במפגש קבוצת המנטורינג פעם בשבועיים אנחנו לומדים חומרים שונים, מעלים סוגיות שונות מהאימון (שאלות לגבי סיטואציות באימון, קבלת הדרכת אימון) וגם מתרגלים אימון זה על זה. יותר נכון זו על זו כי בינתיים זו קבוצה שכולה נשים. אני הכי מבוגרת (בת 56) והכי צעירה היא בת 21 ובאמצע כל שאר הגילאים.
במפגש האחרון יצא שאני התאמנתי, ושתיים מחברותיי לקבוצה אימנו אותי ביחד (לסירוגין). עשינו זאת פעם אחת במסגרת הקורס, אני זוכרת, וזה דווקא היה מאד מוצלח.
לא תמיד יש לנו על מה להתאמן אבל במקרה באתי טעונה: במהלך כל חודש ספטמבר / חגים / יום הולדת 50 של גיסתי / ביקורם של הורי אצלנו יצא כמובן שאירחנו אצלנו בבית לא מעט. גם גיסתי אירחה (פעם אחת) בערב סוכות, ופעמיים יצאנו למסעדות.
לכן שמחתי מאד כאשר בתי שאלה אם אולי בא לנו לבוא אליהם לארוחת ערב ביום ששי שלפני ערב סוכות (אחרי יום כיפור). הורי כבר היו אצל אחי בשלב הזה, וחשבתי שלא יקרה כלום אם הם יקחו את הורי למסעדה ואנחנו נבוא אל בתי ונתפנק לנו איתם ועם הנכדים. זה הרי כמעט שלא קורה: בכל שנות נישואיהם, הזמינו אותנו בתי וחתני לארוחה בביתם פעמיים. פעם אחת בדירתם השכורה בתל אביב כאשר רצו לבשר לנו על ההריון עם חכמוד, ופעם שניה כמה חודשים אחרי שעברו לגור בדירתם הנוכחית בהרצליה.
כאשר שאלה אותי גיסתי אם להזמין מקומות במסעדה לששי, אמרתי לה שתזמין לעצמם - כי אנחנו כבר מוזמנים.
ואז במוצאי כיפור קיבלתי וואטסאפ מבתי בזו הלשון: "היי, ששי נקבע אצלכם?"
עלתה לי תחושה של "מה?! מה?! פעם ביובל את מזמינה אותי אלייך אחרי כל הפעמים שאנחנו מארחים אתכם ומארחים את כל המשפחה ....סוף סוף את מזמינה אותנו אלייך ולא מספיק שאת מתעלמת מההזמנה, את גם בלי להניד עפעף מזמינה את עצמך אלי?" לא יודעת אפילו לתאר את התחושה. שילוב של אכזבה, הפתעה, כעס, רצון לבכות - והרגשתי שזה בחוסר פרופורציה למה שקרה בפועל. נכון, הילדה קצת יצאה חצופה, אבל בכל זאת מה כבר קרה?
המאמנת התורנית נ' שואלת מה עניתי לה.
בהתחלה עניתי בוואטסאפ "חשבתי שאת מזמינה אותנו אליכם." ואז בתי התקשרה אלי. היא צחקקה במבוכה והתפתלה קצת בטלפון ואני אמרתי ספק ברצינות ספק בצחוק "זה ממש לא מנומס להזמין אנשים ואחר כך להתכחש לזה ועוד להזמין את עצמך אליהם, ככה חינכתי אותך?" או משהו דומה. וגם שאלתי אם היא שכחה שהיא הזמינה אותנו. ואז היא ענתה שלא, היא לא שכחה, אבל שהם גמורים מהיום כיפור הזה ובעצם אין להם כוח לבשל וביום ששי יש כמה מפגשים של הילדים, ימי הולדת וכו... ועוד כל מיני דברים ברוח זו. הודעתי לה שאני לא מזמינה אותם אלי, אבל שאנסה לארגן מקומות במסעדה לכולנו (כולל הורי ואחי), ובזאת סיימתי את השיחה איתה. אבל בגוף שלי השתוללה סערה. ובאמת מצאתי את עצמי בסוג של חוסר אונים. אני כועסת ואני לא מרשה לעצמי לכעוס כי אני מבינה אותה ומרחמת עליה, אבל די כבר אין לי כוח לכל האורחים האלה. מצד אחד זה הגיוני שזה יקפיץ אותי אבל לי זה הרגיש בחוסר פרופורציה, משהו משתולל לי בחזה. סוג של ביטול. מחיקה. מה שחשבתי שידעתי - שהוזמנתי - לא באמת קרה. מה שחשבתי שאני שמחה לקראתו - לא באמת קיים. או אקצין ואומר - הרצון שלי לא באמת קיים. או הבטחות אלי לא באמת חשובות או אני לא חשובה....אפשר להיסחף עם זה. כאילו הבת שלי אומרת לי שאני לא חשובה.
נראה לי שמה שהכי פגע בי זו המניפולציה, חוסר היושר.
כי אם אני חשובה - מתקשרים אלי ואומרים לי - "אמא תקשיבי, אני יודעת שהזמנתי אתכם לששי אבל האמת שממש אין לי כוח. אפשר להתחרט, ואולי שאנחנו נבוא אליכם?" הייתי מתייחסת לזה אחרת לגמרי. ראבק, מה עבר לך בראש לנסות לעבוד עלי, להתכחש להזמנה?
המאמנת התורנית ע' שואלת מה קורה לי בגוף כרגע. אני מדברת ויושב לי מכבש על החזה, לוחץ ומפריע לנשימה. אני מכריחה את עצמי לנשום אחרת לא אוכל לדבר. וע' מבקשת ממני לשהות בתוך התחושה הזאת, להתרכז בה ובנשימה המאולצת שלי.
ותוך שנייה עולה לי זיכרון. לפני ששאלה אפילו.
בזיכרון אני בת 8 או 9 בירושלים, אז היו לי שתי חברות טובות: דורית ודיתי. כבר היה לנו טלפון אבל לא נהגנו לקבוע בטלפון, כשרצינו לשחק פשוט באנו אחת אל השנייה. ובזיכרון הזה הלכתי אל דיתי ודפקתי בדלת ושאלתי אם היא רוצה לשחק איתי. היא הסתכלה עלי בצורה משונה, כאילו נפלתי מהירח, ואמרה לי "את לא זוכרת שרבנו, ושאת לא מדברת איתי? מה פתאום את באה?" וזו אותה תחושה של בהלה ואכזבה וכעס וגם אשמה: כי לא זכרתי שרבנו. עד עכשיו לא זוכרת שרבנו. הרגשתי מבואסת ומושפלת וחסרת אונים והסתובבתי והלכתי הביתה. אני לא זוכרת אם השלמנו, אני מניחה שהשלמנו אחר כך אבל התחושה זו אותה תחושה.
מסתבר שאני ודורית רבנו איתה, העלבנו אותה והיא לא הבינה באיזו חוצפה אני באה אליה. זוכרת אותה עומדת בדלת, לא נותנת לי להיכנס. הייתי בהלם. הרגשתי את הסערה בחזה כמו שהרגשתי קודם, לפני המכבש. בעיקר הייתי בהלם מזה שאני בכלל לא זוכרת שדורית ואני רבנו איתה, והעלבנו אותה. ושאנחנו לא מדברות. הרגשתי מטומטמת וגם כועסת ונעלבת וגם אשמה.
לא ידעתי להסביר את זה לעצמי. הרגשתי מטומטמת. איך יכול להיות שעשיתי דבר כזה ולא זכרתי, והעברתי את זה על סדר היום? גם אחרי שהיא אמרה את זה לא זכרתי בכלל את הנסיבות. האמנתי לה שזה מה שקרה, היא היתה פגועה וכועסת. ופשוט הלכתי הביתה.
וע' מבקשת שאחשוב רגע מה הייתי עושה לו הייתי שם היום. לו כל האפשרויות היו פתוחות בפני. לולא נכנסתי להלם.
ודבר ראשון חשבתי שהייתי מבקשת מדיתי לספר לי מה קרה, לומר לה בכנות שלצערי אני לא זוכרת כלום. במציאות פחדתי לעשות את זה.
