתה הפעם הראשונה. 

בבוקר קיבלתי ממנה טלפון שחכמוד חולה, ולכן היא תהיה איתו עד הצהריים בבית, בעלה יגיע להחליף אותה כדי שהיא תוכל לנסוע לעבודה החדשה, אבל לנשמותק יש חוג קפוארה - האם אוכל בכל זאת לבוא כדי לקחת אותו מהגן ולחוג. 

חתני אמנם הציע לקחת את נשמותק לקפוארה, אבל הוא שמע כבר שאני אמורה להגיע והתעקש שהוא רוצה שאני אהיה זו שאקח אותו.

שמחתי לעזור ושמחתי על ההעדפה (איזו סבתא לא תקבל זאת כמחמאה?).

אין לי הרבה הזדמנויות להיות לבד עם נשמותק, ודווקא שמחתי על זה. אני אוהבת את הזמן הזה אחד על אחד עם כל אחד מהם בנפרד. אני מרגישה שאני מצליחה להכיר אותם בצורה אחרת ככה. אז אספתי אותו מהגן, הוא מאד שמח לראות אותי, מצאנו את בקבוק המים שלו ואת התיק שלו אבל לא היה לו מושג היכן המעיל שלו. היו שם המון מעילים - אבל אף אחד מהם לא היה של נשמותק. "באתי רק עם החולצה היום" הוא אמר, וזה ממש לא נשמע לי הגיוני בימים הקרים האלה, ואחרי שהיה חולה בשבוע שעבר. לגמרי במקרה פתחתי לו את התיק - והנה המעיל היה בפנים, וגם הצעיף שסרגתי לו וכובע צמר....

נסענו תחילה הביתה כדי שיאכל משהו וילבש את החולצה של הקפוארה.

חתני וחכמוד היו בבית, חכמוד ממש הרגיש לא טוב (היה לו חום וגם בחילה, אבל כשבאנו הוא הצליח לאכול צלחת יפה של מרק עם אטריות).

חתני הכין לנשמותק כריך של פיתה עם חומוס לדרך, החלפתי לו חולצה ויצאנו לחוג. כל מה שהיה לי היתה כתובת. סוקולוב 53 הרצליה.

פשוט למדי, לא?

אז לא ממש. התברר שסוקולוב 53 בהרצליה הוא בניין די גדול עם חנויות בחזית ובשני הצדדים, "פסאז'" גדול באמצע, קומה שנייה....

רק כשהגענו הבנתי שלא התעמקתי כל כך עם בתי לגבי המיקום המדויק של החוג כי....אני רגילה שחכמוד יודע בדיוק איפה כל דבר נמצא. מספיק שהוא היה במקום כלשהו פעם אחת, הוא כבר יידע לחזור אליו. הסתמכתי על זה, בלי להבין שנשמותק הוא יותר כמו בתי - מעופף לחלוטין. "איפה החוג נשמותק?" אני שואלת, "מאיפה נכנסים?" והוא מסתכל סביב בתמהון "אני לא יודע". התחלתי לחפש (אולי יש כאן שלט?) והוא מחזיק בידי, "אתה זוכר אם נכנסים מכאן?" הוא מהסס. "אני חושב שכן" הוא אומר לבסוף. "אתה בטוח?" ואז מגיע משפט המחץ: "אני קצת בטוח וקצת לא בטוח". 

בתוך הפסאז' אני רואה שלט "קפוארה". ייתכן שזה זה? "נשמותק, כדי להגיע לחוג שלך עולים במדרגות?" אני מנסה.

