יוצא לי לעשות הרבה שיחות clearway. גם לאנשים מהקורס וגם לאנשים אחרים - שרוצים הכנה לקראת פגישה, מצגת, שיחה חשובה....
הספקתי גם לעשות כבר לא מעט שיחות היכרות.
כמה שחששתי מהשיחות האלה בהתחלה, עם התרגול התחלתי להרגיש איתן יותר ויותר טוב.
ופתאום אני שמה לב שאנשים פונים אלי ישירות כדי לבקש clearway. כי היה להם כל כך טוב כשעשיתי להם בפעם הקודמת.
או להפנות אלי אנשים שצריכים clearway.
מדהים. עם כל החששות, מסתבר שיצא לי מוניטין כזה, ופונים אלי.....מדהים.
אבל בכיתה, בקבוצות, לא העזתי לאמן - עד אתמול.
כאן כבר לא מדובר ב-clearway או שיחת היכרות. מדובר ב-session אימון ממש.
וכל הפחדים והחששות מלהיות בכסא המאמן עולים שוב: להקשיב ולשקף ולשאול את השאלות הנכונות ולהתייחס למה שקורה למתאמן תוך כדי שיחה - בגוף, וברגשות, ובמחשבות......אימה אוחזת בי כשאני חושבת לעשות את זה, ונמנעתי מזה כמה שיכולתי.
עד אתמול.
אתמול "קפצתי למים" ואימנתי בקבוצה בכיתה בפעם הראשונה.
והיה בדיוק כמו שחששתי שיהיה. שכחתי לנשום, ונכנסתי לו באמצע המשפט, ואיבדתי את הרצף...
ולא שיקפתי ברמה אחת (מילה במילה) - למרות ששיקפתי יפה ברמה 2 (סיכום במלים שלי, התעכבות על מילות מפתח) ולא עשיתי הפרדות (רמה 3), ולא התעכבתי על מסקנות (רמה 5 - דפוסי מחשבה).....הרגשתי כמו איילה שקפאה מול פנסי הרכב שבא מולה.....
ועם כל זה אימנתי אותו. די מפליא העניין הזה.
עם כל זה הוא עבר את התהליך, עלתה לו דילמה כלשהי ובסוף האימון הוא ידע מה הוא רוצה לעשות. ושחרר חלק מהמתח שהוא חש.....זה בכל זאת עבד.
השיטה הזאת די מדהימה.
ועם כל זה המאמנת שנתנה לי משוב אמרה שהשאלות שלי היו מעולות. ושלא להאמין שזו הפעם הראשונה.
אז חששתי - אז מה? אבל ידעתי שכמו ב-clearway וכמו בשיחות ההיכרות, זה הכל עניין של תרגול. תרגול ועוד תרגול. ועוד משוב. ובסוף...כנראה שאצליח.
והיום באימון האישי (שבו אני מתאמנת לבד עם המאמן שלי) העליתי את שיחת הסקייפ שהיתה לי עם אבא ביום ששי.
את מה שזה עשה לי בגוף - ולא ידעתי מה לעשות עם זה, איך לפוגג את התחושה שמאז מלווה אותי כל השבוע.....
והמאמן ביקש ממני לתאר לו מילה במילה את השיחה שהיתה, עד שנקטעה כמובן כי אבא שלי ענה לאחי....
והסב את תשומת לבי לכך שכבר בהתחלה, כשאבא שלי אמר "אז ניסיתי עכשיו לחזור אל אחיך אבל לא היתה תשובה, אז צלצלתי אלייך בינתיים", הייתי צריכה להתייחס לזה ולא לברוח מזה, להתעלם מזה.
שכבר במשפט הזה הייתי צריכה לשאול (את עצמי? אותו?): למה בעצם צלצלת קודם לאחי?
ואז נזכרתי שבשיחת ההיכרות שעשיתי עם אבא, כאשר הגענו לשאלה "על מי אתה סומך? למי תפנה בשעת משבר?" הוא נתן את אמא שלי כמובן, ואז את שנינו - גם אותי וגם את אחי, אבל אז הוסיף הסתייגות שבפועל אחי פחות זמין ממני, ופחות תהיה לו נטייה לפנות אליו.
