אימונים #4

הכנתי חדר אימון. 

זה אומנם החדר של בני, אבל הוא הרי בחו"ל 99% מהזמן, וגם כשיגיע - יש עוד חדר "אורחים" - אפשר יהיה להסתדר.

הכנתי פינת אימון מקסימה (לדעתי) - שתי כורסאות קטנות ושולחן קטן....

פיסית אני מוכנה.

אני יושבת בחדר האימון ונושמת. עושה "ישיבה שקטה". עוד מעט זה יתחיל.

המורה שלי עובדת על שיבוצים של מתנדבים למתמחים (שזה אנחנו) ואני יודעת על שתיים מחברותיי לקורס שהיפנו מישהי אלי.

עוד מעט זה מתחיל ואני מתרגשת ומשקשקת בו זמנית.

יש לי גם מתאמנת חדשה שלא דרך בית הספר, והיא כנראה תהיה המתאמנת הראשונה ראשונה ראשונה שלי - ואני מתרגשת מאד.

בתחילת השבוע חלמתי באחד הלילות סיוט קטן בו חדר האימון שהכנתי פרוץ לגמרי החוצה- נעלמו חלק מהקירות - ובחוץ הכל אפרורי ומלא עזובה, וחתולי רחוב פולשים לי לחדר....ואני חוששת שהחתולים שלי יברחו החוצה...

 

ופתאום מתחילים לחלחל פחדים מסוג אחר. 

פתאום אני מבינה ש-T מתלהב מזה שאני מתחילה לאמן, ואני מתחילה שיחות שלמות בראש שלי - של מה הוא מצפה ממני, והאם הוא מצפה שאפרוץ בקריירה חדשה....ואולי הוא כבר סופר את הכסף....

כל מיני שיחות (שלא מתנהלות אתו בפועל) שעושות לי הרבה רעש בראש.

ואני לא מצליחה להגיד כלום. לא מצליחה לשאול מה הוא בעצם מצפה.

לא מצליחה לומר לו ש....אין לי מושג לאן הולך כל זה.

ואם הוא זוכר הצהרתי כבר בהתחלה שאני הולכת לקורס הזה בשביל עצמי. בשביל ההתפתחות שלי. 

ושאני בעצם סיימתי לעבוד.

ונכון שבינתיים משהו השתנה, והנה אני לוקחת את הקורס הזה בשיא הרצינות ומבצעת את כל המטלות, ומתחילה סטאז' עוד מעט.

ובסטאז' אני בהחלט הולכת לאמן....וכבר קבעתי תור ראשון עם מתאמנת ראשונה...

אבל מי יודע מה יהיה אחרי הסטאז'....ואני לא רוצה להתחייב לכלום....ואין לי מושג איזו מאמנת אהיה בכלל, ואם אהיה טובה.

ואם יהיו לי לקוחות אחרי הסטאז'.

ואם ארצה בכלל לעבוד בזה....ובאיזה היקף.....

וכל השיחות האלה מתנהלות אצלי בתוך הראש.

 

ישבתי אתמול אצל המאמן שלי וסיפרתי על כל זה ועלה לי לחץ גדול בחזה, שטיפס ועלה במעלה הגרון אל הראש והציף לי את כל הפנים...

(גם עכשיו כשאני כותבת את השורות האלה מתחיל לכאוב הראש)...

והוא כמובן ביקש שאתייחס לגוף שלי, ואחליט באיזו מן התחושות שתיארתי אני רוצה להתמקד.

ותוך כדי שהוא שאל את זה, פתאום התחיל להעיק עלי דווקא הצוואר, והשכמות היו תפוסות....והבנתי שזה האזור שאני בוחרת להתמקד בו.

ישבתי שם עם עיניים עצומות, עם לחץ בחזה, ומחנק בגרון, וראש כואב, ופנים מוצפות ולוהטות...

וצוואר תפוס וכואב ושכמות תפוסות....

ונשמתי לי לאט.

והוא שאל איזה זיכרון או תמונה עולים.

ופתאום משום מקום מצאתי את עצמי עובדת בגינה אצל הורי בבית בהרצליה - הייתי בת 16 או 17 - אבא שלי מכריח אותי לעבוד אתו בגינה.

חם ואני מזיעה וכפופה מעל היבלית שאני מנקה והדשא שאני מכסחת...

ומה שמשום מה יותר גרוע בעיני זה שאבא שלי מזיע - מפלי מים ממש - והוא הוריד את החולצה וזה...מגעיל אותי. 

