הלימודים שבחרתי הפעילו אצלי המון תהליכים פנימיים - התבוננות פנימה, העמקת ההיכרות עם עצמי.
במסגרת "נקודת מפנה" הקצו לי גם מאמנת אישית ואני מתאמנת אצלה פעם בשבוע.
כבר עברתי טיפולים נפשיים/פסיכולוגיים בתקופות שונות בחיי.
טיפול פסיכולוגי - שנמשך כ-3 שנים - לקראת סוף שנות העשרים של חיי, היה מדהים ופורץ דרך.
טיפול פסיכולוגי נוסף - שהפסקתי באכזבה גדולה אחרי פחות משנה - בגיל 40, הצליח רק בקושי להוציא אותי מהמשבר העמוק שלתוכו נכנסתי אז ולא ממש נתן לי שום דבר מעבר לכך.
עברתי גם אימון - לפני 6-7 שנים - אצל מאמנת שלמדה באימושיין ועוד עבדה בשיטה הקודמת, האונטולוגית. לפני שהתפתחה שיטת "סאטיה".
האימון היה מעולה והמאמנת מדהימה, ואיתה הגעתי לתובנות פורצות דרך.
...אבל אולי בגלל שיטת האימון עצמה, שהתפתחה מאד מאז עברתי את האימון הקודם, ואולי בגלל שזה במקביל לקורס, ואולי בגלל שאני כבר בוגרת יותר ובשלה ובאמת נמצאת בנקודת מפנה בחיי....אני מגלה בי דברים שלא הגעתי אליהם מעולם, ומתמודדת עם תחושות ורגשות בדרך שלא ידעתי מעולם.
תמיד ידעתי שקיים בי כאב שחי ממש מתחת לפני השטח ועכשיו אני סוף סוף מתחילה להגיע אליו, ללמוד להכיר אותו, אותי, ללמוד להסתכל עליו בלי לברוח מהתחושות הקשות - כדי להבין מיהו ומהו, מי אני ומה הגוף שלי זוכר......ועל ידי כך סוף סוף אולי לפוגג אותו סופית.
הבעייה היא שאנחנו באמת נוטים להמנע בכל כוחנו מתחושות לא נעימות, ויש לנו המון שיטות ומנגנונים לעשות זאת.
אחד המנגנונים להמנע מכאב ופחד הוא כעס. כן, כעס. אני רק עכשיו מתחילה להבין זאת, ורק עכשיו מתחילה לעשות היכרות עם הכעס שלי.
עם שתי הפנים של הכעס שלי.
לפעמים אני מדכאת אותו, את הכעס.
לפעמים אנ מתפרצת, ולעתים קרובות זה בלי כל פרופורציה למה שהכעיס אותי.
שני המנגנונים הללו לא באמת מסייעים להבין את הכעס, להתגבר עליו או לפוגג אותו באמת.
ואם לא אלמד לפוגג אותו, איך אגיע אל מתחת למה שהוא מכסה מלכתחילה.....אל העצב, הכאב, הפחד - whatever מסתתר שם כל השנים מתחת לפני השטח???
אז יש לי שיעורי בית לזהות מתי אני כועסת, לתעד מה קרה, לעצור רגע ולנשום (ממש קריטית הנשימה הזאת - מאפשרת pause על הכל והתרכזות במה שקורה לי בגוף באותו רגע).....מה התחושות שעולות בי עם הכעס?
חם לי, אני מתנשמת, נוצר לחץ בראש, מאחורי העיניים, בגרון .....לפעמים נאספות שם גם דמעות....כך מרגיש הכעס שלי.
וממה הוא התעורר הפעם?
מה היה הטריגר?
שוב מישהו לא ספר אותי, לא התחשב ברצוני, ביטל אותי. את הרצון שלי. לא ראה אותי. שם אותי בתחתית סדר העדיפות.
שוב מצאתי את עצמי בסיטואציה שלא נוחה לי.
אז מה אם לא נוח לי? זאת המציאות....עכשיו תתמודדי....מה הבעייה? מי שחופשי באמת הוא חופשי בלי קשר לנסיבות.
אם אני חופשייה ושלווה באמת, אי אפשר להכעיס אותי.
אז למה אני כועסת? מה זה מזכיר לי? מה זה מעלה? למה זה קשור (וזה תמיד קשור) בילדותי?
אני בוחנת, בודקת, מתבוננת....מעלה שאלות....מפעילה דמיון מודרך להסתכל איך הכעס הזה נראה בגוף...
איפה הוא יושב? בחזה (קוצר נשימה), בגרון (דמעות), בעיניים (לחץ ודמעות), בראש (לחץ), בכל הגוף (טמפרטורה עולה, זיעה...)
איך הוא נראה? גוש שחור עגול....
