נושאים שעולים באימון, ומחוצה לו.
אפילו כאשר אנחנו עובדים בקבוצות בכיתה, מתרגלים אלה על אלה....בפועל מתרחש שם אימון. ממש.
ולפעמים אני ממשיכה את העבודה שהתחילה בכיתה, אצל ג', המאמן המדהים שלי.
בשבוע שעבר, למשל, זה התחיל ממכתב. מכתב שהתבקשנו לכתוב למישהו בחיינו. זה יכול להיות מישהו חי או מת, אהוב או שנוא....כל אחד.
זה רק היה צריך להכיל 4 משפטים:
- סלח/י לי ...
- אני סולח/ת לך....
- אני אוהב/ת אותך
- תודה..
ואם זה מישהו שכבר אינו בין החיים יש להוסיף משפט "הייה שלום.."
וגם אם לא סלחנו או לא אוהבים....צריך לשלב את המשפטים האלה איכשהו.
למשל..."הלוואי שיכולתי לומר לך שאני סולחת לך" או "הייתי רוצה להיות מסוגלת לומר שאני אוהבת אותך"
ולמרות שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לכתוב את המכתב לדוד שלי שנפטר לפני כמה חודשים (ועוד אעשה זאת)
פתאום נכנסה לי לראש ר' והבנתי שאני כותבת לה.
ואז היא עלתה לי גם בתרגול אימון שעשינו בקבוצות (ואחד מחברי הקבוצה אימן אותי).
ואז היא עלתה גם באימון אצל ג', המאמן שלי.
ותוך כדי האימון על ר' - פתאם עלה בי זיכרון - של מערכת יחסים אחרת, בילדות הרחוקה - יחסים דומים מבחינה האחיזה שהיתה להם עלי.
ופתאם עלה כל כך הרבה כאב והבכי התפרץ כאילו משום מקום.
לא דמעה, לא מחנק בגרון - בכי מטלטל שיצא ממני ללא שליטה - ואפילו לא עבר דרך הראש. לא חשבתי על כלום. לא היה לי מה לומר.
רק לבכות ולהיות בתוך הכאב הזה....
מעולם לא דיברתי על מערכת היחסים ההיא מהילדות.
ואפילו לא התכוונתי להתעסק באימון הנוכחי במערכת היחסים עם ר'.
אבל דברים עולים מעצמם - כאשר מאפשרים להם.
ואז ביום ששי בערב שוב התמודדתי עם דברים שעולים לי בגוף כאשר אני מדברת עם אבא שלי.
לכאורה אינטראקציה פשוטה וסתמית.
ארוחת הערב כבר היתה מוכנה, השולחן היה ערוך, הארגזים עם הצעצועים של הנכדים מוכנים בסלון....אבל עוד היה מוקדם ובתי ומשפחתה התמהמהו להגיע, אז התקשרתי בסקייפ להורי.
לא היתה תשובה, והתיישבתי לצפות בינתיים בטלוויזיה....
ואז אבא שלי התקשר.
"מה נשמע חמודה? לא יודע איך פספסתי את הצלצול שלך. גם אחיך ד' התקשר בסקייפ ולא שמענו את הצלצול שלו. מאד מוזר.
אז ניסיתי עכשיו לחזור אל ד' אבל לא היתה תשובה, אז צלצלתי אלייך בינתיים"
אוקיי. סבבה. בינתיים הכל טוב.
ואז תוך כדי שיחה, מתברר שאחי מנסה לחזור אליהם בסקייפ....
אבא שלי בטון לחוץ :
"אה, אני רואה שד' מתקשר בסקייפ, אז אני עובר אליו " וזהו, נעלם לי מהסקייפ. מהרגע להרגע.
אוקיי, מה קורה לי בגוף?
מה זה הצל הזה, הענן הזה שמתסובב לי בבטן? זה לא ממש גוש, כבר לא - אחרי כל כך הרבה שנים - אבל זה משהו. עדיין.
