במהלך כל הזמן הזה מאז שקבלנו את המשימה ועד היום,
עם כל ה"קיטורים" כביכול, והצחוקים ביני לביני לגבי מי הבן אדם הזה ולמה שידכו לי אותו...
עם כל העבודה העצמית שעשיתי על הנושא הזה - ההתלבטות איך להתנהג עכשיו ואיך אחר כך ומתי סוף סוף לומר משהו....
בכל זאת כל מה שעשיתי היה לנשום, לנשום, ולהמשיך להתקשר אליו כאשר היה התור שלי, ואפילו פעם אחת להתקשר אליו כאשר היה התור שלו.
מעולם הוא לא התקשר אלי בערב, בתור שלו.
פעמיים או שלוש הוא חזר אלי כאשר התקשרתי אליו והוא היה בממתינה או לא ענה.....
בראש חשדתי שהוא האדם הכי לא מאורגן והכי לא אחראי בעולם (או לפחות בקורס), אבל הלב שלי אמר לי לא לעשות עם זה כלום עדיין.....
והלב צדק.
הבחור במשמבר נישואים קשה מאד, משבר שנמשך כבר כמעט שנה....
כמעט שנה הוא חי בבית, והולך לאימון זוגי, והולך לאימון אישי, ומנסה להתגבר על העובדה שבמקביל לכל זה אשתו מנהלת רומן עם....בחורה בת 26, ולא מצליחה (והיא ניסתה פעם) להתנתק ממנה.
והיום הוא ארז מזוודה ועזב את הבית.
אז נכון - זה לא "תירוץ" לא לעמוד במשימות של הקורס שהוא נרשם אליו והתחייב לבצע את כל המטלות שלו.
אבל זה מסביר המון. לי זה מסביר המון.
והיום הוא החליט לשפוך באזני את כל הסיפור. ואני הקשבתי. ונשמתי. ושאלתי. וטיפ טיפה שיקפתי, לא ממש משפטים שלמים - לא נראה לי מתאים.
ונשמע שהוא ניסה. הוא באמת ניסה, להבין ולקבל. זו אישה שעברה בילדותה התעללות מינית מתמשכת.
ותמיד הוא התמודד עם זה בדרך זו או אחרת.
אבל יש ביניהם אהבה גדולה מאד.
ובגלל זה הוא חשב שהם יצליחו להתגבר גם על המשבר הזה. והוא נשאר, ותמך, וחיכה שזה יחלוף....
אבל בינתיים זה לא עובד, כי היא המשיכה לנהל מערכת יחסים מלאה עם הבחורה, ולחיות איתו בבית כמו שותפה לדירה...
ופתאום הוא הבין שהוא לא מוכן לזה יותר.
היא רצתה את הכל, גם את הבית ואת הבעל ואת המשפחה, וגם את הרומן.
והוא כבר לא מסוגל להסכים לזה.
כבר לא רוצה להסכים לזה.
ואני לא יודעת מה יהיה בהמשך, אבל זו המציאות שלו כרגע.
והוא התנצל כמה וכמה פעמים שלא עמד עד כה במטלה הזאת, אבל זה כל כך לא רלוונטי.
והוא הבטיח שהוא ייתייחס לתזכורת שהוא שם לעצמו, להתקשר אלי בערב.
ואולי זה יקרה ואולי לא.
לטובתו אני מקווה שהוא יעמוד בזה. כי זה ייתן לו להרגיש יותר טוב עם עצמו.
ועכשיו שאני שמעתי את הסיפור, אולי הוא ירגיש יותר קרוב אלי, יותר מחויב.
ואולי לא.
אין לדעת.
ולא ממש חשוב.
אני רק שמחה שחיכיתי, שנשמתי, שטיפלתי בעצמי בזמן שהמתנתי עד שאבין מה קורה איתו.
ונראה מה יתפתח בהמשך...
לבי לבי לבחור, זמנים קשים עוברים עליו. ובדיעבד מתברר שיפה עשית שחיכית עד שהדברים יתבררו. אני חושבת שגם במונחים של הנושא שאת לומדת ומתרגלת, זו הצלחה גדולה שלך. אני מקווה שהתהליך הזה יעזור גם לו.
