בשבוע שעבר היה לי קטע עם T, משהו קטן וזניח אבל שמתי לב אליו כי הגבתי בלי שום פרופורציה. כאשר אין פרופורציה בין מה שקרה לבין התגובה, שווה להתבונן על מה שקרה, כי זה תמיד קשור לאיזה מנגנון או דפוס ולאו דווקא לאדם שמולו זה קרה או לסיטואציה שבה זה קרה.
מה שקרה הוא שקמנו בבוקר אחד בלי תכניות מיוחדות (לא שהיה ידוע לי על תכניות כלשהן). אני עוד הייתי בשלב של הקפה הראשון ו-T עבד קצת בגינה, ואז הגיע ע'. לא ידעתי שהוא אמור להגיע אבל שמחתי לקראתו כרגיל, והוא הצטרף אל T בגינה, ואני הלכתי...כנראה לשירותים.
כשיצאתי הם לא היו. וגם הרכב של T לא היה.
כאמור לא ידעתי על תכניות כלשהם, אבל באותו רגע זה לא ממש הטריד אותי. כלומר - אני כן אוהבת לדעת מה הלו"ז של T במהלך היום ואני תמיד מיידעת אותו בלו"ז שלי - ובמיוחד מעדכנת אותו אם משהו משתנה. אבל באותו הרגע זה לא היה עניין. עדיין לא.
הרמתי אליו טלפון לשאול איפה הוא. התברר שהם נסעו יחד לפגוש חבר של ע' כדי להתייעץ איתו לגבי עסק חדש שהם חושבים להקים.
"אה, לא ידעתי שזה מה שתכננת היום" אמרתי לו, ואז הוא אמר "בטח שידעת, אמרתי לך, אנחנו מדברים על זה כבר שבוע" ואז קפץ לי הפיוז.
זה קורה הרבה, ה"אבל אמרתי לך" ולפעמים זה מלווה ב"את לא מקשיבה" או "את לא זוכרת". ואני יודעת בוודאות שהוא לא אמר לי. אולי הוא אמר ל-ע' (זה מאד הגיוני - הוא אומר ל-ע' וחושב שהוא אמר לי, ולהיפך). ומשהו ב"אבל אמרתי לך" או "את כן יודעת, פשוט שכחת" מקפיץ אותי.
מה אני שומעת כשהוא אומר את זה? אני שומעת "את דפוקה, משהו לא בסדר איתך". אני לפעמים שומעת "את לא מקשיבה כשאני מספר לך דברים". אבל בעיקר אני שומעת "את משקרת, את כן יודעת". זה לא מה שהוא אומר, אבל זה מה שאני שומעת.
אגב - אם קורה משהו כזה והוא אומר "אופס, שכחתי להגיד לך" אז שום דבר לא קורה. הכל בסדר.
והמאמן שלי מבקש ממני לתאר לו מה קורה לי בגוף כאשר אני משחזרת את השיחה הזאת, את רגע ההתעצבנות. התחושה שלא מאמינים לי. וישר עולות לי דמעות לעיניים והן שורפות. אבל מייד אני זזה מהתחושה הזאת, לא מסוגלת כנראה לשהות בה. אבל אז השרירים של הרגליים מתכווצים. והוא מבקש ממני להתרכז בתחושה הזאת של הרגליים ולשים לב לנשימה שלי.
ולראות איזה זיכרון עולה.
ובהתחלה לא עולה זיכרון. רק תחושה חזקה של ידיעה שמי שלא מאמין לי זאת אמא שלי. ולא עולה זיכרון ואני שוהה בתוך התחושה ומרוקנת את המוח...ובכל זאת קופצות מחשבות, ועולה לי שיר שכתבתי על זה בגיל 14 או 15....על זה שאמא שלי לא מאמינה לי, ושבאמת אני משקרת לה. ולא אמרתי את זה למאמן, ומרוקנת את המחשבות וממשיכה להתרכז בתחושה הפיסית. ואז עולה סצינה מגיל 13 שלדעתי כבר עלתה באימון בעבר בהקשר אחר.
זה קורה הרבה - שעולה אותו זיכרון. לי זה עוד לא כל כך קרה אבל אני יודעת שזה קורה.
