סוג של שיגרה

הטלוויזיה דלוקה כל הזמן, בדרך כלל בלי קול. 

המבט קופץ מידי פעם לראות את הכותרות....מה קורה עכשיו? איפה נפל? האם יש נפגעים?

לצערי הבוקר יש. קשה. 

 

הגן של נכדיי נסגר בהעדר ממ"ד ונפתח בחזרה לפי הוראת פיקוד העורף. 

ביום רביעי התכוונתי לנסוע אליהם אחרי האימון של הבוקר, כדי שבתי תוכל לנסוע לעבודה.

ואז פתאום לקראת סוף האימון, היא הגיעה איתם לפה.

בלי מפתח כמובן... והטלפון שלי היה על שקט (3 שיחות שלא נענו ממנה...)

אה....לא מה שסיכמנו.

אבל...טוב, בסדר, זרמתי. 

אז הם חיכו כמה דקות בחוץ עד שיצאתי עם המתאמנת מהחדר והבנתי שהם כאן. לא נורא. נעים בגינה של סבתא.

גם כשחם.

 

נשמותק עדיין היה חולה, ולא רצה לאכול ולא רצה כלום פרט ללהיות על הידיים. 

אז חכמוד גם התחיל לבכות, בניסיון לזכות בתשומת לב משלו.

כשהייתי אמא צעירה הייתי נכנסת מזה ללחץ. 

היום לא. משום מה. אולי בגלל הגיל המופלג שהגעתי אליו

אולי בגלל תהליכים שכבר עברתי. 

אולי הרוגע שלי השפיע עליהם וגם הם נרגעו. נשמותק נרדם על הספה, חכמוד עוד ראה איתי קצת טלוויזיה ונרדם אף הוא.

הם ישנו עוד כאשר בתי באה לאסוף אותם. 

 

ובערב עשיתי clearway לחברה מהקורס, שעמדה לאמן בפעם הראשונה. 

וחשבתי לעצמי איך לכולנו יש את אותן חששות ואת אותם פחדים לקראת האימון.

שנקפא, שלא נדע מה לעשות, מה להגיד, איך להגיב.

שהלקוח יבקר אותנו או ייתייחס בציניות או יקום ויילך באמצע....

ובעצם כל מה שעלינו לעשות זה לדעת להקשיב. 

להקשיב היטב. ולתת ללקוח להקשיב לעצמו - בעזרת השיקוף, בעזרת השאלות....

נשמע פשוט אבל כמתחילים אנחנו כולנו (מסתבר) מאד מאד לחוצים לקראת זה. 

ואני חייבת לומר - גם בפגישה שנייה, עם לקוחה שכבר הביעה רצון להמשיך. 

עדיין קוצר הנשימה, עדיין מתהפכת הבטן. 

מזל שיש את כלי ה-clearway - שיחת ההכנה, ששמה על השולחן את כל החששות, את מטרות הפגישה, את ההוויות שכל אחד מאיתנו רוצה להביא למפגש - זה פשוט עובד. 

 

אתמול בתי החליטה לקחת את שניהם לגן, אבל קיבלתי טלפון מהגננת של חכמוד שהוא ממש לא מרגיש טוב, אז יצאתי להביא אותו.

מזל שיצאתי מוקדם לסופר אתמול - היו לי בדיקות דם / שתן תקופתיות ממילא, אז בדרך חזרה עשיתי את הקנייה השבועית.

אז הייתי פנויה כשהגננת צלצלה, ויצאתי מייד להביא אותו לכאן.

דרך אגב - רמת הגלוקוז שלי ירדה בחזרה לטווח הנורמה (גם ההמוגלובין a1c שמתריע על סוכר) - ולא ממש עשיתי משהו מיוחד בשביל זה. 

דווקא הכולסטרול יצא בפעם הראשונה מהטווח (215) , אבל הכולסטרול הטוב הוא גבוה (62) והרע לא בשמיים (124=near optimal)...

צריך לעקוב ולהקפיד יותר כנראה....

 

כשהגעתי לגן נשמותק ישן. חיבקתי אותו ושמתי אותו במושב שלו ברכב, והוא המשיך לישון כל הדרך. לפני כן הוא הסכים לשתות מים, אז נרגעתי. כי הגננת אמרה שהוא מסרב לשתות וחששתי שיתייבש. 

בבית הוא עדיין ישן, אבל שוב הסכים לשתות לפני שהשכבתי אותו. 

בהתחלה הוא הסכים לישון רק על הידיים שלי (איזה flashback זה עשה לי לבתי בגיל הזה עם המחלות שלה....שעות שכבנו אז כאשר היא ישנה על הידיים שלי...) אז ניצלתי את ההזדמנות לנמנום קצר.

בסוף הצלחתי להשכיב אותו ולאכול משהו. 

הוא המשיך לישון גם כשבתי באה, ואכלה כאן, וישבה איתנו קצת - לפני שהיתה צריכה לנסוע לאסוף את חכמוד מהגן. 

הבנתי שהיה אחר צהריים רב תהפוכות אצלם בבית, אבל נראה תיכף איך עבר שם הלילה....

 

כאן לא היו אזעקות הלילה עד כמה שאני יודעת , אבל הבנתי שדרומית לנו וגם צפונית לנו נפלו טילים. 

סוג של שיגרה חדשה.

מלחמה, מחלות נכדים, אימונים ראשונים....

הכל מתערבב יחד

מאחלת שוב שקט בכל הארץ, איש תחת גפנו ותאנתו

איש בקייטנתו, בעבודתו, בחופשתו.....

ובריאות לכולם