בשני האימונים האחרונים שלי אני מספרת על כמה קשיים שיש לי כמאמנת.
מתוסכלת מהקושי שלי לגרום למתאמנים להתחבר לתחושות הגוף ולהעלות מתוך זה זיכרון.
מתוסכלת מהקלות שבה אני נסחפת לסיפורים של המתאמנים, ולא תמיד מעזה לעצור אותם, להחזיר אותם לעצמם, לדבר על עצמם ולא על אחרים,
לשים לב לנשימה שלהם, לתחושות הגוף שלהם.....
למתאמנים קשה להיות בתוך התחושות שעולות, ובאופן טבעים "זזים" - לנושא אחר, לאדם אחר, ל"סיפורים לדוגמא"....במקרים מסוימים אנשים נבהלים מזה שהם כביכול התלוננו על מישהו אהוב וממהרים לספר לי כמה האדם נפלא וטוב לב וחכם ורגיש ובזה בעצם הם נמנעים מלשהות בתוך התחושה הקשה שעלתה. ברגע זה אני כבר לא יכולה לעבוד איתם עם הגוף, עם הנשימה. הצוהר שנפתח מייד נסגר. ואני מתוסכלת מזה שאני "לא מאמנת מספיק טובה" כדי לדעת להחזיר אותם בעדינות לסיטואציה, לעצמם, לתחושות ולרגשות.
אני חושבת על עצמי מאמנת ומרגישה איזו דואליות. רוצה ולא רוצה. רוצה לאמן אבל לא מאמינה שאני מספיק טובה (האימונים האלה היו לפני המנטורינג האחרון בו אימנתי בהצלחה וזכיתי במשוב ממש טוב). רוצה לאמן אבל לא עושה הרבה כדי למצוא לעצמי מתאמנים חדשים.
באימון הראשון מביניהם, התחושות שעלו בי הביאו אותי לזיכרון מהחצר בגן חובה. היו שם, בין היתר, ברזלים כאלה שהילדים היו עושים עליהם תרגילים בסיבובים שונים כמו הילדה בתמונה. 
השכנה שלי שפרה היתה איתי בגן, ובזיכרון עמדתי ליד המתקן וצפיתי בה עושה תרגילים - היפוכים וגלגולים קדימה ואחורה - שנראו לי יפים ואלגנטיים ואמיצים, בעיקר. בזיכרון חשתי באותה דואליות של רוצה לעשות כמוה אבל מפחדת. מפחדת ליפול ולהיפצע. מפחדת לפשל ושיצחקו עלי. רוצה - ויודעת שיש סיכוי שלא אצליח, אבל אם אצליח אהיה מאד מאד מרוצה מעצמי. עמדתי שם קפואה ומתלבטת - ואני לא זוכרת אם באותו יום או אחרי הרבה ימים של דואליות שכזאת - בסוף ניסיתי, והצלחתי. לא זוכרת אם הצלחתי בפעם הראשונה אבל לא זוכרת גם נפילות ופצעים ופאדיחות. הצלחתי והייתי מאד מרוצה מעצמי וזה היה ניצחון קטן ורק שלי כי לאף אחד לא היה באמת אכפת (חוץ ממני) אם אני עושה את זה או לא.
כשהמאמן שאל אותי אם הכל היה אפשרי אז, בגיל 5, מה הילדה היתה יכולה לומר או לעשות - עלו לי כל מיני אפשרויות.
לבקש משפרה שתלמד אותי איך היא עושה זאת.
לבקש מגננת שתלמד אותי או שתשמור עלי כדי שלא אפגע.
אבל המאמן הציע לי אפשרות שלא חשבתי עליה: ללכת משם. לא לעשות את התרגיל.
וכשהוא הציע לי - וגם כל השבוע אחרי כן - האופציה הזאת התהפכה לי בבטן. כי היא לא עלתה בדעתי בכלל.
וכשחשבתי על ההקשר - לאמן או לא לאמן - על האופציה לומר לעצמי שהאימון הזה הוא נהדר והוא מחולל פלאות עבורי ועבור אחרים אבל אני פשוט יכולה לבחור לא לאמן בעצמי - עלו לי תחושות קשות בגוף. והסתובבתי איתן כל השבוע. ובאתי אליו עם השאלה הזאת באימון הבא, כי מה הוא אומר בעצם? שאולי באמת עדיף שלא אאמן?
והוא חייך את החיוך הטוב והמיטיב שלו ואמר לי - מה פתאום? אבל רק אם תסכימי שיש אפשרות לא לאמן, תוכלי לבחור להישאר מאמנת. זו זכות לאמן, זו לא חובה. כל כך פשוט.
וחשבתי על זה שאמנם לא עשיתי צעדים מרחיקי לכת לגייס מתאמנים אבל מעולם לא דחיתי אפשרות לאמן כאשר זו נקרתה בפני. ושאלתי את עצמי האם עשיתי זאת כי חשבתי שאני חייבת או כי באמת רציתי. לא יודעת. כן יכולה לומר איזה מתאמנים שמחתי כשסיימו להתאמן ואיזה הצטערתי שהפסיקו.