(ובסוגריים אני אומרת לעצמי שעד היום אני לא סובלת את זה שכשחם לאבא שלי אז הוא מוריד חולצה ומסתובב בבית בלי חולצה....)

ואני (בת ה-16) כל כך לא אוהבת לעבוד בגינה. וכל כך לא רוצה בכלל לעבוד עם אבא שלי, גם בעבודות אחרות שבהן הוא נוהג להעסיק אותי - כאשר הוא מתקן משהו או מתקין משהו ואני צריכה לעמוד ולהחזיק ולהביא לו.....אני-בת-ה-16 ממש שונאת את זה.

וזה לא שאני לא עושה מטלות בית אחרות.

אני זו שמפנה כלים למדיח.

אני זו שמנקה כל שבוע את כל האמבטיות/בתי שימוש בבית (בלי עין הרע היו להם 4 חדרי אמבטיה בבית ההוא).

ודווקא עם זה אין לי בעיה. 

אבל אני עכשיו אתו בגינה וסובלת. 

והמאמן שואל אותי האם אמרתי את זה לאבא שלי. שאני לא רוצה לעבוד אתו בגינה. שאני לא אוהבת את זה.

 

לא, ברור שלא אמרתי. זו לא אופציה לומר את זה. זו לא אופציה לסרב.

והמאמן מקשה.

למה זו לא אופציה?

ואני מסבירה שאני לא מסרבת להורי, ושאני עושה הכל כדי שלא יכעסו עלי. 

והוא שואל "אם יכעסו עלייך אז מה יקרה?" ואני אפילו לא יודעת לענות על זה. כי בשלב ההוא מעולם לא העזתי לסרב ומעולם לא העזתי לעשות משהו שעלול לגרום להם לכעוס עלי.

 

ותחושות הגוף משתנות עכשיו והכאב עובר מהצוואר והשכמות לגב התחתון.....

 

וזה לא משנה שאני רואה את אחי מרגיז אותם כל הזמן, ונכון - הם כועסים, וצועקים - אבל תכל'ס לא באמת קורה לו משהו נורא.

ואני חיה בתחושה שלאחי זה מותר, אבל לי זה אסור.

 

והמאמן נותן לי לשהות בתחושות האלה עוד כמה זמן, ואז הוא אומר לי: "עכשיו את המבוגר המיטיב, מה את רוצה לומר לנערה בת ה-16 שהיית?"

ואני מתחילה לגמגם, כי אני רוצה לומר לה "מותר לך להגיד שאת לא סובלת את העבודה הזאת. ושאין לך בעיה לנקות חדרי אמבטיה או לשטוף כלים"...(שני דברים שעד היום אין לי שום בעיה לעשות, דרך אגב)....

ואני ממשיכה "מותר לך לומר מה את רוצה ומה את לא רוצה".....אבל זה לא מרגיש לי אותנטי, כי עד היום אני מבינה שלפעמים יש לי בעיה לומר מה אני רוצה ומה אני לא רוצה....זה הזוי!

ואז אני פשוט רוצה לחבק את הילדה בת ה-16 שהייתה אני....והבכי מגיע.

 

ואני חוזרת לחדר של המאמן - והוא שואל אותי אם אני רואה את הקשר בין הילדה בת ה-16 שהייתי מול אבא שלי

לביני כעת - שלא מעזה להעלות דברים מול T. 

דה!! ברור שאני רואה את הקשר.

ופתאום זה נראה כל כך פשוט. ואני מתרגלת את השיחה. 

"תקשיב, T, אני אומנם מתחילה לאמן בסטאז'...אבל אני לא יודעת מה ייצא מזה בסוף . ואני מבקשת גם להפריד בין תהליכי האימון שאעשה, לבין נושא הכסף, וההכנסות". או משהו כזה....

 

כך מתרחש באימון תהליך הפירוק וההבניה. 

זה מדהים אותי בכל פעם מחדש.

 

בפועל זה לא תמיד פשוט.

חזרתי הביתה ולא הושבתי את T לשיחה. עדיין התלבטתי עם עצמי. 

ואז נקרתה לי הזדמנות, כאשר היינו ביחד בחדר האימון הזה שהכנתי לי, ושגם הוא ישתמש בו ללקוחות הבית החכם שלו (לא בו זמנית כמובן)...

וסיפרתי לו על הסיוט שהיה לי....ואמרתי "תראה מה זה, אני הלכתי לקורס הזה רק בשביל ההתפתחות האישית שלי...והנה אני עומדת להתחיל לאמן 

בסטאז'...אבל אין לי מושג מה יהיה מעבר לזה..." וזה כל מה שהצלחתי לומר בינתיים. אבל זו התחלה.....