כן כן, ברור שמרגע שאחי נולד ועד היום הזה אבא שלי מעדיף אותו, שם אותו במקום ראשון....אני יודעת את זה ומודעת לזה שנים.
ויותר מזה - לאחרונה שמתי לב שגם לבנות של אחי יש אצלו בתודעה איזושהי עדיפות, משום מה, על הילדים שלי.
הוא יכול להיות באמצע שיחת סקייפ עם הבן שלי, למשל, ואז האחיינית שלי מתקשרת אליו במקרה - והוא מנפנף את בני תוך שנייה ללא התלבטות וללא מחשבה נוספת. רגע - לא יכולת לומר לה "אני בסקייפ עם הנכד שלי, כבר חוזר אלייך"?
וכנ"ל לגביי....
אבל לא, הוא לא אמר "אני אגיד לאחיך שאני בשיחה איתך ושאני כבר חוזר אליו"
לא
הוא אמר לי שהנה אחי מתקשר אז זהו....ועבר אליו!
וכן, אני כבר ילדה גדולה. ואני עושה הרבה עבודת ניקיון על העניין הזה. אבל זה עוד שם. לא התנקה לגמרי.
מודה.
הרי אותו אני לא אשנה. לא אנסה אפילו.
אבל אצלי יש עוד עבודה.
יש עוד הרבה על מה להתאמן.....
כפי שכבר כתבתי לך, אצלי אמא שלי העדיפה בברור את אחי הבכור, ואת אחותי הקטנה המתוקה על פני, הסנדוויץ’. שנים רבות כשעדיין אמא שלי חייה ואפילו לאחר מותה נטרתי לה על כך. בשנים האחרונות אני מרגישה שאני כועסת עליה פחות, ואפילו מבינה אותה קצת. אני יודעת שהיו לה חיים קשים. אני יודעת שאחותי הקטנה הייתה כזו מתוקה ויודעת לעשות הצגות ולמשוך תשומת לב, שפשוט היה קשה שלא לתת לה את תשומת הלב הזו, בעוד שאני הייתי שקטה וביישנית ופחות במרכז העניינים. אפילו חלמתי שאני מחבקת אותה. אבל ברור שהכאב הזה והתחושה שלא הייתי מועדפת, נשאר תמיד.
השבמחקתודה על הנחמה וההזדהות
השבמחקתוך כדי שאני קוראת אצלך, ניסיתי לחשוב למי אני רוצה לכתוב מכתב.. אני כל כך מתקשה למצוא מישהו לכתוב לו.. יש לך הסבר למה זה?
השבמחקאבא שלי הרגיש מקופח על ידי אביו כל החיים שלו. הוא לא קיבל עאזרה מאבא שלו לעומת אחותו שתמיד קיבלה כסף ויחס מאבא שלו. אמא שלו היתה מקסימה. אהבה באתה מידה.. אני חושבת שלקראת הסוף היא אפילו העדיפה את אבא שלי אבל זה רק בגלל שאחותו התנהגה אליה כמו אל נטל כי היא גרה אצלה..
אני הייתי מקופחת על ידי אמא שלי.. לא שהיא היתה אמא כזו טובה גם לאחי אבל אחי קיבל ממנה רגעי חסד יותר ממני מהסיבה שהיא רצתה שאהיה בן ולא בת. היא נקמה בי בשנים שכן הספיקה להיות איתנו.
לא יודעת אם לי יש מקום לשפוט.. אני גם לא יודעת איך מחלקים אהבה בין ילדים.. יבוא יום ואגלה.
לא נותר לי אלא לחבק אותך יקירתי. אני אחזור לחשוב למי אני רוצה לכתוב מכתב.
קראתי את כל הסיפורים הקודמים על ר’ ועל יחסים שואבי אנרגיה... הו... כמה מוכר.
השבמחקבקשר לאבא שלך, מעניין אותי לשאול כמה שאלות שאולי ברורות מאליהן.
מהו בעצם הוא לב הדבר שאת רוצה להתנקות ממנו בקשר אליו?
כעס עליו? על מה בדיוק? על חוסר הצדק? האפליה?
