כבר באימון הראשון הראשון שלי אי אז בשנת 2005, הבנתי שאחד הדברים שאני עושה הכל כדי להימנע מהם זו אכזבה.
למשל, כאשר רציתי לכתוב חזון, בפעם הראשונה, ולא ממש הצלחתי. ואז הבנתי שאני בכלל לא מסתכלת קדימה. לא מתכננת.
לא ממש. לא מעבר לימים הקרובים, מכסימום לשבועות הקרובים.....ורק במקרה של נסיעה או אירוע אז חודשיים-שלושה מראש. זהו. לא מעבר לכך.
כי נכון, הבנתי שדברים קורים, בין אם מתכננים ובין אם לא, ולכן אין טעם לתכנן.
מה זאת אומרת אין טעם?
אז מתכננים, ולפעמים זה מסתדר ולפעמים לא. בגלל זה לא לתכנן?
לא הגיוני.
ואז, כבר אז, ועוד כמה וכמה פעמים מאז - הגעתי להבנה (לתובנה, כמו שאומרים באימון) שאני מפחדת להתאכזב.
אז לא אז ולא מאז - לא הצלחתי לשים את האצבע על.....מה יקרה אם אתאכזב? מה כל כך מפחיד באכזבה?
אז היום באימון האישי שלי, טעמתי לרגע מה זו אכזבה עבורי, מה זה עושה לי, מאיפה זה בא, ומה זה עושה לסביבה שלי.
זה התחיל מאנקדוטה בנלית לגמרי, תמונה ביתית אופיינית.....
אני באה הביתה מהלימודים, עייפה (פיסית), תשושה (נפשית - בעיקר מהחוויה של לצפות באימון לדוגמא שמישהי ממשתתפות הקורס התנדבה לעבור - לא זוכרת אם סיפרתי על זה, אבל יש שם סיפור חיים קשה) ובעיקר: רעבה. וכשאני רעבה, אני מסוכנת.
הגעתי הביתה באותו אחר צהריים, וניחוחות של בישול היו באוויר: T בישל כאשר לא הייתי בבית, ושמחתי מאד שהנה יש לי כבר אוכל מוכן, בזכותו, ואוכל להתיישב לי עם צלחת לידו בסלון ולשוחח על יומי ועל יומו.
משנכנסתי למטבח התפעלתי מזה שהוא גם שטף את כל הכלים, את הסירים בהם השתמש - זה לא טריוויאלי, למישהו שהיה שף כל השנים, והיה רגיל שיש עובד ניקיון ששוטף ומנקה אחריו - לבשל בבית וגם לשטוף כלים. בקיצור - הכוונות היו טובות. מעולות אפילו. אני מעזה להניח שהוא גם היה מאד מאד מרוצה מעצמו.
אז לפני שלקחתי לי אוכל, החלטתי לפנות את הסירים השטופים שעמדו הפוכים על השיש (טוב, אבן קיסר - אבל כולם קוראים לזה שיש, לא?) - כי בכל זאת יש לי קצת OCD ואני אוהבת לסיים מטלות לפני הנאות (במקרה זה, סידור כלים לפני אכילה).
הרמתי סיר אחד ו....הוא היה שמנוני ואפילו עם לכלוך גס בחלקו הפנימי....ועוד סיר שמנוני....ומתחת לסירים "השטופים", כל השיש היה מלוכלך, והיו עליו שאריות של אריזות ריקות של גבינות וחומרים ש-T השתמש בהן במהלך הבישול....
ומשהו בתוכי עשה "קליק" - מן רפלקס מותנה, קמאי כזה, לא קשור לאמפי היום-יומית....משהו קדום כזה....וחטפתי את הקריזה.
והוצאתי את זה כמובן עליו.
"עדיף שלא תשטוף כלים אם ככה אתה מתכוון לעשות את זה" או משהו דומה. לא זוכרת במדויק.
"מה? למה?" הוא באמת לא הבין על מה אני מדברת.
"עדיף שתשאיר לי את הכל מלוכלך בכיור, אני כבר אשטוף"....
