בתי התקשרה הבוקר במצב רוח מדוכדך וסיפרה על השיחה שהיתה להם עם הגננת של חכמוד אמש.
חכמוד בטרום חובה (תיכף מסיים) כי הוא יליד 31/12. בפועל הוא הכי קטן בגן גם בגיל וגם בגודל. הוא ממש קטן (גם יחסית לגילו). הוא חכם בטירוף וגם מתבטא בצורה מאד חכמה ובוגרת, אבל עדיין יחסית לשאר ילדי הגן הוא צעיר מדי. היה לו מזל, אמרה הגננת, שהוא מצא שניים שלושה חברים לשחק איתם השנה, כי רוב הילדים בכלל לא בכיוון שלו.
המוטוריקה העדינה שלו אינה ברמה של טרום חובה, אמרה הגננת. כישורי הציור והגזירה שלו לא מתקרבים לנדרש ברמה הזאת. הוא נמנע ככל שהוא יכול מעבודות יצירה, ומבלה את רוב זמנו בבנייה בקוביות (אגב - הוא אלוף בבנייה, מה רע בזה בדיוק?).
בריכוז (או איך שקוראים לזה היום) הוא מקשיב ומשתתף בערנות ובחוכמה רבה, וחוץ מזה הוא מקסים וחכם - אבל לא מתאים לגילאים של ילדי הכיתה שלו. טרום חובה גדול עליו.
אז מה עושים עכשיו?
כאשר הוא היה בגן פרטי, בתי היתה תחת הרושם שהילדים צעירים מדי בשבילו. שאין לו עם מי לדבר ושאין מי שיאתגר אותו. עכשיו זה הפוך. ילידי דצמבר ינואר יוצאים דפוקים כנראה.
הקשבתי לה. מה יכולתי לומר? סיפרתי לה שגם אני "הושארתי" שנה בגן (אמנם בחובה, לא נראה לי שבכלל היה אז טרום חובה, בשנות הששים) למרות שכבר ידעתי לקרוא והייתי מאד מפותחת שכלית, כי חברתית הייתי קטנה וחסרת ביטחון (ילידת ינואר). השנה הנוספת בגן חובה עשתה לי רק טוב.
היא מתלבטת. היא עצובה. היא דואגת לחכמוד - שאולי לעולם לא תימצא המסגרת שתתאים לו בדיוק.
אבל - אמרתי לה - היה לו כיף ללכת לגן? כן - היא אומרת. והוא במצב רוח טוב כשהוא חוזר מהגן. והוא מצא דרכים להתמודד עם כל הקשיים. טוב, גאון של סבתא כן או לא? החיים הם התמודדות - גם לילד בן ארבע. אבל היא צודקת שלפחות בגילאי הגן ההתמודדות אמורה להיות פשוטה יותר, הוא לא אמור להצטרך להתאמץ כל כך...
עכשיו היא חושבת לרשום אותו לגן אחר - שוב טרום חובה - לשנה הבאה. ויהיה צורך באישור מיוחד לכך, מהגננת, מהפסיכולוגית החינוכית...וצריך למצוא גן...לבי איתה. עם בתי הדואגת לבנה בכורה.
ואז באותה הנשימה היא שואלת אם אנחנו יכולים (שוב) לממן לה את הטיפול הפסיכולוגי (שלה). בעבר סייענו לה בכך בתקופת הלימודים. היום היא בהתמחות - לא משכורת בשמיים אבל זו עבודה, ובעלה עובד. הם מקבלים כסף כל שנה מהורי. T ואני, לעומת זאת, לא עובדים. העסק של "הבית החכם" לא התרומם בשנה האחרונה והוא סוגר אותו עכשיו בקושי מאוזן. האימון שלי בכלל לא בכיוון של להרוויח כסף ואני משלמת על האימון והמנטורינג של עצמי. יש לנו הכנסה פאסיבית לא רעה שבדרך כלל מספיקה בדיוק כל חודש. לא מעבר לזה. משהו צורם לי כשהיא מבקשת משהו כזה היום.
אני נושמת.
השנה הם ערכו ומתכננים עוד שיפוצים בדירה. הם נוסעים לחו"ל עם חברים בקיץ. כל זה כנראה מהכסף שהורי שלחו להם, כי מהשוטף אני יודעת בוודאות שלא נשאר כלום, ואף הנטייה היא למינוס כל חודש. אז איפה סדרי העדיפות? מדוע לא נכנס הטיפול לתקציב השוטף? הרי היא פסיכולוגית, זה ידוע שהיא חייבת להיות כל הזמן בטיפול....לא ברור לי.