בסצינה אני בת 13 ועדיין בארה"ב, חברה של ק', מערכת יחסים בעייתית למדי - ילדה מבית כנראה בעייתי (לא הייתי אצלה ולא הכרתי את הוריה אבל ברור לי שזה היה בית בעייתי) שהתקרבתי אליה מאד ואפילו חשבתי שאני מאוהבת בה, אהבה לסבית. וק' אהבה מאד לספר לי סיפורים שזעזעו אותי עד עמקי נשמתי. איני יודעת עד היום אילו מהסיפורים היו אמת ואילו בדיה. באחד הסיפורים היא קיימה יחסי מין עם ילד אחר כבר בגיל 9 או 10. בסיפור אחר היא ניסתה להתאבד עם סכין. ועכשיו, בזיכרון שעלה, ק' סיפרה לי שהיא עישנה סמים. אני הייתי מאד מאד מודעת לסכנת הסמים - לימדו אותנו על סמים והתמכרות בבית הספר וגם הגיעו מכורים לשעבר לדבר איתנו בכיתה. דאגתי מאד ל-ק' והסתובבתי די מצוברחת אחרי ששמעתי את הסיפור הזה, ואמא שלי קלטה אותי כמובן והתחילה לחקור אותי מה עובר עלי. לא רציתי לומר כמובן אבל בסופו של דבר היא הצליחה לחלוב את זה ממני ופלטתי "ק' לוקחת סמים". באותו רגע אמא שלי התפרצה, בזעם, בדאגה, בלחץ אטומי - אמרה שהיא שמה סוף לחברות ביננו, שאסור לי להתראות איתה עוד, שהיא תלך למחר ליועצת בבית הספר לדווח על כך....ואני נבהלתי נורא. רציתי לקחת את דברי בחזרה. לעשות כאילו הם לא נאמרו מעולם. ואי אפשר היה. אבוד. מילותיי יצאו ממני ועכשיו הם אצל אמא שלי ואין דרך לבטל זאת. התחננתי שהיא לא תלך ליועצת. לא רציתי שק' תסתבך. ניסיתי לומר שהמצאתי את זה, שסתם אמרתי. זה לא הלך כמובן. מאותו הרגע ועד שחזרנו ארצה באותו קיץ, אמא שלי הסיעה אותי בכל יום לבית הספר ובחזרה, על מנת לוודא שאני לא מתראה עם ק' (לפחות לא מחוץ למסגרת הלימודים).
והמאמן שלי ישר רואה הקשר (אחד מני רבים) - כלומר, אמא שלך וידאה שהיא יודעת כל יום מתי את מגיעה לבית הספר ומתי את חוזרת ממנו. אז בין היתר הילדה שהיית הסיקה שאם היא תוודא שיודעים בכל רגע היכן היא ומתי היא תחזור, לא יבואו אליה בטענות ולא תצוץ בעייה של חוסר אמון.
תכל'ס נכון. זה המנגנון שלי. למנוע מצב של חוסר אמון, אני מראש מיידעת. על כל צעד. וזה יותר מזה - לפעמים כאשר אני בדרך הביתה אני מוצאת את עצמי רוצה להתקשר ולומר שאני בדרך הביתה, ואז שואלת את עצמי בשביל מה, הרי הוא יודע שאני אמורה להגיע עוד מעט וזה גם לא מטריד אותו ובכלל - כאשר אגיע הוא יידע שהגעתי. ובכל זאת לפעמים אני מתקשרת מהדרך.....
הקשר אחר הוא כמובן הצורך שלי לדעת מה הלו"ז שלו. אז כאן אני מה? אני הופכת לאמא שלי? הרי אם יש דבר אחד שאני יכולה בוודאות לומר על T הוא: אין לו יכולת או רצון לשקר או להסתיר. הוא ישר כמו סרגל, ישר מדי יש אומרים - כל אחד יודע בדיוק מה הוא מרגיש כלפיו, הוא לא יודע להעמיד פנים. אז לא - כאן בעצם זה יותר ה"אמרתי לך, את לא הקשבת" או "את לא זוכרת". התגובה שגורמת לי להרגיש שמשהו לא בסדר איתי. בעצם כמו שאני דאגתי לחברה שלי ק', סיפרתי לאמא שלי שהיא אמרה לי שהיא לוקחת סמים, והתגובה של אמא שלי היתה להתפרץ עלי. לבוא בטענות אלי. מתוך דאגה ואהבה כמובן - אבל בדרך שהבהילה את הילדה בת ה-13 וגרמה לה להתכווץ. גרמה לה לשתוק. גרמה לה לחשוב 100 פעם (מאז ועד היום) לפני שהיא פותחת את הפה לספר משהו. הפחד מפני התגובה הזאת. ההתפרצות המבהילה. ההגבלות שמגיעות בעקבותיה...