עלבון ממנו? ממה בדיוק? שאת פחות אהובה עליו? ומה זה אומר בשבילך?
את ממש לא חייבת לענות (-: אולי זה ארוך ומוגזם.
(ואת, אוהבת את הילדים שלך אותו דבר? לי יש רק אחד ואני תמיד תוהה איך הייתי מרגישה "אם").
את מתמידה באימונים האלו ונראה שאת מוציאה מזה הרבה תובנות אישיות. הנבירה במעמקי הנשמה כנראה שעושה משהו לאדם. תמשיכי עם זה אני בטוח שתגיעי לדרגת הניקיון שאת שואפת אליה בסוף.
השבמחקכי מול ההורים שלנו אנחנו תמיד ילדים. לא יעזור כמה בגרנו וכמה עבדנו על עצמנו וכמה החכמנו, כל הרגשות של הילדות מתעוררים באחת מול ההורים שלנו.
השבמחקלא יודעת אם אפשר לשנות את זה, אולי אפשר אולי לנסות להכהות את הכאב שזה גורם לנו לפעמים.
אני תופסת טרמפ על התגובה שלך גם אמא. כתבת במילים הרבה יותר יפות בדיוק את מה שרציתי לומר.
השבמחקעברה לי מחשבה תוך כדי קריאה. את יודעת, לא תמיד הילד שזוכה בהכי הרבה תשומת לב הוא הילד האהוב. לפעמים זה דווקא להפך. לפעמים זה הילד הפחות מוצלח שהורים באופן לא רצוני מגוננים עליו יותר מאשר על האהוב והמוצלח שיסתדר גם מבלי שישקיעו בו זמן במיוחד (כי הוא אהוב ומוצלח). כך שאולי את צריכה לקחת את זה בתור מחמאה. אולי אביך בוטח בך וסומך עליך שאת יודעת שאת אהובה על ידו גם מבלי שינתק שיחות סקייפ עם אחרים בזמן שאת מתקשרת וגם אם יסגור את זו אתך כדי לשוחח עם אחיך. שלהבדיל ממנו את תביני. אני נזכר בלידה של הבכורים שלי. בעצמי עוד הייתי ילד (כמעט 20 זה ילד, לא?) הבן נולד עם כל החבילה של המחלות האפשריות והבת (טפו טפו) הייתה נוחה מכל הבחינות. ונראה היה שאני אוהב אותו יותר כי הראש כל הזמן התעסק בו ובאיך להקל עליו את החיים, באיך לעזור לו. מה שהיה לגמרי לא נכון, פשוט הוא היה זקוק לי יותר.
השבמחקלגבי המכתב (או מכתבים) את יכולה להתחיל ממישהו שאין לך איתו שום בעייה. בעלך, אביך....זה יהיה קל ויזרום. ואז את יכולה לעבור לכתוב לחברה (ההיא למשל עם הבירה והטלפונים...) ובסוף להגיע לכתוב את המכתבים ה"כבדים" כמו לאמא שלך....
השבמחקלגבי אבא שלי - את יודעת, כשהייתי קטנה לא הרגשתי מקופחת. זה מה שמדהים אותי. הייתי בת יחידה עד גיל 5 וחצי - נסיכה, מרכז העולם. ואז אחי נולד והוא הפך להיות מרכז העולם. של אבא שלי, של אמא שלי, שלי, של סבתא שלי (שגרה איתנו מאז שהתאלמנה). וזה נראה לי הכי טבעי שככה זה. רק בגיל שלושים בערך, כשהגעתי לטיפול פסיכולוגי - פתאם התחלתי להבין, ולהתעצבן, בדיעבד, על היחס השונה וההעדפה...בעיקר של אבא, וכמובן כבר לשים לב מאותו הרגע ואילך איך זה ממשיך...
המשך...