השבמחקהסיפור של הבחור עצוב וקשה שלא לחמול עליו , אבל במשימות שהוא לקח על עצמו וידע שזה המצב, הוא לא עמד, אז יש תירוץ שאי אפשר לע מוד בפניו והמון אמפטיה אבל בשורה התחתונה כל מה שהיה צריך זה להתקשר כשהיה צריך לפי המשימה שלקח על עצמו והוא פשוט לא עשה, זה הכל
השבמחקלגבי הפחור, אני יכול לשפוך שורות ופסקאות שלמות. אבל לא הוא העיקר, אלא את (לפחות, בבלוג הזה שלך). והשאלה לשאול את עצמך, זה עד כמה את רוצה להיות שם עבורו. כמה את רוצה להיות שותפה לתהליך. כי זה יכול להיות חבית נפץ של ממש, ממנה גם ’עוברי אורח’ תמימים יכולים להפגע. אז כדאי לחשוב כמה קרוב את רוצה להיות.
השבמחקואם תבחרי להתקרב, את נושא ההקשבה את וודאי תדעי להביא איתך. אבל תחשבי על להביא גם מטריה, ושכפ"צ. כי לפעמים ההדף שהמפיצוץ הפנימי שלו, יוצא החוצה.
ואם לסכם... תבהירי לעצמך איפה את שמה את עצמך ביחס לכך זה.
מאוד מבינה אותו. קל לשפוט ולהגיד שהוא לקח על עצמו מחוייבות או שהוא "לא עוזר לעצמו" וכל מיני קלישאות כאלה, אבל בשורה התחתונה כשהדבר הכי חשוב בחיים שלנו מתפרק, שום דבר אחר לא יכול לקבל את המשקל שהוא אמור לקבל בזמנים רגילים. ואני אוהבת אותך שבאינסטינקט שלך ידעת להיות סבלנית ולחכות. כי כזו את, רואה תמיד את הטוב בכולם, או לפחות נותנת לכולם להנות מהספק כל עוד אפשר. את מדהימה, כבר אמרתי לך את זה?
השבמחקלי זה נשמע כמו התירוץ הטוב בעולם לחוסר מילוי מטלות. כל הכבוד לך שאת שם. והינה... על הדרך עשית טוב לעוד מישהו. בהצלחה לך ולו בהמשך. אין לי ספק שאת הבן אדם הנכון עבורו!
השבמחקשיואו... באדי בדיפ שיט...
השבמחקדבר ראשון חשבתי: איזה מגעילה אני!
ודבר שני: איזה מקסימה אמפי!
ודבר שלישי: תמיד אנחנו רואים רק פרוסה דקה-דקה של המציאות... אסור, אסור, לשפוט...
ודבר רביעי: אז אם זה ככה, גם מה שהסתבר עכשיו זו פיסה דקה של המציאות.
לכן: גם עכשיו אין טעם לשפוט אותו. לא לחומרה (החרא חסר האחריות!) ולא לקולה (אוי... מיסכן... עכשיו הכל ברור ומוצדק).
אמפי: אני מתחילה להבין למה סיפור הבאדי כל כך מזיז לי. תודה.
אני שמח שלא אני הייתי מולו, כי הייתי מתרגז וחבל. הוא צריך מולו אנשים כמוך, ובכך אין ספק (ובכלל כל האנשים בעולם צריכים מולם אנשים כמוך ולמי שיש אותך הוא בר מזל). אבל, עם כל הכבוד ועם הכאב ועם כל החמלה, עדיין אחריות היא אחריות. והוא לקח אותה על עצמו. אם הוא לא יכול לעמוד בה, תפקידו להבהיר את זה טרם הוא נוטל אותה על עצמו. ניתן להיות שם עבורו, ניתן לחוש כלפיו חמלה, ניתן לרצות לעזור לו. לא ניתן להתייחס אליו כאל ילד מפגר שלא יודע מה הוא עושה. כי הוא לא ילד מפגר. הוא אדם בוגר, בעל משפחה שנקלע למצב ביש ולכן אין שום סיבה בעולם מדוע לא יצפו ממנו לנוהג טריויאלי, כגון: עמידה בהבטחות. התקשורת ביניכם היא חלק מתרגול הדדי, שלא יוצא פועל פעם אחר פעם מסיבות נוגעות ללב ומעוררת חמלה, אבל בלתי מוצדקות. אז לא, אצלי הוא זוכה לחמלה אבל לא להנחות.