ואז חשבתי שקודם הייתי מבקשת סליחה. אני לא זוכרת מה היה, אבל סליחה שפגעתי בך. אני ממש מצטערת. את מוכנה לספר לי מה היה?
בפועל לא הייתי מעזה, באותה תקופה פחדתי מהצל של עצמי....אבל אם הייתי מעזה..אם היה לי חופש, וכוח, ולא הייתי מפחדת....זה מה שהייתי עושה.
ע' שואלת ממה פחדתי.
התחושה היתה של "אבוד לי", לא יכולה בשום מקרה לקחת בחזרה את מה שעשיתי או מה שאמרתי.
במיוחד שלא זכרתי, אבל גם אם הייתי זוכרת. אי אפשר לקחת בחזרה משהו שנאמר. ולכן לא היה בעיני טעם להישאר ולברר ולהתנצל...ולכן הלכתי.
המאמנת התורנית נ' שואלת מה עוד הייתי עושה לו יכולתי. ונזכרתי שכשהייתי קטנה רציתי תמיד שיהיו לי כוחות-על. אז אם היו לי כוחות-על הייתי עושה שכל זה לא קרה. הייתי מעלימה את הריב מלכתחילה ואת העלבון, אבל זה רק בדמיון של ילדה. מן הוקוס פוקוס שמעלים את כל הסיטואציה. מן פנטזיה שכל דבר שמשתבש אני יכולה לתקן עם כוחות העל הדימיוניים שלי. ואז זה היה כאילו לא קרה כלום והיינו משחקות.
ואז עולה לי משהו אחר: אולי במקום ללכת הביתה הייתי ממשיכה עוד כמה בניינים לבית של דורית ומספרת לה מה קרה ושתספר לי מה היה ביננו לבין דיתי. לא חשבתי על זה אפילו.
נ' שואלת אותי שוב מה אני חשה.
אני מפנה תשומת לבי לגוף, ושמה לב שהמכבש כבר איננו, ונותר בצד החזה רק ערוץ אחד צר שספק לוחץ ספק שורף - לא חוסם את כל הנשימה אבל עדיין מציק. הנשימה סדירה. אבל הצינור הזה מרגיש לחץ בחזה, בגרון, בצד הפנים.....
המאמן מסביר לנ' שעכשיו שהתחושה השתנתה, משהו השתחרר, ייתכן שתתאפשר לאמפי הילדה אופציה חדשה לפעולה, משהו שלא היה אפשרי קודם.
ונ' שואלת אותי אם יש עוד משהו שהייתי יכולה, כילדה, לעשות אז - אם הכל היה אפשרי ולא הייתי חשה חסרת אונים.
ואני חושבת שוב שהייתי אומרת שאני מצטערת ומבקשת סליחה ואני לא זוכרת מה היה, אבל שאני מאד מאד אוהבת אותה ואני לא יכולה לדמיין לעצמי שלא נהיה חברות ולא מסוגלת לדמיין את עצמי בלעדיה כחברה, והאם היא מוכנה לסלוח לי על מה שהיה, ולהיות חברה שלי שוב. בלי לדעת ובלי לזכור מה בפועל קרה. אולי אם היה לי את החופש, זה מה שהייתי עושה.
וברגע הזה עולה בי בכי. בכי נקי, שקט, משחרר.
נ' שואלת מה העלה את הבכי, ובהתחלה אין לי מושג, אבל אז אני חושבת שעצם העלאת האופציה ש"יש חיים אחרי"...שאפשר לריב ולפגוע ולומר דברים ועדיין לבקש סליחה ולבקש לחזור להיות חברות. שאולי אולי "אבוד לי" הוא לא בהכרח נכון. שאולי יש דרך לקחת בחזרה את מה שעשיתי או אמרתי. זה מושג בלתי נתפס מבחינתי. איך בכלל מגיע לי שהיא תתייחס אלי בכלל אחרי מה שעשיתי, מה שזה לא היה?
והמאמן מבקש מ-נ' לבקש ממני לחזור על האופציה האחרונה, אבל לדבר אליה כאילו היא דיתי. כך ניתן לאפשר לגוף להתגבר על חוסר האונים. ונ' מקשיבה לי, בודקת מה קורה לי בגוף, ובאמת: פרט לשאריות של דמעות בתחתית הגרון התחושות נעלמו והנשימה רגילה.
המאמנת התורנית ע' שואלת אם אני רואה את הקשר בין הזיכרון שעלה למה שקרה עם בתי.
ולא מייד ברור לי מה הקשר.
יש כמובן את האכזבה, ההפתעה - ציפיתי להיות מוזמנת אל בתי, ציפיתי לשחק עם דיתי - ובשני המקרים אני מגלה שאין לי מושג. שהמציאות שונה לגמרי ממה שתיארתי לעצמי.
האירועים הם שונים, אבל בעצם בשיחה עם בתי יצאתי מטומטמת שציפיתי, שהאמנתי שאני מוזמנת, כמו שיצאתי מטומטמת מול דיתי כששכחתי שרבנו ורציתי לשחק.
מבחינה רגשית התגובה היתה זהה. אני השלכתי על אירוע היום משהו שיצרתי אז.
ולכן התגובה היתה עוצמתית כל כך, חסרת פרופורציה, לא סתם "מותק התבלבלת" אלא כעס וחוסר אונים. תחושה שנמחקתי. כמו שדיתי מחקה אותי.
עוד קשר זה חוסר היכולת שלי להיות אותנטית בתגובה. להיות ישירה. אמנם הפעם לא הייתי חסרת אונים לחלוטין - לדוגמא, אם הייתי מחליקה על זה גם אני ואומרת לבתי "כן בטח תבואו" ולא מזכירה בכלל שהוזמנו אליהם. אם הייתי עושה את זה - זה היה כמו ללכת הביתה בזיכרון.
אז בכל זאת התקדמתי קצת 
.....
ובפעם הבאה אולי אוכל להיות לגמרי אותנטית, הייתי מרימה טלפון מייד ולא עונה בוואטסאפ: בתי היקרה, שכחת שהזמנת אותנו? זה לא בסדר. מאד שמחתי שהזמנת אותנו אחרי הרבה זמן שלא הזמנת אותנו, ועכשיו התאכזבתי. ישיר. בלי הומור. בלי לשחק לתוך המניפולציה שלה.
מרתק.
השבמחקוואו כבר הספקת לקרוא? כל הכבוד, תמיד לא נעים לי כשיוצא לי פוסט כזה ארוך.......
השבמחקותודה
גם אני בהתחלה לא ראיתי את הקשר בין שני המקרים, אבל כאשר הסברת ראיתי שיש קשר. בשני המקרים היית מופתעת. עם הבת שלך שהיא תקעה לך ברז ואפילו לא טרחה להודות בכך, ועם דיתי ששכחת על הברוגז והיא העמידה אותך בפני העובדה הזו. בשני המקרים לא היית מוכנה ולא ידעת איך להגיב. בשני המקרים היית מאוכזבת. מעניין שבגוף נוצרה אותה תגובה משני המקרים שבהתחלה לא רואים ביניהם שום קשר.
השבמחקמעניין אם בפעם הבאה שתופתעי ותהיי מאוכזבת, תזהי זאת ותדעי איך להגיב.
ובקשר להזמנות לאוכל המצב מאד דומה עם הבן שלי וגיסתי. למרות שהם כבר מבוגרים ועם שני ילדים, הם כמעט שלא מזמינים אותנו אליהם, וכשהם עושים זאת זה רק לארוחת ערב עם סלט, וללא בישולים. אני מבינה שהם עובדים עד מאוחר כל יום ויש להם גם ילדים לטפל, ולכן אני מקבלת זאת בהבנה. אבל ככה בתוכו, הייתי רוצה שיזמינו יותר.
אבל יפה בעיניי איך, אחרי שנים, מתברר לך מה היה אפשר להגיד. הגרסה האחרונה של מה שהיית יכולה לומר לדיתי כל כך יפה. אני מאמינה שבאיזה מקום זה גם מלמד איך ומה להגיד במקרים כאלה בעתיד.
השבמחקשישי*****
השבמחקאת מרגישה שיש מקום לשתף אתת הבת שלך בתהליך, למשל, ליזום שיחה ולספר לה מה הרגשת ואת התהליך באימון, או שמספיקה לך העבודה על עצמך?