רוצה לאמן אבל יש חששות. מהציפיות של המתאמנים, למשל. אולי לא אספק את הסחורה. אולי לא אדע לתת את השירות המעולה שהמאמן שלי נותן לי. שוב - שאני לא מספיק טובה. מצד שני סאטיה עובדת, אני סומכת על השיטה. והוא אמר שגם ההווייה שלי עובדת. שזו לא רק השיטה.
בעצם, אני חושבת, כמה זמן וכמה מתאמנים יעברו עד שארגיש שאני יודעת מה אני עושה? וברור שאין תשובה לכך. ואני חושבת על מיומנויות קודמות שלמדתי מאפס, ושתמיד היה לי מנגנון שסיפר לי שבעוד כמה זמן או כמה תרגולים - אדע, אשלוט, זה יבוא לי טבעי.
איך ידעת, הוא שואל?
באמת שאלה טובה. בעצם זו מסקנה שהמשכתי להוכיח שוב ושוב בכל פעם שלמדתי משהו חדש. כבר היו לי הוכחות שכך זה פועל אצלי. מניסיון.
לנגן, לדבר שפה חדשה, ללמוד קטע בעל פה בבית הספר או בגדנ"ע...ואז נזכרת בקורס מכי"ם בגדנ"ע בין כיתה ט' ל-י'. הנחיות לכיוון וירי. "צפה אל המטרה, עצום עין בלתי מכוונת..." וכו. אגב : את רמות ההקשבה בסאטיה ועשרת עקרונות סאטיה אני לאו דווקא זוכרת לגמרי בעל פה.
כשרק ראיתי את רשימת ההנחיות אז בגדנ"ע לא הבנתי איך אוכל ללמוד את זה. אבל משהו בראש הזכיר לי, שבכל פעם שניצבתי בפני משימה כזאת בעבר, בסוף (לא יודעת להגדיר מה זה בסוף) הצלחתי. והמתכון היה: למידה, תרגול, זמן. הזמן לא ברור, אבל לפעמים היה יעד של זמן. כמו בקורס ההוא. כמו בבית הספר. לפעמים - כמו בלימוד האנגלית כשעברנו לגור בארה"ב - לא היה יעד של זמן. וזה לקח כמה שזה לקח. ובדרך כלל זה לקח פחות זמן ממה שחשבתי שזה ייקח. אבל בקורס מאמנים התרגול בכיתה הלחיץ אותי עוד יותר, ומעולם לא הרגשתי שעשיתי זאת טוב.
והמאמן מחזיר אותי לקורס מכי"ם בגדנ"ע. לא היה קשר של ממש בין המשפטים בהנחיות לירי. אבל ידעתי שבסוף אהיה "אחרי זה". והוא משקף לי שיש אלמנט של סוף. אני אלמד משהו ובסוף אדע אותו. תוך זמן מסוים.
אז, הוא שואל, איזו מגבלה יצרת , איך סידרת את זה לעצמך? איזו מסקנה יצרת לגבי זה?
אני שותקת. נושמת.
המסקנה העיקרית היא, אני חושבת, שיהיה רגע כזה של "אחרי". למדתי מספיק, תרגלתי מספיק, עבר מספיק זמן ואז אשלוט במיומנות שאני מנסה לרכוש. היתה ודאות. משהו שמרגיע את הבהלה. סיפור שסיפרתי כדי להרגיע את הפחד ולאפשר לי לקפוץ למשימה, להתחיל את התהליך.
מסקנה נוספת היא שלא משנה מה המשימה, אני אצליח. זה תלוי רק בלהסכים לנסות, לתרגל וזמן. והאמת היא שעכשיו אני חושבת שייתכן שזו מסקנה מגבילה, כי ייתכן שלא כל דבר שאנסה ואתרגל ויעבור זמן : אצליח.
והוא אומר: אז יש כאן בהלה שאת מנסה להרגיע עם הניסיון שלך בהתנסויות קודמות. אבל במקרה של האימון זה לא עובד. כל תרגול שהיה לי בקורס רק הכניס אותי לעוד יותר בהלה. בגלל זה אני כל כך מפחדת לתרגל במנטורינג. כל הזמן יש לי תחושה של כישלון, חוסר מיומנות, אין לי מושג מה אני עושה וכו.
ותוך כדי שאני מדברת עולות לי דמעות, מתחילה צרבת מטורפת - והוא שם לב, עוצר אותי, מבקש לשמוע מה קורה בגוף. מבקש שאשהה עם התחושות. שאשים לב לנשימה. הצרבת משתוללת, גורמת גם לשיהוקים קטנים.
אז המנגנון הישן שלי לא משרת את עצמו הפעם, לא מרגיע את הפחד. והציפיה שהוא יעבוד עוד מזינה את הפחד.
אז אם היית יכולה לעשות אחרת כילדה באותה סיטואציה, הוא שואל, מה היית עושה? אם היית יכולה לעשות הכל?
אז שוב, אני חושבת בקול רם, יש את האופציה של לא ללמוד בעל פה. לא ללמוד את המיומנות. לבחור לא להיכנס לתהליך הלמידה בכלל.
אבל מעבר לכך שזה נדרש, אלה דברים שרציתי, דברים שאחרי שידעתי אותם מאד שמחתי.