השבמחקאבל את מקסימה. בכך אין ספק.
רק אני, פולנייה נרגנת שכמותי שואלת את עצמה בשביל מה הוא היה צריך את הקורס הזה באמצע הבלגן המשפחתי שהוא נתון בו?
השבמחקואם כבר לקח על עצמו את המחויבות הזו למה הוא מבזבז את כספו ואת זמנו ועל הדרך את שלך ולא עושה מה שצריך לעשות - כולה שיחת טלפון, לא משהו באמת מסובך?
עם כל ההשתתפות שלי בצערו והרחמים עליו וגם על משפחתו יש לי הרגשה שהוא מהטיפוסים האלה שאיפה שהם דורכים הדשא לא צומח
יש כאלה, תמיד הכל מתחרבש להם ונהרס ומתקלקל - הנורה נשרפת, החלב מחמיץ, הביוב עולה על גדותיו והאישה בוגדת, מצד אחד רחמנות, מצד שני אם תנסה לעזור ולתמוך תשקע גם בביצה שהם מכנים החיים שלי.
מזל שלא צעקת עליו והיית סבלנית, יצאת צדיקה
ולאחר שקראתי את כל התגובות
השבמחקלי יש רק מילה אחת
סבלנות!!
אף פעם אסור לנו לשפוט( יש כאלה ששפטו כאן) אדם אחר,
כי אתה לא בנעליו !
מכירה את זה ?
כשיש לך כאב שיניים זה הכאב שלך
כמה שירצו להזדהות איתך
עדיין זה כואב לך ולא למי שממולך !!
( ולך כנראה יש את הרגישות והסבלנות)
כמה קשה ועצוב. וכל הכבוד לך! וכמעט תמיד, אם נקשיב, בשבע רמות, נשמע, את הכאב, הצער, הבדידות, הפחד, הזעם. ונחמול ונסלח.
השבמחקמעליי אמרו הרבה דברים שהייתי רוצה לומר, אז אנסה לא לחזור עליהם יותר מדי. אני כן מסכימה בעקרון שגם בתקופות קשות אם לוקחים על עצמך מחויבות צריך לעמוד בה, במיוחד אם מישהו אחר גם תלוי בה, ולצד זה באמת אי אפשר שלא להבין ולהזדהות עם הקושי לתפקד ביום יום כשהחיים שלך מתפרקים סביבך. נכון, קל להגיד שאולי הוא לא היה צריך לקחת את הקורס הזה, אבל מי אני שאשפוט, אולי עדיף לו שתהיה לו איזשהי מסגרת אחרת בחיים כרגע, לאיזון, גם אם הוא לא מסוגל להקדיש לה את הזמן שהוא היה רוצה.
השבמחקוסבלנות זו אכן מידה חשובה. ולמרות שקצת חבל לי שזה מקשה עלייך את החיים, אולי בגדול לעזור למישהו ולהיות שם עבור מישהו, גם אם הוא לא מישהו שאת מכירה ורק "שודך" אלייך באופן אקראי, זה יותר חשוב מקורס...
מסכן ... איזה סיפור!
השבמחקמזל שהיית סבלנית איתו. נראה לי שהרגשת שיש פה משהו עמוק ולכן לא הצקת לו. ואולי בגלל שלא אמרת לו כלום הוא הצליח להגיע להחלטה שאליה הוא הגיע.
זמנים קשים בהחלט עוברים עליו, למרות שזה לא עונה על השאלה מדוע הוא לקח על עצמו קורס כזה, שגורר אחריו התחייבויות ומטלות, בתקופה קשה זו. אולי בדיוק בגלל מה שעובר עליו הוא החליט לעבור את הקורס, יותר בשביל ההתפתחות האישית שלו מאשר לצורך למידת מקצוע....מי יודע. אולי כשנרשם לקורס היה אופטימי שהיחסים בדרך לפתרון....