השבמחקאני חושבת שאם יש משהו שיכול לעצבן זה אנשים שעושים עלייך מיניפולציות כדי להשיג/לקבל ממך דברים שהם רוצים
השבמחקוכשאלה אנשים שקרובים אלייך, חברים טובים או משפחה קרובה זה אפילו גם פוגע
כי אלה אנשים שאת מצפה שיהיו כנים איתך ולא שיעשו דברים מהסוג הזה
את חושבת שזאת הייתה מניפולציה?
השבמחקאני לא יודע, לא מתווכח כמובן, אין לי זכות כי לא הייתי נוכח. אני יכול לתאר לעצמי משהו כזה מתוך חוסר מחשבה. מתוך חפיפניקיות. לאמא תמיד כיף שאנחנו באים ולא משנה לה אצל מי נפגשים, אני עייפה מדי לארח ולכן אבוא אליה להתארח. או משהו כזה. מניפולציה זה משהו יותר מחושב וזדוני. אני חושב.
בכל מקרה, מעניין איך כל הזמן צצים לך זכרונות מהעבר שאת לא מודעת להם עד רגע האימון. זכרונות שמתגלים כמנחים של התגובות העכשוויות. אני לא יודע אם זאת הילדות המאושרת שלי בחסותה של אם מבינה וקשובה או משהו אחר שאחראי על העדר משקעים אצלי. בגלל שאצלך זה כך אני תמיד נשאר מרותק עד סוף הפוסט שלך (לא משנה מה אורכו, אגב הערה שלך למגיב הראשון).
וגם אני בשלב כלשהו חשבתי למה, למה לכל הרוחות הילדה הזאת חושבת שסוף העולם הגיע ושלא ניתן לשנות דבר. למה היא לא אומרת לילדה השניה שנו אז מה, אז רבנו, בואי נשלים עכשיו. אם צריך אתנצל ואם לא אז סתם נלבן את מה שקרה ולא נחזור לשם שוב.
המשך...המסקנה הזאת התקבעה אצלי ואני מניחה שבמהלך השנים המשכתי "להוכיח" אותה לעצמי כל הזמן, כי בפועל זהו דפוס שקיים אצלי: אם אמרתי משהו פוגעני או סתם בטעות - אין כל דרך לקחת את זה חזרה או לתקן את המצב. התגובה הרגשית הראשונית שלי מול בתי היה זהה - חשבתי שהיא הזמינה אותי, מה פתאום היא מתכחשת לזה עכשיו ומזמינה את עצמה? אנימטומטמת כי ציפיתי ל-X וקיבלתי Y. לא הרשיתי לעצמי לכעוס עליה - אבל בזכות כל האימון שכבר עברתי בשנים האחרונות, תפסתי את עצמי בזמן ולא "הלכתי הביתה" כמו בזיכרון. המטרה באימון היא לא לזכור איך להגיב בפעם הבאה, אלא בזכות הפירוק של הזיכרון והעבודה עם הגוף, לקוות שהדפוס הזה התחיל להתפוגג ובאופן טבעי התגובה שלי בפעם הבאה תהיה שונה, ממקום חופשי ואותנטי יותר.
השבמחקלגבי האימון - אז לא במקרה עלה הזיכרון הזה - כי הוא עלה מתוך התחושה הפיסית, הרגשית. זו מהות אימון סאטיה - לא עובדים דרך הראש, עובדים דרך הגוף. כאשר ע’ ביקשה ממני לשהות בתוך התחושה הפיסית, עלה הזיכרון (בגלל שאני כבר מתורגלת, שמתי לב לזיכרון עוד לפני שהיא שאלה איזה זיכרון עולה). על פניו אין קשר בין המקרים. אבל הקשר הראשון הוא התחושה. הקשר השני הוא התגובה הרגשית. אבל הקשר הכי חשוב הוא המסקנה. המסקנה של הילדה בת ה-8 שלא ידעה מה לעשות עם מה שקרה ופשוט הלכה בלי לדבר ובלי לשאול ובלי לבקש סליחה על מה שלא זכרה. הילדה שחשבה שאם היא פגעה בחברה, אין דרך לתקן את זה. הילדה שהרגישה מטומטמת כי היא לא זוכרת מה היה והיא מקבלת תגובה שבכלל לא ציפתה לה. המשך
השבמחקזוהי המהות של סאטיה. לתת לילדה שהייתי את החופש וההזדמנות להגיב אחרת ממה שהגבתי בפועל. זה מפרק משהו מהדפוס שנוצר בגוף, של חוסר אונים ותחושה שאבוד לי, אין מה לעשות. שימי לב שהאופציות לא עלו מייד. בהתחלה חשבתי על דברים שכלתניים יותר, לשאול מה בעצם היה, אותה או את דורית. אבל עם השהייה בתחושה ותשומת לב לנשימה והמאמנות ששאלו שוב ושוב מה עוד יכולת לעשות/לומר? משהו השתחרר (גם בתחושה) ופתאום עלו לי אפשרויות חדשות. והפירוק הזה אמור לנקות משהו מהגוף עצמו, כך שבפעם הבאה התגובה תהיה שונה וחופשיה יותר ואותנטית יותר באופן טבעי, לא כי אזכור מה אפשר להגיד, אלא כי הדפוס הזה התמוסס (חלקית לפחות). אבל כרגיל - ימים יגידו
השבמחק????
השבמחקחשבתי על זה והחלטתי כרגע להסתפק בעבודה עם עצמי. עבדתי הרבה על מערכת היחסים איתה (גם באימון הראשון הראשון שלי לפני 8 שנים וגם קצת באימון שעשיתי במקביל לקורס הראשון "נקודת מפנה") ושמתי לב שככל שדפוסים מתמוססים אצלי, כך הדברים אוטומטית מסתדרים מולה. גם ככה היא הבינה שהיא לא היתה בסדר והיה לה מאד לא נעים מזה, ואולי גם היא תתנהל אחרת בפעם הבאה.....נחייה ונראה
השבמחקהבת שלי דווקא לימדה אותי הרבה מאד במהלך השנים לגבי תקשורת ישירה - משהו שבמקור לא אני ולא בעלי היינו טובים בו. לא באמת יודעת מה עבר עליה במקרה הזה, אבל אני מקווה שכמו שאני עיבדתי את זה וניקיתי משהו מהגוף, גם היא עשתה לעצמה חשבון נפש קטן, כי ראיתי שהיה לה מאד מאד לא נעים והיא אפילו די התפלאה שלא התעצבנתי עליה, שהשתמשתי בהומור למרות שאמרתי שהיא לא בסדר ואני לא מוכנה. מקווה שזה לא יקרה שוב אבל אם כן - שבאמת אגיב באופן טבעי ביותר ישירות ואותנטיות, גם לטובתי וגם לטובתה
השבמחקאני חושבת שזו היתה מניפולציה בעיקר כי הבת שלי לא חפיפניקית, שני ילדיי "התברכו" (במרכאות כי לפעמים זו ברכה ולפעמים קללה) בחשיבת יתר, חפירות, מעט מאד ספונטניות. אני חושבת שזו היתה מניפולציה כי היא צחקה במבוכה כשדיברנו בטלפון בעקבות התשובה שלי "חשבתי שאתם הזמנתם אותנו" והיא הבינה שתפסתי אותה "על חם". והיא מכירה את אמא שלה ויודעת שיש לי גבולות. והיא יודעת שאבא אוהב לארח אבל הכתף עדיין כואבת והוא אירח המון בחודש האחרון. לא אמרתי זדוני. גם חכמוד מניפולטיבי. הוא עושה זאת בשיא התמימות. אין בו טיפת זדוניות. אחד לא קשור לשני. מניפולציה זו פשוט דרך עקיפה לומר משהו תוך ניסיון לנצל את החולשות, נטיות, רגשות, מצב רגעי וכו של האדם השני. היא בנתה על זה שלאמא תמיד כיף שאנחנו באים, כמו שכתבת. אבל לא היתה ישירה. ואולי גם אצלה, כמו אצל אמפי הקטנה, יש דפוס שחושב שאם אמרת משהו לא ניתן לחזור מזה. ולכן "בטוח יותר" להתעלם מזה מאשר לומר "התחרטתי, אין לי כוח לארח אתכם". כך או אחרת אני מקווה שגם היא למדה משהו מזה. המשך
השבמחקהמשך...לגבי הזיכרונות שלי והילדות שלך - אני מעזה להניח שלכל אחד יש מלא מלא קפסולות זיכרון בגוף ולרובנו אין גישה אליהם בכלל. כל דבר הכי קטן שקרה לנו - לא טראומטי בכלל ואפילו חוויות נהדרות - נחוות קודם כל בגוף, אנחנו חווים תגובה פיסית, שמתפרשת לרגשית, שמתפרשת למחשבתית שכלית, שלפעמים נוצרת מתוכה החלטה או מסקנה שלפעמים הופכת לדפוס או הרגל, תגובה אוטומטית למצבים שמעוררים בנו את אותה התחושה. אנחנו חיים ככה בלי להיות מודעים לזה. גם עם אמא קשובה, גם עם ילדות מאושרת. אבל לכל אחד כמובן יש חוויות אחרות, מבנה אישיות אחר שגורם לו להגיב אחרת ולהחליט אחרת ולהגיע למסקנות אחרות ולכן לפתח דפוסים אחרים. הדפוס של "אין מה לעשות, אין מה לומר, אבוד לי" לא נולד במקרה עם דיתי. עדיין לא הגעתי כנראה למקור. מתישהו בשנים שקדמו למקרה הזה אולי כן דיברתי או כן ניסיתי להתנצל או לבקש הסבר והתגובה שקיבלתי כל כך הפחידה אותי שגרמה לי להבין שאבוד לי ועדיף לשתוק וללכת. ומתוך איך שאני זוכרת את התגובות של הורי אלי במהלך ילדותי, זה מאד הגיוני לי. עדיף לשתוק כי לדבר זה יותר מפחיד, יותר מסוכן. המשך
השבמחקהמשך...