נכון, הוא אומר, אבל זה מה שקיבע את המנגנון.
נכון, אז הייתי יכולה להחליט שאני לא לומדת.
ועכשיו פתאום בא לי רעיון, שאם הייתי חושבת שאני לא חייבת ללמוד את זה, אז זה היה מרגיע אותי ואז כן הייתי מסוגלת. מן הפוך על הפוך כזה.
הייתי גם יכולה להגיד שזה מאד מפחיד אותי. אם הכל היה אפשרי, הייתי אומרת את זה למפקדת בגדנ"ע או לחברות בקבוצה. ואני פונה למפקדת דימיונית ואומרת:
"זה ממש מבהיל אותי, אין שום סיכוי שאלמד את הגיבוב של המשפטים האלה בעל פה" אבל ישר עולה לי הקול הזה שאומר "בטח שתלמדי, תמיד את לומדת" זה יותר חזק ממני.
ואני מוצאת שזו בעייה לדמיין מה הילדה היתה עושה שונה ממה שעשתה, כי אז - בגיל 15, המנגנון עבד כרגיל והתהליך הצליח. אני מנסה בכל זאת.
אני יכולה להציע לחברה שתלמד איתי, אבל נראה לי שגם ככה למדנו יחד, בחנו אחת את השנייה
אבל להגיד את זה למפקדת - שאני מפחדת להיכשל. לשאול אותה - מה יקרה אם אני לא אצליח?
אולי יעיפו אותי מהקורס.
הוא מניח שזה לא נשאל כי לא היתה האופציה וגם כי לא היתה ברירה אלא להצליח.
נכון, אני אומרת. גם בבית הספר לא היה מצב שלא אצליח ללמוד קטע בעל פה. באמת מה קורה לתלמיד שלא מצליח? מעולם לא הבאתי את זה בחשבון. מה יהיה העונש? מה תהיינה ההשלכות? לעולם לא הייתי מעזה לשאול.
ועכשיו הוא מבקש שאשאל את המפקדת -" מה יקרה אם לא אצליח? זה נראה לי נורא קשה. אין בעצם קשר בין המשפטים, משהו שיעזור לי לזכור. מה תעשי לי אם אני לא אצליח? " ואני נשמעת לעצמי כל כך לא אני. הוא שם לב שהנשימה שלי נעצרת, ואני לוקחת נשימה עמוקה. גם אז, האוויר עובר דרך הצרבת שלא מרפה. לוקחת עוד כמה נשימות. מפהקת. הגוף עובר משהו. שמתי לב שתמיד אני מפהקת כאשר משהו משתחרר.
דמיינתי את עצמי לוקחת את הקיטבג ונוסעת הביתה. בגלל שלא הצלחתי ללמוד את ההנחיות. או יותר גרוע מזה - עולה לי רעיון חדש לגמרי - להישאר בקורס, ולהיות זאת שלא יודעת.
"בראבו", הוא אומר לי בשקט האופייני לו. "בראבו. ואני רואה שזה ממש בלתי נסבל לגוף שלך".
אני מפנה את תשומת לבי לגוף, לאי נוחות העצומה, לצרבת, לדמעות, לנשימה. לוגמת מכוס המים שתמיד מוכנה לידי, לוקחת מגבון. נאנחת.
הוא ממתין בסבלנות שאטפל בגוף שלי, ואני מייד רואה את ההקשר: החשש לאמן, החשש שאני לא מספיק טובה. התחושה שאני זו שלא יודעת. וזה לא עוזר שאני מקבלת משובים טובים. כי בתחושה שלי אני לא מספיק טובה.
והוא אומר שיש לנו עוד 5 דקות, ושואל עם מה אני יוצאת מהשיחה.
ואני מבינה שזו התחושה שאני חיה בה כבר הרבה זמן. כן אני מאמנת, אני משתתפת במנטורינג, אני מדברת וכותבת על האימון, אני חיה אותו - אבל אני חיה בתחושה שאני לא מספיק טובה כמאמנת. זה כל הזמן היה לידי אבל עכשיו הבנתי את זה בבירור. וקשה לי עם זה.
ואז אני מבינה שזה אפשרי לאמן וללמוד את זה תוך כדי. והוא אומר שאם אסתכל על "טובה" "לא טובה" או "מצליחה" ו"נכשלת" אז לעולם לא אפתור את זה. בעצם זה תרגול אינסופי. אין כאן נקודה של "אחרי", לא לומדת בשביל להשיג משהו. זה לימוד ותרגול מתמשך.
"ולא יקרה כלום אם לא תדעי" הוא אומר. אם את שואלת "מה יקרה אם לא אצליח ללמוד את זה?" לא יקרה כלום. אף אחד לא יגיד לך ללכת, לא יגידו לך שאת לא מספיק טובה. האישור כבר לא צריך להגיע מבחוץ. רק מתוכך.
