בשבוע שעבר ביקרתי במקום העבודה שלי שלעבר.
זה קורה בערך פעם בחודשיים-שלושה.
בדרך כלל כי יש לי תור לטיפול כזה או אחר בקליניקה באותו הבניין ואז אני כבר קובעת מראש לאכול צהריים עם החברים מהמשרד.
כשעזבתי את העבודה ידעתי שאני עוזבת את המקום ולא את האנשים - לפחות לא את כולם - ובאמת התברר לי שכיף לי לשמור איתם על קשר.
חלקם ממש חברים קרובים שלי, ועם חלקם סתם כיף לי להיפגש מדי פעם ולהחליף חוויות.
אני עדיין מרגישה שם כמו בבית ואפילו השומרים בחניון עדיין זוכרים אותי (מזל!), אבל אין בי טיפה אחת של געגוע למקום הזה.
אז יש חיבוקים נרגשים עם החברים האמיתיים. יש גם שיחות מסדרון קצרצרות עם אנשים שכיף לראות אבל אין איתם מעבר לכך שום קשר.
בשעה שקבענו מתיישבים באיזה חדר (או בחדר הישיבות אם פנוי) והאוכל, שכרגיל חלק הביאו מהבית וחלק הזמינו מבחוץ - יושבים ואוכלים ומפטפים בעליזות ולרגע זה כאילו לא עזבתי מעולם.
אצלם הכל המשיך להתדרדר אחרי שעזבתי, ואני בכל פעם מחדש רושמת לעצמי שטוב עשיתי שקמתי והלכתי אז, ולא משכתי עוד.
אני מרגישה שהייתי משתגעת סופית אבל בפועל בטח הייתי שורדת.
וגם הם שורדים, כמובן, כי כשאתה בתוך זה (ובמיוחד כשאין לך ברירה, או שזה הרע במיעוטו לעומת מקומות עבודה אחרים) אתה עושה את המכסימום ומסתדר עם מה שיש. וזה בסדר גמור. אני רק מודה יום יום שיכלתי לצאת מזה.
ואני משתפת ומספרת על הנכדים ועל הלימודים ועל המשפחה ומה קורה עם הבת של השותף שעוברת תהליך החלמה לא קל ממחלה ממארת....והם מספרים על הילדים ועל הלקוחות ועל המנהלים - וכיף לי להיות איתם.....וכיף לי שבתום כמה שעות אני חוזרת לחופש שלי ומשאירה את המקום הזה הרחק מאחורי.
הפעם כשהגעתי מצאתי בחור צעיר חמוד חדש יושב בחדר של הצוות שלי.
"את אמפיארטי?" הוא מחייך, "אני קורא ולומד עכשיו את כל המצגות שלך".
הלב שלי מתמלא נחת.
איזה כיף שהשארתי אחרי מורשת שניתן ללמוד ממנה ולהיכנס ישר לעניינים.
"אז את רוצה לעשות איתו חפיפה בנושא xxx?" שואל ש', שהבחור החדש מועמד להחליף אותו כי הוא עובר לעבוד בחברה אחרת....
אני מחייכת, ובטוחה שאם ארצה וודאי שאוכל לעשות חפיפה כזאת, אבל באותו הרגע אני בכלל לא זוכרת מזה כמעט כלום....
מדהים איך מחקתי את הכל מקדמת התודעה (ברור שבדיסק של המוח שלי זה שמור היטב וגם נגיש) וזה לא מעסיק אותי ולא מטריד אותי יותר.
נושאים שהייתי חולמת עליהם גם בלילות, מרוב שזה הטריד את מנוחתי, וכרגע התקשיתי להיזכר בכלל......
איזה כיף, חשבתי לעצמי. אני נקייה. אני חופשיה.
זה מצויין שיש יכולת כלכלית לעזוב מקום עבודה ונחמד לבוא לבקר מידי פעם
השבמחקאני לא נוטה לחזור לביקור במקומות שעזבתי גם אם עזבתי בטוב
לא יודע,אין לי געגוע לעניין הזה וקצת מרגישים מחוץ לענינים,אבל נראה שאצלך זה אחרת והקולגות לשעבר מפרגנים וזה אחלה
אני מבינה מה אתה אומר, אבל באמת שיצא לי לבקר בכל מקומות העבודה שעזבתי בעבר, בהזדמנויות שונות, לפעמים אחרי שנים רבות, וזה תמיד היה לי כיף לפגוש את החבר’ה מפעם.
השבמחקכנראה שכן, אני זוכה להרבה פרגון - ותמיד עוזבת בטוב - ועובדה שגם קרה שעזבתי מקום עבודה וחזרתי אליו מאוחר יותר.....
כנראה שגם צריך מזל וגם צריך לדעת איך לעזוב...
אני נשארתי בקשר עם מספר חברות, ממקום העבודה.
השבמחקעזבתי את מקום העבודה, אבל לא אותן...