לשהות עם זה, לתת לזה להיות. זה לא נעים אבל צריך להתבונן. לתת לדברים לעלות. זכרונות ילדות, התפרצויות זעם של אבא, תקריות במגרש המשחקים בגן או בבית הספר או עם אחי.....לא לברוח מזה. לשהות. להתבונן. להבין. להכיר. לקבל......לפוגג.....
יש עוד המון עבודה, אבל נראה שאני באמת בשלה לעשות אותה עכשיו.
כמובן שמנגנון הגנה נוסף שפיתחתי אי שם בהיסטוריה הוא.....אכילת נחמה. מתוקים. זה מרגיע. זה ממלא איזה חור שלא נעים להרגיש אותו....
המנגנון הזה תוקף אותי לפעמים, גם אחרי שכבר חשבתי שהעפתי אותו.
זה קרה לפני כמה שבועות וזה קרה שוב בשבוע שעבר.
לפעמים אני נלחמת, לפעמים אני נכנעת.....ומקווה שהעבודה העצמית הזאת תפוגג גם את המנגנון הזה בסופו של דבר.....
עוד מנגנון הוא הסתגרות.
קשר עם אנשים דורש מידה מסוימת של אנרגיה, אז כאשר האנרגיות שלי נמוכות אני פשוט נמנעת מלהיפגש עם אנשים.
נמנעת מלהרים טלפון.
נמנעת מלהגיב לפוסטים, למרות שאני קוראת את הבלוגים הקבועים שלי במסירות רבה.
מתחפרת, מסתגרת.
זה חלק מהתהליך, כנראה, ואני שמחה על התהליך - פשוט צריך לעבור אותו. לתת עבודה, לא לעגל פינות, לא לחפף ולא להפסיק....
ואת התוצאות (מניסיון העבר) רואים די מהר (באימון, לפחות, לא תמיד בטיפול פסיכולוגי).
אז אני אופטימית, ואני עושה היכרות מחודשת עם אמפי הילדה, ואמפי התינוקת, ואמפי המתבגרת....ועם אמא ואבא של אמפי שכבר הופנמו בתוכי והפכו לחלק ממני....לומדת להכיר, לומדת לקבל, לומדת להבין......לומדת לפוגג את מה שכבר לא רלוונטי.
שיהיה לי בהצלחה
תודה על החלון לתהליך המאוד מרתק הזה שאת עוברת. נשמע שאת מוכנה להכיל אותו/אותך, על כל האנרגיות שהוא גוזל ממך. בסופו של דבר, כנראה, הוא יוביל אותך למקום טוב יותר, ותתפתחי לאמפי שאת צריכה ורוצה להיות. מה את עושה עם הכעס אחרי שאת מזהה אותו בחלקי הגוף השונים?
השבמחקתודה לך שאת כאן, קוראת ומשתתפת איתי.
השבמחקלגבי הטכניקה - אני אמנם בשלבי לימוד ראשוניים, אבל ממה שהבנתי עד כה:
- כשאני לבד, אני פשוט מתבוננת בכעס הזה (או לצורך העניין בכל תחושה פיסית שעולה בי במהלך היום, כאשר אני מאפשרת לזה לעלות ושוהה בזה קצת) - נותנת לזה למלא את כולי, לגדול אפילו - נושמת פנימה והחוצה כמה זמן, נותנת לדברים (כמו רגשות, מחשבות, זכרונות) לעלות....לפעמים זה מביא תובנה כלשהי, לפעמים התחושה משתנה, נעלמת....וכאשר עושים זאת שוב ושוב זה אמור לגרום לה להתפוגג לבלי שוב.
- כאשר אני באימון, מול המאמנת האישית, אני מספרת מה עולה - מחשבות, זכרונות, רגשות , היא שואלת שאלות, מכוונת אותי, נוצרת שיחה - ומכאן בדרך כלל עולות תובנות....
המורה בקורס טוענת שיש בנו את כל הכלים הדרושים לחיי חופש ושלווה. רק צריך להכיר אותם, לתרגל אותם (מסתבר שזה כמו שריר שצריך לאמן)
טקסט מטלטל.
השבמחקקראתי אותו כבר בבוקר אחרי שפרסמת. רציתי להגיב כבר אז אבל הייתי חייבת לצאת, ועכשיו קראתי עוד פעם ואני עדיין רוצה לחבק אותך!
את אמיצה שחבל על הזמן. צריך המון אומץ לחשוף רגשות קשים. זה כמו הנסיך שהולך להרוג דרקון. זאת חתיכת הרפתקאה לצלול לתוך הנפש, לקלף שכבות ולנסות להגיע אל המהות.
ולגבי מנגנוני הגנה - מתוך הכרות עם עצמי אני יודעת שהכי קשה לי לסלוח לעצמי כשאני נופלת לתוך אחד ממנגנוני ההגנה שלי, ואז מדריכת הפילאטיס שלי שהיא בעיני סמל לבריאות גופנית ונפשית אמרה משהו על עצמה, וזה עשה לי סוויץ’ בראש. היא אמרה שלפעמים היא מעשנת רק בשביל האיזון, ומאז אני חושבת שהנפילות האלו חיוניות, כי הן חלק מהאיזון הנפשי. אי אפשר כל הזמן להיות "טובים".