אני לא נכנסת איתה לזה. שוחחתי על הנושא עם T והחלטנו שבינתיים נעתר ונבוא לקראתה בחצי הדרך. ניתן לה מחצית מהסכום שהיא ביקשה. במשך חצי שנה. ואז נבדוק אם אפשר לתת יותר או אם אפשר להפסיק (היא אמורה להתחיל לטפל באופן פרטי בקליניקה כבר תוך חצי שנה...).
אני אוהבת לעזור לילדים - אבל גם חשוב לי שהם יידעו איך להתנהל עם כספים. משהו לא ברור לי בקטע הזה......
ואז T פתאם שואל אותי "ועד מתי את ממשיכה להתאמן?" וזה מרגיש לי כמו בוקס בבטן. מה זאת אומרת? עד מתי? עד שאחליט שמספיק. כרגע זה עושה לי טוב.....
אני למדתי במהלך שהותם של ילדיי בגן לקחת בערבון ממש מוגבל את תובנות של הגננות באשר לילדיי. יש להם יתרונות אל הןנלא מאור הגולה ולא יודות העל. זה שהילד שלי נמצא בגן מהבוקר עד הצהריים לא מקנה לאף גננת את הזכות לחשוב שהיא יודעת על הילד שלי יותר ממני, הרבה דברים שקורים בגן קשור לרצונן של הגננות לעשןת כמה שפחות. אז שתיקח את הדברים בפרופורציות ואם הילג נהנה בגן למאות גילו הצעיר לכאור ה , לא כזה איום ונורא. מכיון שכתבת על בקשתה של בתך מכם ועל התנהלותה אני אומר בצורה חדה וברורה: אדם שלא עוזר לעצמו אפילו למראית עין מקצץ בהוצאותיו מוותר על מותרות ומבקש מהוריו לעזור לו. אני הייתי מסרב זו הפעם. בעיקר שבדרך כלל אתם עוזרים בשווה כסף, בייבי סיטר וכו’. זו עזות מצח לטעמי
השבמחקתודה טליק. בשני הסעיפים. לגבי הגננת יש משהו בדבריך. אעביר לבתי את רוח הדברים. לגבי הבקשה של בתי...ללא ספק אתה צודק. יש לי תחושה עמומה שגם אצלם לא לגמרי ברור לחתני שהיא צריכה באמת טיפול פסיכולוגי ואולי בגלל זה לא הסכים לכלול את זה בתכנון התקציב. אבל לא שואלת ולא נכנסת ביניהם בקטע הזה. אמצא דרך לשאול מאיםה בדיוק הגיעה פתאם הבקשה הזאת...כרגע החלטנו את מה שהחלטנו...ונראה איך זה יתפתח.
השבמחקהבכורה שלי גם היא ילידת סוף דצמבר, ועלתה לכיתה א’ בת פחות מ-6. היא חכמה ונבונה וידידותית אבל היה לה מאד מאד קשה בכיתה א. במחצית השניה היא השלימה את הפער, אבל ההתחלה היתה קשה.
השבמחקבזמנו, לא היה אף ילד בשכבה מתחתיה אז לא היתה לה ברירה אלא לעלות לכיתה א’, אבל אם היתה לי האופציה הייתי משאירה אותה עוד שנה בגן.
(אולי תוכלי לעשות לבתך וחתנך קואצ’ינג בנושא התנהלות כלכלית נבונה?)
לי יצא רק טוב מלהישאר עוד שנה בגן חובה, וגם את בני יליד דצמבר מלכתחילה לא דחפתי לשנתון שלו אלא לזה שאחריו. גם הוא קטן במימדים כמו חכמוד. מצד שני טליק צודק בהערתו שהגננות לא בהכרח מכירות את ילדינו כמונו...