השבמחקאני חושדת שכל עוד הוא קיים בי, הוא עלול "לנהל" אותי בתגובות גם מול אחרים, וזה לא מתאים לי כבר. העלבות היא סוג של מניפולציה רגשית, ואין לה מקום בחיי. רוצה להיות מסוגלת לומר "הוא מעדיף את אחי" בלי להפגע. בלי להדחיק את זה, אלא על ידי הכרה בזה וויתור על זה.
לגבי ילדיי - אני חושבת שאני (וגם בעלי) אוהבת את שניהם באותה מידה. הם דומים בהמון דברים ושונים לגמרי בהמון דברים, אז כבני אדם ברור שהם שונים ונפרדים זה מזה. אבל באהבה שלי, בנתינה שלי, באכפתיות....הם אותו הדבר מבחינתי. אם זה עובר גם אליהם - לא יודעת. צריך לשאול אותם...
לגבי ר’, בכלל לא התכוונתי להתאמן על היחסים איתה, לא הרגשתי זה פוגש אותי רגשית כרגע ויש לי דברים חשובים יותר לעבוד עליהם. אבל לא תיארתי לעצמי שמתחת לזה מסתתרת טראומה קטנה ממערכת יחסים אחרת לגמרי שהיתה לי בגיל 13....מדהים איך שזה התפרץ!
השבמחקלגבי אבא שלי תשובות לשאלותייך:
העלבון שאני חשה, למשל, כאשר אני נפגשת עם העדפה ברורה שלו לאחי - זה משהו מיותר מבחינתי. לא רלוונטי. על ידי כך שאני מוכנה להכיר בו (בעלבון), לשהות איתו למרות שאינו נעים, לנשום לתוכו...להיזכר בפעמים אחרות בהן הוא עלה....אני יכולה להתחיל לפוגג אותו.
המשך...
כן, אם מסכימים להיפגש עם הדברים הלא נעימים, הקשים, הכואבים לפעמים - שעולים לנו ממילא בגוף (ובדרך כלל אנחנו עושים הכל כדי להמנע מהם) - אז יש פריצות דרך
השבמחקבסוג האימון שאני לומדת יש פחות תובנות - מלשון "תבונה" - כי פחות משתמשים בראש ויותר מגיעים לרגש דרך תחושות הגוף.
אבל התוצאה זהה.
להכיר את עצמי, את מה שמנהל אותי, את מה שכבר לא משרת אותי - ולהיפטר ממנו. להכיר את אני האמיתית, ולתת לה ביטוי.
תודה קיימן
זה נכון שמול הורינו אנחנו תמיד ילדים
השבמחקאבל זה לא מדויק שכמה שנעבוד על עצמנו זה לא יעזור
כידוע לך עשיתי הרבה עבודה על העניין הזה במהלך השנים, ולפחות מול אמא שלי המצב כבר אחר לגמרי
כרגע עובדת על אבא....
פחות עבור המערכת יחסים שלי איתו, אלא יותר כי גיליתי שחלק מהמנגנונים האוטומטיים שלי כלפיו מתבטאים לפעמים מול T...וזה לגמרי מיותר מבחינתי
סבבה על הטרמפ חגית
השבמחקראי מה שעניתי לגם אמא
וואו , זה מרגיז !!! עברתי את זה עם אשתו של אבא שלי שהעדיפה באופן ברור !! את הילדים של אחותי, הקטע המרגיז יותר שכשהיינו באים אליה היא הייתה גם מדברת עליהם! עד שיום אחד אשתי אמרה לה שגם הילדים שלנו נכדים שלה, אבל זה כבר היה מאוחר כי ילדיי כבר הפסיקו לבוא אליה ולהתעניין בה , אחכ אני הפסקתי לדבר איתה, זה עוד מעט שנה שלא דיברתי איתה, אבל הפלא ופלא מאז שבני התגייס ליחיגה קרבית היא יצרה איתו קשר ומטפחת את הקשר איתו, אין לה שום קשר עם ילדיי האחרים, מדהימה אותי האטימות הזאת, אגב אני מוכן לשים הרבה כסף שאם בני היה הופך ג’ובניק היא לא הייתה שמה עליו, הוא נהנה מתשומת הלב שהיא מרעיפה עליו וזה מפתיע , כי כשלא היה ביניהם קשר זה לא הציק לו, אבל בסדר , ובאשר לקטע של הבכי בסנא, זה מתאפשר בגלל הסייף ספייס שהסדנא מאפשרת וזה נהדר
השבמחקאתה מרגיש שאני מחבקת אותך חזק חזק עכשיו או שאני כזאת קטנה ואתה כזה ענק שזה בקושי מורגש?