השבמחקועכשיו אני יכולה לומר בהקלה רבה כמה אני מאושרת שמצאתי את שיטת אימון סאטיה. כי שנים של טיפולים פסיכולוגיים (נהדרים ומועילים בפני עצמם) ואימון אונטולוגי (coaching) רגיל שגם הוא היה פנומנלי, לא אפשרו לי גישה לדברים האלה, שחיים מתחת לפני השטח. תמיד הרגשתי שיש עוד משהו, ובטיפול דיבורי קוגניטיבי מעולם לא הצלחתי להגיע אליהם. ובשנתיים וחצי שאני מתאמנת סאטיה הגעתי לרמות של שלווה וחופש והיכרות עצמית שאני יכולה רק לברך עליהם, וכמובן לעזור לאחרים להגיע אליהם גם.
מעניין לי האם הזכרון הזה של הספור עם דיתי עלה עכשיו לראשונה אחרי גיל שמונה, או שמאז ועד עכשיו נזכרת בסיטואציה וחשבת עליה.
השבמחקאכן פוסט ארוך...
השבמחקאני חושב שכל פוסט כזה שאת מראה את ההווה וחוזרת לעבר, יש תמיד קשר בין מה שזכור לנו מהילדות או מה ש"עוללו" לנו בעבר, המון דברים כאלו משפיעים עלינו בעתיד או בהווה וכשקורים מקרים מסויימים זה מעלה לנו דברים כאילו מהאוב וגורם לתחושה לא נעימה.
אני מאוד שמח שמצאת את שיטת הטיפול המתאימה לך. אני מכיר אנשים שמחפשים לאורך חיים ולא מוצאים. זה סוג של מזל.
השבמחקלא, בכלל לא זכרתי את המקרה עם דיתי. הוא עלה כאשר שהיתי בתחושה שעלתה לי כשסיפרתי את הסיפור על בתי. מה שכן שמתי לב, וגם התייחסתי לזה בתגובה שלי לאליפל כאן למטה, זה שהדפוס הזה של חוסר היכולת לדבר, של ההעדפה לשתוק מתוך אמונה שאבוד לי, שזה לא יעזור, שזה אולי רק יותר יזיק - או יותר נכון, הדפוס שבו המחשבה על האופציה לומר משהו, לשאול, להסביר, לבקש סליחה כלל לא עולה הוא משהו ששזור לאורך כל הילדות שלי, ובעצם שיחזרתי אותו שוב ושוב. זה משהו שמאפיין דפוסים שהתפתחו בשלב כלשהו (ואני עדיין לא יודעת מתי) מול מקרה מסוים, ואז מופעלים אוטומטית שוב ושוב והרבה פעמים "מוכיחים" שהתגובה שלי (לשתוק וללכת במקרה הזה) היא נכונה, ובכך מגבילים אותי ואת החופש שלי יותר ויותר עד למצב של שיתוק...
השבמחקזה פחות מה "שעוללו" לנו ויותר איך הגבנו רגשית למשהו שקרה (גם כאשר פרשנו אותו כמשהו רע וגם כשפרשנו אותו כמשהו טוב). משהו קורה בהווה והגוף שלנו מגיב וזו אותה התגובה כמו במקרה X שקרה לנו בעבר . ואני מעזה לומר - הרבה מקרים לא רק אחד, כאשר רק במקרה הראשון הסקנו את המסקנה שהפכה לדפוס, ומאז אנחנו בעצם משחזרים את אותה התגובה - באופן אוטומטי - שוב ושוב למקרים שכנראה מזכירים לגוף שלנו את אותו המקרה הראשוני. אני אומרת מזכירים לגוף כי באמת המקרים עצמם לאו דווקא דומים. אבל התחושה זהה. ולגוף כבר יש אוטומט שכאשר הוא חש משהו X הוא מגיב בצורה Y. הפירוק של הזכרון באימון מאפשר לגוף להשתחרר מהתגובה האוטומטית, ופותח פתח לאפשרויות תגובה חדשות, מתוך חופש, מתוך המבוגר שאני היום ולא הילדה שהייתי אז שנוטה לנהל אות תגובותי גם היום
השבמחקזה מדהים אותי כי אני לא מצליחה להעלות חוויות ילדות ראשוניות שטרם העליתי אותן. אולי אני לא יודעת איך להתרכז בתחושות, אבל כשאני מנסה לעשות זאת שום דבר לא עולה חוץ מסיפורים שסיפרתי לעצמי אינסוף פעמים, זאת אומרת, זכרונות שכבר העליתי ודשתי בהם אינספור פעמים.
השבמחקאת יכולה להיות רגועה, קורדליה, זה מה שקורה לרוב האנשים. אותו זיכרון או אותו קומץ זכרונות עולים באימון שוב ושוב, וזה בדרך כלל כי יש שם עוד עבודה. גם לי יש זיכרון או שניים שעלו יותר מפעם אחת, אבל בדרך כלל אנשים מעלים שוב ושוב את אותם זכרונות. ההבדל בין להתאמן עליהם לבין לדוש בהם הוא שיטת הפירוק של הזיכרון - קודם התיאור של מה היה, איפה, מתי, בת כמה, מי היה, מי אמר מה למי, מה חשת וכולי, אחר כך הפעלת הילדה או נערה או אישה שהיית בעת הזיכרון עם אופציות של מה היית עושה או אומרת לו הכל היה אפשרי ולא היית חוששת/מוגבלת/חסרת אונים....אחר כך יש אפשרות לבוא כמבוגר מיטיב: קורדליה של היום שיודעת מה קורדליה של אז היתה צריכה לשמוע כדי להרגע או להרגיש טוב יותר עם עצמה, מה את יכולה לעשות עבורה או לומר לה כדי להיטיב עימה. להבין איזו מסקנה או החלטה החליטה קורדליה של הזיכרון בעקבות מה שקרה ולראות את ההקשר בין הזיכרון לבין התחושה שהעלתה אותו מן האוב....וכאשר זה עולה שוב ושוב אז בכל פעם אפשר להעלות אופציות חדשות להפעיל את הילדה או להיטיב עימה, וכל פירוק כזה משחרר ממך עוד משהו....
השבמחקכל פעם שיטת האימון שלך מפתיעה אותי מחדש ולרגע עושה לי חשק לנסות גם ואז אני נבהלת ומחליטה שבעצם לא.