השבמחקעל ההתנהלות הכלכלית של בתי ובעלה כבר דובר רבות, וכבר שנתיים הם מנהלים סוג של תקציב (בעיקר הוא, לה יש עדיין פוביה מהתעסקות עם כסף והוא גם החסכן/קמצן מבין שניהם) אבל הם גדלו בדור של מגיע לי וקשה להם עם הצמצום...בכל מקרה דיברתי איתם על איך עוקבים ומנהלים תקציב...אבל לא אכנס להם לתוך החשבונות. פשוט אהיה ברורה לגבי מה אני כן או לא מוכנה לתת
בקשר לתמיכה בבת, נראה לי שההחלטה שלכם על "אמצע הדרך" היא טובה. ובכלל, מותר להגיד לילדים גדולים כאלה כשיש קושי לעזור להם. הם יעמדו בזה.
השבמחקבקשר לגן של חכמוד - שני הילדים שלי ילידי ינואר. הם תמיד היו הכי גדולים (בגיל) בגן ובבית הספר. אף פעם לא ניסיתי לשנות את זה ולזרז את עלייתם לקבוצת הגיל הבאה, ולא ראיתי שזה הזיק להם. עלו לכיתה א’ כשכבר היו בני שש ושלושה רבעים, גמרו תיכון בגיל שמונה עשרה וחצי, הלכו לצבא בגיל רבע לתשע עשרה. אצל הקטנה זה היה ממש ברכה, כי בממדים היא כל כך פצפונת, שגם ככה היא הייתה הכי קטנה בכיתה. והרי לא בוער כלום, בטח לא בגיל הזה. שיישאר ילדון בנחת ובשמחה.
שבת טובה ורגועה :)
ואני אוסיף את הסיפורון שלי לעניין, כי גם הבת שלי ילידת דצמבר, ודווקא היתה תמיד הכי קטנה, וגם פיזית. אז זה לא הזיק לה בכלל, וחברתית וגם לימודית היא היתה בסדר גמור. מה שמעניין זה שדווקא בתנועה היא התחברה למחזור שמתחתיה, ובסוף יצא שגם התחתנה עם מי שהיה במחזור ההוא, כלומר הוא צעיר ממנה בחודשיים בלבד, אבל בשנתון מתחתיה. אני בכלל חושבת שילדים מסתדרים בסוף לפי איך שהכי מתאים להם, וצריך קצת לשחרר את התחושה כבדת המשקל הזו כאילו אנחנו גוזרים את גורלם. הם יסתדרו, וכמובן צריך כל הזמן להיות עם האצבע על הדופק ולראות שאין שם סבל או קושי. וממה שתיארת חכמוד בסדר גמור כפי שהוא עכשיו, ולדעתי אין כאן באמת החלטה גרועה, בין אם תשאיר אותו ובין אם יעלה לשנה הבאה.
השבמחקומכל מה שכתבת בהמשך אותי תפסה כמובן ההערה של T על האימון. המשך...
ויש לי תחושה שהבוקס בבטן שהרגשת בכלל משקף את התחושה שלך כלפי האימון. השאלה בפני עצמה די נייטרלית, בקשת מידע לגיטימית, ואולי לך, deep down יש רגשי אשם שאת מבזבזת זמן/כסף/מלא את החסר למרות שבראש את יודעת שזה לא כך. T בסך הכל משקף לך כנראה רגשות שאת מצליחה להסתיר עמוק עמוק, ואם זה לא היה ככה, לא היה כאן שום בוקס בבטן.
השבמחקושוב מניסיון שלי, כל זמן שאני עשיתי דוקטורט והתלבטתי אם אני במקום הנכון השותף היה מלא ספקות: איך יהיה לך מקום באקדמיה, היום אין מה לעשות עם דוקטורט, אם היית משקיעה את הזמן והמאמץ הזה בכל עבודה אחרת כבר מזמן היית XYZ. ברגע שהחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות קיבלתי תמיכה מלאה, עד כדי כך שהוא ודאי יכחיש את כל הפיסקה הקודמת. אין לי ספק שבני הזוג שלנו משקפים לנו תחושות שהן שלנו כלפי החלטות ובחירות, ואם זה נכון, זה הכל תלוי בך.
לא יודעת אם משהו מכל זה נכון לגביך, אבל שווה בדיקה?
הבן שלי יליד סוף נובמבר, ובזמנו הגננת קראה לי לבוא לבלות יום אחד בגן ולראות איך הוא מתנהג בהשוואה לילדים האחרים. בשרות הפסיכולוגי אמרו לי שהמוטוריקה העדינה שלו מצויינת אבל יש פער גדול בינה ובין היכולת המילולית שלו. בסופו של דבר התברר שהוא דיסלקט אבל את זה הם לא הצליחו לגלות בגיל הזה. הוא נשאר עוד שנה בגן חובה וזה בהחלט רק היטיב איתו.