השבמחקאיזה יופי של תגובה כתבת לי!
בהחלט נכון שהרבה פעמים הילד שזקוק ליותר תשומת לב נתפס כאילו הוא יותר אהוב...
אין לי ספק שאבא שלי אוהב אותי ואין לי ספק שאין לו מושג שהוא שם את אחי במקום ראשון. לא חושבת (אבדוק שוב בפוסט) שדיברתי על אהבה. דיברתי על מקום ראשון. על עדיפות. וזה נכון שאחי דרש יותר תשומת לב מאשר אני (וקיבל אותה, מכולנו ) אבל אצל אבא שלי ה-switch הזה קרה ברגע שנולד, עוד לפני שהוא דרש תשומת לב, ובהמשך בלי קשר לכך. אצל אמא שלי וסבתא שלי אתה צודק - הוא היה יותר "בעייתי", שכחן, אסטרונאוט, הוא הפריע לי ולחברות שלי, הוא עשה בעיות בבית הספר....ברור שזה דרש מהן יותר תשומת לב. אבל אצל אבא שלי זה שונה. הוא פשוט תמיד תמיד העדיף אותו. וקיבלתי את זה כמובן מאליו. עד ששמתי לב לזה (בערך בגיל 30) ומאז מידי פעם זה צף ועולה.
תודה על התגובה הזאת טליק
השבמחקבאופן כללי אבא שלי אוהב את כל נכדיו ואת ניניו כמובן, אבל בלי להרגיש אפילו יש לו כנראה העדפה ברורה , כמו שהיתה לו לגבי ילדיו - אחי ואני.
שוב, אני לא מתרגזת על זה, אבל לפעמים כשזה בולט ככה - אני מרגישה שזה פוגע בי. ובזה אני הייתי רוצה לטפל....בצד שלי, בפגיעה, ברגישות. היא לא משרתת אותי....ולכן רוצה להיפטר ממנה.
לגבי הבכי הבלתי נשלט - הוא לא קרה בסדנא עצמה, הוא קרה בחדר של המאמן שלי, בזמן אימון אישי אחד על אחד. שם זה עוד יותר סייפ ספייס, מטבע הדברים, והמאמן שלי באמת משהו מיוחד!
את יודעת אני לא בא לשפוט את אביך, בעיקר כי אני לא מכיר אותו כמובן אבל אם מישהו יבוא ויאמר לי שאשתו של אבא שלי אוהבת את כל נכדיה אני אומר לו שהוא מבלבל את המוח, לטעמי מי שאוהב במידה שווה מתייחס אליהם ככה, אז עכשיו בני החייל הוא עדיפויי, היא לא מתייחסת לאחרים ואם היא לא מתייחסת אז ודאי שהיא פחות אוהבת ואין צורך בעיני לפחות ליפות את המציאות בהקשר שלה, אני אומר לך עוד משהו, מכיון שילדיי גדולים ומבינים ולא טמבלים הם רואים בעצמם את חוסר השיוויון ביחס ובהחלט מתנהגים בהתאם ואני מעודד אותם, זוגתי חושבת אחרת ויש לנו חילוקי דעות נהותיים בענינים האלה ואני חושב שהיא טועה ומביאה את החרדות שלה לעניני איחוד המשפחה וכיוצא בהללו, א י לא חושב שמשפחה צריכה לאהוב בכל מחיר את כולם בלי יוצא מן הכלל כי אנחנו משפחה, אשתו של אבי מביאה את זה יפה לידי ביטוי ואני מחרה מחזיק אחריה, זה מה שנקרא עין בעין זה אולי פרימיטיבי אבל רק ככה היא מבינה
השבמחקאתה לגרי צודק, טליק, שמשפחה זה לא בכל מחיר. בהחלט יש מקום להשקיע אנרגיות בשימור ושיפור הקשר המשפחתי, אבל לא בכל מחיר ולא בכל מצב. וכבר קרה שהייתי בנתק מוחלט מהורי במשך כמה שנים (ואחר כך אני זאת, שאחרי הרבה עבודה עצמית, יזמתי חזרה של הקשר והם קפצו על ההזדמנות בשמחה), והיום אנחנו בחצי נתק מאח של T - והכל מסיבות מאד מוצדקות. אבל מזמן הבנתי שיש מחיר גם לנתקים האלה. מחיר לנו, לילדינו...לנכדינו. צריך לחשוב היטב על מה לעלות על באריקדות ועל מה אין טעם....