ואני מרגישה שמשהו השתחרר בי בפנים - ובאמת באימון במנטורינג שבוע אחרי כן משהו היה יותר רגוע...בטוח...שלם
הרעיון החוזר פה ובפוסט הקודם שלך על האימון שכדי לשחרר פחד או רגש חוסם צריך להכיר בו ולתת לו מקום מאוד מועיל בעיני. נראה לי כל כך נכון ופשוט, כמו הטכניקה הזו באמנות לחימה שכשהתוקף בא נגדך להשתמש באנרגיה שלו ולא להתנגד לה. ואני מאוד מקווה שתצליחי לאמן, כי כמו שאני שבה ואומרת לך, לי אין שום ספק שאת מדהימה.
השבמחקאני חושבת שמי שיודעת כמוך לנתח כל כך טוב תהליכים שעברו עלייך
השבמחקיודע גם לסייע לזולת, זה בתוכך את כנראה קשובה לאנשים כפי שאת קשובה לעצמך ולפנימיות שלך.
(אספר לך סיפור :מידי פעם מגיעה אלי אשה צעירה גרושה שיש לה ילד כבן 5, היא מנקה אצלנו .היא משתפת אותי בבעיות שלה בד"כ בהפסקה של כוס קפה ולעתים גם תוך כדי נקיון. היא כותבת בפייסבוק שלה את תחושותיה ומחשבותיה ובקשה להצטרף אלי לחברות בפייסבוק. אני לא נכנסת לכל הפרטים ולא שואלת שאלות אבל מעודדת אותה וכשאמרתי לה שהיא גיבורה ואחראית שהיא סומכת על עצמה ויודעת כמה היא חשובה עבור הילד שלה , שהיא בחרה בעבודה כ"כ קשה לפרנסתה ועוד- היא חשה טוב עם מילותי ובקשה רשות לכתוב אותם בדף שלה בפייסבוק. לא התכוונתי לכתוב כ"כ הרבה אבל משום מה זה כך יצא...מקווה שזה בסדר)
וואוו. כל כך נכון. ואני כל כך מזדהה. והאופציה הנוספת היא לא לדעת, ושלא תהיי בקורס. וגם זה בסדר. הכל בסדר.
השבמחקהיום, כשאני משחררת ומרפה, פתאום להרבה דברים אני אומרת לא. לא רוצה. לא רוצה מספיק. זה קשה לי. זה מלחיץ אותי, באסה, לא ’כפת לי.
זה ממש קשה לי לעשות את זה, ולא להתגבר ולהצליח. אבל אין לי חשק להתגבר ולהצליח. לא חייבת כלום.
זה משחרר. אבסולוטית. לא על מנת להצליח בכל זאת אחר כך. פשוט לא חייבת.
את עושה אימונים מאוד עצמתיים. כל הכבוד לך!
מחבקת אותך מניפה מדהימה שכמוך, חיבוק אמיץ וחם. בינתיים לא הפסקתי מעולם לאמן - בכל הזדמנות שניקרתה בדרכי. ואני יודעת שכל מתאמן עשה כאן דרך, כל אחד לקח מפה משהו. אף אחד לא יצא בדיוק אותו הדבר כפי שהוא נכנס. אז אני לא ברמה של המאמן שלי. אולי עדיין לא, אולי לעולם לא אהיה. לא יודעת. אבל את צודקת שהעיקר הוא ההסכמה להכיר בתחושה המגבילה ולהסכים לשהות בה. איך המאמן שלי אמר? להסכים שיש אופציה לא לאמן, על מנת שאוכל כן לאמן. וזה בהחלט חוט מקשר באימון סאטיה בכלל. להבין שכל האפשרויות פתוחות, ושיש לי בחירה תמיד. וגם - שחייבים לעבור דרך הפחד/כעס/שנאה/ וכו כדי לשחרר אותם.
השבמחקמאד שמחתי על הסיפור שלך עם המנקה - בוודאי שזה בסדר. יותר מבסדר. מה שעשית עבור הבחורה הוא בדיוק להעמיד מולה מראה ולהראות לה שהיא גדולה ויכולה. איך אמרת? גיבורה ואחראית וסומכת על עצמה. הכרת לה את עצמה דרך העיניים שלך, וככל שאדם מכיר את עצמו יותר, מבין את הגדולה שלו - כך יותר טוב לו. זה כל כך פשוט. אבל כל כך לא פשוט ;ׂׂׂ) . ותודה יקירה, על המלים החמות :)
השבמחקאני שמחה שאת משחררת ויודעת מתי לא מתאים לך, במקום לנסות להתגבר ולהצליח בכוח. בהחלט הכל בסדר.
השבמחקותודה על החיזוקים. האימון הזה באמת מלווה כל היבט של חיי ומוביל אותי לאט אבל בטוח לחיים שלווים יותר, בהם יש לי הרבה יותר חופש ואינסוף אפשרויות.
אימון כזה הוא כמו אימון גופני הנועד לחזק את השרירים, כאן צריך לחזק את הנפש. שחרור והבנה של מה קשה ולהתמודד עם זה מקלים על ההבנה והקבלה יחד עם ההיכרות שלא כולנו מושלמים, אם יש בכלל אחד כזה.
השבמחקלמרות הקשיים את מטפסת צעד צעד וזה חשוב אל תרפי.
קראתי בהשתאות. את כל כך אמיצה!
