אחת מהמטרות החשובות של האימון שאני עושה הוא ללמוד להכיר את מה שמניע אותי:
דפוסי מחשבה ואמונות שפיתחתי במהלך השנים (בעיקר בילדות) בדרך כלל כמנגנוני הגנה והישרדות -
ואשר אינם משרתים אותי עוד, ואפילו מכשילים אותי היום.
להכיר אותם, להבין שהם חלק ממני, במקרים מסוימים לזהות כיצד התפתחו ומתי ולאיזה צורך...
לקבל את העובדה שהם חלק ממני
ולאט לאט לתת להם להתפוגג ולהשתחרר כי כאמור כבר אינם משרתים אותי עוד.
אחד מהדפוסים האלה הוא:
צריך לחשוב היטב לפני שאומרים משהו, עדיף לשתוק כי זה יכול להיגמר ברע
את האמונה הזו רכשתי במהלך כל ילדותי, בכל פעם נתקלתי בעוד מקרה ובעוד מקרה שהוכיח לי ואישר לי שאצלי במשפחה
המשפט הזה נכון וכך אני צריכה להתנהל.
בילדותי זה בעיקר היה: כל מה שתגידי ישמש נגדך (וגם שנים אחרי כן לא ישכחו לך מה אמרת),
דברים שאת מבטאת לגבי מה את חושבת או מה את מרגישה - יזכו לכזאת תגובה שלעיתים קרובות מדי תרצי פשוט לבלוע בחזרה את המלים
לאחר שיצאו או עדיף שהאדמה תבלע אותך קודם.
בשנות בגרותי האמונה הזאת השתכללה מעט, ועכשיו היא כוללת גם: יש לחשוב היטב לפני שאומרים משהו כי זה עלול לפגוע במישהו,
ואם פגעת: אין שום דרך לתקן או לקחת בחזרה את מה שאמרת. 
נשמע קצת הזוי - כמה כוח יש בי, כביכול, שמילה שלי יכולה כל כך לפגוע. לשבור. להזיק. נשמע הזוי מאד אפילו.
נשמע שזהו דפוס שמנהל אותי, משתק ומשתיק אותי, גורם לי להמנע מעימותים ישירים ואז...
או שאני פשוט לא מבטאת את דעתי או רצוני - ומדחיקה אותם
או שאני מנסה להשיג את מה שאני רוצה בדרכים עקיפות (נשמע כמו מניפולציה....ואני ממש ממש לא אוהבת לחשוב על עצמי כעל מניפולטיבית!)
בדרך כלל פשוט נמנעת....בולעת....מדחיקה....וכאשר באמת באמת קשה לי בתוך סיטאוציה :
יש בי איזה מנגנון ניתוק כזה שמסייע לי להתרחק מהרגשות שאותם אינני מסוגלת לבטא. אבל ניתוק אין משמעו שהם נעלמים
להיפך - הם מצטברים ותוססים מתחת לפני השטח...
אז צריך להתחיל להכיר את זה, לזהות את זה, לראות כאשר זה קורה.....לא לשפוט או לכעוס
אבל לקבל את העצמי הזו שמתנהגת ככה מתוך אינסטינקט הישרדות ישן ומוכר ובטוח.... וכבר לגמרי לא רלוונטי!
...ולנסות לאט לאט להפעיל אמונה חדשה:
אני מביעה את עצמי בחופשיות ובכנות בכל מצב לטובת עצמי והסובבים אותי.
למילה הכתובה יש כח מגי, למילה הנאמרת כח מגי גדול יותר לראייה אנשים מפחדים מקללות כי יש בהן משהו חזק.
השבמחקאצלנו היו אומרים כי ללשון אין עצמות...מה שאומר שהלשון יכולה להגיד הכל היא לא מקובעת ולכן צריך להזהר.
אני אומר משהו דומה "הזהר במחשבותייך הן עלולות להפוך למילים באחד הימים..." גם לחשוב צריך בשקט כי אפשר לפלוט משהו לא במקום.
אז בגדול אתה כמוני
השבמחקאבל לאחרונה אני מגלה שלפעמים הנטייה הזו לא עושה עמי חסד....
את צודקת, גם בגילי הקשיש והמתקדם אני עדיין צריך לרסן את עצמי לעיתים
השבמחקולחשוב פעמיים לפני שאני אומר משהו שעלולו לפגוע באחרים ובי
וואי וואי לי יש פה גדול. דווקא בעבודה למדתי לרסן אותו קצת. לא מספיק לדעת הסובבים אותי, אבל לפעמים עושה את המלאכה גם בשביל אחרים.
השבמחקמכירה את המשפט - הטון עושה את המוזיקה?
השבמחקאז כן, אפשר להגיד כמעט הכל אבל בשום שכל, בלי לפגוע.
תמיד רצוי לחשוב לפני שפותחים את הפה אבל לא לבלוע הכל מחשש להעליב, אדרבא, תגידי מה שיש לך להגיד אבל בנחת ובלי לדרוס ולרמוס.
