אז מה היה לנו השבוע?

לא היתה שבעה לדוד כי אין לו ילדים, אין לו אחים בחיים, וגם אם אשתו בסוף החליטה לשבת, אף אחד מאיתנו לא בקשר איתה (פרט לבן דוד האפוטרופוס שהוא גם האפוטרופוס שלה אז אין לו ברירה).

הבן דוד הזה מסרב (כנראה מטעמי דת) לפתוח ולקרוא את הצוואה לבני דודים עד ה-30, כך שההודעה על סטאטוס הדירה נדחתה לחודש הבא. בינתיים T החליט להשאיר אצל הבן דוד האפוטרופוס את המפתח לדירה של הדוד, עד אז, כדי שאף אחד לא יוכל לומר לו שהוא הוציא דברים בסתר מהדירה בתקופה הזאת. בלגן. אני ממש לא מצפה לתגובה של בני הדודים, ביחוד של גיסי וגיסתי, על העניין הזה. T חשב לכתוב מכתב מפורט עם תיאור המצב שנוצר, פסק הדין של בין המשפט, הקריאה לעזרה של הדוד....ולבקש מבן הדוד האפוטרופוס לשלוח את המכתב לכולם. נראה מה יהיה.

אנחנו כל כך רצינו שהדוד ז"ל יהיה זה שיבשר על ההחלטה הזאת לאחייניו בעודו בחיים אבל הוא פחד (ואולי בצדק) שהם יפסיקו לבקר אצלו....עד כדי כך היה חשדן שחשש שחלקם, לפחות, מבקרים אצלו כי הם רוצים להיכלל בצוואה. עצוב.

 

ביום ששי אספנו את החיילת מבית החייל ברמת גן, עם הכביסה שלה, הלכנו איתה לצהריים בג'ירף (פתחו בצומת בני דרור) ושוחחנו המון, ואז הבאנו אותה הביתה. הראנו לה את הבית, את החדר שמיועד לה, את החתולים. היא מאד התרגשה. וגם אנחנו.

היא סיפרה לנו עוד דברים על עצמה, על הסיבות שהביאו אותה להתנתק מאמא שלה, על משפט שהיא ואחותה מנהלות כרגע נגד אביה החורג....היא באמת חוותה ילדות קשה, ועם כל זה היא נראית כל כך אופטימית וחיובית ורוצה לבלוע את החיים שזה מעורר הערכה.

 

כשהיתה אצלנו שמנו לב שהיא all over the place, מבולבלת מאד וכל שנייה משנה את דעתה לגבי מה היא רוצה לעשות בסוף השבוע הזה, אבל הזכרנו לעצמנו שגם האחייניות שלנו ככה (אחת בגילה, אחת כבר גדולה יותר) וזה הגיל יותר מכל דבר אחר. רגע אחד היא פוגשת חברה ורגע אחר לא, רגע אחד היא יוצאת עם החבר (הטרי, רק חודש) ורגע אחר לא. רגע אחד היא חוזרת לישון אצלנו וברגע הבא היא נשארת לישון אצלו, וכן הלאה.

זרמנו.

עזרנו לה לכבס את כל הבגדים והיא גם הספיקה להתקלח ולישון צהריים לפני שבתי ומשפחתה הגיעו לארוחת הערב.

הכרנו לה גם את בני, דרך הסקייפ.

היא מאד התלהבה מהנכדים, ונשמותק (שבאופן טבעי יותר ידידותי לאנשים חדשים) ישר נתן לה לשחק איתו וגם נתן לה חיבוק ונשיקה. חכמוד מסוייג יותר (כמו שבתי היתה בגילו) ובכלל הוא היה קצת אפוף, הגיע אלינו ממסיבת יום הולדת של חבר, שבע ועייף.

ראיתי שבתי דיברה איתה ושמחתי על החיבור.

בסך הכל היה נחמד, הצלחתי גם לשבת עם הנכדים ולשחק קצת, גם לפטפט עם כולם ליד השולחן, גם לשטוף הכל צ'יק צ'ק אחרי הארוחה, גם לנהל עם החיילת שיחת נפש קצרה בזמן שהתכוננה לדייט שלה....וזהו. החבר בא לקחת אותה והם נסעו.

נשארנו לבד.

בגלל שהיישוב שלנו קצת מרוחק ומנותק, לא נראה לי שיהיה לה נוח ממש לגור כאן בכל פעם שהיא יוצאת מהצבא. אבל נראה. ימים יגידו. בינתיים טוב שיש לה גם את החדר בבית החייל, במקום מרכזי ונוח מבחינת תחבורה ציבורית. 

אנחנו גמישים ונזרום עם מה שיהיה לה נוח. 

היה לנו נעים בחברתה וכל מה שאנחנו רוצים, הוא שהיא תרגיש שיש לה מקום אליו היא תמיד יכולה לבוא. שיש לה אנשים שדואגים לה ונותנים לה חום ומפנקים אותה בארוחה טובה. מה עוד יתפתח מזה? אי אפשר בשלב הזה לדעת.

 

אתמול התעמלנו והתחרדננו (בצל, כי היה חם) בקאנטרי, ישנו צהריים ובסך הכל היה אתמול יום מנוחה.

הבוקר T כבר נסע לסידורים עם הבן דוד האפוטרופוס, וסוף סוף עשינו כאן הדברה אמיתית (יש לנו מדביר ברחוב שלנו, התברר) - בעיקר נגד הננו-נמלים שפלשו אלינו מכל הכיוונים זו השנה השנייה, אבל על הדרך הוא גם ריסס נגד ג'וקים ועכבישים (שגם מהם יש לנו בשפע!). מקווה שזה יעזור.

בכל מקרה בעוד שבועיים נודיע לו אם אולי פספס קן או שניים, שיחזור על הפעולה, וצריך לרסס גם את החדר הבודד שלא רוסס - שם שהו החתולים שלנו בזמן התהליך. 

 

ניגנתי קצת בגיטרה אבל זרוע ימין התחילה שוב לכאוב. בעצב רב עלי להודות בפני עצמי שהנגינה (בגיטרה ובצ'לו) והסריגה - גורמים לי לדלקת גם במרפק וגם בכתף של זרוע ימין, וכנראה שעלי להימנע מפעילויות אהובות אלה!

 

סיימתי לגהץ וכרגע נראה שאני פנויה - מה בא לי לעשות?