תודה יקירה, חיממת את לבי.
השבמחקמקבלת האהבה רבה את החיבוק שלך.
אהבתי את הדימוי של נסיך שהולך להרוג דרקון
רק שאולי מה שאני רוצה לעשות זה להכיר את הדרקון, להתבונן בו, ללטף אותו, לגדל אותו קצת ולשלח אותו לדרכו....
בכל מקרה באמת צריך אומץ וגם צריך כוחות - ומקווה שיעמדו לי כוחותי ולא אבהל מהמנגנונים המכשילים שיצוצו לי בדרך...
אהבתי את שיטת האיזון של המדריכה שלך. באחת הדיאטות שעשיתי בעבר היה משהו שקראו לו "מנה מותרת" - פעם בשבוע, להתחרע על 700 קלוריות של משהו שלא קשור לכלום בתפריט - כדי לאזן ולרצות את "הילד הרע" שאורב לו בפנים.....נשמע שזה רעיון לא רע
שוב חיבוק חזק !
כתבת מקסים. ואני מקנאה בך על היכולת הזו. אין לי את היכולת הזו לעצור. אין לי גם את הרצון... ובכלל, נראה לי שאת מכירה את עצמך מצויין, לא לומדת להכיר, לי מהצד זה נשמע שאת לומדת לקבל ולהשלים.. וזו מתנה עצומה:-)
השבמחקהדבר הכי קשה לאדם הוא לשים מראה מול פרצופו ולראות את מה שיש בתוכו בפנים ככה בלי מסננים ובלי תנאים.
השבמחקאת מצליחה לעשות את זה וזה בכלל לא דבר פשוט.
מאחל לך המשך לימודים פוריים והרבה דברים להכיר בעצמך ואולי ליישם את זה על אחרים.
גם לי נדמה שכעס הוא סוג של בריחה. נוח לברוח אליו ולהתנחם בו כשקשה להתמודד עם דברים אחרים.
השבמחקבהצלחה, ושיתפוגגו הכעסים והתחושות הרעות!
לקחת על עצמך משימה קשה ומתישה.
השבמחקשיהיה בהצלחה
תודה רבה, יקירתי.
השבמחקגם לי לא פשוט לעצור, להתבונן,
ובוודאי שלא יכלתי לעשות זאת כשהייתי בגילך והילדים היו קטנים (הפרש של שנה ושמונה ביניהם, כמו תאומים כמעט!)...
היום אני יכולה לומר שאני מכירה את עצמי יותר מפעם - וגם זאת אחרי הרבה התעסקות (לימודים רוחניים, טיפולים, אימונים) - אבל הנטייה הטבעית שלי משום מה לא לדעת מי אני, מה אני רוצה (לפעמים ידעתי רק מה אני לא רוצה) - אבל מתברר שזה רק קצה הקרחון ויש עוד המון מתחת לפני השטח...וברור שאני לא "חופרת" רק מתוך סקרנות אלא כדי לפתור דברים....כמו שאמרת, לקבל ולשהשלים. ואם אצליח - הרווחתי, ונראה לי שגם כולם מסביבי ירוויחו....
תודה קיימן - אכן זה תהליך לא קל, ולא תמיד ישנו האומץ ו/או הכוחות לעבור אותו....אבל כנראה שכרגע זה הזמן שלי שוב לעסוק במלאכה הזאת, ובהחלט עומד על הפרק המשך לימודים שהוא תכנית המאמנים (שהיא המשך ישיר ל"נקודת מפנה").
השבמחקאבל זה יקרה רק בחורף הבא ויש לי זמן להחליט עד אז אם זה באמת מה שאני רוצה, וגם אם כן - האם באמת לעסוק בכך (לאמן אחרים) או לא...
אחד הדברים שאני לומדת על עצמי דווקא בפסיכו-אסטרולוגיה הוא שעם ירח במזל בתולה, אני רוצה ללמוד ולהבין אבל פרפסציוניסטית מדי מכדי להחליט שאני מספיק טובה כדי ליישם זאת על אחרים
תודה יקירה,
השבמחקאמן ואמן!
אכן - משימה קשה ומתישה זו בדיוק הגדרה נכונה - והאמת היא שהגעתי אליה "כאילו במקרה" - וכך זה היה כמעט בכל הפעמים הקודמות : גם בלימודים רוחניים וגם בטיפולים/אימונים תמיד היקום זימן לי הזדמנות לכך במה שהתברר בדיעבד כ"זמן הנכון".
השבמחקתודה לך
בהצלחה ואני מעריכה אותך מאוד שאת נכנסת לתהליך ארוך ולא קל , נבכי הנפש...
השבמחקתודה יקירה
השבמחק