השבמחקבכל מקרה כל זה לא קשור אלי ולדרך שבה אני הגבתי.
אני רק מלאתי את התפקיד של להיות כאן, לעמוד בצד שלי של המשימה, לתת לו להבין שאני כאן, בין אם הוא כאן או לא, בלי שיפוט ובלי כעס ובלי הטפות מוסר...וזה כנראה איפשר לו להיפתח, ואולי בהמשך יאפשר לו גם להתחיל למלא את חלקו במשימה. שמחה שהלכתי עם הבטן בנושא הזה, ולא עם הראש
מעניין שאני אפילו לא שם - באמפתיה ובחמלה - עוד לא התעוררו בי בכלל רגשות כלשהם בהקשר אליו - אבל אני כן שמחה שהלכתי עם האינסטינקטים שלי, וחיכיתי לראות איך הסיפור הזה יתפתח.
השבמחקהרי לא ניתן לכפות על אף אחד לזרז תהליכים...והוא במקום אחר לגמרי ממני...
המפתח הוא כנראה סבלנות, חוסר שיפוט, וכמובן הנכונות להיות שם בצד השני של הטלפון בלי קשר למה שהוא עושה או לא עושה.
אז אם המשימה היתה תרגול באימון, נראה לי שהצלחתי בה עד כה. נראה איך זה עוד יתפתח...
קודם כל קבל חיבוק חם ממני על התגובה הזאת, ניכר שחשבת על זה ואתה דואג לי - אז תודה
השבמחקשנית ברור שאני לא רוצה להיות קרובה אל הבחור, אני לא שותפה לתהליך, אני באמת רק מקשיבה, פעמיים ביום (עד כה גם זה לא ) וממשיכה בחיי ובשאר משימותיי.
כנראה שזו משימה לתרגול אימון. כמאמנת אני לא מעורבת רגשית, אני מתערבת בחייו, לא אומרת לו מה לעשות ואיך ועם מי....אבל אני כאן ואני מקשיבה.
ונראה שאינסטינקטיבית עשיתי את מה שהייתי אמורה לעשות....
מעניין איך זה יתפתח....
אהובתי, תודה על כל החום והאהבה שאת מרעיפה עלי כל הזמן!
השבמחקאני יכולה לומר לך שאני מבינה שעוברים על הבחור חודשים קשים, אבל אני לא מתיימרת להבין אותו או מה שעובר עליו. אני רק יודעת שבאמת אנחנו לא יכולים ולא צריכים לשפוט אחרים כי אין לנו מושג מה באמת קורה בחיים שלהם.
ואני שמחה שהתגובה הטבעית שלי היתה לא להתעצבן, ולחכות לראות מה יהיה בסוף, ולדבוק במשימה מבחינתי: להמשיך להתקשר בזמנים שקבענו ולהיות זמינה אם וכאשר הוא מתקשר אלי....
אם זה לא יעזור לו לפחות זה לא יזיק לו, ולי זה בטח לא מזיק, אז win win, לא?
תודה יקירה. אין לי ספק (ולא היה לי ספק) שהמורה שלי היא השדכנית הטובה בתבל מהבחינה הזאת. וגם בלי לדעת מה שהיא ידעה (והיא מכירה את כל מה שעובר עליו, הם היו אצלה באימון זוגי), ידעתי שהיא בחרה אותו כבאדי שלי מסיבות ברורות ולא רנדומאליות!
השבמחקאני רק שמחה שהתעלמתי מכל העצות לצעוק עליו ולהבריז לו ולעשות לו שיחות הטפה וכו....ופשוט המשכתי בשלי עד שהוא נפתח....ואולי אולי עד סוף הקורס גם נשוחח סדיר פעמיים ביום 5 דקות, ובינתיים הוא יחייה את חייו ....ואולי אני אעזור קצת בהקשבה שלי ובנוכחות שלי מעבר לקו הטלפון, ואולי לא. האחריות על חייו היא בסופו של דבר שלו.
את לא מבינה כמה את מרגשת אותי.