משהו גרם לו לא להגיב בכלל. יותר מזה, הוא לא נסחף בתגובה האוטומטית שלי, ואחרי ששטפתי את הכלים מחדש, ואת השיש ,וזרקתי את העטיפות והבאתי את המטבח למצב שבו רציתי אותו (כן, יש לי שריטות בתחום הזה, והרבה!), לקחתי אוכל והתיישבתי לידו בסלון, והוא (כאילו לא קרה כלום לפני רגע) שאל אותי איך היה בקורס.
צל"ש ל-T..... כמובן.
אבל מה שמעסיק אותי זה....הרגע הזה. הקליק הזה, שהתרחש בי כאשר גיליתי שמה שחשבתי (שהמטבח נקי אחרי הבישולים) לא היה קיים במציאות.
הפער. הפער הזה.....בין הרצוי למצוי.
אכזבה.
אוקיי, אז התאכזבתי, אז מה? בקטנה, לא?
אבל מה שהבנתי מהתקרית הקטנה הזאת, הוא שאני מגיבה בדיוק כמו אבא שלי!
כל הילדות שלי מאופיינת על ידי הדריכות הזאת, החשש הזה שיקרה משהו שירגיז את אבא שלי ויצית את הכעס הנורא שלו, ללא פרופורציה וללא הודעה מוקדמת. הוא אף פעם לא היה צפוי, הכעס שלו, ואף פעם לא עקבי. ותמיד מחוץ לכל פרופורציה.
כל ילדותי ונערותי פחדתי מזה וגדלתי בצילן של ההתפרצויות הבלתי צפויות המפחידות האלה, וכל בגרותי כעסתי עליהן (ועליו - בגללן). והנה גיליתי שיש בי בדיוק את אותה התגובה. גם אני חסרת פרופורציה, גם אני לא עקבית, גם אני בלתי צפויה, גם T צריך להיות דרוך לידי, שמא משהו יצית בי את הכעס הזה........
והכעס הזה ניצת על ידי אכזבה.
כי לו הייתי מגיעה הביתה לכיור מלא כלים מלוכלכים ושיש מלוכלך, וניחוחות של בישול נהדרים בבית....לא הייתי מתאכזבת ולא הייתי מתעצבנת, כי הנה הוא עשה את שלו : בישל אוכל טעים, ואני אמונה על הניקיון. יש שוויון. שיתוף. כל אחד עושה את תפקידו. לא היתה מתרחשת כאן אכזבה.
האכזבה (והכעס שהיא הציתה) נגרמה ממראית העין שהכל נקי ושטוף.....אבל בפועל הוא לא!
אז מה קורה כאן בעצם? האם אני אומרת ל-T שהוא אחראי לא לאכזב אותי? הרי היחידה שאחראית עלי זו אני. זה כלל לא קשור אליו.
הוא מבחינתו עשה את שלו כדי לשמח אותי: בישל, וגם ניקה אחריו....למיטב הבנתו......
כדי שלא נפספס כאן את הפואנטה אומר שוב: מה שגיליתי היום על עצמי הוא פריצת דרך, לא פחות ולא יותר.
יש בי דמיון לאבא שלי. בתחום שבו סבלתי ממנו הכי הרבה בילדותי, וכעסתי עליו הכי הרבה בבגרותי. בתחום שבו יש לי אפס סובלנות להתנהגות של אבא שלי. וגיליתי שגם בי יש את זה. זה היה מזעזע.
אבל גם מרפא.
כי אם אני מבינה ומקבלת שאני דומה לאבא שלי, אז יש לי סיכוי לעשות טרנספורמציה, להשתנות......
ויש לי סיכוי להבין מדוע כל כך חשוב לי להימנע מאכזבות, קטנות כגדולות.
כי אכזבות, מניסיון החיים שלי, עלולות להצית התפרצויות זעם חסרות תכלית, סיבה או פרופורציה.
ופוגעות בי ובסובבים אותי.
אבל עכשיו שאני מודעת לכך, ייתכן שאוכל לשחרר את זה.....
כל הכבוד לך, על המודעות וההתבוננות פנימה. לא פשוט להודות שאת דומה לאביך כאשר מדובר בתכונה שלא רצית להדמות לו בה.