ואז הבנתי שגם בילדות, ההתייחסות שלו אלינו היתה שאני המוצלחת, זו שתסתדר, זו שניתן לסמוך עליה - ולכן אין צורך לתת לי תשומת לב יתרה. שאחי נתפס (בטעות, לדעתי) כפחות מוצלח, יותר זקוק לעזרה, יותר "בעייתי", ולכן קיבל הרבה יותר תשומת לב. גם כ"פיצוי" על אחותו המוצלחת.
אז עכשיו הוא סופר מוצלח אבל לא זמין. כך או אחרת - אני זו שאפשר לסמוך עליה, שלוקחים אותה כמובנת מאליה.
ובאותו הרגע (בחדר האימון), התפרצה הילדה שבתוכי, וזעקה "זה לא פייר". זה לא הוגן, שבגלל שאני כל כך בסדר ולא צריך לדאוג לי אז לא דחוף לתת לי את תשומת הלב. אני תמיד אהיה כאן, ולכן אפשר לתת לי לחכות. אפשר לסגור לי את שיחת הסקייפ באמצע.
אבל האישה הבוגרת שבי התחילה להבין שאני יכולה להוקיר את אבא שלי על כך שהוא כל כך סומך עלי שתמיד אהיה כאן בשבילו. שאהיה זמינה עבורו. שאסתדר בכל מצב.
אני עוד רחוקה מלהרגיש את זה, אבל לפחות אני מתחילה להבין......
די דומה למה שכתבתי לך בתגובה לפוסט ההוא. רק שאני כיניתי את זה "מחמאה". אני מבין את הילדה הקטנה שצועקת "לא פייר", כי זה באמת לא פייר אפילו שיש לכך סיבות כ"כ מחמיאות. אבל טוב שיש בנו גם את המבט הבוגר שמסוגל לראות את התמונה הרחבה.
השבמחקאגב, אמפי, יש לך את זה טבעי. הקורס הזה לא בונה בך דבר, הוא מלטש בך את הקיים. אין שום דבר מפליא בכך שמצליח לך למרות ההתרגשות ואין שום דבר מפליא בכך שהם פונים אליך מעצמם. את משדרת את היכולת להקשיב ולעזור לאדם מולך. אפילו כאן, במדיה וירטואלית נטולת אלמנטים תקשורתיים רבים, אי אפשר לפספס את היכולות שלך.
את באמת באמת אדם מדהים. ואני לעולם לא אתעייף מלכתוב לך את זה.
וואו, כל הכבוד לך על ההכרה במצב, לפחות מבחינה רציונלית. זה קשה להגיע למסקנות כאלה, גם כאדם בוגר.
השבמחקאני דיי בטוחה שבכל משפחה יש בעיות מסוג זה בוריאציות אחרות...
גם אני כשהייתי קטנה יותר נעלבתי מכך שרוב תשומת הלב של ההורים מופנת לאחי הקטן,שהתנהגותו בעייתית וציוניו נמוכים כשאליי בקושי התייחסו כשחיפשתי קצת הערכה על ציון זה או אחר או סתם אוזן קשבת.
לאט לאט הבנתי שהאפליה הזו לא מתרחשת כי הם "אוהבים אותו יותר", ושהם באמת דיי עיוורים למצב, או רואים אותו כלגיטימי.
אבל כמו שאמרת... בין המסקנה הרציונלית עד להבנה הרגשית... הדרך ארוכה.
יהיה בסדר, הא?
אני בטוחה שתרגולת חשובה אבל אני חושבת שיש לך את היכולת להקשיב ולהבין ולהיות אמפתית, ולכן אפילו אם דילגת על שלבים, הצלחת להגיע לבחור, להבין אותו ולגרום לו לרצות לשנות דברים.
השבמחקבקשר להורים שלך, קשה להתייחס להורים בצורה בוגרת, כי תמיד נהיה הילדים שלהם שרוצים שההורים שלנו יתיחסו אלינו שווה כמו לאחרים שלנו.
התהליך שאת עוברת הוא מדהים בעיני. מעורר הערצה. לא פשוט לפתוח את כל הצלקות ולחטט בפצעים ישנים, כל הכבוד לך על האומץ.
השבמחקאמפי, כל כך לא מפתיע אותי שאת מבוקשת...
השבמחקאני מאחלת לך לאמן כמה שיותר. המאומנים שלך יזכו בענק (אני קצת מקנאה בהם). וגם את מרוויחה. אני רואה קשר בין הקטע הראשון שכתבת (על האימון) לבין החלק השני (התובנות לגבי אבא שלך).