השבמחקבכל מקרה זה לא המקרה עם אבא שלי. בגדול הוא אבא אכפתי ואוהב. קצת אוטיסט מהבחינה הזאת - לא שם לב שיש לו העדפות. ואני כבר ילדה גדולה. מעדיפה לטפל בתגובות של עצמי.....זו השקעה לטווח ארוך
שיהיה בהצלחה, הקטע שבגלל שאני כותב בשמי, אני לא יכול לכתוב אצלי בבלוג דברים כאלה כי אז תיהיה מהומה משפחתית ואת זה אני לא רוצה
השבמחקלא לחינם הסיפור הראשון בתנ"ך הוא על קנאת אחים וזו גם סיבת הרצח הראשון.
השבמחקזה עניין כל כך מהותי ויסודי, המאבק הזה על תשומת לב והמשאבים של ההורים עד שהוא ממשיך להשפיע גם בגיל מבוגר (ויש למשל בלוג של מישהי שגם כיום, בגיל 60, עוד ממשיכה לריב עם אחותה ועם אימא שלה בגלל שהיא מרגישה מקופחת לעומת אחותה הצעירה).
ואני הייתי כותבת מכתב לאמצעי שלנו, מתנצלת על שקיפחנו אותו בילדותו, והשקענו בו זמן וכסף והמון אנרגיה ועצבים ושכחנו פשוט לאהוב אותו למרות כל הפגמים והקשיים.
היום אני מנסה לפצות ולתקן, לתמוך ולעודד, יכול להיות שאולי אפילו אצליח.
הבנתי. אין בעייה
השבמחקאני אוהב את המשפחה שלך. דרכך כמובן, כי רק דרכך אני מכיר אותה. ולכן כנראה אני מנסה למצוא הסברים חיוביים גם למה שנראה מעט שלילי בהתנהגותם. בשום פנים לא התווכחתי אתך ולא טענתי שהכל רק בראש שלך, אחרי הכל מכל בני המשפחה שלך אותך אני אוהב הכי הרבה וסומך עליך ועל שיקול הדעת שלך. אני בסך הכל נותן חומר למחשבה ואולי פתח לחקירה. רק שתדעי.
השבמחקוכמובן מחבק אותך חזרה. אני תמיד מרגיש את החיבוקים שלך, לא לשווא חבר שלי כינה אותך: אמהית, חמה וטובה.
הקטע הוא שמעולם לא האשמתי את אחי בעניין הזה.
השבמחקזה היה ברור לי שזה לא הוא ולא בגללו. מעניין.
נסי באמת לכתוב את המכתב.....תראי מה זה יעלה בך, איך תרגישי אחר כך....
חבר שלך קורא אותי גם? או רק את התגובות שלי אצלך?
השבמחקאני יודעת שלא התווכחת איתי ואני באמת אוהבת את הזווית שאתה נותן כאן, לחשוב על דברים אחרת.....
לא נראה לי שבאמת יש "שלילי" כאן - מדובר בבני אדם וככאלה כולנו טועים, הרבה פעמים בלי להיות מודעים לזה בכלל.