השבמחקטוב שבן זוגך יודע להגיב בצורה הנכונה, אבל העיקר הוא שאת הצלחת לאבחן בדיוק את הנקודה שגורמת לך את ההתפרצות.
השלב הבא הוא כמובן טרנספורמציה, וזה שלב שמצריך המון עבודה, אבל נראה שאת נמצאת עכשיו בשלב כזה של מודעות ורצון לשנות, שתהיי מסוגלת לעשות את השינוי.
עכשיו ברור למה את מתקשה להתמודד עם אבא שלך.
השבמחקכל הכבוד לך על היכולת להתמודד עם עצמך ולהסיק מסקנות באומץ.
וואו, איזה תהליך מדהים עברת! איזו תובנה!
השבמחקכל הכבוד לך על האומץ ועל התעוזה לחפור יותר ויותר עמוק בתוך עצמך. אני מורידה בפנייך את הכובע.
תודה קורדליה. התגובה שלך מאד מחזקת אותי ומחממת את לבי.
השבמחקממה שאני מבינה את שיטת האימון שאני לומדת, עצם זה שהבנתי - והסכמתי לשהות עם זה (כי הנטייה שלי עד כה היתה להתחמק מזה...) - כבר מתחיל תהליך טרנספורמטיבי. אבל ימים יגידו....
תודה על התמיכה
לפחות עכשיו קצת יותר ברור למה קשה לי עם אבא.....זו בהחלט התפתחות חשובה ומעניינת בתהליך שאני עוברת להיפטר מדפוסים לא נחוצים, מזיקים (לי ולאחרים).
השבמחקתודה רבה על התמיכה והעידוד
תודה חגית, באמת לא פשוט לגלות דבר כזה.....
השבמחקלא פלא שאני נמנעת מזה כל השנים
אני חושבת שהאומץ נובע מכורח.
יש לי משימה לחיות בחופש, בשלווה, בהרמוניה ובנינוחות.
ובלי להשיל מעצמי דפוסים והרגלים שאינם משרתים אותי, כנראה לא אצליח להגיע למטרה....
אז חורקת שיניים, ומעזה הלאה. ויש עוד הרבה, סביר להניח.
תודה על התמיכה והעידוד!!!
באמת פריצת דרך. והמודעות חשובה מאוד. ובהחלט, בהחלט עם עבודה קשה, מודעות ואימון אני בטוחה שתוכלי לשנות משהו. אני משוכנעת. בהצלחה רבה!
השבמחקאני אתן לך נקודת מבט נוספת ואת תעשי בה כרצונך:
השבמחקכמי שאינו מכיר את אביך אין לי את היכולת להשוות ביניכם, ולכן אמנע מלעשות כן, אבל אני כן חושב שניתן לגעת באכזבה גם מכיוון אחר וקצת שונה. T אינו אחראי עליך, את צודקת, את אחראית עליך. אבל הוא בהחלט אחראי על לא לאכזב אותך כפי שאת אחראית על לא לאכזב אותו, וילדיך אחראים על לא לאכזב אותך, ואת אחראית על לא לאכזב אותם ואפילו האדם שעובר ברחוב, אחראי על לא לאכזב את החברה בה הוא מתנהל ונוטל בה חלק. אנחנו כולנו אחראים לא לאכזב את התא בו אנחנו חיים. לכולנו יש מטלות. מטלות מדוייקות, כגון: אני עובד בניין ומתפקידי להזמין מהנדס שיחשב את חגורות הבטון כדי שהבניין לא יתמוטט כאשר יכנסו אליו דיירים; ומטלות פחות מודייקות, כגון: אני אבא ומתפקידי לשמור שהבית יהיה נטול פינות חדות, תרופות נגישות, גפרורים, ועוד. אני גם בעל, ומתפקידי לשמור על אושרה של אשתי. המשך:
כשאת מגיעה הביתה ורואה שהוא לא ניקה אחריו, את שותקת, כי התרגלת לכך שהוא לא מסוגל לנקות אחריו, אך אם ינקה כלאחר יד, תכעסי. כי יסתבר שהוא כן מסוגל ושהוא אפילו יודע איך לעשות זאת, אבל מעדיף שלא להשקיע את הדקותיים הנוספות, אלא לחפף. תוסיפי לזה את עצמך הסחוטה והרעבה והנה מתכון מבטיח להתפרצות רגעית. וההתפרצות הזאת לגיטימית. אי אפשר לחיות בפחד מעצמך וממה שאת מרגישה. מותר לך גם להביע את מה שמתחולל בך, מותר לך לעשות את זה גם באופן שהוא לא בדיוק פילטיקלי קורקט ואפילו מותר לך לצפות שהוא ידע להתעלם (כפי שאכן עשה). זאת עסקת חבילה. לפעמים את מתעלמת ולפעמים הוא. את מתעלמת מכך שאינו מנקה והוא מתעלם מכך שלפעמים את בכ"ז מתכעסת על כך. המשך:
השבמחקמאוד פשוט ליפול על הלקאה עצמית, מי כמוני יודע, כי תמיד יימצא על מה להלקות את עצמך, אבל נסי לראות את התגובה שלך כחלק טריוויאלי מהחיים. את לא אביך. התפרצויותיו היו תכופות, תכופות דיין כדי לגרום לך חרדה. זה לא מה שקורה בחייך וזה לא מה שאת עושה. תשאלי את T אם הוא הפך להיות אדם חרדתי בגללך והוא בכלל לא יבין על מה את מדברת. תשאלי אותו אם הוא מרגיש שהוא "חי בצילן של ההתפרצויות המפחידות האלה". אז זהו, שלא. לא כל אדם שלפעמים מביע את כעסו הרגעי ממשהו שמטריד אותו באמת, דומה לאביך. ולא תמיד אנחנו מחוייבים לשמור על פוליטיקלי קורקט ולא תמיד החברה מצפה מאתנו שנעשה כן. לא הכל צריך להיות בשליטה. קיימים עשרות פרמטרים לפיהם ישפטו המעשים ואני אמנה רק מספר קטן מהם: מידתיות, נסיבות, תכיפות, מעמד, תוצאות, השלכות, אופן התמודדות ואפילו גילו, אופיו, מצבו הנפשי ותפקידו של העומד ממול.
השבמחקועוד משהו לסיפא: לא כל תכונה שנראית לנו שלילית היא אכן כזאת. תכונות רבות שלנו מקושרות ביניהן. ברגע שהאדם בוחר לחנוק בתוכו תכונה מסויימת, הוא יחנוק לא רק את הצד השלילי שלה, אלא גם את החיובי. ויש לזה מחיר ויש לכך השלכות. וסליחה שזה יצא כ"כ ארוך.
בפעם הבאה שישאלו אותי על פסיכולוג מומלץ אתן את הכתובת שלך
השבמחק(הכל ברוח טובה וכל הכבוד על הניתוח וההמלצות)
בכמה פוסטים כתבת על ההתמודדות עם אביך ועם העבר, זה כנראה משהו שמושרש עמוק וטוב שהוא יוצא ככה לאט עד שיעלם, אולי.
השבמחקאכזבה תמיד תהייה והיא באה ביחד עם הצלחה כמו ששר שלום חנוך אין רע בלי טוב אין חוושך בלי אור כך יש אכזבות. החוכמה היא להתעלות על זה ולעבור הלאה ואת תעשי את זה הכי טוב.
אין כמו פסיכי מנוסה כדי לנתח אחרים (-:
השבמחקחחח...לא אמרתי פסיכי.
השבמחקמדהים! כל כך מזדהה :) גם באבא שלי יש את אותו מאפיין שגורם לדריכות ולמתח. לא חשבתי מעולם שזה נובע מאכזבה ומחוסר היכולת להתמודד איתה. הארת את עיניי. ספרי על הצעדים שאת עושה כדי להיות מודעת לאכזבות ולתגובתך.