השבמחקיש לי הרגשה שקפסולות הזיכרון שלי יכאיבו מאוד כשיפתחו ואולי עדיף להשאיר אותן סגורות
בא לי לתת לך חיבוק מנחם כזה ממושך, את יודעת....
השבמחקללא ספק זה יכאיב לפעמים. ולפעמים זה יהיה מצחיק או מרענן. ולפעמים מרגיז או מטלטל. אבל דבר ראשון תזכרי שכבר חווית ושרדת את מה שתיזכרי בו. ופיתחת מנגנונים להתמודד עם כל מה שהיה. ואז תחשבי שאולי אותם מנגנונים כבר לא רלוונטיים היום והם רק מפריעים לך. אז אולי מתישהו תקבלי את האומץ להתבונן בהם, להתבונן בעצמך. אולי תאזרי את הכוח להסכים לפחד ולכאוב קצת...כדי שבסופו של תהליך הם ישתחררו....
לטעמי, אנחנו אשמים.
השבמחקאנחנו, ההורים, שאוהבים את ילדיהם ורוצים להעניק להם את כל שאפשר.
אני מדבר בהכללות - אבל הרושם שלי הוא, שגידלנו דור מפונק ואגואיסטי "פָּאר אקסלנס".
אני כל-כך מבין את האכזבה שלך, מכך שביתך ניסתה להתחמק מהאירוח המובטח. כי אצלנו, המצב לא באמת שונה. גם אנחנו לא ממש מוזמנים לבת שלי. עכשיו, אני צריך להבהיר מראש: אני לא באמת מעוניין להיות מוזמן. הנסיעה אליהם היא טרחה בעיניי. ממילא, עושה רושם שהם בשלנים די עלובים. ממילא, אישתי תסחב לשם המון אוכל. עדיף - מכל הבחינות - שהם באים אלינו לאכול. לא סתם באים לאכול, אלא יוצאים עמוסים בקופסאות מלאות כל טוב.
===>
מה שמפריע לי, הוא החוסר המוחלט של הדדיות. לא עוברת מחשבה במוחם - אם לא מדובר באירוע חגיגי כמו יומולדת - להביא משהו לארוחה. שוקולד. גלידה. אבטיח. פיצוחים. עוגה קנויה מ"רולדין". משהו. לא שאנחנו צריכים. אבל רק בשביל ההרגשה. אני כבר לא מדבר על הזמנה לארוחה במסעדה. שפעם אחת, רק פעם אחת, הם ישלפו את כרטיס האשראי. לא שזה ישנה את המאזן, ארוחה אחת במסעדה - לעומת מאות אלפי השקלים שהבת שלי קיבלה מאיתנו עד היום. את יודעת, רק בשביל התחושה, בשביל האמירה. והתחושה הזו, שאנחנו רק כאן כדי לתת והם כאן רק כדי לקחת - מטרידה אותי מאד. ואני מסתכל סביב, אצל החברים שלנו, ואני לא מקבל משם תחושות שונות. ההורים רק רוצים לתת - והילדים רק לוקחים. בדרך כלל. חלק מהם חצופים יותר, ויש להם בקשות ודרישות - וחלק סתם לוקחים בשקיקה.
השבמחק====>
והנתינה של ההורים היא לא רק באוכל ובכסף. גם בהתגייסות פיזית ממשית. הילדים שוב עוברים מדירה שכורה אחת לאחרת? ההורים מתגייסים לעזור פיזית. למה, לעזאזל? מדובר על אנשים צעירים, בגיל קרוב לגיל שלושים. שיעבדו, שיטרחו, שבני הזוג שלהם יעזרו להם. שכל החברים יעזרו האחד לשני, כשבכל פעם כולם עוזרים למישהו אחר מביניהם. אבל - לא. יש הורים חמוֹרים, וזה הכי טוב. ולכאורה, הכל בסדר. הפרה כל כך רוצה להניק, והעגל כל כך רוצה לינוק. לכאורה, כולם מרוצים. אז זהו, שאני לא מרוצה. אני חושב שמגיע לנו יחס טוב יותר. ולא שהילדים האלה הם ילדים רעים. להיפך. מדובר במיטב הנוער. הדובדבן שבקצפת: משכילים, הגונים, נורמטיביים, עובדים, מרוויחים, כאלו ששומרים על יחסים טובים עם המשפחה, שממלאים אחרי בקשות וציפיות ההורים. באמת. הכי טובים שיש.
השבמחק===>
אצלנו לא יכול להתקיים הקטע הזה, של המניפולציה, שהבת שלך ניסתה להריץ עלייך. הבת שלי יודעת, שאנו מאד ערים לפרטים, ומילה שיצאה לה מהפה - תיזָכר. ושאנו נצפה ממנה לעמוד אחרי מילתה. היא גם יודעת, שהתגובה - בעיקר שלי - תהיה מיידית. אני לא שומר דברים בבטן, ולא מחפש ניסוחים מעודנים. זו גם הסיבה, שאני פחות מתחבר למה שעניין את רוב המגיבים. אני פחות מתחבר לעבודה על עצמי. אני לא אומר זאת כי אני חושב שאני מושלם. לגמרי לא. ועדיין, הנושא לא מדבר אלי. אולי, כי אין לי בעיה להביע את מה שאני מרגיש. מצד שני, ברור לי, שיש משהו בכל השיטות הללו: בבקרים רבים אני מתעורר ואומר לאישתי "הלילה שוב הייתי ביָפו". שוב ושוב אני חוזר בחלומותי אל בית ילדותי, אל עיר נעורי. מתוך סך ימָי, רק שליש התנהל ביפו. השליש הראשון. ולשָם אני חוזר בחלומותי, שוב ושוב...
השבמחקומשהו אחר:
השבמחקראיתי בתגובות שלך, במקום אחר, שלא הצלחת לקרוא אף ספר של מאיר שלו.
ורק רציתי להרגיע: את לא לבד.
גם אני זרקתי הצידה חלק מספריו, בלי שמץ רצון לשוב אליהם.
יחד עם זאת - אם אי פעם יתחשק לך לתת לו צ’אנס נוסף, יש לי מועמד עבורך: "הדבר היה ככה". לטעמי, הקליל והנחמד מבין ספריו.
אני אוהבת את הפוסטים האלה שלך, שתמיד מהדהדים בי משהו. כביכול התהליך שאת עוברת, הזכרונות שעולים בך מתקשרים גם לאיזו תחושה שלי, לאוו דווקא מפעם, לפעמים מהיום, או מלפני כמה שנים. וגם הכתיבה כל כך ישירה, מה שעובר עליך, איך את מגיבה, מה הרגשת בכל שלב, מה חשבת. אז תודה, אמפי.
השבמחקולגבי הבת, אני אכן מסכימה שזה לא הכי יפה לשלוח הודעה מתעלמת כאילו כלום, ולצפות שזה יעבור. אבל אולי, אולי היא גם כן מפחדת מהתגובות שלך, מהכעס הפאסיבי (אגרסיבי?) שזכרה ממך בעבר, וזו הדרך שלה להתמודד עם הזכרונות שלה. אולי, עכשיו, כשהתגובה שלך השתנתה גם היא תרשה לעצמה מעט יותר ישירות וכנות.
ואני לא חושבת שזה עניין דורי. אני בטוחה לגמרי שכשאנחנו נהיה זקנים (אבל באמת, לא מבוגרים כמו עכשיו) הם יטפלו בנו יפה מאוד. גם הילדים שלכאורה הם הכי אגואיסטים. אם רק נזכור לא ’להגיש להם חשבון’ על כל דקה וכל שקל שהשקענו בהם (וזו כבר תגובה למגיב מעלי).