וכל השיקופים והרמות והטכניקה-כל אלו חשובים. אבל את: !you’re a natural
מדהים עד כמה העבר הרחוק שלנו כילדים מנהל אותנו כמבוגרים.
השבמחקאת שלא התחלתי לקרוא אצלך חשבתי שזה סוג של מיתוס לא כל כך אמין אבל הנה, עובדה!
תודה, כל הרעיון בשיטת האימון הזאת היא להגיע לדברים "מהבטן" ולאו דווקא מנקודת המבט הרציונלית
השבמחקברור שבסופו של דבר אנחנו מתקשרים דרך הראש, דרך השפה...אבל לא ניתן כנראה (ואני עברתי כבר כמה טיפולים פסיכולוגיים בחיים וגם אימון בשיטה אונתולוגית רגילה) להגיע לכל הרבדים רק דרך הראש.
ברגע שמודעים לתגובה של הגוף ולא בורחים ממנה אלא מסכימים לשהות בתחושות הלא נעימות....מתאפשר השחרור.
לפעמים - כמו הפעם - מתלווה לזה גם ההבנה. גם הרציונל שמאחורי זה...
לפעמים - כמו בפעם הקודמת, עולה זיכרון מטושטש שרק גורם לבכי מטלטל ...ולא מתלוות לזה מלים. כך או כך, יש שחרור, יש ריפוי, יש תהליך שמנקה....רובד ועוד רובד.... זה תהליך ארוך (יש אומרים אינסופי)
תודה קורדליה, על האמון. יש לי יכולת להקשיב, זה נכון, אבל כשאני בלחץ אני מאבדת קשר עם הנשימה שלי ולכן היה לי קשה לעשות את זה כמו שצריך. וזה ייפתר רק עם תרגול....
השבמחקואת צודקת כמובן, מול הורינו תמיד נישאר ילדים. גם אם בגיל מסוים אנחנו קצת הופכים גם להיות ההורים שלהם...
החוכמה בהקשבה...
השבמחקמתי תציע כאן שירותי אימון לבחרים בישרא?
תודה חגית. באמת לא פשוט להתמסר לתהליך כזה, והנטייה לברוח מתעוררת הרבה...
השבמחקמה שיפה זה שהשיטה לא מחטטת בשום דבר שלא רלוונטי להיום. דברים מן העבר או ממערכות יחסים צצים רק אם משהו מעורר אותם. כעס חסר פרופורציה היום, בדרך כלל יושב על איזה כעס ראשוני - שאם נזהה אותו או אפילו לא נזהה במלים אבל נסכים לשהות איתו, יתפוגג קצת. עצב או עלבון או פחד או בהלה....כנ"ל. וכך לאט לאט תוך היכרות עצמית והסכמה לשהות עם תחושות לא קלות....ניתן לשחרר דברים שמנהלים אותנו שכבר לא רלוונטיים למי שאנחנו היום. חוזקות שפיתחנו בעבר (בד"כ בילדות אבל לא רק) ששירתו אותנו לצורך הישרדות בחיינו, שהיום רק מפריעים לנו בהתפתחות ובחיי היום יום....
יקירה, חיממת את לבי
השבמחקגם אני רואה קשר - בין שני החלקים.
ואת צודקת (גם אליפל אמר כמה פעמים) שכנראה יש משהו מלכתחילה שגרם לי להגיע לקורס הזה. איזו נטייה טבעית. אבל לא הייתי לוקחת אחריות בחיים לאמן אנשים בלי ללמוד את זה כמו שצריך ולתרגל ....כזו אני. יסודית, פרפקציוניסטית, אחראית ו... חסרת ביטחון.....
וואלה כמוך גם אני, הרבה פעמים צחקתי על הפסיכואנליזה שכביכול במקום לטפל במה שקורה עכשיו הולך אחורה לילדות הרחוקה....
השבמחקאז שיטת האימון הזאת היא באמת מהפיכנית מהבחינה הזאת שמצד אחד היא לגמרי אונתולוגית - עוסקת בכאן ועכשיו, מסתכלת רק על מה שיש, רק על מה שקורה....אבל מצד שני משלבת את הגוף והתחושות והזכרונות שעולים כאשר מסכימים להשאר עם הכאב או הכעס או הפחד....ומאפשרת להבין כיצד זה התחיל, מתי זה נוצר, אילו אמונות פיתחתי כתוצאה מכך שממשיכות לנהל אותי היום, אילו דפוסי התנהגות או חשיבה פיתחתי כדי לשרוד את הסיטואציה בה היית אז....שכבר לא משרתים אותי היום.