"כן", הוא אומר אבל לא נשמע ממש בטוח. אנחנו עולים בעקבות השלט של הקפוארה, ולרגע נדמה לי שהגענו. יש חוג, יש ילדים, יש כוורות בהן אפשר להניח את המעיל, נעליים, גרביים....הוא נותן לי להפשיט אותו ולא אומר מילה עד שנכנסים לחדר החוג ואז הוא אומר "בקפוארה שלי אין כאלה" ומצביע על....לא יודעת אפילו מה. מזרנים, ספסלים...משהו בפירוש לא נראה לו מוכר. בנוסף מתברר שהחוג של בני גילו כבר נמצא לקראת סוף השיעור, ובחמש ורבע (שעת החוג של נשמותק) יש גילאי 5 - 7. 

עכשיו כשהוא רואה את הילדים בחוג מתחיל להטריד אותו משהו אחר. "אנחנו מאחרים?" הוא שואל בפנים מכורכמות

"לא נראה לי, מתוק שלי, החוג שלך אמור להתחיל בחמש ורבע, עוד לא חמש ורבע".

"לא" הוא אומר לי, "כי אם אנחנו מאחרים אז הולכים הביתה. אני לא נכנס לחוג באיחור". וכאן אני נזכרת בעוד תכונה מובהקת של נשמותק. הדברים חייבים להיות מסודרים. מדויקים. מעופף כמו אמא שלו אבל לחוץ לדייק בזמנים כמו סבתא שלו. 

"אל תדאג מתוקי, אנחנו לא מאחרים עדיין, אבל אנחנו חייבים למצוא היכן החוג שלך". אני מלבישה לו בחזרה את הגרביים ואת הנעליים, המעיל בידי כמו גם הכובע...יורדים בחזרה במדרגות (אני מנסה לשאול שם אם ידוע להם על מיקום של חוג מקביל אבל אין ממש עם מי לדבר)...בצר לי התקשרתי לחתני. הכתובת נכונה אבל גם הוא לא היה מעולם בחוג עצמו ולא יכול לכוון אותי. בתי באמצע טיפולים, לא עונה לטלפון. פתאום חתני נזכר ששכן שלהם, שבנם גם הוא בגן עם נשמותק, גם הוא הולך לחוג הזה. הוא מתקשר אליו, וזה מציל את מצב. השכן בדיוק הביא את בנו לחוג, והוא יוצא אלי ומכניס אותנו למקום הנכון. השיעור בדיוק התחיל ואני רואה שנשמותק מהסס קצת (זה נחשב איחור או לא?) אבל רואה שיש עוד ילדים שרק עכשיו הגיעו ומתארגנים ומתרצה. אני כמובן כבר מזיעה, למרות הקור, אבל תודה לאל - הגענו. נשארתי לשבת ולצפות, מדהים מה שהקטנטנים האלה עושים כבר בגיל הזה....קצת מלחיץ אפילו. 

בסוף השיעור עוד משבר קטנטן - שכחתי להביא לו את בקבוק המים שלו. הוא צמא אבל מסרב לקחת שלוק מהחבר השכן (שהאמת גם לא ממש רוצה לתת לו) ומסרב שאקנה לו בקבוק שתיה בדרך (למדתי עליו עוד משהו - עקשן הקטן הזה, יש לו עקרונות. "אני אשתה כבר בבית") ואני מבטיחה שבשבוע הבא לא אשכח את המים.....

בדרך הביתה הלכנו במקביל לשכן ובנו, מפטפטים, הולכים חלק מהדרך אחורה או הצידה, בדילוגים או לאט....העיקר שלא ישעמם.

והיום...

היום בתי הביאה אלי את חכמוד לפני שנסעה לעבודה. החום התחיל לעלות לו שוב רק לקראת הצהריים, ובבוקר הצלחנו לשחק קצת, לפטפט הרבה, לדפדף באלבומי התמונות שלהם ולראות סרט של גארפילד בקודי (הוא ממש התפקע מצחוק) ואפילו אכל כמה טוסטים ואחרי כן קערה יפה של מרק עם אטריות.

כן - אני בהחלט אוהבת לבלות עם הנכדים גם באחד על אחד. יש בזה משהו מיוחד. והעיקר - שיהיו בריאים!