ויפה שאת חשה שם כמו בבית, אבל גם חופשייה...
הביקור אפשר לך להציב מראה מול חייך כעת, ואת מאוד אוהבת את מה שאת רואה. נשמע נהדר. אני מניחה שזה גם מתחבר ברבדים רבים עם הטיפול שאת עוברת. אני מאוד אוהבת את ההתייחסות שלך לחיים
השבמחקגם לך
השבמחקנכון מאד
השבמחקתודה יקירה
הפוסט הראשון שלך שקראתי אי פעם היה אחד בו סיפרת שחברים מדברים ושואלים אותך איך החיים בציפייה לקבל תשובה ריקה ("כי הרי אין לך עבודה"). הפוסט הזה מרגיש כמו סוג של סגירת מעגל מסויימת, קצת כאילו התחלפתם בתפקידים ופתאום את זו ששלמה עם עצמה והם אלו שמנסים לשרוד את המציאות שהם חיים בה
השבמחקיקירתי, גם שינית את הכינוי שלך וגם העפת את כל הפוסטים??????
השבמחקבכל מקרה טוב לשמוע ממך
האמת שבפוסט <a title="אז מה את עושה ? empiarti" href="הזה  Target=_BLANK class=msg>http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=815172&blogcode=13639796">הזה מי ששאל אותי "אז מה את עושה?" נדמה לי אלה היו פחות החברים מהעבודה לשעבר ויותר משפחה מורחבת וחברים מחוץ לעבודה. דווקא מי שנשארו מאחור ב"מיץ של הזבל" פירגנו לאורך כל הדרך, ואפילו נהנו קצת לדמיין לעצמם שאני יושבת באיזה חוף (או ליד האח בסלון) עם ספר מהבקר עד הערב.....
אבל כן בהחלט אני סוגרת הרבה מעגלים (ופותחת חדשים)....
מחקתי כי התחלתי לעבוד ב2 מקומות שיהיה ממש לא נעים אם יגלו שם כל מיני דברים עליי. הלטחתי שאני אמשיך לכתוב כשבא לי (כי זה מאוד נחמד ומשחרר) רק בלי לפרסם תמונות, סרטונים ויותר מדי פרטים מזהים :)
השבמחקזה בהחלט הפוסט הזה. משום מה זכרתי כאילו אלו היו חברים קנאים מהעבודה
זה נחמד שאפשר לשמור ככה על קשרים טובים
השבמחקיש אנשים שבאמת הופכים להיות חברים גם בלי שום קשר לעבודה
כן, אני הבנתי מההתחלה את החשיבות הרבה של האנונימיות המוחלטת....לעולם אין לדעת מתי יהיה חשוב לך לא להחשף
השבמחקאפילו בלי תמונות ושמות....
לא הייתי יכולה לכתוב בחופשיות וכנות כל כך מוחלטת לו ידעתי שמישהו ממשפחתי או חברי קורא כאן (טוב - יש לי חברה אחת שקוראת כאן וממנה באמת אין לי מה להסתיר)....
אפילו אם סתם בא לי לשחרר קיטור על מישהו - אם הם קוראים כאן אחשוב פעמיים.
זה באמת מזל - כמעט מכל מקום לימודים או עבודה יצא לי לשמור על קשר לפחות עם אדם אחד. אין לי הרבה חברים, אבל אלה שיש לי הם ממש קרובים - גם אם אנחנו מתראים פעם בכמה חודשים או מדברים רק בטלפון (בגלל לחץ העבודה ועומס החיים)....
השבמחקזה מדהים באיזו מהירות המוח מוחק מידע לא רלוונטי. פשוט מדהים.
השבמחקוכמה טוב שאפשר לבחון מפרספקטיבה אחרת את המצב שהיית בו, ולוודא לעצמך שהחלטת נכון. זה לגמרי לא מובן מאליו!
נראה לי שהמוח לא באמת מוחק אלא מאפסן באיזשהו מקום עקב חוסר שימוש או חוסר עניין. שמתי לב במהלך השנים שגם כאשר עברתי לתחום שונה לגמרי עדיין יכלתי לענות על שאלות מהתחום הקודם שבו התמחיתי. לא במאת האחוזים אבל שום דבר לא לגמרי הלך לאיבוד.
השבמחקאני מקווה שלא אזדקק לידע הזה עוד, ושאני באמת בדרך חדשה.
כבר עזבתי פעם את תחום המחשבים והסיבה היחידה שחזרתי היתה כלכלית. מקווה שהפעם תכננתי נכון יותר את הפרישה....
שבוע נפלא לך
איזה כיף זה לקבל החלטה ואחר כך לקבל אישורים שהיא הייתה טובה ונכונה. ואיזה כיף זה לעזוב ״יפה״, בלי ניתוקים ועם שמירה על קשרים. שתי היכולות הללו מעידות על בגרות. אני עובדת עליהן ביני לבין עצמי.
השבמחקתודה יקירה
השבמחק