אני לא מגיש להם חשבון על כל דקה ועל כל שקל. בינתיים, הבת שלי מגישה את החשבון - ואנחנו משלמים. לאחרונה הם רכשו דירה. בנוסף לכך-וכך שקלים שנתנו להם לצורך העניין - סכום כסף שהבטחנו להם מראש - הוספנו עוד כמה עשרות אלפים, לרכישת מוצרים לבית. סלון, חדר שינה, וכו’. נתנו את הכסף מתוך רצון טוב בלבד. יחד עם זאת - אי אפשר להתעלם מכלום. הכל צף מלמעלה. כולם מודעים לסכומים, מכל הכיוונים. לא רק אנחנו והם - אלא גם האמא של הצד השני. ברור לכולם כמה כל אחד נותן, הכל על השולחן, ואי אפשר להתעלם מכלום. לגבי הנושא של איך יטפלו בנו: קודם כל, אני מקווה שלא יצטרכו לטפל בנו. מוות כמו של מוטי קירשנבאום נראה כמו מתנה יפה מאד לסיומם של החיים. אבל אני לא תמים, אני לא בונה רק על האופציה הזו.
השבמחק===>
אני מאד מקווה, שאם יהיה צורך בעזרה - תהיה לנו היכולת לקנות אותה. להעזר בילדה כמה שפחות. גם כי ראיתי וחוויתי שני מודלים מנוגדים שחיו כאן איתנו: אמא שלי שבחרה להטריח כמה שיותר, והאבא של אישתי שניסה, בכל כוחו, להטריח כמה שפחות. אני מקווה שיעמדו לרשותי תעצומות הנפש - והיכולת הכספית - לנהוג כמותו. ולעניין העזרה של הילדים: זו לא רק עצם העזרה - אלא גם הפרצוף שלהם כשהם עוזרים. יש טעם אחר לעזרה שניתנת עם פרצוף חמוץ, כזו שמבהירה שנפלת לעול - לבין עזרה עם פרצוף מאיר. אבל לא צריך להגיע עד לשם. אנשים בני שלושים הם כבר בוגרים מספיק. סדר העדיפויות שלהם בחיים כבר אמור להתברר להם. הם כבר אמורים להבין, שהעולם לא סובב רק סביבם.
השבמחקחוץ מזה, ילדים אינם תעודת ביטוח לעת זיקנה. מה נעשה, אם ילדתנו היחידה תחליט לעשות "רילוקיישן" לארה"ב? מה נעשה, אם היא תהיה שם, דווקא בזמנים שנצטרך אותה כאן? בהנחה, שעד אז יהיו גם נכדים בתמונה, הרי לא נוכל לדרוש ממנה לעקור את כל משפחתה ממקומה - רק כי אנחנו זקנים וקשה לנו. ראי, לדוגמה (גם אם הפוכה), את ההורים של בעלת הבלוג, שאצלה אנו מתארחים: הם שם, בארה"ב - והיא ומשפחתה כאן. ואם הם, חלילה, יזקקו לעזרתה, שָם?
השבמחקיחסי הורים-ילדים הם מסובכים הרבה יותר, מכפי שאני אצליח להעלות על הכתב.
קטע עוצמתי למרות שבאופן אישי אנינלא מתחבר לסוג הזה של טיפול אבל כאמור כל מי שמפיק לעצמו מתהליך כלשהו משהו לעצמו זה מצויין ובהחלט רואים שאת יקירתי תלמידה מצטיינת. אנינמוכרח להתייחס לקוע של ה"כיפה האדומה"שבתך עשתה לך. אם להיות בוטה זה היה חתיכת קטע מסריח שנדרשה לו התייחסות מהירה שלך,עדיף שיחה ישירה בטלפון אבל גם תגובה מהירה בוואטס אפ כדי לפחות לתת לה תחושה שאת מרגישה שלכאורה רומית זה טוב.
השבמחקאני מבין שההתייחסות לילדים שלנו בכל גיל צריכה להיות סלחנית ומתחשבת,אבל ראבק,מה עם התייחסות הפוכה מבחינת כבד את אביך וגו’?
אם מותר לי,אני מתחבר לדברים שלך בקטע שאני לא נותן לילדיי גם אם הם צעירים מילדיך לעשות עלינו מניפולציות,זוגתי כזוגתך מפנקת יותר ומכילה יותר,אני פחות ,אני דורש את הכבוד שמגיע לנו כהורים בדין מול כל הנתינה האינסופית שהם מצפים לקבל וגם מקבלים. אני אגב שתיתי בצמא ומאוד נבניתי מכל ספריו של שליו והכי הרבה משתיים דובים שלדעתי זו יצירת מופת חד פעמית !
השבמחקאני שמח לקרוא, שיש עוד אנשים שמסכימים לדעתי.
השבמחקלגבי מאיר שלו: את "שתיים דובים" קניתי, אף התחלתי לקרוא.
לא התחברתי. שמתי אותו בצד. אולי אנסה לשוב אליו יום אחד. לא בטוח.
ככל שאני מתבגר, כך יש לי פחות סבלנות לסופרים, שיותר חשוב להם ללהטט בשפה - מאשר לספר סיפור קולח. זה לא שאני חושב, שמין הראוי לכתוב רק בשפה נמוכה. אבל אני כן חושב, שהספר צריך להיות קולח. שאני לא צריך להיאבק איתו, רק כי הסופר רוצה להשוויץ בעברית שלו. מאיר שלו איננו היחיד: גם את א.ב. יהושע ואת עמוס עוז הפסקתי לקרוא. בעקבות ספרים שלהם שהתחלתי לקרוא - ולא צלחתי. ואלו סופרים, שמאד אהבתי את ספריהם המוקדמים. אולי זה אני, שאיבדתי את הסבלנות. אולי זה גם משהו בהם. אבל עובדה היא, שיש אנשים - כמוך - שמאד נהנים מהספרים שלהם. ועובדה היא, שיש גם כמוני וכמו אמפיארטי.
לא יודעת אם זה היה ברור בפוסט אבל בהחלט לא עברתי על סדר היום - כלומר מייד עניתי לה "חשבתי שאנחנו מזומנים אליכם" ואחר כך בשיחת הטלפון גערתי בה (אמנם בהומור) שזה ממש לא מנומס להזמין אנשים ואז להתעלם מזה ועוד להזמין את עצמך אליהם. בפעם הבאה אולי אהיה יותר ישירה, אבל גם ככה לא הסכמתי להתעלם מזה ולא הסכמתי להזמין אותם אלינו. הגבולות שלי מאד ברורים ובתי בדרך כלל יודעת זאת ויודעת לכבד את זה ולהתחשב בזה. לא יודעת מה עבר עליה בקטע הזה אבל משום מה כרגע לא בא לי לדוש בזה איתה ולברר את זה. העדפתי להתאמן על זה כי התגובה שלי היתה לדעתי בחוסר פרופורציה למה שקרה בפועל. אני כבר מיומנת לזהות חוסר פרופורציות בתגובות שלי ושל אחרים, ומזהה שכנראה יש מתחת לזה איזה דפוס שמנהל אותי. ברור ששיטת האימון הזאת ובכלל עבודה עצמית כזאת היא בחירה שאני עושה ולא מחייבת אף אחד אחר.
השבמחקרשמתי לפני: מאיר שלו, הדבר היה ככה. תודה
השבמחק...המשך
השבמחקגם הנכדים מבקשים לבוא אלינו, וזה תמיד משמח את ליבנו. אבל כאן קרה משהו אחר. היא הציעה להזמין אותנו, ביוזמתה, ואני מאד מאד שמחתי לקראת זה. דווקא בגלל שזה היה יוצא דופן ודווקא בגלל שזה בא ממנה. ואז כשהיא ניסתה להתחמק מזה בצורה כל כך לא ישירה (ולא ישרה) אז ההפתעה והאכזבה כמובן היו גדולים יותר. עדיין זה לא היה כזה סיפור, ובכל זאת הגבתי רגשית קשה, ולכן בחרתי להתעמק בזה באימון. להבין מי הגיב בתוכי - אני או הילדה שבתוכי. אבל זה חלק מהתהליך שאני עוברת, כמובן, ולא מתאים לכל אחד.
מאד ריגשת אותי קוץ עם כל התגובות האלה ואנסה להשיב עליהן אחת אחת.