השבמחקכשקראתי נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם מכרה, שיננית. היא אמרה שהיא עובדת במקצוע כל כך הרבה שנים, ועדיין, בכל פעם שהיא ניגשת למטופל היא מרגישה פרפורים של פחד. הפחד לגרום כאב. הפחד לגרום נזק.
אני לא זוכרת איך הגענו לדבר על זה בכלל ...
היא אמרה שבמשך הרבה שנים היא חשבה שכאשר היא תתמקצע, כאשר היא תטפל ב X אנשים אז הפחד הזה יעבור. אבל זה לא עבר, ואז היא הבינה שהפחד הזה חיוני לה, כי הוא מאפשר לה להגיע לכל מטופל ממקום של חיל ורעדה, והודיה על כך שהמטופל בחר בה, בעיקר כשמדובר במטופל חוזר. היא אמרה שזה עוזר לה להרגיש צנועה ואנושית, וכך היא הרבה יותר מקצועית. זאת הייתה שיחה מאד מעניינת.
תודה קיימן, אתה כל כך צודק, האימון הזה מחזק את שרירי הנפש ומשחרר דפוסים וציפיות (כמו הצורך להיות מושלם). ואני באמת לא מרפה :)
השבמחקאיזו דוגמא נפלאה נתת כאן חגית ואיזו אינטליגנציה רגשית יש לשיננית הזאת שהבינה את תחושת הפחד והסכימה לחוש אותה בכל פעם מחדש כדי לתעל אותה להיטיב עם הלקוחות שלה. היא מעוררת השראה.
השבמחקובאמת דרוש כנראה סוג של אומץ כדי להביט בפחדים שלך בעינים, להסכים להתבונן עליהם ולדבר עליהם - ובעזרת המאמן להבין אותם מכל מיני זוויות. אני מבינה שזה מתאפשר כי אני מרגישה בטוחה שם בחדר האימון, יודעת שהוא בעדי, שהוא רואה אותי אבל לא שופט אותי. הוא מקשיב ושואל שאלות נוקבות אבל הוא גם לא מנסה לפתור לי שום דבר. זו בדיוק המאמנת שאני שואפת להיות.
מה שאני יכולה להוסיף כאן זה שהאימון שונה מכל החוויות האחרות שהזכרת, כי את אמורה להיות בו מי שמובילה ועוזרת לאחרים. אם אעביר את זה לתחום שלי - את אמורה לעבור מלהיות תלמידה ללהיות מורה, למצב שבו אם את לא מספיק טובה, זה עלול להשפיע על אחרים. אני חושבת שגם מזה נובע הלחץ. כי כאן יש גם אחריות. אני תמיד הרגשתי שהרבה יותר קל לי להיות תלמידה (למרות שגם זה לא תמיד קל) מאשר מורה.
השבמחקבשביל התפקיד הזה - של מאמנת, מורה, מדריכה, מובילה - צריך הרבה זמן, הרבה ניסיון, הרבה סבלנות. אני חושבת שזה עניין של שנים - אבל בסוף מגיעים לזה. אני מאמינה שאם תחליטי שאת רוצה לעשות את זה, את תצליחי. מכל מה שכתבת נראה לי שיש לך נתונים בשביל זה. אבל תצטרכי לתת לעצמך זמן, אמונה וסבלנות. תחשבי על זה ככה: גם המאמן שלך, שמצטייר כמנחה יוצא מן הכלל, היה פעם מתחיל בראשית דרכו. ותראי לאן הוא הגיע.
לקח לי זמן, לא מעט זמן, להבין שיש דברים שאינני רוצה - גם אינני יכול - להשקיע בהם מאמצים. לקח לי זמן להבין, שלא כל מה שתלוי בי חייב להיות מושלם. שהעולם איננו מושלם - וגם אני לא. אני לא רוצה להיתלות באילנות גבוהים. כמנהגי, אני אדם מאד אָרצי, ולכן אביא דוגמה מאד מעשית:
השבמחקלפני 25 שנים בניתי בית. לא במוֹ ידי, כמובן. אבל גם ללא קבלן. אני הייתי הקבלן, והתעסקתי עם כל קבלני המשנה: הטייחים, הצבעים, איש האלומיניום, הנגר, איש הדלתות, איש המעקות, איש המוזאיקה, קבלן השלד, האיסטלטור, החשמלאים, וכו’. הצלחתי במשימה. הבית שבניתי בהחלט בית ראוי ומוצלח, בטח בהתחשב בעובדה שזה הבית הראשון (וגם האחרון...) שבניתי. עכשיו בואי נעבור להווה: כבר כמה שנים, שצריך לצבוע את כל הבית. בפנים ובחוץ. פרויקט. ואני מסרב לקחת את זה על עצמי. אני מבין, שאין לי כוח לפרויקט הזה עכשיו. שזה לא שווה את ההשקעה (ואני לא מדבר על ההשקעה הכספית). המחיר הנדרש - נראה לי גבוה מדי.