השבמחקקראתי איפשהו (אני חושבת אצל קורנפילד - הלב הנבון, המלצתי לך פעם) שהמטרה של מדיטציה זה להיות מסוגל להכניס רווח בין מחשבה (או רגש) לבין פעולה אוטומטית (או מחשבה או רגש אוטומטיים).
השבמחקז.א. לפרק את "הקשרים הסיבתיים" של הנפש...
את ממש ממש שם... רק עוד קצת...
תודה רבה יקירתי
השבמחקתודה קיימן. אין טוב או רע, כנראה. יש מה שיש.
השבמחקמה שאני מנסה זה באמת להכיר את אותם דפוסים, הרגלים, מנגנונים אוטומטיים שהתפתחו אצלי במהלך השנים מסיבות שונות (בדרך כלל כמנגנוני הגנה אבל לא תמיד) שכבר אינם משרתים אותי עוד, ואף מעכבים או חוסמים את דרכי לחופש אמיתי ורווחה אישית. ובכל פעם שיש לי פריצת דרך כזו, אני מברכת עליה.
לגמרי. בדרך לשם!
השבמחקעוד לא קראתי את הספר, אבל רשום לי
תודה רבה רבה יקירתי!!!
גם אני לא הבנתי את זה עד היום (אתמול בעצם) וזו תגלית מרעישה מבחינתי. זה ממש ממש טרי אז אני עוד לא יודעת איך לעכל את זה, אבל בשיטת האימון שאני עוברת (ולומדת להעביר) הכל מתחיל ונגמר בהתייחסות לגוף. איך זה מרגיש בגוף. איפה. בבטן, בחזה, בגרון....אצלי זה בא לידי ביטוי באזורים האלה, יש התרחשות, תנועה, לפעמים צריבה (כן, ממש חומציות שגורמת לצרבת)...והשיטה אומרת לשים לב לזה, להפנות את תשומת הלב לגוף, לנשום לתוך זה, להסכים לשהות בתוך זה....גם אם זה לא נעים, דווקא כי זה לא נעים...ועולה הזיכרון של אכזבות קודמות, של התפרצויות קודמות, של התפרצויות של אבא או שלי...ואני נושמת ונושמת וזה מתפוגג...ואז נוצרת מודעות בחיי היום יום לאכזבות או להמנעות מהן...ואז יכולה לשחרר את ההמנעות מהאכזבה, וללמוד לקבל אותה ולחיות איתה...ולהבין שהיא חלק מהחיים ....ולעבור הלאה. ולאבד את הדפוס הזה של ההתפרצות והזעם...נשמע פשוט....לא?
השבמחקקודם כל תודה. תודה על התגובה, על הרגשות שהיא מביעה. תודה לך.
השבמחקשנית, ברור שההתנהגות שלי והתגובות שלי רחוקות שנות אור מההתנהגות והתגובות של אבי, אבל הנה גיליתי שבכל זאת הטמעתי בתוכי חלק מהן, וזה צף לפעמים ברגעים לא צפויים.
התגלית שלי היתה פשוטה (גם אם מרעישה), מבחינתי: אכזבה = התפרצויות מפחידות לכן יש להימנע בכל מחיר מאכזבות.
מלאכזב אחרים, מלהתאכזב בעצמי.
זה הכל.
המשך
זה לא אומר שאני לא אחראית על שלומם של יקיריי ושהם לא אחראים על שלומי. זה דיון נפרד - כי בלימודים אני שומעת שאף אחד לא עושה לי שום דבר, הוא עושה, ואני מגיבה. והוא לא אחראי על איך שאני מגיבה. ולהיפך. ברור ש-T רוצה לשמח אותי ולדאוג לי, ואני לו. ברור שהוא יודע כמה חשוב לי שהמטבח יהיה נקי. ברור לי גם שאין לו כנראה סיכוי עדיין להגיע לרמת הניקיון שאני זקוקה לה (תיקון: רוצה בה). אבל לזכותו ייאמר שהוא מתקדם יפה. מללכלך מאד הוא למד לשמור על הניקיון. מלא לנקות בכלל הוא למד לנקות לא רע - עד רמה מסויימת. נראה לי שהוא עדיין לומד ומתפתח בכיוון.