וואו, באמת?
השבמחקהאמת שבסוף יוני אנחנו מתחילים סטאז’, ואני צריכה מתאמנים מתנדבים. מה שכן, זה צריך להיות אנשים שאני לא מכירה. אז מצד אחד הבלוגרים החברים היקרים כאן לא באמת "מכירים" אותי ואני אותם....מצד שני כן, מאד אפילו.
בכל מקרה אם מישהו מכם מעונין לעבור אימון אצל חברים שלי מהקורס, אשמח להעביר את הפרטים כשזה יהיה רלוונטי.....
בטחון עצמי זו תכונה כל כך חמקמקה, כי אין לה שום קשר ל"נסיבות אמיתיות". הרי יש כאלה טמבלים, שבטוחים שהם חכמים, חסרי כישרון, שבטוחים שהם כשרוניים, אטומים, שבטוחים שהם מה-זה רגישים וכו’ וכו’
השבמחקחבל לבזבז על זה את הזמן. אם מצאת את ה"משהו" שעולה בקנה אחד עם מה שאת מזהה כנטייה טבעית - פשוט לכי על זה (חוצמיזה, כולם כאן אומרים לך שיש לך את זה. זה לא סתם. אני יכולה לומר לך שפעמים רבות ידעת לומר לי את המילים הנכונות בזמן הנכון).
זו האהרה חשובה וודאי חוויה נהדרת וכל הכבוד לך שאת מאפשרת לעצמך,זה לא מ ובן מ אליו
השבמחק*אזהרת פסיכולוגיה בשנקל*
השבמחקנשמע לי הגיוני לגמרי שיבהיל אותך מצד אחד לעשות את זה ומצד שני שתהיי טובה בזה. זה משהו שספגת כבר הרבה זמן ואת באמת מכירה ומבינה, אז יש לך בראש גם את השאלות הנכונות, אבל לא כל אחד מרגיש נינוח מול קהל - כל סוג של קהל - בטח אם זו הפעם הראשונה. אבל זה שהיית מתוחה מזה לא אומר שאת לא יודעת על מה את מדברת :)
וכל כך מבינה את מה שכתבת על אבא שלך... אבל אני מניחה שזהו טבע הקשר שלנו עם אנשים סביבנו, ואנחנו הרבה פעמים מסוגלים לשדר דברים שאיכשהו יחסמו אותנו מלקבל דברים שאנחנו צריכים בחזרה. לפעמים זה מסיבות טובות ומחמיאות גם, כמו אצלך, אבל תמיד חשבתי שזה קצת אירוני שתכונה טובה שלנו יכולה איכשהו גם לחזור אלינו בהפוכה לרדוף אותנו...
תודה יקירה, על האמון והתמיכה
השבמחקאני מתחילה להבין שהדפוס הזה של רצון להתפתח ולהוביל ולהשפיע ולעזור (ובכך לקחת אחריות!) חי אצלי בד בבד עם רצון לשקט וחופש ו"תעזבו אותי באמ’שכם" וגם "אמא’לה, אני עלולה לגרום נזק" ואולי אני פשוט צריכה להסכים לחיות עם המאבק המתמיד הזה, הסתירה הפנימית הזאת שכנראה מהווה אותי ...זה כנראה לא ייפתר, תמיד ארצה גם את זה וגם את זה ותמיד הם ילכו זה על חשבון זה.....
וכמובן ברור שאם כולם אומרים סימן שזה נכון
אבל בטון רציני יותר - תמיד אני אומרת לך (ולאחרים) באמת מה שאני מרגישה ומה שאני חושבת, מה שלא תמיד קורה לי בחיים "האמיתיים". כאן אני לגמרי אני, בלי מעצורים ובלי מסיכות ובלי התחשבות...והרבה פעמים שנייה אחרי שאני לוחצת "שלח" אני נבהלת "מה עשיתי? מה אמרתי? מה היא צריכה אותי על הראש שלה עכשיו?"