===>
המסקנה הזו באה גם ממקום של חוזק - מההכרה, שצריך לעשות רק מה שמתאים לנו. מההבנה, שאפשר לחיות גם בבית שאינו צבוע טיפ-טופ. שזה לא באמת משנה לחיים שלנו. מצד שני, המציאות לא חומקת מעיניי. כי אני רואה את הקיר, שזקוק לצביעה, בכל פעם שעיניי פוגשות אותו. זה מעצבן אותי, כל פעם מחדש, שהקיר לא צבוע כיאות. יש פער בין ההבנה, שזו הבחירה הנוכחית שלי - לבין הרצון שלי, שהכל יהיה מושלם. כך, שהמצב גם משדר חולשה, לא רק חוזק: איזשהו ויתור לעצמי. כי, הרי ברור, שאני יכול לעמוד בביצוע פרויקט של צביעת הבית. נניח, שבוע לחוץ - וזה נגמר. קשה לנו להגיע להכרה, שאפשר גם לבחוֹר לא לעשות משהו, למרות ש"צריך". אנחנו כל כך משועבדים למוסכמות, לדעות שהושרשו בנו, לצווים חברתיים, להטמעת ההישגיות - שקשה לנו לקום ולהגיד: "לא רוצה!", "לא שווה לי", "לא מוכן להשקיע", וכו’. לא פשוט לנו, העניין הזה...
השבמחקהי אמפי, אני עוקבת אחרי הבלוג שלך כבר הרבה זמן ומוקסמת מהתהליך שעובר עלייך ומהכנות שבה את מספרת על הדברים. אבל נשארת תמיד עם שאלה פתוחה. אני רוצה לשאול - מה היה עושה המאמן, או איך שיטת סאטיה מתמודדת כשהדברים מתבררים כפחות אופטימיים?
השבמחקמהבלוג הזה דמותך עולה כאשה מוכשרת, מוערכת ואהובה. הפחדים והחרדות מתבררים כלא מוצדקים, בסופו של דבר כן התמודדת בהצלחה ובכישרון, כן היית אהובה וגם אם שמנמנה מעט - נחנת בפנים יפים ובאישיות נעימה...
אבל איך שיטת סאטיה הייתה עוזרת למי שהזכרונות שלה פחות חיוביים, שחוותה כשלונות של ממש, מישהי ככה קצת פחות מוצלחת?
אולי מניסיונך במאמנת או כצופה נתקלת גם בדוגמאות כאלה?
.
התחושה המסרסת הזו שאני לא מספיק טובה ולא שווה כלום ועוד רגע כולם יעלו עלי וישליכו אותי בבוז מעל פניהם מאוד שכיחה, ואופיינית לדעתי בעיקר לנשים.
השבמחקזו אחת הסיבות שהן פחות מצליחות בקריירה ונתקעות בתקרת זכוכית.
אני חושבת שזה נובע מחינוך ביקורתי ולא מעודד מספיק, אבל בהחלט יכול להיות שאני טועה וסתם מקשקשת, מה שמוכיח בעצם את הטענה שלי
נכון עדה, את צודקת. ובאמת בחיים לא הייתי עושה את ההשוואה בין ללמוד בעל פה או ללמוד טכניקה לבין ללמד או לאמן. מי שבעצם עשה את הקישור הזה היו תחושות הגוף. התחושה שעלתה כאשר דיברתי על הקושי לאמן, העלתה זיכרון ילדות...על פניו זה לא קשור או לפחות לא קשור אחד לאחד. אבל זה לימד אותי שהגוף שלי מנסה להחיל את הדפוס ההוא, שפותח כצורך הישרדותי כלשהו - להתגבר על הבהלה הראשונית, לאפשר לי לצלול לתוך הלמידה - על הסיטואציה הנוכחית. ולראשונה ראיתי את זה מול עיני. המנגנון שמנסה לעבוד וכמובן לא עובד במקרה הזה. אז הכי חשוב - זיהיתי דפוס שכבר לא משרת אותי יותר, ואני מוכנה להתחיל לשחרר. ערך מוסף - ראיתי אפשרויות חדשות להתמודד עם החששות הנוכחיים. להישאר - וללמוד תוך כדי ולזכור - כמו שאמרת - שגם מאמנים דגולים התחילו פעם מאפס - וגם את האפשרות להחליט לעזוב את זה אם ארצה. יש לי בחירה. יש לי ברירה. אני לא חייבת. גם זו אופציה שלא היתה מובנת מאליה...
השבמחקאני מאד שמחה לשמוע שאתה יודע מה אתה רוצה ומה אתה לא רוצה, במה אתה מוכן להשקיע אנרגיה ובמה לא
השבמחקבהחלט חשוב שאדם יבין בשלב כלשהו בחייו שלא תמיד "צריך" זה משהו שמחויב.
הי קוראת קבועה, תודה על התגובה שלך ועל עצם היותך קוראת קבועה אני לא בטוחה שאני מבינה לגמרי את השאלה שלך, אבל בהחלט שיטת סאטיה מתייחסת ונותנת מענה לכולם - ובעצם פותחה על ידי נטלי בן דוד מייסדת אימושיין כדי לאפשר לכל אחד - גם מי שחייו קשים מאד או נתקל שוב ושוב במכשולים וקשיים ואתגרים ואכזבות - וגם מי שיחסית חייו בסדר אבל עדיין מתמודדת עם שאלות ובעיות וקשיים. כולם. אני מבינה שזה בעייתי שאני מביאה כאן את עצמי, את האימונים שלי, את הבעיות שלי - כאשר חיי מצטיירים בסך הכל כחיים טובים. זאת משום שאני נמנעת מלספר על המתאמנים שלי, מתוך כבוד לפרטיותם ומתוך שאני גם מנסה לחיות את שיטת סאטיה בכך שאני לא מדברת על אחרים אלא על עצמי. המשך...