השבמחקלגבי המשך האימון שלך, אני חושבת שטי פשוט רצה לדעת איפה את נמצאת בקטע הזה אבל בוודאי שהוא לא יפסיק אותך אם את חושבת שאת נשכרת מהאימון.
אני יליד ינואר, התגייסתי בגיל שבע עשרה וחצי ותמיד הייתי הכי קטן בכיתה, הכי קטן בשיעור והכי קטן בהפסקה. זה לא תמיד היה קל, עוד בהתחשב שלמדתי במסגרת מחייבת מאוד בגלל אי אילו יתרונות שכליים (למרות שבשאר תחומים השתוויתי לבני גילי). אני יודע שהוויכוח הכי סוער שהורי ניהלו לאורך כל הזוגיות שלהם, היה בנושא הזה בדיוק. האם לדחוף אותי קדימה בהתאם ליכולות השכליות שלי או להשאיר אותי עם בני גילי ואף קטנים ממני קצת בהתאם לשאר השגים שלי. בסוף סוכם לדחוף אותי קדימה אבל הוריי (ובעיקר אמי) לא הורידו את היד מהדופק. קיבלתי מהם המון תמיכה והיום בדיעבד, למרות הקשיים עמם נאלצתי להתמודד, אני חושב שהם בחרו נכון. המשך:
השבמחקזה כמובן לגמרי אישי ואני לא ממליץ על כלום. אבל אני כן חושב, שוב מנסיוני האישי עם ילדיי, שכדאי לא לייחס חשיבות גדולה מדי למה שאומרת הגננת. כשבן היה בן חמש או ארבע ניגשה אלי גננת של צהרון ואמרה לי שצריך לקחת אותו דחוף לטיפול כי יש לו בעיות אלימות נוראיות והוא לא מסוגל לשלוט בכעסים. פניתי לגננת של הבוקר, סיפרתי לה על השיחה שהייתה לי עם לאה ושאלתי אותה באיזו מסגרת כדאי לטפל בבן. רוחמה הסתכלה עלי בתשומת לב מרובה, חייכה ואמרה: יש לך בן נורמלי, אקטיבי, תוסס, ערני, חברותי ושובב בדיוק במידה, ואם מישהו זקוק לטיפול, זאת לאה ולא בן (-;
השבמחקאני לא מגיב לגבי עזרה לילדים כי זה כ״כ אישי ואני כ״כ חסר ניסיון עדיין (ילדיי קטנים הרי) שפשוט אין לי זכות.
אתחיל מהעניין של העזרה הכספית אני לא מסוגלת לומר לא, וכשבתי היתה צריכה סיוע כספי לקחתי הלוואה כדי לתת לה ( אבל אני לא דוגמא טובה !)
השבמחקלגבי ילדים אני תמיד בדעה להשאיר עוד שנה בגן גם אם מבחינה שכלית הם בסדר גמור.מה בוער ?להכנס למסגרת של 5-6 שעות שונה לחלוטין מהגן.
שני נכדי התאומים ילידי סוף נובמבר ו"נשארו" בזמנו עוד שנה בגן . מבחינה רגשית/חברתית זה רק עשה להם טוב.
כשאחי היה אמור לעלות לכיתה א’ המליצו להורים שלי שיעלה לכיתה א’ למרות שבפועל הוא לא היה מוכן
השבמחקהוא אובחן עם ליקויי למידה והפרעות קשב ובעיות מוטוריות לא קלות
והוא נשאר כיתה א’ שנה נוספת (והוא בכלל נולד ביולי)
זה יותר נוראי לילד להישאר שנה נוספת כיתה מאשר בגן
אחותי הקטנה שהיא ילידת דצמבר (22) גם במקרה שלה הגננת והיועצת המליצו כן להעלות לכיתה א’. ההורים שלי החליטו להשאיר אותה עוד שנה בגן, וזה עשה לה רק טוב, פיתח לה את הבטחון העצמי והחברתי. מה שלא בטוח היה קורה אם היא הייתה עולה עם הילדים בשנתון שבו היא נולדה
הורים מכירים את הילדים שלהם הכי טוב בקטע הזה
וזה באמת נטו שיקול הורי, אחרי הכל יש ילדים שמתפתחים יותר מהר מילדים אחרים
לא יכולה להגיד לך כלום לגבי עזרה כלכלית לילדים
אישית אני חושבת שאם הם מרשים לעצמם מותרות, והם נכנסים למינוס, כנראה יש משהו לא נכון בהתנהלות הכלכלית שלהם
לא פשוט שילד מבקש עזרה להגיד לו לא או להציב תנאים (נגיד שילכו ליעוץ כלכלי)
אני ילידת נובמבר ובזמנו הייתה גישה די דפוקה של לדחוף את הילד קדימה כדי שהוא לא יפסיד שנה, אפשר לחשוב איזה הפסד זה? ככה עשו גם לי ועד התיכון הייתי תמיד הכי צעירה, אבל היי! הרווחתי שנה.
