שיחת ההיכרות עם אבא שלי...

אתמול בערב סוף סוף התקיימה שיחת ההיכרות עם אבא.

זאת אחרי שקיימתי  3 שיחות clearway עם בן כתתי כהכנה לכך.

הכנתי לי "הוויות" לשהות בהן במהלך השיחה: רציתי שבשיחה איתי הוא יפגוש מישהי אכפתית, מכילה, תומכת, חמה וחומלת.

רציתי להביא לשיחה הקשבה אמתית ומוחלטת.

הכנתי לי כלי עזר למקרה שלא אצליח להישאר בהוויות האלה במהלך השיחה: נשימה והקשבה למה שמתחולל לי בגוף בזמן שהוא מדבר.

אופציה לבקש ממנו לעשות הפסקה, ולהמשיך מאוחר יותר, אם אפילו הנשימה לא תחזיר אותי להוויות שבחרתי....

אבא לא ידע מה אני מתכננת לשאול אותו. הוא חשב שאתחקר אותו על ההיסטוריה של חייו, וניסה להיזכר בשמות כל החברות שהיו לו לפני אמא...

כתבתי לי תוך כדי שהוא דיבר, ושיקפתי כמיטב יכולתי את מה שאמר. 

שאלת ה"מה שלומך" משתרעת על עמוד וחצי (A4) כתב קטן וצפוף. שלומו בסדר בסך הכל, לפעמים למעלה ולפעמים למטה.

הוא פירט מה שלומו כאשר הוא למעלה. העיתונים שהוא קורא, ההתעמלות (כמה פעמים ביום), הפודקסטים שהוא שומע, מה מעניין אותו, מה מעסיק אותו. כאשר הוא איתנו, עם הנינים, כאשר הוא מרגיש שהוא נחוץ ועוזר.

הוא פירט מתי הוא למטה - כאשר יש תשלומים לבצע, כאשר משהו בסבך הביורוקרטיה משתבש והוא נלחם לפעמים שבועות כדי להוכיח שקרתה טעות ולגרום לרשות כזו או אחרת להודות בכך (ולתקן). בזמנים האלה של ה-down הוא עסוק בלהיזכר בעבר. וגם אז, זוכר רק את הטוב. את הפרוייקטים המהנים והמאתגרים בעבודה בתקופות השונות, לא את הבוסים המעצבנים והחיכוכים האינסופיים שתמיד נקלע אליהם איתם. הוא מודה שהיה וכחן מגיל קטן, ושרוב הבוסים שהיו לו לא ידעו להתמודד עם זה, לפחות לא כפי שהוא היה צריך. הוא ציין 2-3 בוסים במהלך ההיסטוריה שהכירו בערכו וידעו להסתדר איתו. הוא סיפר על הנפילה הגדולה שחווה כאשר פוטר (בגיל 75) ובמהלך 4 שנים המשיך לשלוח קורות חיים ולנסות ללכת לראיונות עבודה ולהתקבל איפשהו. על מפח הנפש שוב ושוב כאשר נדחה על הסף או בעקבות ראיון עבודה לא מספיק משכנע.

בשאלת "מה אתה מצפה ממני כבתך" אני מודה שעלו בי תחושות ילדות מוכרות ולא חביבות.

"שתהיי מאושרת כל החיים". לכאורה ציפיה נהדרת. בתכל'ס זו באמת היתה מבחינתי "דרישה" משניהם, גם מאמי. "את שמחה? את מאושרת?" ואם לא אז לא עמדתי בציפיות. אי אפשר תמיד להיות מאושרת או שמחה....האם נכון בכלל לדרוש את זה? 

"שתמשיכי להתפתח כמו שעשית עד היום" - זה נשמע לי בסדר. ואז הוא הרחיב איך מעולם לא חשד שאני לא נהנית בעבודת המחשבים, כי עשיתי אותה כל כך טוב. שמעולם לא הבין בשביל מה אני לומדת רייקי, עיסוי שבדי, רפלקסולוגיה, אסטרולוגיה, תיקשור וכו - אבל שמח שאני לומדת דברים שמעניינים אותי. בכל מקרה הציפיה שלו היתה " שתהיי גאונית בכל תחום שמעניין אותך". לא פחות. גאונית? למה? (מהדהדת לי בראש השאלה הקבוע אחרי כל מבחן: "קבלת 98? על מה ירדו לך 2 נקודות?"...)

הוא בחר לומר לי מה הוא לא מצפה ממני. הוא לא מצפה שאסעד אותו ואצמד אליו בחודשיו האחרונים כפי שבני דודיי עשו עם דוד שלי (אחיו).

הוא מצפה שאהיה ערה להחלטות הכלכליות של T, למרות שהוא רציני ואבא סומך עליו, אבל שאשים לב אם מתקבלת פתאום החלטה חפוזה, שה-Input שלי יכול להחזיר לקו הנכון.

הוא מצפה שאהיה בריאה, שאוכל נכון (לדעתי אנחנו - T וגם אני - לא אוכלים מסודר מספיק)... שאקח ברצינות את ההתעמלות כמו שאני עושה בשנים האחרונות. "לא מפריע לי שאת שמנה. את בכל זאת יפה על אף השומן, גם בפנים וגם בגוף".

הוא מצפה שאצליח באימון, יודע שיש בי את התכונות הדרושות.