השבמחקאז כן - אם הבנתי את שאלתך - שיטת סאטיה מיועדת לכולם. היא יוצאת מתוך הנחה שכולנו בעצם גדולים ויכולים ויש בנו את כל הכלים כדי לחיות ברווחה אישית ושקט נפשי והרמוניה עם סביבתנו - ואנחנו היחידים שמגבילים את עצמנו. שאם נסכים להתבונן על עצמנו באמת ולהתקרב אל עצמנו ולראות את הפער שבין מה שנדמה לנו לבין מה שבאמת קורה במציאות - אין דבר שלא נוכל לעשות. אם מעניין אותך לחוות תהליך כזה אני מזמינה אותך לפנות<a target=_blank href="לאימושיין   Target=_BLANK class=msg>https://www.facebook.com/ntly.b.dwd/">לאימושיין או להקשיב פעם לנטלי בן דוד <a target=_blank href="http://ondemand.eol.co.il/episode/1250/1249-18/1264/%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%98%D7%99%D7%91%D7%99%D7%95%D7%AA-71215">ברדיו מהות החיים
השבמחקכמאמנת וגם כתלמידה שצפתה באימונים שבוצעו על ידי המורים שלי, חוויתי את סאטיה מסייעת לאישה מוכה להפוך את חייה מהקצה לקצה וזאת בלי שנאלצה לעזוב את הבית אלא לקחה בחזרה את מקומה במשפחה וזכתה באהבה וכבוד מהבעל בזכות השינוי שהיא עברה. צפיתי באמא שלמדה להתמודד עם לידה של תינוקת עם מומים קשים בעזרת סאטיה, באישה עם פגיעה מינית בילדותה על ידי קרוב משפחה, בגבר שבילדותו אחיו התעלל בו קשות, באנשים שלא הצליחו למצוא אהבה וזוגיות - עד שעברו טרנספורמציה בעזרת סאטיה. המשך...
השבמחקאהבתי את השורה האחרונה
השבמחקוזה כל כך נכון. התחושה הזאת (שהיתה לי אגב גם במקצוע הקודם, במחשבים, בו עבדתי שלושים וחמש שנים ואובייקטיבית הייתי כנראה מצויינת) מלווה אותי לאורך כל הדרך....אולי כי אני אישה ואולי כי גדלתי בבית עם המון שיפוטיות וביקורת ואולי אני פשוט בנויה ככה.
כעת אני מנסה להשיל את הדפוס הזה....הוא נראה לי מכביד ומיותר לגמרי
תודה אמפי יקרה, ניסיתי והקשבתי לנטלי ודווקא כאן, אצלך, מצאתי הרבה יותר עניין והשראה. האופן שבו את מתווכת את החוויה פשוט חודר אלי (מה שהאזנה לנטלי לא עשתה לי...)
השבמחקאני אמשיך לעקוב ואולי מתישהו כן תספרי גם על התמודדות עם כישלון, שלך או של מתאמנייך, בלי להסגיר פרטים כמובן, ומשהו יתבהר לי.
התמודדות עם כשלונות היא בעיניי האתגר בהא הידיעה, זה סוד החרות, השחרור והצמיחה, התמודדות עם כישלון בלי לברוח ממנו, בלי לעדן או לעקוף, ככה כמו שהוא.
בכל מקרה תמיד מעניין ומרחיב ריאות לקרא אותך.
אני בטוחה שאת מאמנת מופלאה
אשמח לקריאה ותגובה.