אתן לך דוגמא הפוכה: כמה שבועות אחרי שחכמוד נולד, בתי אמרה לי שעכשיו היא מבינה את היחסים המיוחדים שיש לי עם בני (אחיה)....בגלל איך שהיא מרגישה אל חכמוד (בנה). זה עשה לי קווץ’ נוראי בבטן, וחשבתי לעצמי: אילו יחסים מיוחדים היא חושבת שיש לי עם אחיה, שאין לי איתה?
אני לא מרגישה הבדל באהבה שלי אליה או אליו.
אבל אולי הם מרגישים הבדל? מי יודע? היא יודעת (ורואה על בסיס יום יומי) כמה אני אוהבת אותה. ואני גם רואה (ואין משהו שמשמח אותי יותר) כמה הם (בתי ובני) אוהבים זה את זה.....
הוא קורא אותך לפניי. הוא בלוגר בישרא. פעם כשיצא לי לספר לו כמה אני אוהב אותך וכמה תמיד כשאני מגיב לך אני פוחד פן אפגע בך, הוא אמר לי לא לדאוג כי את אמהית חמה ועדינה ומבינה ולא מהנעלבים ומרביצים.
השבמחקהזכרת לי עם הסיפור על בתך איך אני תמיד פוחד שבנים ירגישו שאני אוהב אותם פחות כי אני תמיד רוצה בת בגלל הפחד שלי מפני מלחמות וגיוס. ושירגישו שרציתי בנות ולא בנים ויפרשו את הפחד שלי עליהם לא נכון. בקיצור, להיות הורה זה לא פיקניק.
באמת? עכשיו אני סקרנית (אבל מנחשת......)
השבמחקתודה לשניכם על המחמאות, בכל מקרה
כפי שאתה רואה (מהפוסט הזה) כן קורה שאני נפגעת לפעמים - אבל בטח לא מרביצה ובוודאי מבינה (או מנסה להבין). וכאשר אני מרגישה שנפגעתי, אני באמת מנסה לשהות בתחושה הזאת ולהבין מאיפה זה בא...הרי זו אני שנפגעתי, לאו דווקא מישהו אחר שהתכוון לפגוע.
אכן לא פיקניק להיות הורה, זו גם אחריות אדירה וגם מתנה אדירה - ואני יודעת שכמה שניסיתי להיות הכי הכי, בטוח שיש לילדים שלי קצת שריטות ממני, ואין מזה מנוס.... i just always try to do the best i can
את עוברת תהליכים עמוקים ולא פשוטים. אני מקווה שמלמדים אתכם שם גם איך לשרוד אותם, לנקות אותם, לתת מנוחה, לתת לפצעים להגליד. זה לא נראה לי פשוט בכלל, ומאוד מאוד אינטנסיבי. חיבוק.
השבמחקאת תמיד מאוד מנסה להבין. תמיד. אמרתי לך כבר בתחילת דרכי בישרא כשרק התחלתי לקרוא על הקורס שלך, שלא כל האנשים מתאימים לעבור אותו. אז היה לכם תרגיל בהקשבה וכתבת שכולם היו כ"כ קשובים וזה הפתיע אותך איך קבוצה של אנשים לחלוטין זרים פתאום מגיעים למצב אחיד כזה. אמרתי שמי שנרשם לקורס מסוג זה מגיע אליו עם אופי מסויים שכולל רצון להקשיב ולהבין.
השבמחקולגבי חבר אני חושב שניחשת נכון. את אישה מופלאה. כל האנשים סביבך בורכו בך.
זה נכון שהתהליך לא פשוט, ולפעמים מרגיש יותר גרוע לפני שמרגיש יותר טוב...
השבמחקולכן לא כל אחד מוכן להיכנס לזה בכלל
או שיש כאלה שנכנסים ומייד מוצאים דרך לברוח
אין מתכון "לשרוד" את זה
הדבר היחיד שהמורה שלי כל הזמן אומרת היא: זו לא הפעם הראשונה שאתם חווים את זה, לכן ברור שכבר חוויתם את זה ושרדתם את זה....