השבמחקבאופן כללי אתה צודק והדור של ילדינו יותר entitled מהדור שלנו, שאגב היה יותר entitled לפעמים מהדור של הורינו וכן הלאה אחורה במעלה הדורות. אישית חינכתי את ילדיי שאני באמת אוהבת לתת מעצמי, ממשאבי, מזמני, אבל יש לי גבולות די ברורים. מצד שני לכל ילד האופי שלו ובאמת בתי טיפוס יותר "שואב" וכמה שאסכים לתת לה היא תיקח. בני לעומת זאת סגפן יותר, ולעולם אין לנו חשש שייקח מעבר למה שנרצה לתת, לפעמים צריך אפילו להכריח אותו לקחת. לכן עם בתי אני תמיד על המשמר, נותנת בכיף ובאהבה אבל במידה. אני לא מצפה שיזמינו אותי אליהם הרבה, אבל הם דווקא בשלנים מצוינים ומבשלים המון לעצמם ולילדים, והייתי שמחה אם מידי פעם היו מזמינים אותנו אליהם במקום לבוא אלינו. מצד שני אני יודעת שסדר יומם צפוף ולחוץ ועצם היציאה מהבית לבוא להתפנק אצלנו שעתיים שלוש ביום ששי הוא לפעמים ה-highlight של השבוע שלהם. המשך...
טוב יכול להיות שאני טיפה משוחד בנוגע לשלו,הכרתי את אביו אם כי לא הכרות אישית, אבל נכחתי ב2,3הרצאות שהעביר ומאוד נהניתי .את מאיר הכרתי מהשכונה בירושלים,אני מבית הכרם ,הוא מקרית משה והעיקר "שתיים דובים"נכתב על תקופה שסבא שלי ז"ל חי בה ובעיקר היה ממייסדי המושבה בנימינה שהאנשים עליהם נכתב הסיפור גרים בה ,וותיקי היישוב זוכרים את הסיפור המרכזי שעליו מספר שלו. מעבר לכל זה כמובן שאני מאוד נהנה מהעברית שאגב לא מפריעה לי אצל אף סופר ואני לא קורא ספרות מתורגמת,אלא רק עברית
השבמחקייתכן מאד שהגוף של בתי זוכר התפרצויות כעס שלי מגילאים צעירים. אני התחלתי להתמתן ולהרגע איתם כשהיא היתה בערך בת 9 או 10, כך שסביר מאד להניח שעד אז הגוף הקטן שלה הספיק לצבור קפסולות זיכרון ודפוסים שנועדו להגן על עצמה מהכעס שלי. אגב הוא תמיד היה אגרסיבי, מעולם לא פאסיבי. אין בי טיפת פולניות מהבחינה הזאת
השבמחקוללא ספק ככל שאני מפוגגת בתוכי מנגנונים, זה משפיע על מערכות היחסים איתה, עם בעלי, עם הורי, עם בני...עם כולם! איזה יופי זה, מרגש אותי בכל פעם מחדש.
אני לא מצפה מילדיי שידאגו לי לעת זיקנה ונערכת להיות מסוגלת לדאוג לעצמי. אשמח אם הם ייזמו תשומת לב ודאגה ועזרה כשתגיע העת אבל אני לא מתכוונת לבנות על זה. פה ושם במקרים בהם הייתי אני או בעלי במצב קשה - ראיתי שיש נכונות להיות שם בשבילנו, אז אני אופטימית.
אני מאחלת לך ולי ולכל אהובי ומכירי מוות כמו של מוטי קירשנבאום, אבל כמוך אני לא בונה על זה, ונערכת לדאוג לעצמי כלכלית לעת זקנה ולא ליפול למעמסה על ילדיי.
השבמחקאנחנו עוזרים לילדינו באמת בכל מיני תחומים, שכר לימוד, השקעה ראשונית בקניית דירה, מתנות לנכדים כמובן, וכמובן עזרה פיסית עם הנכדים אבל במידה. מעבר לזה אנחנו מקפידים לא לממן אותם באופן שוטף, זה לא בריא לעצמאות הכלכלית שלהם וזה לא תורם ליחסים ביננו, והם יודעים את הגבולות. גם אנחנו נותנים הרבה יותר מהצד השני, והם מעריכים זאת אבל זו לא הסיבה שאנחנו עושים זאת.
עד היום לא ממש נזקקנו לעזרת הילדים אבל בפעמים המעטות שנעזרתי בהם, הרגשתי שזה היה מכל הלב.
השבמחקודאי שאתה מגיש להם חשבון. כל אחד יודע, הכל על השולחן, ואתה נאנק כשאתה נותן. זה מורגש על ידי הצד המקבל, ונרשם. אני אוהבת לתת הרבה יותר מלקבל. אני מוותרת על קבלת משהו עם ’טיקט’ של מחיר, למרות שלכאורה לכל דבר יש מחיר. אבל אם המחיר הוא תחושת מרירות או מחויבות או האשמה בכפיות טובה - שמרו את מתנותיכם לעצמכם. ותודה על הדגים.
השבמחקזה מעניין מה שכתבת על רילוקיישן. הורי אכן חיים בארה"ב מאז 1987, ומאז שאבי לא עובד (6 שנים) אנחנו מנסים לשכנע אותם לחזור לכאן. גם מהסיבה שציינת - מה יקרה אם הם יצטרכו עזרה - אבל גם כדי שייהנו מהנכדים והנינים עכשיו כשכוחם במותניהם והם לא תלויים באף אחד. אבל אמא שלי לא מוכנה לחזור ואין עם מי לדבר. כשיקרה מה שלא יקרה נצטרך אני ואחי להתארגן כדי לנסוע לשם, וזה מאד מאד לא נוח אבל זה מה שיש. גם בני חי בארה"ב ויש סיכוי סביר שהוא וכלתי לא יחזרו ארצה במהרה אם בכלל. גם במקרה הזה תהיה בעייה אם אנחנו נזדקק לעזרתם או הם לעזרתנו (עם נכדים, למשל, כשיהיו). נכון - יחסי הורים ילדים זה דבר מסובך....עושים את המיטב עם מה שיש.
השבמחקילדיי בדרך כלל לא נוטים למניפולציות וזו אחת הסיבות שהייתי קצת בשוק. בקטע הזה בעלי ואני די מסונכרנים ואין אחד שיותר קשוח ואחד שיותר מפנק. יש נתינה במידה והם בדרך כלל מאד מעריכים את זה. כתבתי כבר שלבתי יש יותר נטייה לבקש והיא תקבל כל מה שנציע לה - למרות שלאחרונה היא דווקא התחילה ליזום לשלם במסעדות וכו’....בקיצור, יש תקווה
השבמחקלגבי מאיר שלו :קיבלתי את המלצתו של קוץ לנסות את "הדבר היה ככה" ונראה איך זה יתגלגל משם
מעניין ששמת את מאיר שלו ואת א.ב. יהושע באותו צד. אני את א.ב. יהושע מוכנה לקרוא עד אינסוף. גם את עמוס עוז קראתי המון - למרות ש"סיפור על אהבה וחושך" יושב אצלי עדיין כאבן שאין לה הופכין על המדף. אפילו את דוד גרוסמן הצלחתי לקרוא ולאהוב. רק אל מאיר שלו לא הצלחתי להתחבר (טוב, לא רק אליו. גם את שולמית לפיד ויהודית קציר לא הצלחתי לקרוא).
השבמחקטליק יש דווקא ספרות מתורגמת נהדרת, למה אתה נמנע ממנה? נכון שאם הספר במקור באנגלית אעדיף לקרוא באנגלית, אבל שפות שאינן שפת אם אצלי כמו צרפתית, פורטגזית, אפילו ספרדית שאני כן יודעת היטב - אני נהנית מאד מהתרגום. לא קראת את "צילה של הרוח"? ממליצה!
השבמחקאני לא יודע למה זה ככה,זה לא שיש לי משהו נגד ספרות שהיא לא של סופר ישראלי ואני בטוח שיש יצירות מדהימות ובעבר קראתי כמה כאלה אבל בשנים האחרונות אני קורא רק סופרים ישראלים ובשנה האחרונה מחפש את ז’אנר הסופרים המזרחים החדשים,אני מניח שזה ישתנה מתישהו
השבמחקהבנתי. בכל מקרה אם יבוא לך ספר מתורגם טוב, זה בהחלט אחד מהם (צילה של הרוח). אני גם אוהבת את ספריו של סאראמאגו אבל לא כל אחד מתחבר לזה.