השבמחקתודה קוראת קבועה, חיממת את לבי (למרות שאין על נטלי, פשוט אין). ייתכן שברדיו היא קופצת ישר פנימה, ולא מציגה את תורתה מההתחלה...אם בא לך לראות אותה ב-Live, יש ערב מבוא לתכנית "נקודת מפנה" באימושיין ב-5/1. התכנית מיועדת לכולם, לאו דווקא אנשים שמתכננים ללמוד להיות מאמנים - ובאמת כשמה כן היא: נקודת מפנה. המבוא הוא בחינם (אבל צריך להרשם) ושם נטלי מתארת את תורתה למתחילים - מי שמגיע מאפס ולא מכיר בכלל. בכל מקרה שמחה שאת קוראת כאן ואשמח אם תקבלי מזה משהו, ולו הזעיר ביותר. אני חושבת שהצעד הראשון הוא להפסיק לחשוב במונחים של הצלחה וכישלון (שאת זה גם אני עוד לומדת) ולהתחיל לחשוב במונחים של שיעורים. ומה ניתן ללמוד מכל שיעור שאנחנו נתקלים בו בחיינו. וחשוב גם לזכור - זה שאדם נראה לך מוצלח זה לא אומר שהוא מרגיש כך. וזה שאני בוחרת לראות את הטוב בחיי ולשמוח עם כל דבר קטן - זו בחירה. לאהוב את מה שיש (ועוד לפני כן - לראות באמת את מה שיש, ולא את מה שאני מפנטז או רוצה או חולם או חושש שיש). קריאה נעימה
השבמחקהאמת, שצריך ללמוד לפעמים להתעלות מעל התחושה הזאת שאני לא מספיק טובה
השבמחקאני חושבת שלחלק לא קטן מהאנשים יש נטייה להקטין את עצמינו בעינינו
אצלי למשל אמא שלי הייתה עושה את זה
עם אמירות כמו "את בחיים לא תמצאי עבודה" (קרה לא פעם אחת בחיים שלי)
למרות שתמיד מצאתי ותמיד במשכורת שביקשתי
רק כשנתתי לאנשים אחרים להתערב בתהליך זה לא היה כמו שרציתי
גם התפיסה של אמא שלי שונה ממה שהולך במקצוע שלי, שאני מחפשת עבודה ואני מבקשת משכורת מסויימת זה בעצם כמה שאני שווה בעיני
ההורים שלי שייכים לדור שרק יקבלו אותנו לעבודה ולא משנה כמה ישלמו לנו על זה
היום אני חושבת שזה לא עובד ככה ברוב המקומות
יש לך המון עבודה עצמית שאת עושה על עצמך בדרך להיות מאמנת יותר טובה
את כבר מאמנת יש לך את הכלים, היכולת, לכוון אנשים
ויש אותך, שיש לך את הנושאים שלך לעבוד עליהם
כדי להרגיש יותר שלמה עם עצמך ועם דברים שקורים לך בחיים
זה מדהים שעברת ממקצוע כל כך שונה (מחשבים) לתחום הזה של אימונים אישיים
המשך
השבמחקהורי מעולם לא אמרו לי "לא תצליחי...." כמו שאמא שלך אומרת לך - אבל מתוך הביקורת והשיפוטיות והפרפקציוניזם שלהם והציפיות הגבוהות שלהם, כאילו הבנתי את זה לבד. שאני חייבת - גם אם אני לא באמת רוצה - ושאם לא אצליח, אהווה אכזבה גדולה עבורם. לא להצליח לא היתה אופציה. אצלך זה הפוך - ההצלחות שלך כביכול מוכיחות לאמא שאת כן מסוגלת, אבל אצלה הדפוס הוא להקטין, להכשיל בעצם. ולצערי זה משפיע עלייך, גם אם את חושבת שלא - גם אם יש המון דברים שאת כן עושה למרות מה שהיא אומרת, בכל זאת זה מחלחל ומשפיע על החלטות שלך, אפילו בלי שתהיי מודעת. הדפוס שלה נובע מהפחדים שלה, והיא משליכה עלייך. לא בזדון, היא אוהבת אותך, אבל ככה היא מתמודדת עם דברים. הדפוס שלך אגב הוא להתמודד לבד - יש לך פחד להעזר באחרים, כאילו חלילה אם תעזרי באחרים תהפכי תלויה בהם לחלוטין. כל אחד מאיתנו עם הפע’לעך שלו :) המשך...
בעצם אני מתעלה על תחושת ה"לא מספיק טובה" כל יום בחיי. זה מעולם לא מנע ממני לעשות דברים, להתחיל דברים חדשים, לקפוץ למים. זה הקשה עלי רגשית אבל לא עצר אותי. ובכל פעם הדפוס הזה של "אלמד, אתרגל, אצליח בסוף" עזר לי, עד שהפסיק לעזור. הדפוסים שלנו הם לא רעים או טובים. הם משרתים צורך מסוים, בזמן מסוים, הבעייה היא שהם הופכים להרגל ואנו ממשיכים להשתמש בהם (או הם משתמשים בנו) גם כשזה לא באמת רלוונטי. לכן העבודה העצמית שלי חשובה לי, להכיר את הדפוסים, להשיל את אלה שלא משרתים אותי כבר. המשך...
השבמחקהמשך
השבמחקלגבי המהפך שלי במקצוע - האמת זה לא מדהים בכלל, כי במקור תכננתי ללמוד פסיכולוגיה. ובלשנות. כאשר קראו לי לראיון בממר"מ הופתעתי, אבל החלטתי ללכת על זה בגלל הקבע והיכולת להיות עצמאית כלכלית מאד מוקדם ולצאת מהבית. אלה היו השיקולים שלי אז ואני לא מצטערת כי באמת היה לי חשוב לעזוב את בית ההורים. בממר"מ האופציה ללמוד היתה אז רק מתמטיקה, סטטיסטיקה או כלכלה...יחד עם המחשבים, התחלתי ומעולם לא סיימתי. ואז התחתנתי, ילדתי...אז במהלך כל השנים כן למדתי דברים כמו הילינג ועיסוי שבדי ורפלקסולוגיה ואסטרולוגיה ותיקשור...וגם עסקתי בזה במקביל למחשבים. אז תמיד היה לי את הפן הרוחני/טיפולי. כשעזבתי את העבודה והלכתי לכיוון האימון כל מי שמכיר אותי אמר "אה, ברור!"