וכאן המאמן שלי שואל אותי - לו הילדה היתה יכולה להיות פעילה - לו יכלה להגיד הכל, לו היה לה החופש לעשות הכל - ברגע הזה של ההתפרצות של האמא. מה היתה עושה? מה היתה אומרת? ופתאם מצאתי את עצמי מדברת ישירות אל אמא שלי, ובוכה, ואומרת לה "למה את מתפרצת עלי? אני זקוקה לאוזן קשבת, אני זקוקה לחיבוק בסך הכל. חברה שלי ממלאה את הראש שלי בדאגות ובחרדות, וייתכן מאד שהכל מצוץ מהאצבע, וייתכן שלא - אני צריכה שתתני לי לדבר. שתתני לי להביע את הפחדים שלי. לו נתת לי צ'אנס הייתי מספרת לך שנראה לי שלא טוב ל-ק' בבית, מרביצים לה או מתעללים בה נפשית...אולי היא באמת עישנה משהו ואולי סתם רצתה את תשומת לבי. והאמת היא שאם לא היית מייד נכנסת ללחץ ומתפרצת עלי, אולי יחד היינו מגיעות למסקנה שכן כדאי ללכת ליועצת, אבל לספר לה את כל התמונה - ולהזהיר שאולי מסוכן ל-ק' בבית ואולי יש דרכים עקיפות לברר אם היא לוקחת סמים, כי אם יקראו להורים שלה ויאשימו אותה ייתכן שהם יפגעו בה. כי היא סיפרה לי עוד כל מיני סיפורים לפני כן - שהיא ניסתה להתאבד לפני כמה שנים, שכבר בגיל 9 או 10 היא שכבה עם נער...ואין לי דרך לדעת אם כל זה נכון או סתם צורך בתשומת לב. אבל אולי היא באמת זקוקה לעזרה...אבל את - אמא - לא מקשיבה לי בכלל. שמעת משהו שהלחיץ אותך ומרגע זה את אוטמת את עצמך ורק מגיבה. מגבילה את התנועות שלי, מנסה לנתק את החברה מחיי - סוגרת בפני את הדבר היחיד שאני כן זקוקה לו - הקשבה והכלה. לא שיפוט, לא פתרון ובוודאי לא עונש"
אז אני מתארת לעצמי שאפשר למצוא הרבה הקשרים בין הסיטואציה לבין הזיכרון, ועליתי על אחוז קטן מהם. אבל הקטע האחרון - הילדה הפעילה שפונה בפעם הראשונה לאמא שלה בצורה כל כך ברורה וישירה ואומרת - זה מה שאני זקוקה ממך אמא. זו היתה פריצת דרך עבורי. זה מה שהיה חסר לי בילדות וזה מה שמנהל אותי עד היום. התחושה שאני לא יכולה לומר הכל ולזכות בהקשבה נטו, בהכלה, בקבלה. תמיד תהיה תגובה, תמיד התגובה תפגע בי. אז עדיף לא להגיד.....ובמקרה זה עלה עכשיו - בתגובה שלי ל"אבל כן סיפרתי לך" של T, לא יודעת אם יש קשר ישיר. הקשר הוא שאני מרגישה שאומרים לי "את משקרת". זה מכווץ אותי. זה מקטין אותי. זה מגביל אותי.