השבמחקמצד שני אני מרגישה שטוב לי כאשר יש איזון ביננו - אם הוא מבשל אז אני מנקה. אם אני מכבסת ומקפלת הוא מגהץ. יש הדדיות, שיתוף פעולה. אין לי ציפיות שהוא ייעשה הכל, אין שום סיבה.
אבל הפוסט הזה לא קשור לתפקידינו כבעל ואישתו. או לאחריות הדדית שלנו עלינו ועל ילדינו. הפוסט הזה קשור להתמודדות עם הפער שבין הציפיות שלנו לבין המציאות שאותה אנחנו פוגשים.
המשך
כאשר אני עושה את עבודתי היטב, זה כדי לעשות אותה היטב - לא כדי לא לאכזב מישהו. כדי שאף אחד לא יפול מבניין שיקרוס כי נכשלתי לבנות חגורת בטון. מבין את ההבדל? אינני אחראית על רגשות שאנשים אחרים ירגישו בתגובה למשהו שאני עשיתי או אמרתי.
השבמחקואם אתה שואל - T לא חרדתי אבל אני כן תוספת אותו דרוך לפעמים, מגיב למבט שלי עם "מה קרה?" לא מחרדה אבל בהחלט הוא רגיש לתנודות מצבי הרוח ...בכלל הוא מאד רגיש ומתחשב ברגשותי וגם אני לרגשותיו. רק לא הייתי רוצה שזה יגיע לרמה של חרדה....
ואין לי ספק שאת יודעת שזה לא יגיע למצב של חרדה. בדינמיקה הזוגית שלכם קיימת דו-סטריות מושלמת (חשבתי על כך במהלך הבוקר, הפוסט שלך לא יצא לי מהראש מאז קראתי אותו). חוסר סיפוק שלך מהניקיון מהווה חלק מהדינמיקה הזאת. בדיוק וכפי שבפוסט האחרון תארתי מצב בו אנג’ גערה בי שאפסיק עם השטויות ואשב לאכול. גם זאת דינמיקה של זוגיות וגם היא דו-סטרית. וזה משהו שהוא לחלוטין הפוך ממה שהיה לך עם אביך, יבדל"א. בדינמיקה אתו לא הייתה דו-סטריות.
השבמחקומעניין המשפט שלך שאת אינך אחראית על מה שירגישו אחרים בתגובה למה שעשית, במיוחד כיוון שהוא מגיע לפני הטענה שלך ש T רגיש לתנודות במצבי הרוח שלך ושאינך רוצה שזה יגיע לרמה של חרדה. בעיניי, ברגע שאמרת את זה, לקחת על עצמך אחריות על התגובה שלו. לולי היית אחראית לה, לא היית טרודה מהאופן בו יגיב לתנודות במצב רוחך.
ואולי כשאנחנו אומרים "אחריות" אנחנו מדברים על שני דברים שונים. גם זה יכול להיות. מושגים נזילים הפכפכים מאוד.
מצד אחד אני מבינה את כל התהליך שאת עוברת בגלל אבא שלך שדווקא אֶת התכונה הזאת לא רצית ’לרשת’ ממנו, אבל וכאן ( מקווה שלא תכעסי עלי, ואני חושבת בניגוד לשאר התגובות לעיל)
השבמחקבעיני ההאכזבה והתגובה שלך כל כך טבעיות !!
ראית כלים נקיים, ברור שלא ציפית שיהיה לכלוך לידם...
(ואם הייתי רעבה מה היה קורה אם היית אוכלת קודם לפני הנקיון?)
ואו, אם מכניסים גם את הגוף לתוך זה בכלללל לא פשוט לשהות ולהיות בתוך זה. איך נקראת שיטת האימון שלך?