השבמחקבתיכון נשארתי כיתה כי בכיתה י’ לקחתי לעצמי חופש מהלימודים, ואיזה מזל שהייתה לזכותי שנה שלמה שיכולתי להפסיד
בטווח הרחוק זה באמת לא כל כך משנה ויש הרבה מדינות שבהן בכלל מתחילים ללמוד בגיל שבע.
אני מבינה כמה קשה להגיד לא לבת אבל לדעתי היא טיפה חוצפנית. מילא אם הייתם עשירים מופלגים, אבל אתם ממש לא ולבקש כסף מההורים כשאתם בעצמכם הורים לילדים ויש לכם די כסף לשיפוצים ולנסיעה לחו"ל זו פשוט חוצפה. אני לא הייתי מעזה, הייתי מבקשת כסף מההורים רק אם הייתי מגיעה לפת לחם.
תודה עדה. לגבי הבת - אמרתי לה אתמול בערב מה החלטנו והיא הודתה לי מאד. ל-T יש תחושה שבעלה כלל לא מודע להוצאה הזאת שלה/ם על הטיפול הפסיכולוגי שלה. זה נשמע לי הזוי - לא נראה לי שיש לה סודות ממנו - להיפך, היא נוטה ללבן הכל, עוד יותר מאיתנו....אבל אולי הוא צודק.
השבמחקלגבי חכמוד את גם כמובן צודקת, זה היה תמיד האינטסטינקט הראשוני שלי. בלי לדחוף, בלי ללחוץ, שהילד ירגיש בטוח ובנוח - לא בוער כלום.
מסכימה עם N LEE
השבמחק.
להשאיר בגן עדיך מבכיתה, ואם לא ישאירו אותו כיתה (יכול להיות) שכל שנות בית הספר יהיו קשות לו.
בתי ילידת ספטמבר והגננת אמרה שהיא לא בשלה רגשית לכיתה א’
השארנו אותה שנה בגן חובה, היום עושים את זה הרבה ואנו לא מצטערים
אני יודעת שלבתי וחתני יש issue עם הגודל/קוטן הפיסי של חכמוד. ואיך שהוא התחיל את שנת הלימודים הזאת הוא מייד נתקל בהבדל התהומי שהיה בין הגובה שלו לבין הגובה של כל שאר הילדים, ולדעתי הם לקחו זאת קשה יותר ממנו. ברגע שהם סיפקו לו את התשובה "אני אהיה בן 4 בחורף" כתשובה לשאלה שלא הפסיקה להישאל כנראה, זה הרגיע אותו וגם את השואלים. הרבה פעמים לילדים יותר קל להתמודד עם מצבים מאשר להוריהם. גם לגבי המוטוריקה העדינה - הוא חזק מאד קוגניטיבית וגם בדיבור והבעת מחשבות ורגשות, אז מה אם לא גוזר כמו ילדים שגדולים ממנו ביותר מחצי שנה? בכלל אני מתנגדת לגראפים האינסופיים "אחוזון כזה" ו"אחוזון אחר" ובתי נצמדת לזה כאילו חייה תלויים בזה, אני אני לא נכנסת לה באמצע. המשך
השבמחקמצד שני אני באמת חושבת שזה היה מוקדם מדי לשלוח אותו לטרום חובה, ולא יקרה שום דבר אם יחזור על טרום חובה שוב. נכון - זה יצטרך להיות בגן אחר כי הגן הזה ממשיך לחובה, מצד שני ממילא הגננת יוצאת לחופשה לידה באוגוסט, וממילא היא אמרה להם שהוא התחבר רק עם שניים שלושה ילדים - אז לא אמורה להיות בעייה להתחיל מחדש בגן אחר עם ילדים שקטנים ממנו במקום שגדולים ממנו....ועכשיו להמשך התגובה שלך