השבמחקואם הסיפורים האלה שלי עושים לך משהו.....אני עוד יותר מתרגשת מזה.
ברור שאנחנו לא יודעים כלום על כלום ביחס למה שעובר על אחרים, לא כשהם מספרים לנו ולא כשהם לא מספרים לנו.
ולכן בכל מקרה אין לנו מה לשפוט.
רק להיות כאן, להקשיב, להתמיד בשיחות ולהתעלם מההברזות...ואולי אולי זה יעזור לו להתנהל עם עצמו ואולי זה רק יפריע לו וגם זה בסדר - כי אולי זה יגרום לו לעבד רגשות כתוצאה מכך.....כך או אחרת, אני את התפקיד שלי עושה בנאמנות. ונושמת. נושמת
תודה יקירי. אני חייבת לומר לך שאפילו לא הספקתי לפתח כלפיו חמלה. אין בי תגובה רגשית עדיין בכלל לבחור או למה שעובר עליו.
השבמחקאני רק שמחה שהלכתי עם הגוף, עם האינסטינקט, ולא עם הראש וכל מה שכולם אמרו לי.....וכנראה זה מה שהייתי צריכה לעשות. ואמשיך.
ואולי אולי זה יעזור לו להתאפס על עצמו קצת, ולקחת על עצמו יותר אחריות גם בלימודים. ואולי לא. ואולי הוא לא לומד על מנת להפוך למאמן אלא רק לצורך סיוע בהתפתחות האישית שלו....ובכך אולי באמת אעזור קצת....הלוואי.
חחח ייתכן מאד שהוא טיפוס כזה.
השבמחקודווקא כאלה (של "למה זה תמיד קורה לי?") הם אלה שהקורס הזה עוזר להם הכי הרבה. הקורס הזה הוא לא רק קורס מאמנים. הוא עוסק בטרנספורמציה והתפתחות אישית. אולי זאת הסיבה העיקרית שהוא נרשם, ושילם כל כך הרבה...ואולי הוא היה אופטימי ולא חשב שמערכת היחסים שלו תגיע לאן שהגיעה...ואולי הוא לא חשב יותר מדי. T אומר שזה נשמע לו כמו אלה שנרשמים לחדר כושר - ולא מגיעים. עצם התשלום על המנוי משקיט להם את המצפון....אבל בפועל הם לא עושים שום דבר לטובת הפעילות הגופנית שלהם....
בכל מקרה כמו שכתבתי כבר למעלה: אין בי חמלה או רחמים או רגשות כלשהם (עדיין) לבחור. וגם לא שיפוטיות. אמשיך במה שהתחלתי, ואצפה במה שמתרחש...
נכון. סבלנות . וסובלנות, למי שלא כמוני. לעולם אין לדעת למה הוא לא כמוני. וזה לא רלוונטי.
השבמחקוגם כשאני יודעת חלק מהסיפור שלו, זה לא גורם לי להזדהות איתו או לרחם עליו כמו שקודם ההברזות שלו לא גרמו לי לכעוס עליו.
לא הבנתי למה הוא מבריז, וגם עכשיו בעצם אני לא יודעת למה הסיפור הקשה שלו גורם לו להבריז....אבל זה לא משנה.
מה שמשנה זה שאני נותנת לו מקום, ואני מאותתת לו שאני כאן, מתקשרת כל יום בשעה הקבועה, בלי קשר למה שהוא עושה - ועונה לו כשהוא טורח להחזיר לי צלצול - הוא יכול לסמוך עלי, ואני יכולה לסמוך עלי.....
תודה רותי
השבמחקהדגש באמת על ההקשבה. עוד לא מכירה את כל 7 הרמות. אבל בהחלט הבנתי שיש הרבה שלא נאמר.
לא כעסתי וולא נפגעתי בשום שלב לכן אין לי מה לסלוח....ועדיין לא מרגישה את החמלה....אני ריקה מרגש
אני פשוט כאן, בשבילי ובשבילו, ומקווה שזה עוזר
כמו שכבר עניתי למישהו/י כאן למעלה, אין לי ספק שהמורה שלי ידעה בדיוק את מי היא משדכת לי ובעיקר את מי היא משדכת לו......