השבמחקהייתי צריכה לקרוא שוב כדי לנסח לעצמי את התגובה הרגשית שלי במילים. עם אבא שלי היתה לי חוויה דומה, ועד היום ממרחק של חצי עולם, למרות שאני אוהבת אותו, אני משתדלת למעט בשיחות איתו, כי ההתפרצויות שלו מפחידות אותי עדיין וברגע שהוא נכנס למוד הזה, הדרך היחידה לעבור את זה היא לחכות שהוא יסיים לצעוק, והוא בדרך כלל לא מסיים עד שהוא לא חוזר על כל מה שהיה לו להגיד/לצעוק חמש פעמים. ואמא שלי, מתוקה אמיתית כשהיא במצב רוח טוב, אבל בלי אזהרה יכול לקפוץ לה הפיוז איזה רגע נחמד, וזהו, הלך עלייך.
השבמחקוהאמת היא שאני לא יודעת למה זה קשור. אולי אכזבה או פחד להתאכזב היא חלק מזה, אבל מרגיש לי שזה יותר טריגר שמוציא דברים עמוקים יותר החוצה, מאשר הבעיה בעצמה. אכזבה היא אנושית לגמרי. חיים בלי אכזבות, אפילו קטנות, אומר שאנחנו לא מצפים להרבה מהאנשים שמקיפים אותנו, וזה אפילו יותר עצוב. לכל אחד יש את הדברים שיותר קשה לו איתם ולכן הוא יותר מודע להם. אני משערת שברגע שמשהו מתפקשש בתחום שגם ככה רגישים אליו יותר, ככה גם התגובה חזקה יותר. זה טוב להבין את זה וטוב לנסות לפתור את זה, אבל גם טוב לזכור שזה בסך הכל עוד חלק מהאנושיות שלנו ולקבל את זה.
נכון שאכפת לי מה הוא מרגיש ואכפת לו מה אני מרגישה. הוא וילדיי ובני משפחתי וחבריי חשובים לי. אני אוהבת אותם ולכן עושה דברים לרווחתם ולשמחתם. אני רגישה למצבם ולרגשותיהם ומתחשבת בהם. אלה מערכות יחסים. הדדיות. אהבה. אכפתיות. נתינה. אמון.
השבמחקעדיין אם בכל זאת אני עושה משהו או אומרת משהו והם מתעצבנים או נעלבים...זו לא האחריות שלי. הם בוחרים לכעוס או להפגע. או שזה קורה להם כחלק ממנגנון אוטומטי שלהם. בדיוק כמוני. כנראה שהמושג אחריות באמת דורש בחינה... :-)
חח ברור שכבעלת בית חשוב לי שהמטבח יהיה נקי...ברור לי שהאכזבה במקרה כזה היא הדבר הכי טבעי. לא בזה העיסוק שלי. אלא במה שקורה לי, מה שמפעיל אותי, ברגע האכזבה, שהוא חסר פרופורציה למימדיה. כוווולה שיש מלוכלך וכלים חצי נקיים...מה כבר קרה? זה מרמז שיש מנגנון, דפוס כלשהו מאחורי זה שנבנה לפני שנים וכעת מנהל אותי. לא רוצה להיות מנוהלת. רוצה להיות חופשיה. רוצה להתאכזב בנחת, לא כמשהו מאיים ומפחיד. ובלי קשר לזה...גם הדפוס שמונע ממני לאכול עד שלא הכל נקי....דורש טיפול נפרד ;-)
השבמחקוואו באמת יש קווי דימיון בין הורייך להורי.....
השבמחקומצחיק שגם הם עכשיו במרחק חצי עולם ממני.
אומנם מדברים בסקייפ על בסיס שבועי, ונפגשים בערך פעם בשנה...וגם עשיתי המון עבודה עצמית (בכל זאת אני כבר בת 55 אז יש לי "פור" עלייך מבחינת עיבוד היחסים עם ההורים...) - ועדיין אבא שלי, בעיקר, מצליח ללחוץ לי על כפתורים... אמא כבר פחות. היא גם השתנתה עם השנים...והוא לא.