יש אנשים שיכולים לעמוד בביקורת ואפילו בצעקות ויש כאלה (ילדים בעיקר) שצריך לדבר איתם ברוך ובהתחשבות.
את מכירה את האתר <a target=_blank href="הזהhttp://zenhabits.net/">הזה</a>?
השבמחקלפני כמה שבועות חברה הפנתה אותי אליו, ומאז אני קוראת שם מדי פעם.
הפוסט שלך מתקשר לי ל<a target=_blank href="http://zenhabits.net/without/">פוסט שהוא כתב לפני כחודש, לגבי ניסיון לשנות הרגלים. אבל הוא עושה דרך הפוכה ממך. בעוד את מנסה להמנע מהמנעות, הוא מנסה דווקא לתרגל המנעות כדי לבדוק האם הוא יכול להפטר מהרגלים שאינם משרתים אותו יותר. אני מקווה שתמצאי עניין באתר ההוא, כי הכותב עובר תהליך דומה לשלך (במהות, לא בתוכן), והוא כותב עליו בגלוי לב כמוך.
נראה לי שבבלוג את מביעה את עצמך בחופשיות ובכנות, אז את נמצאת לפחות בחצי הדרך אל המקום אליו את רוצה להגיע.
להדחיק דעות ורצונות זה לא טוב
השבמחקאבל כן , יש לחשוב לפני שאומרים כדי לא לפגוע
ונכון מה שנכתב באחת התגובות : תלוי גם איך אומרים ...
נראה לי שמילת המפתח החדשה היא ’איזון’ - ביניך ובין הסובבים אותך, בין הצורך להביע את דעתך ובין הרצון שלא לפגוע במילים בקרובים לך. ותמיד נמצאים על המנעד הזה בין חוסר אינהיביציה טוטאלי, שבו את אומרת מיד כל אשר על דעתך, ובין הפנמה והדחקה מלאים שמשמעותם אגירת כעסים ותסיסתם. אז בהצלחה במציאת הנקודה המאוזנת והמתאימה ל-ך עכשיו.
השבמחקמה שאמרתי הוא ההיפך: האינדוקטרינציה שעברתי כל חיי היתה לשתוק - כדי להמנע מפגיעה בי ומאוחר יותר - באחרים
השבמחקאני לא צריכה לרסן את עצמי
אני מרוסנת לפני ולפנים. זה האינסטינקט שלי. לשתוק.
מה שאני צריכה כעת ללמוד זה איך כן להביע את דעתי, רצונותי....באופן חופשי ובטוח אבל לא בוטה ופוגעני....
קודם כל פה גדול זה יכול להיות מאד טוב. לפחות הכל יוצא ולא מצטבר...וחוץ מזה כאשר את ידועה כפה גדול אז גם לוקחים את דברייך בהתאם.
השבמחקכאשר את ידועה כמישהי ששותקת, מתחשבת, לא אומרת את דעתה, לא דורשת את מה שהיא רוצה - אז כאשר זה כבר יוצא זה מפתיע ולעיתים לא מתקבל טוב. בנוסף מי שלא מתורגל להוציא - זה יוצא לפעמים לא טוב - בוטה מדי או ....בטון הלא נכון.
בעבודה דווקא למדתי עם השנים להתבטא הרבה יותר חופשי - שם זה תמיד היה ענייני ומקצועי וכנראה גם לא חששתי לפגוע וגם הייתי מאד בטוחה איך הדברים צריכים להיעשות. בחיי הפרטיים זה סיפור אחר....צריכה לתרגל את זה :)
צודקת. צריך ללמוד כיצד להגיד.
השבמחקומכל העבודה שלי על הכעס (כמה פוסטים אחורה) ברור שצריך לנשום ולהרגע לפני שאומרים. לא להגיד בלהט או בכעס דברים שעלולים לפגוע או שאצטער עליהם אחר כך.
הבעיה אצלי היא מעבר לכך - למשל הטריגר של הפוסט הזה היתה דווקא התבטאות תמימה למדי תוך כדי שיעור אסטרולוגיה, תארי לעצמך. מישהי לא הבינה את מה שהמורה אמרה והמורה שאלה אם מישהו יכול להסביר...ויצא מזה סמטוכה שלמה....כאילו אותה בחורה נפגעה ועזבה את הקורס בגללי. בדיעבד הבנתי שאותה בחורה "אוכלת סרטים" משלה, כמו שאומרים הצעירים ומה שאמרתי זה לא מה שפגע בה ובדיוק וזה לא מה שגרם לעזיבה אבל עדיין נשארתי עם המועקה של....מה כבר אמרתי או ...באיזה טון אמרתי...
תודה על ההפנייה לבלוג zenhabits ולפוסט הספציפי....מאד מעניין ונראה לי שאקרא בו באמת.