כל עוד הסיפור שלך עם אמא שלך נשאר לא פתור, את המשכת לחזור על הדפוס של אמא שלך, להתנהג כמוה. ילדים מחקים מה שהם רואים וזה דפוס ההתנהגות שלהם בצורה לא מודעת. ברגע שבטיפול דיברת לאמא שלך, ולקחת את הסיטואציה שהייתה ושינית אותה, באותו רגע שינית גם את הדפוס שלפיו פעלת. הפכת אותו למודע, וגם שינית אותו. מעניין אם בפעמים הבאות שסיטואציה דומה תתרחש, תגיבי אחרת..
השבמחקזה באמת מסקרן אותי, קורדליה. כי אני יודעת שרוב הדפוסים האלה הם רב שכבתיים. כלומר - זה שטיפלתי בזה הפעם, זה לא אומר שהכל ישתנה, הכל ייעלם. זה רק אומר שמשהו השתחרר - ופתח פתח לאפשרויות תגובה חדשות. מאד מאד מעניין אותי לדעת איך אגיב בפעמים הבאות....
השבמחקומניסיון שלך, אחרי שאת מגלה את מקור התגובה שלך, אחרי שאת מצליחה לסגור את המעגל ואף באופן תאורטי מול המאמן לחזור אל הילדה ולאפשר לה לבטא את עצמה, האם התגובות הבוגרות שלך משתנות? כלומר, האם מחר כש T יסע עם חברו מבלי להודיע לך או יטען שאמר לך ואת לא זוכרת, האם תגיבי באופן שונה בגלל שהצלחת להגיע אל מקור הבעיה?
השבמחקאת הזכרון הטראומתי הזה אכן כבר הבאת כאן פעם בעבר, והוא כנראה זיכרון מפתח, כזה שקבע הרבה מההתנהגויות שלך. אני תוהה אם העובדה שאהבת את הילדה קיי (אהבה לסבית, כפי שאת קוראת לה) הכתימה את כל הקשרים שלך עם אנשים שאת אוהבת בשאלות של אמון ושל כפייה.
השבמחקהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, אימא שלך רק רצתה להגן עליך אבל הזיקה, מעניין ואיך T הגיב על ההתפרצות שלך?
השבמחקגם אני זוכרת את סיפור החברה הזאת שספרת פעם , וגם אני חושבת שאמך התכוונה לטוב .
השבמחק[אגב; קרה לי פעם ששאלתי את בעלי משהו הקשור לפוליטיקה ( לפני הבחירות) ולפי תגובתו הבנתי שאני ’מטומטמת’ וכעסתי עליו והוא בכלל לא התכוון למה שאני חשתי והתנצל .אין לי סיפור מהעבר להסבר הזה]
מבינה את תחושתך , וחבל שבעלך לא אמר פשוט : אמרתי לך או אולי התכוונתי להגיד.
אולי גם לאמא שלך היה מועיל אימון רגשי כזה, שבו הייתה מבררת לעצמה מה כל כך הפחיד אותה במה שסיפרת לה אז, שגרם לה להגיב בלי לראות את המצוקה שלך. באופן אידיאלי ההורים אמורים לראות קודם כל את הילד ולטפל במצוקות שלו, אבל בפועל יש לפעמים גם להם בעיות בסדר גודל כזה, שהם לא מצליחים להתגבר עליו. בסך הכול זה עצוב - אבל משמח שאת מבררת לעצמך את הדברים ומתגברת עליהם.
השבמחקזה מזכיר לי כמה ההשפעה של דברים שההורים שלנו אומרים לנו היא גדולה
השבמחקבשנים האחרונות בכל פעם שיצא לי לחפש עבודה אמא שלי הייתה נכנסת להיסטריה מזה, צורחת עלי, מקללת אותי, היו פעמיים שעקב התנהגות כזאת שלה הפסקתי לדבר איתה (כשעוד גרתי בת"א), לא הייתי מתקשרת ואם היא הייתה מתקשרת לא הייתי עונה
לשמוע מאמא שלי "אין סיכוי שתמצאי עבודה"
ויותר מפעם אחת, לא היה דבר נחמד
אני הבנתי שלאמא שלי יש פחדים משל עצמה
אני תמיד מצאתי עבודה בסוף, ואגב תמיד שהקשבתי לעצות שלה נפלתי למקומות שהצטערתי שהגעתי לשם
זה לא כייף שהורים לא מאמינים בך
על אותו משקל כשאני חושבת בימים אלה על ילדים, ועל זה שאם אין לי בנזוג אז להיות חד הורית, והיא נחרדת מזה. כי היא רואה את דודה שלי (שהיא גרושה), זו אחותה וכמה היא לא מסתדרת. ולא מבינה שהיא זו לא אני.