אני דווקא חשבתי לכיוון שאם אמר לך בתחילת השיחה שאחיך לא ענה וכעת מדבר איתך אולי הסב את תשומת ליבך לעובדה שאם אחיך יחזור אליו עכשיו הוא יענה לו כי התקשר אליו והוא לא ענה.. בעצם יידע אותך מראש? מה שעושה את זה אולי פחות גרוע.... לא? אבא שלי עושה לי את זה הרבה שהוא סוג של ״מזהיר אותי״ בתחילת שיחה שכנראה היא תיקטע בכלל שמצפה לשיחה אחרת..
השבמחקאיזה תובנה מדהימה. וכן, לפעמים או תמיד, להיות החזקה והמצליחה והעומדת בשתי הרגלים על הקרקע מונע מאחרים להושיט יד, לעזור, לתת יחס. כן, זה מתסכל, מעציב ומעצבן. לא, זה לא עלבון, זו מחמאה גדולה, אבל הבדידות בצמרת גדולה.
השבמחקתודה טליק. דבר אחד בטוח - אני היום הרבה יותר מוכנה להתבונן בעצמי גם כשזה כואב ולא נעים. יש לי (כנראה לכולנו) נטייה להמנע מזה. אבל היום אני חשה שאני מוכנה לזה, שאני זקוקה לזה, שאני רוצה את זה. זה באמת לא מובן מאליו, ותודה על המלים החמות.
השבמחקדרך אגב מאז ההארה הזאת זה התהפך אצלי עוד כמה פעמים. .....ככה זה עם תהליכים נפשיים/רגשיים
אין מסקנה חד משמעית, "שורה תחתונה" ....זה באמת תהליכים בהתהוות
חחח אהבתי את אזהרת הפסיכולוגיה בשנקל....
השבמחקמוזמנת תמיד לייעץ גם ללא אזהרה
את ממש צודקת שזה שאני חסרת ביטחון לא אומר שאני לא יודעת מה אני עושה. ואני אמשיך לנסות ולתרגל - ובסוף כך או אחרת אצליח. מה יהיה אחר כך - כבר נראה....
לגבי אבא, הורים בכלל ואנשים בכלל - זה עצוב לגמרי שדווקא בתכונות הטובות שלנו, אנשים לא יודעים להעריך ולוקחים כמובן מאליו. בעבודה זה גם היה ככה דרך אגב
אפשר כמובן להסתכל על זה גם ככה. הוא לא ניסח את זה ככה, בכלל לא, אבל אולי אצלו בראש זאת היתה הכוונה.
השבמחקזה לא ממש משנה. מה שמשנה (לי כרגע) זה האופן שבו זה השפיע עלי, על הגוף שלי, על התחושות שלי - העלה את הילדה הקטנה ששמו אותה במקום שני מרגע שאחיה הקטן נולד....וזה בכלל לא משנה אם היתה אפליה או לא, אם אוהבים אותו יותר או לא - אני השתמשתי בזה כהזדמנות להתחיל נקות משהו שנותר בי מאז וכרגע באמת לא משרת אותי יותר....
הבדידות בצמרת גדולה. איזה משפט מנצח, רותי.
השבמחקזה סיפור חיי.
אני שוב ושוב מוצאת את עצמי "בצמרת" בלי להבין איך הגעתי לשם כי בהחלט לא ניסיתי להגיע לשם.
לא במשפחה, לא בעבודה.... לא אוהבת את הבדידות הזאת.
רוצה את היחס, את ההתחשבות, את הרצון לעזרה (אפילו לא את העזרה עצמה, רק שמישהו ירצה לעזור)
אני מבינה, ומזדהה. לכן הבנתי מיד. חיבוק.
השבמחקאני מעריצה. גרופי... אם תצטרכי אי פעם משהי שתשתרך מאחור ותצעק אמפי תעשי לי ילד... אני לשרותך.
השבמחקואני אומרת את זה ברצינות. כי אני לא מסוגלת לכל התהליכים האלה... ואם עובר עלי משהו נפשי שאני לא יודעת לתת לו כותרת ולהסביר אותו לעצמי אני פשוט לא מצליחה לתפקד. בקיצור... את נפלאה. באמת.
אני קוראת ומתפעלת. מהשליטה, האיפוק, הניהול העצמי, ההתבוננות העצמית - אבל- אבל - אבל, את בטוחה שהתגובות הספונטניות הכועסות-לוחמניות לא נכונות?
השבמחקאני מנסה ללמוד ממך על עצמי, איך נכון לי להתנהג...
כי גם לכנות וספונטיות יש ערך. האינסטינקטים האלה התפתחו כי הם הקנו איזה יתרון אבולוציוני אני מניחה...