השבמחקוזה תרגיל בלתי רגיל באימון
וזה לא פחות חשוב מכל שאר הדברים שאנחנו לומדים / מתרגלים בקורס.
את צודקת 100%
הייתי רוצה לחשוב שההתנהגות שלי תרמה לו, למרות שהוא גם באימון אישי, כמוני, וסיכוי סביר שהוא מדבר על כל הדברים האלה עם המאמן/ת שלו.
השבמחקכך או אחרת אני שמחה מאד שהגבתי לפי מה שהגוף שלי אותת לי, ולא מה שהראש ואנשים אחרים ייעצו לי.....
כשסיפרת שהבחור לא מתקשר כאשר הוא אמור לעשות זאת, והדבר חוזר הרבה זמן, חשבתי שאני במקומך כבר הייתי מאבדת מזמן את הסבלנות. והנה אני רואה כמה חשוב להיות סבלני. לתת לאדם את הזמן שלו ובסופו של דבר הוא שמח שנתת לו את הזמן שלו ונתן בך אמון.
השבמחקאם לקחת ניחוש, הבחור ינצל את חמש הדקות שלכם בפעמים הקרובות, ויהפוך אותן לעשר דקות (לפחות) של קיטורים ו’שפוך חמתך על אישתך ועל מר גורלך’. השיקוף שלך יכול להית חשוב כאן, בתפיסת העצמי שלו. כי כמו שאת החשובה בחיים שלך ובצד שלך של הדברים, הוא החשוב בצד שלו של החיים- ובו עצמו הוא צריך להתרכז.
השבמחקלפעמים, כל מה שצריך זה אוזן קשבת, וזה מספיק. ואת זה אני כבר מבין שאת יכולה לספק נהדר. גם ’ממ-ההמממ’ במקום הנכון, יש לו ערך.
תודה ריבר, על התמיכה ועל העצות
השבמחקאתמול בערב (למרות ההבטחות) הוא כמובן לא התקשר.
ונכון שאתמול נתתי לו לדבר ולדבר וזה ארך כחצי שעה, אבל אני לא אתן לזה לקרות על בסיס קבוע.
יש לי עוד דברים לעשות במהלך יומי, ואני כן אתעקש להקדיש לו חמש דקות בבוקר ואם הוא יתקשר אז גם חמש דקות בערב. לא יותר.
יש לו מאמן/ת, אני לא המאמנת שלו. אני באדי. יש לי תפקיד מוגדר. הוא יכול ליהנות ממני כבאדי, אבל לא כחברה ולא כמאמנת. וחלק מהמחויבות שלו זה לשאול מה שלומי ולהקשיב גם לי. ולמרות שאתמול ויתרתי על זה, באופן חד פעמי, אני מתכוונת להתעקש על זה מהיום שוב. נראה איך זה יתפתח....
סבלנות יש לי, זאת עובדה.
השבמחקוכנראה באינסטינקט אני יודעת שצריך לתת לאנשים לעבור את התהליכים שלהם בקצב שלהם.
מצד שני חייבת להיות כנה עם עצמי: יש לי סבלנות להברזות, כי זה לא דורש ממני הרבה. יש לי סבלנות להתמדה להתקשר אליו ולזכור תמיד לתאם איתו אם אינני יכולה להתקשר בשעה היעודה. יש לי סבלנות להמתין לשיחת הטלפון שלו בערב שמעולם מעולם לא הגיעה עד היום.
היתה לי סבלנות להקשיב אתמול לסיפור שלו, הקשבה מלאה ועוד קצת. אבל...אני לא אהיה מוכנה לנהל שיחות נפש ארוכות כל יום. אני לא המאמנת שלו ולא חברה שלו. אני באדי וככזו יש לי תפקיד ברור: לדבר פעמיים ביום חמש דקות, שבהן כל אחד מאיתנו מספר בקצרה מה שלומו, מי הוא מתכונן להיות היום (אילו הוויות) ודבר אחד שהוא מתכנן לבצע היום, ובערב לספר איך היה. חמש דקות. לשנינו. זהו.