השבמחקההבדל בין מה שהוא עושה לבין מה שאני לומדת לעשות הוא שהשיטה שלו (כמו רוב השיטות) מתמקדת בראש. במנטלי. <a title="נטלי בן דוד - אמושיין" href="http://www.emotion.co.il/">המורה שלי, שגם היא עסקה בזה שנים רבות, הגיעה למסקנה שזה לא מספיק, שזה לא תופס לאורך זמן, שזה לא באמת מנקה את הדפוסים וההרגלים שהשתרשו בגוף - ולכן צריך לטפל בגוף, וברגש...וזה כבר יחלחל לראש וימוסס דפוסים. כאשר מטפלים דרך הגוף והנשימה, היא טוענת, זה גם מגיע בכל פעם עמוק יותר וגם מנקה באמת. הכיוון דומה, הכלים מעט שונים. אין לי עדיין מספיק ניסיון עם השיטה שלה כדי לומר לך אם ואיך זה עובד....עדכונים בהמשך :)
צודקת כמובן. ראי תשובתי לצופה מן הצד כאן בתגובות
השבמחקצודקת כמובן (כרגיל).
השבמחקהמקום שבו אני נמצאת הוא כבר לא לגמרי בשתיקה והדחקה אבל עדיין בקצה ההוא של הסקאלה. ומכאן גם הבעייתיות כי אני לא מתורגלת להביע את דעתי, רצונותי וצרכי...ואז כאשר הם כן יוצאים אין לי מספיק שליטה על איך הם יוצאים ואיך זה נשמע לצד השני....
בכתב יותר קל לי - בעיקר בגלל ההשהייה והיכולת לחזור ולתקן מלים וניסוחים...
הקטע הזה של "לאלף" את עצמנו לשתוק, הוא לא משהו שאנחנו עושים לעצמנו, אלא משהו שהאנשים סביבנו עושים לנו. לפעמים טוב לשתוק, בטח לאדם אימפולסיבי כמוני שקודם מתפוצץ ואח"כ חושב, הסכנה היא שמרוב שאנחנו מתאמנים בלשתוק אנחנו מגלים יום אחד שהשתקנו את עצמנו עד כמעט מחיקה.
השבמחקאה , כן, וכמובן לגבי הבלוג - קודם כל זאת המטרה שלו. ללמוד שוב להתבטא ולשוחח עם עצמי, בראש ובראשונה, ולסדר לי את המחשבות והרגשות ולתעד את מה שעובר עלי.....
השבמחקאבל בכל מקרה תמיד התבטאתי הרבה הרבה הרבה יותר טוב בכתב מאשר בעל פה, כי באמת זה יוצר השהייה, יכולת לחזור ולתקן ולנסח....
מצד שני מה שכתוב כאילו חקוק בסלע...
לפחות לפי שיטת האימון שאני לומדת, מי שמתפרץ ואחר כך חושב - סימן שהיתה לו אפשרות לעשות זאת בילדותו. היה מקום לזה אצלו בבית, במשפחה.
השבמחקדפוסי שתיקה והשתקה נוצרים בילדות, מאד קשה לפרק אותם מאוחר יותר.
כך שמי שבחייו הבוגרים אילץ את עצמו (או אילצו אותו) לשתוק - זה לא באמת יחזיק מעמד. זה יתפרץ שוב ושוב. כי הדפוס הפנימי ה-built in שלו הוא להתפרץ. יש בזה טוב ויש בזה רע כמובן - כמו כל קיצוניות. כמו שאמרה תרופה למכה, צריך למצוא את האיזון
הייתה לי מורה בכיתה ד’ שהכניסה לנו לראש שאנחנו חייבים לחשוב לפני שאנחנו מדברים
השבמחקולא פשוט להגיד כל הזמן מה שבא לנו
אני לא בן אדם שתקן ואני אומרת את דעתי
אבל יש דברים שאני לא אומרת
איפשרו? לא יודעת, אולי איפשרו ואח"כ החטיפו פליק.. אבל את מכירה את המשפחה שלי, כולנו קודם צורחים אח"כ חושבים. אמא שלי טוענת שבגלל זה לאף אחד מאיתנו לא יהיה אולקוס.
השבמחקנראה שהאמת היא באיזון, כמו שאמרה תרופה למכה. לנשום לפני שמגיבים, לומר באהבה ובחמלה את הדברים הקשים....
השבמחקאבל לבלוע ולהדחיק זה פשוט לא בריא!
בראש ובראשונה מדובר באופי - ושלך (כמו כנראה של כל משפחתך) הוא מהסוג המתפרץ. אולי הפליקו אבל זה היה חלק מהדינמיקה.
השבמחקאין לי ספק שאני הבאתי את האישיות שלי - ששואפת לשקט ואישור ושלא יכעסו עלי....ולכן התגובות שלהם השפיעו עלי כל כך.
על אחי למשל זה לא השפיע והוא תמיד אמר להם בדיוק מה הוא חושב, דברים קשים, וזה עבר בשלום. לכי תביני דינמיקה של משפחות.
בכל אופן את הדפוסים שלי פיתחי אי אז.....והיום אני עובדת על לפוגג את מה שמיותר ולא תורם לי עוד.....