סתם ד"ש. עברתי בסביבה.
השבמחקמה קורה יקירה,נעלמת פתאום,מקווה שהכל בסדר,השמיעי קול
השבמחקהי, רק בודקת שאת בסדר...:)
השבמחקסליחה שנעלמתי...
השבמחקהיינו בחו"ל, טיול עם הבן וחברתו
ולפני כן היה המשך תקלות אינטרנט מהגיהנום...
אעדכן בהקדם
וואו סליחה שהדאגתי אתכם....היינו בחו"ל עם הבן...אעדכן בהקדם
השבמחקתודה יקירה. לא הייתי כאן....נסענו והתנתקנו מהחיים (ולפני כן המשכנו גם לחוות "ניתוקים" מהסוג האינטרנטי....)
השבמחקיופי! ניתוק חיובי שכזה מתקבל בשמחה!
השבמחקמחכה לעדכונים (-:
ברוכה השבה
הי, סליחה על העיכוב - קודם היו לי בעיות אינטרנט ואחרי כן טסנו לחו"ל לשבועיים ומאז עסוקה מאד....אז הנה הגעתי.
השבמחקמה שלומך? מזמן לא קראתי משהו שלך....מחפשת כל הזמן. עכשיו שאני עושה השלמות בבלוגים מקווה שאמצא משהו חדש....
לגבי התגובה: ממש ממש ממש לא התכוונתי לשליטה, איפוק, ניהול עצמי. רק התבוננות. הסכמה לשהות עם התחושות. להכיר את המנגנונים שמנהלים אותי, שעולים אוטומטית כתוצאה מאיזו מסקנה שהגעתי אליה פעם מזמן ומאז אני פועלת לפיה גם אם זה כבר לא רלוונטי....
לגמרי לא לוותר על ספונטניות או אותנטיות. לגמרי לא! אלא מה? תגובה כועסת לוחמנית היא לא באמת אותנטית. היא באה לכסות על משהו אחר. תחושה קשה - עלבון או עצב או פחד...המטרה אינה ללמוד איך להתנהג. רק להסכים לשהות עם התחושה (כעס למשל) כאשר היא עולה - פיסית בגוף - לא לברוח לתגובה ולא להדחיק אותה...להיות בה. ואז לאט לאט מגלים דברים שמסתתרים מתחתיה....ולפעמים עולה זיכרון. משהו שקרה בילדות..משהו שהטביע חותם עלינו ומאז כל טריגר כזה מקפיץ את התגובה, לפעמים בחוסר פרופורציה למה שקרה כרגע בפועל....אנסה לפרט על זה בהמשך
אכן צריך להסכים להיכנס לתהליכים נפשיים קשים כאלה, אי אפשר לעשות את זה דרך אגב או על הדרך. זה לא פשוט. לפעמים מגיעים לזה רק כאשר אין ברירה. כך הגעתי לטיפול הפסיכולוגי הראשון שלי - בגיל 29 - הגעתי לבית חולים עם כאב ראש מהגיהנום שלא עבר ולא איפשר לי לתפקד...יצאתי עם אבחנה שזה פסיכוסומטי וללכת לטיפול אלטרנטיבי...הגעתי לדיקור "ובמקרה" המטפל הסיני היה גם פסיכיאטר...כמו שאומרים הגעתי בשביל הדיקור (שעזר מאד אגב) ונשארתי בשביל הפסיכולוגיה.... 3 שנים!
השבמחקלפעמים אין כוח להתבונן פנימה יותר וצריך הפסקה.
אני עוקבת בהמון עניין. אני מרגישה שאני ממש לומדת בבלוג הזה. יותר מזה - הדברים מוכרים, קראתי-שמעתי לא מעט, אבל את קורעת לי צוהר אחר למשפטים המוכרים האלה - אני מתחילה להבין (גם אם עדיין משהו בי חולק, מתמרד, מתנגד, וסליחה אם אני יותאת קצצת תוקפנית לפעמים)
השבמחקאין לך על מה לבקש סליחה! תגובותיך מתקבלות אצלי בברכה ובאהבה רבה, לא משנה מהן.
השבמחקואת לא אמורה להסכים עם כל מה שאני אומרת
גם אני לא צריכה להסכים לכל מה שאני לומדת...
כל דבר נבחן בפני עצמו ונבדק במבחן המציאות
חיבוק חזק