מזל שלא צריך להתייחס לציפיות בשאלה הזאת. רק להקשיב, לשקף, לנשום, ולעבור לשאלות הבאות.

בשאלת "מה חשוב לך בחיים" ענה שקט, רוגע , ואז פירט - שקט כלכלי ורוגע מבעיות היום יום. קשר משפחתי חשוב. לו. אין לו צריך בקשר עם זרים. נראה לי שהוא לא התכוון זרים זרים, אלא מכרים, חברים. אחרי כן תיקן - הוא אוהב להתרועע עם חברים, בתנאי שלא מתפתחים ויכוחים דרמטיים. ככלל הבנתי שוב במהלך השיחה הזאת, מה שידעתי כל חיי אבל פחות הקדשתי לו מחשבה בשנים האחרונות, שהוא לוקח דברים כמו פוליטיקה ואירועים בעולם בכלל (ובארץ ובארה"ב בפרט) מאד אישית. הוא מדבר על אובמה, למשל,  מתוך הזדהות מוחלטת, ודרך הדיבורים שלו הצלחתי לדלות ערכים שחשובים לו כמו צדק, צדק חברתי, ביטחון לאומי ("לא אכפת לי שה-NSA יקראו לי את המיילים או יצותתו לשיחות שלי אם זה ימנע את התקפת הטרור הבאה").

כששאלתי אותו מה הוא למד על עצמו בשנה האחרונה הוא סיפר שהוא הבין סוף סוף (בעיקר בעקבות מותו של אחיו) שהוא זקן, שהוא קרוב לסוף הדרך, שאין לו מה להמשיך לחפש עבודה או תעסוקה כלשהי....ואז הוא סיפר שניסה בכל מיני מקומות ובכל מיני דרכים להתנדב - והושב ריקם.

הוא חושב שלו היה בארץ היה מוצא הזדמנויות להתנדב, שאינו מצליח למצוא שם. אבל אמא לא רוצה לחזור ארצה.

הוא הבין שכל דחייה כזו של מקום עבודה או אופציה להתנדבות שחקה לו את הכבוד העצמי ואת הדימוי העצמי והכניסה אותו יותר ויותר לדיכאון.

כששאלתי אילו דברים, לו היו קורים פתאום, היו משפיעים באופן משמעותי על חייו הוא אמר "אם אקבל עבודה" שלוש פעמים. ובסוף אמר גם "אם אחזור ארצה". 

לשאלה במה אתה גאה בחייך, ענה שבנו, ילדיו, ובמשפחותינו. הוא גאה גם בהחלטות שקיבל במהלך חייו, ושהוא יודע שכל מעבר (ארץ, מקום עבודה) הקפיץ אותו הן מבחינה מקצועית והן מבחינה כלכלית. לפעמים קשה לו עם העובדה שמעולם לא הוציא תואר אקדמי, אבל עובדה שהצליח מצוין גם בלי זה. הוא גאה שמבחינה כלכלית הוא נמצא ב-15% העליון (באמת?!) של האוכלוסיה בארה"ב. 

על מי הוא סומך, למי היה פונה בעת צרה? על אמא שלי, בגלל אהבתה אליו, מסירותה, ההיכרות שלה אותו יותר מאשר הוא מכיר את עצמו, נדיבותה, שתגרום לה לעשות עבורו הכל כדי לעזור. 

עלי, כי אני אכפתית (יש! הצליחה לי ההווייה!), מעוניינת, זמינה עבורו, הגונה ומעריכה את כל מה שקיבלתי מהם, לא מנצלת שום דבר לרעה.

על אחי מאותן סיבות (למרות שהוא פחות זמין ממני...)

על T בגלל נדיבותו, נאמנותו ומסירותו למשפחה.

על גיסתי - גם כן בגלל נאמנותה, מסירותה והאכפתיות שלה. 

לשאלה מי נותן לו השראה? ענה אובמה, בגלל נחישותו, כושר התמדתו, יכולתו לקבל החלטות.

הוסיף גם את אח שלו (דוד שלי), כי היה ישר, מתמיד, נחוש, ידע לבחור את האישה הנכונה, היווה דוגמא עבורו גם בעבודתו וגם כאיש משפחה.

בחירתו האחרונה היתה מפתיעה ומעניינת: דון קישוט. דון קישוט נתן לאבא שלי השראה. האמת, מתאים...מה זה מתאים! הוא דיבר על גבורתו וגם על נחישותו של דון קישוט, הוא דיבר על נצחיותו.....

שתי השאלות הללו (על מי אתה סומך, ומי נותן לך השראה) - הן שאלות מראה. הן מספרות לאדם על עצמו, כי התכונות שהוא אוהב ומעריך אצל אחרים, הן בעצם התכונות שלו עצמו. לרוב האנשים קשה לראות את זה או להסכים עם זה....

 

בקיצור התקיימה השיחה שלא ידעתי איך תהיה ולא ידעתי איך לאכול אותה, והיה בסדר.

היו קטעים שהופעלו אצלי "מתגים" מילדותי הרחוקה, דברים שאני יודעת שעדיין לא ניקיתי....אבל התמודדתי עם זה לא רע.

נשמתי. ושוב נשמתי.

אז יאללה, להתכונן לשיחת היכרות הבאה.....