הפחדים של ההורים שלנו גורמים להם לא להיות שם בשבילנו כשאנחנו צריכים
אתה יודע מה? אין לדעת. כי הדפוסים שלנו יושבים שכבות על גבי שכבות, ואני די יכולה לחתום לך שלמרות שהזיכרון הזה הוא כנראה אבן דרך משמעותית בחיי, אני אסתכן ואומר שזו לא הפעם הראשונה שזה קרה לי, בעיקר מול אמא שלי. ומה שקורה זה שאנחנו נוטים לשחזר שוב ושוב את המצבים שיוצרים את אותן מסקנות ו"להוכיח" שעובדה - תמיד זה קורה - ועל ידי כך מקבעים אותן עמוק בתוכנו. אז הסרתי שכבה אחת הפעם...זה בטוח. וגם אם לא הבנתי את ההקשר עד הסוף - עצם ההסכמה לחוש ולהשאר בתחושה (ושים לב שבתחושה הראשונה שעלתה לא הצלחתי להשאר - בעינים השורפות והדמעות) ולתת לזיכרון (שלא רצה לעלות) להגיח...ולתת לילדה את המושכות ולתת לה קול ומרחב...משהו בטוח השתחרר. המשך
השבמחקאז האם כבר לא אגיב כך כש-T או מישהו אחר יאמר לי "בטח שאמרתי לך, את לא מקשיבה או את לא זוכרת או את סתם אומרת (משקרת) שלא אמרתי לך" ? אין לי מושג. ימים יגידו. אני כן יודעת בוודאות שיש דפוסים שהשתחררו לגמרי בעקבות אימון (אפילו אימון בודד) ולא חזרו מעולם. דווקא דפוסים מול הבת שלי, למשל. ועוד אני יודעת בוודאות שהכעס שלי (שתמיד היה מילימטר מתחת לפני השטח מוכל לזנק על כל דבר כמעט) כמעט שהתפוגג בשנתיים מאז שנכנסתי לתהליכי סאטיה....ומצד שני נושא ההשמנה ואכילת המתוק כפיצוי והרגעה - עוד לא גירדתי את פני השטח כנראה....אז שוב - ימים יגידו.
השבמחקכן, נדמה לי שמערכת היחסים הזאת עם ק’ "הכתימה" את מערכות היחסים שלי לעד. כלומר - עד שאסיים את מלאכת הניקוי שלה (בגלגול הזה או בגלגולים הבאים )
השבמחקגם כי היתה בה המון אשמה ותהייה על מי אני...וגם כי מעולם לא ידעתי אם היא מספרת לי את האמת, וגם כי היא הצליחה לבודד אותי מחברות אחרות (על זה עוד לא סיפרתי כאן) וגם ובעיקר בגלל התגובה של אמא שלי והדרך בה היא (לא) התמודדה עם כל מה שעברתי...אחרי מערכת היחסים הזאת (והחזרה ארצה בעקבותיה) "המצאתי" את עצמי מחדש....והסתרתי ונשמרתי והתרחקתי - ולא נפתחתי עד הסוף. עדיין עובדת על זה.....
בכל פעם שאמא עולה באימונים האלה אני מצליחה לראות גם את האהבה הגדולה שלה אלי והדאגה הגדולה שלה לשלומי ולבטחוני האישי, וגם את ההווייה שלה - היחס שלה לחיים: העולם הוא מקום מסוכן, כולם אורבים לך, כולם רוצים לפגוע בך, לסדר אותך, הזהרי והתנתקי בכל פעם שאת נתקלת במכשול. היא עושה לעצמה סופר פסיכואנליזה במעגל סגור - היא עם עצמה - ומעולם לא הסכימה ללכת לטיפול כלשהו. אז היא מעולם לא יצאה מזה....וחבל. איך הגיב T? הוא לא הגיב בכלל. הוא לא לוקח את ההתפרצויות האלה יותר מדי קשה...הוא יודע שהן חולפות והוא עובר הלאה. מה שכן לפעמים כאשר אני לא מתפרצת רגשית אלא מסבירה לו מה זה גורם לו להרגיש - הוא מתנצל ואומר "אוי אני דפוק" ואז רק בא לי לחבק אותו לנצח
השבמחקהדוגמא הזאת של להרגיש כאילו הוא אמר "מטומטמת" בעוד הוא בכלל לא התכוון זו בדיוק דוגמא מצויינת לכך שהכל בעצם שלנו. ואנחנו נוטים לשים את זה על האחר. וברוב המקרים אנחנו לא יכולים לזכור את המקור לזה, לא בלי סיוע של מישהו שעוזר לנו להתבונן לעומק....