בכל מקרה, ברור שאכזבות הם חלק מהחיים. המטרה שלי היא לחוות אותה כפי שהיא. אכזבה. נטו. בפרופורציה של מה שאיכזב אותי. בלי לנפח את זה למשהו מאיים ומפחיד. הרי מה כבר קרה? קצת לכלוך? באמת! והכי חשוב, לא להימנע בכל מחיר מלהתאכזב (שזה למשל מה שאני עושה כאשר אני נמנעת מלתכנן דברים מהפחד שמשהו לא יתסדר כמו שרציתי.....)...לשבור את הלינק בין אכזבה (הפער בין המצוי לרצוי) לבין התגובה הרגשית האוטומטית שלא משרתת אותי ואין לה מקום בנפש החופשית שלי...
אני קורא כאן שהגעת לתובנה שנראית בעינייך כמפתח חשוב.
השבמחקאם אני הייתי למשל בסיטואציה כזו הייתי אולי נעלב אבל הייתי מסוגל לעבור לסדר היום כמו T . כי זמן מה לאחר שהיית נרגעת לגמרי, הייתי חייב לשוחח איתך על התגובה הזו שלך. האם היא ראויה בעינייך, לאחר מעשה? האם פרופורציונאלית?מה היא עושה לך ולי וכו’.
ומהמשפט הזה שלך: "אני מרגישה שטוב לי כאשר יש איזון ביננו - אם הוא מבשל אז אני מנקה. אם אני מכבסת ומקפלת הוא מגהץ. יש הדדיות, שיתוף פעולה. אין לי ציפיות שהוא ייעשה הכל, אין שום סיבה" - נשאלת השאלה מה המשקל של הצורך האולטימטיבי שלך באיזון, בתגובה שלך. כלומר, האם את מרגישה מאויימת מ"חוסר איזון" סימטרי כזה? יתכן שעלייך לתת מחשבה עמוקה גם לנקודה זו. כמובן שאין אני פסיכולוג שיכול לייעץ. אולי סתם תחושה שקיבלתי.
אותו דבר עם אמא ואבא אצלי. לא חושבת שמשהו יכול לשנות אותו אי פעם. אבל אני חושבת שהרבה השתנה ברגע שהפסקתי להסתכל עליהם כ*הורים* שלי והתחלתי לראות אותם כבני אדם על כל תסביכיהם ובעיותיהם וחששותיהם.
השבמחקאני חושבת שזה באמת חשוב להבין עם מה קשה לנו - ומעבר לזה כמובן למצוא את האומץ להתמודד עם זה. אני די בטוחה שיש כמה דברים כאלו שאני אולי יודעת שהם שם אבל עדיין לא עושה צעדים אמיתיים כדי להתמודד איתם.
אולי תבקשי ממנו לשטוף שוב כלים כדי שתוכלי להתאמן? :)
לו T היה טיפוס של לדבר וללבן דברים אולי גם הוא היה מדבר איתי על זה אחר כך. אבל הוא לא. אז זה תלוי בי - לפעמים אני מוצאת לנכון לעשות זאת ולפעמים עוברת הלאה.
השבמחקלגבי השאלה בסוף - למה זה חשוב לי שנהיה מאוזנים? אני אוהבת את השיווין בנתינה, את השיתוף, את ההדדיות. כמו שלא הייתי רוצה להיות זו שעושה הכל בבית, גם לא נוח לי להיות זאת שעושים בשבילה הכל.
נכון שקשה לי לבקש - את זה באמת כדאי לי לבחון בהזדמנות, למה קשה לי לבקש. אבל לא נראה לי שיש כאן תחושת איום מחוסר איזון או משהו דומה לזה.
אבל אחשוב על מה שאמרת. תודה
לאט לאט. אני חושבת שכל אחד מגיע לטיפול / אימון / עבודה עצמית כלשהי כאשר הוא מרגיש שהוא מוכן לזה (או שהוא מרגיש שהוא חייב).
השבמחקולא לכל אחד זה מתאים.
בכל מקרה אימון שכזה יכול לגרום לך לשינוי, להתפתחות , לטרנספורמציה - אבל הוא כמובן לא משנה את הורייך או אף אחד אחר. מה שכן שמתי לב, שככל שאני השתניתי במהלך השנים, כך זה השפיע איכשהו גם על הסובבים אותי... כמו second hand smoking אבל בקטע טוב
חחח אהבתי את הרעיון לבקש ממנו לשטוף שוב כלים...