השבמחקמה עם הקלאסיים? דוסטוייבסקי?
חחח ממש לא,בעברי כתלמיד הוכרחתי כמו כולם לקרוא ולא אהבתי. בדיעבד אני יודע היום שהשפה או צורת הכתיבה לא מדברת אלי ואני לא מתחבר לסוג הזה. אני לא מבטל את השאר ואולי עוד אגיע אליהם
השבמחקהספר האחרון שקראתי - שאני עדיין קורא - הוא "סוס אחד נכנס לבר" של גרוסמן. כבר ימים ארוכים, שאני תקוע בעמוד 156 (מתוך 198 עמודים ס"ה). הרי מדובר על עוד "וִיש" אחד, וגמרנו. ובכל זאת, אני נמנע מלקחת אותו ליד. יום אחד, אקח אותו ליד ואגמור אותו. אבל עצם העובדה, שהסיטואציה היא הסיטואציה שתיארתי - בעיניי היא סוג של תעודת עניות לספר. קריאת הספר היתה צריכה להסתיים מזמן. הייתי צריך להיות להוּט לגמור אותו - ואני לא.
השבמחקאגב, בנושא דומה: חשבתי עלייך, והפוסט המובטח בענייני סרטים ממומלצים. ראיתי את הסרט "השופט". למרות אורכו, ולמרות שאין שום דבר מיוחד בעלילה שלו - הוא לא יצירת מופת - בכ"ז לא השתעממתי. אבל לא זה העניין. העניין הוא תצוגת משחק מדהימה של רוברט דובאל הקשיש, ושל רוברט דאוני ג’וניור. כמו שב"ריי דונובן" משחקים נהדר - כך גם בסרט הזה.
אז זהו, שזה לא לכאורה. לכל דבר יש מחיר. וכל אחד עושה את הבחירות שלו. גם את, כמו כולם. ולכן, יש מחירים שאת משלמת. את מוכנה לשלם את המחיר תמורת הבחירות שלך - וזה אחלה. גם אני, גם הבת שלי, כמו כולם - משלמים מחיר תמורת הבחירות שלנו. הבחירות שלנו לא תמיד נכונות. לפעמים, ברגע הבחירה, אנחנו לא מודעים לחשיבותה. לפעמים, אנחנו לא לגמרי מודעים למחיר שנצטרך לשלם בעתיד. אבל כאלו החיים: זה מה שקורה לנו - כשאנחנו עסוקים בלתכנן אותם.
השבמחקתודה על ההמלצה, רשמתי לפני את הסרט "השופט". וגם שהוא ארוך, ולבוא בלי ציפיות (פרט למשחק נהדר גם של דובאל וגם של דאוני ג’וניור)
השבמחקלגבי הספר: מעניין שאתה מצפה להיות להוט לסיים אותו. אצלי - כאשר ספר הוא טוב במיוחד - לא בא לי שייגמר, ולכן לפעמים אני מושכת את הסוף....אבל זה כנראה לא המקרה כאן. פשוט נתקעת ולא בא לך לחזור אליו. בכל זאת, רשמתי לפני גם אותו. תודה.
לא שכחתי שהבטחתי רשימת סרטים שאהבתי - משום מה זו משימה שיותר קשה לביצוע...אבל עכשיו שחזרתי לשיגרה בהחלט אפנה לכך זמן ותשומת לב
שבת שלום
מרתק ואמיץ. כמו תמיד.
השבמחקאני חושבת שטוב עשית שפירקת מיד את המתח בינך לבין בתך, מנסיוני כבת לאמא ששומרת בבטן כל מיני דברים ופורקת הכל בבת אחרי 20 שנה כשאף אחד חוץ ממנה לא זוכר מה היתה הסיטואציה אין כמו תקשורת אמיתית וכנה.
אם חשוב לך להתארח אצלה אולי תצליחו ביחד למצוא דרך שתתאים לכולם? נניח לקנות אוכל בחוץ, או שכל אחד יבשל חלק מהארוחה. נראה לי שבסופו של דבר מה שחשוב זה הביחד המשפחתי.
אוהבת את הניתוח שלך.
השבמחקתודה חגית. באמת לפרוק אחרי 20, 30, 40 שנה (אם זה מצד ההורים ואם זה מצד הילדים) זה חסר טעם וחסר תועלת. לא רק שאף אחד לא זוכר מה היה, גם מי שפורק זוכר את זה חלקית וסובייקטיבית.
השבמחקאני אמנם לא ממש טובה עדיין בתקשורת ישירה, אבל עובדת על זה ויש לי מודעות לכך ולפחות אני עובדת על עצמי - מפרקת את מה שאפשר כדי להגביר את הניקיון במערכות היחסים שלי ובחיי בכלל.
לא באמת חשוב לי להתארח אצל בתי - זה לא הקטע - אבל מוזר לי שהם לא מזמינים בכלל. הם מבשלים כמעט כל יום, אוכל טרי מבושל לעצמם ולילדים, ומבשלים היטב. אוהבים את זה. להוסיף עוד 2 מנות ביום ששי זה באמת לא מה שישבור אותם. אגב לא רק אותנו הם לא מזמינים. אבל שוב - אין לי בעייה עם זה. היתה לי רק בעייה עם זה שהיא כן הזמינה ואז ניסתה בדרך לא ישירה ולא ישרה להתחמק מזה ועוד להזמין את עצמם אלינו. מה הבעייה להרים טלפון ולהגיד שבסוף אין להם כוח? לא עדיף? אנחנו תמיד כל כך מבינים ובאים לקראתם...
שאלת אותה למה היא בחרה להתחמק? אני חושבת שתשובה כנה לשאלה הזו תעזור לשתיכן.
השבמחק(נזכרתי עכשיו שלפני כמה שנים הזמנתי את ההורים שלי לארוחת צהריים בחג שני של פסח. הם לא נתנו לי תשובה כשהזמנתי, אמרו - נודיע לך מה התוכניות שלנו. הם לא חזרו אלי אז הנחתי שהם לא באים. הם דווקא באו. וזה היה בסדר מבחינתי, כי מה זה עוד שתי מנות, כמו שאת אומרת. שמחתי שהם הגיעו. אבל מאחר ולא ידעתי שהם באים התחלתי לבשל רק דקות ספורות לפני שהם נכנסו. הם נעלבו מאד שהזמנתי אותם לצהריים והאוכל עוד לא מוכן. הם הלכו. אמרו לי - אל תיעלבי אבל החלטנו ללכת לאכול במסעדה)
כפי שכתבתי קודם - גם אני עדיין לא מספיק מיומנת בתקשורת ישירה. עם T אני כבר משתפרת, אבל קשה לי ואני עובדת על זה. במקרה הזה מול בתי בחרתי להתאמן על זה בעצמי ולא להתעמת ישירות מולה - גם כי בכל זאת כן עניתי לה מייד במקום והעמדתי אותה על מקומה (אבל גם, בצורה פחות ישירה עדיין) וגם כי הבנתי שהתגובה הרגשית שלי היתה בחוסר פרופורציה וזה תמיד מרמז לי שיש כאן דפוס שאני יכולה לגלות ולהתחיל לפרק.....
השבמחקאני קוראת את הסיפור על הורייך וזקוקה לנשימות עמוקות וארוכות. וואו! פשוט וואו! מאד לא פשוט לחיות מול הורים עם התנהגות כזאת. אמרת משהו? הגבת? זוכרת אולי מה חשת פיסית?
אני זוכרת שהייתי מצד אחד בהלם, ומצד שני משועשעת. מה הרגשתי באופן פיסי? לרגע אחד לא יכולתי לנשום, ואחרי כמה דקות צחקתי. אני כבר די מתורגלת בסיטואציות ההזויות של ההורים שלי. אני יודעת איך לשחרר, ומהר.
השבמחקברור שאת מתורגלת חגית, וברור שיש לך מנגנונים בשפע להתמודד עם זה. לא היית שורדת אחרת :)
השבמחקמתה על האימון הזה שלך. השיטה הזו מלהיבה.
השבמחקכן. השיטה מדהימה
השבמחקמצד אחד כל כך פשוטה, מצד שני..... מגיעה לדברים שלא הגעתי אליהם אף פעם בטיפול או אימון קלאסי.