השבמחקלו אמא שלי היתה מסכימה להתאמן.....אמרת עולם ומלואו ולא אמרת כלום. היא משוכנעת שהיא מטפלת בעצמה ומנתחת את עצמה - ולא מבינה שהיא במעגל סגור וללא "ראי" חיצוני, מטפל או מאמן שישקף אותה וישאל אותה את השאלות הנכונות - היא תמיד תסתובב סביב אותן מחשבות ואותן מסקנות. אמא שלי מסתובבת בעולם בתחושה שהוא מאד מסוכן (זה די נכון) וכולם אורבים לנו ומחפשים לדפוק אותנו, לסדר אותנו, לרמות אותנו, לפגוע בנו - ולכן המסקנה היא שאנחנו מוגנים יותר כאשר אנחנו מנותקים מכולם. נמנעים ממצבים שבהם אפשר להיפגע או להנזק....בקיצור - חיים בבידוד. בדיוק החיים שהיא חיה. עכשיו נוח לה ונעים לה. היא לא מסוגלת להתנתק מהפחדים האלה כדי לשים את הילד במקום הראשון. היא לא מסוגלת (מרוב אכפתיות) להכיל עצב או סבל של אחר. זה פרדוקס. כל כך כואב לה שהיא לא מסוגלת לעזור בעצם....
השבמחקתקשיבי, אני מתה שתתאמני אצל מישהו! לגדול עם אמא שמפמפמת לך שלא תמצאי עבודה או שתעבדי במקום שבכלל לא מתאים לך או שלא תעשי ילדים לבד....כמה שכביכול תתעלמי מזה, זה בכל זאת משפיע עלייך ומנהל אותך. זה יושב לך ברקע ומגביל אותך. וזה גם כמובן פוגם ביחסים ביניכן - וגם משפיע על יחסים אחרים שלך בחיים.
השבמחקהיא כמובן פועלת מתוך הפחדים שלה, בלי להבין מה זה עושה לך. אבל את כבר לא ילדה, ובאחריותך ללמוד את כל המקומות שזה פוגש אותך (כי כבר הפנמת את זה, את אפילו לא צריכה שהיא תגיד את זה) ולשחרר.....
הבנתי. ותודה על הפירוט המעלף, אמפי. הכנות שלך מאוד חשובה לי להבנה ואת נדיבה מאוד בה. לא מובן מאליו בעיניי.
השבמחקתודה לך על ההקשבה. השאלות שלך מדייקות אותי לעצמי. אני חושבת שמעבר לכך שיש לי מפלט בכתיבה, בליבון לעצמי של תהליכים שאני עוברת, היתרון הגדול של הבלוגיה הוא בשיחות האלה בתגובות. הקוראים שלי הם גם המורים שלי. והחמלה שאני מקבלת מאפשרת את הכנות הזאת....
השבמחקאמא שלי הייתה מגיבה בדיוק כמו אמא שלך. לכן פשוט לא סיפרתי לה כלום. איני זוכרת כרגע אם זה היה אחרי נסיון כואב, נדמה לי שכן.
השבמחקאני זוכרת שהיא גילתה עליי פעם משהו מאוד מביך ואישי(בהקשר של ה"א) ואחרי שהיא רבה איתי על כך(במקום לנסות לעזור לי ולהבין אותי, שאני במצוקה קשה) בכל זאת דיברנו מעט, שיחה שחשבתי שתשאר אינטימית ואז במקרה שמעתי אותה משתפת את אבי ונדמה לי שגם את אחי בפרטים... הזעזוע שחויתי, הבגידה הצורבת מרעידה אותי מבפנים עד רגע זה כאילו בלעתי ברזל מלובן.
גם אני שונאת שאומרים לי מה שT אמר לך. זה כ"כ מרגיז ואני מרגישה שאין מה לענות כי במילא כמה שלא אשכנע לא אדע אם מאמינים לי או סתם מוותרים(ואני בטוחה שצדקתי).
באמת? עצוב לי לשמוע שגם אמא שלך היתה מגיבה ככה. זה בעצם נובע מחוסר יכולת להיות עם התחושות שעולות כשבתך מספרת לך משהו קשה או לא נעים שעבר עליה. אני לא יכולה להאשים אותה, אני רק עצובה שזו החוויה שלי מכל הילדות (וגם הבגרות) וזה הכתיב את ההתנהלות שלי מאז ולתמיד. לא לספר, לא לסמוך - כי גם לא תהיה תמיכה והכלה והבנה וגם תהיינה השלכות לרעתי....
השבמחקנדמה לי שהרבה אנשים שונאים שאומרים להם "אבל סיפרתי לך, לא הקשבת" או "את לא זוכרת". זה מוציא אותם סנילים, או לא אכפתיים או שקרנים. שום דבר טוב, בכל אופן.
פריצות הדרך שלך והעבודה האמיצה שאת עושה מדהימה אותי בכל פעם מחדש.
השבמחקיש לך רגישות כל כך גבוהה, ואני בטוחה שכל מי שמתאמן אצלך יוצא עם רווח אדיר.
תודה חגית. אני כבר מוכנה חקבל את המחמאות כמתאמנת. אני בכמת נותנת עבודה כמו שאומרים. כמאמנת יש לי עוד דרך...אבל בכל מקרה תודה
השבמחק*אני מבינה אותה(רציתי לכתוב לא מאשימה)
השבמחקאני לא מבינה אותה ואני מבינה מאיפה זה בא... הייתי צריכה מישהו לסמוך עליו ולא צד אחד שזועם עליי ומעדיף להעלים עין (ולתת לי לסחוב הכל לבדי)וצד שני שלועג ומשפיל. לא יודעת, אני מנסה לשמור על יחסים טובים אבל עם כל ההבנה שלי אני לא בטוחה שהם מבינים, לכן לסלוח אני לא יכולה.
השבמחקמן הסתם זה השפיע עליי.
אוקיי זו התחושה שלי בדיוק. אני לא יכולה להאשים אותה כי אין לה מודעות לזה ואין לה שליטה על זה. אני כן יכולה להצטער שהיא מעולם לא טרחה לטפל בעצמה אבל הרבה אנשים אין את המודעות הזאת ובדור שלה זה בכלל נחשב סטיגמה ללכת לפסיכולוג (אגב אחותה פסיכואנליסטית כך שאולי יש לה בכלל אנטי או שאולי יש לה אנטי כי בתנועה מנעו ממנה ללכת לאוניברסיטה ללמוד פסיכולוגיה). אז אני גם לא מאשימה ואני מבינה. לסלוח או לא לסלוח זה פחות רלוונטי - כי אני עושה את עבודת האימון, ההתבוננות פנימה, הניקוי של התוצאות של התנהגותה (והתנהגותו) בתוכי - וכשזה יתפוגג, יהיה יותר קל לסלוח. אגב ממליצה לך לכתוב מכתב אחד לאמא ואחד לאבא בנוסח כפי שהסברתי בפוסט ההוא....מדהים כמה זה משחרר
השבמחקבהתחלה המחשבה על כתיבת מכתב נראיתה לי מעט מגוכחת, אבל האמת? למה לא, זה נשאר לי בתודעה. לשחרר עצבים. אין סוף פעמים אני מעדיפה לשתוק כי הדובר מולי ממילא לא יבין אותי. אולי זה בריא להוציא קיטור על דף.
השבמחקאני מאד שמחה לשמוע. ממילא את לא מוסרת את המכתב אז את יכולה ממש להתפרע. תאמיני לי שזה משחרר משהו....
השבמחקדווחי אחר כך (לא את הפרטים, רק את התחושות )