השבמחקאצל T תמיד היה הקטע הזה של "עד מתי" בכל מה שקשור לטיפול / אימון / פסיכולוגיה וכו. כאחד שלא מטפל בעצמו ולא עוסק בהתבוננות פנימה יש לי מן מושג כזה של "יש לי בעייה, אני הולך לטיפול, הבעייה נפתרת, אני מסיים את הטיפול". ובאמת לא תמיד ניתן לדעת מתי די. בטיפול פסיכולוגי זה במיוחד בולט, שמטפלים לא יודעים תמיד לומר למטופל - די. מספיק. וזה נדמה שהם רוצים שתתמכר אליהם כדי להמשיך להוציא ממך כסף. כך זה היה כשבתי היתה בטיפול בתיכון, ואחרי כן כשהיא חזרה לטיפול בתקופת האוניברסיטה, וגם בתקופות השונות בהן אני הלכתי לטיפול. עם האימון זה היה שונה כי בתקופות השונות בהן התאמנתי, אני זו שהחלטתי להפסיק אחרי כמה חודשים. המשך
השבמחקלעומת זאת עכשיו אני מרגישה שזה שונה. יש משהו במאמן הזה, בשיטת האימון הזאת - ובמיוחד בקצב הזה (אני הולכת פעם בשבועיים שזה ממש לא מקובל אצל רוב המאמנים) שעושה לי ממש טוב. מצד אחד אני מתקרבת לעצמי ומכירה את עצמי ואת המנגנונים שמנהלים אותי - ומשילה אותם שכבה שכבה בזה אחר זה. מצד שני זה לא אינטנסיבי מדי, ויש לי זמן לעכל ולנשום בין אימון לאימון. בנוסף יש לי גם את המנטורינג - שזה אני מניחה שכל עוד אני מאמנת (גם אם זה בפוטנציה) ארצה להמשיך. אז נכון שאולי הגבתי לזה רגשית בצורה חסרת פרופורציה, אבל הבנתי לגמרי את המניע לשאלתו של T. "עד מתי תוציאי את הכסף הזה?" וזה לגיטימי מבחינתו כי כאמור ההכנסות שלנו מוגבלות...אבל תשובתי היתה ונשארה : עד שאחליט. ואולי אתאמן על הבוקס הזה בבטן....ואולי אגלה עוד משהו על עצמי :)
השבמחקמעניין, אז אצל חכמוד זה הפוך - היכולת המילולית שלו מעל לממוצע, אבל המוטוריקה העדינה "מפגרת" אחר גילו הביולוגי. תהרגי אותי אם אני מבינה למה הם נצמדים לסקאלות האלה בכזו אדיקות...אבל ככה זה היום, ובתי הפסיכולוגית מייחסת לזה המון חשיבות. הפסקתי מזמן להגיד לה לא להתייחס, כי הבנתי שזה חסר טעם ומעורר אנטגוניזם. נראה מה הם יחליטו לגבי הגן - אם להעביר אותו או להתעקש להשאיר אותו ולעלות לגן חובה....זה לגמרי תלוי בהם.
השבמחקלגבי שאלתו של T נדמה לי שT לא סתם רצה לדעת. לא ברור לו העניין הזה של להתאמן ולהתאמן בלי סוף. ביחוד למישהי כמוני ש"לכאורה הכל בסדר ואין לה בעיות. " אין לו נטייה להתבוננות פנימה, והוא עושה זאת לעיתים רחוקות ונדירות ולכן לא ממש מבין (למרות שהוא בהחלט מקבל) למה אני עושה זאת...
תודה על הזווית שלך אליפל. היית הכי קטן? פיסית? באמת? אז מתי נהיית כזה ענק? באיזה גיל זה קרה? הוריך גם כאלה גדולים? זה מסקרן אותי. אצלנו כולם די קטנים משני הצדדים, גם אצל T וגם אצלי, כך שגנטית אין לחכמוד כל כך סיכוי לגבוה פתאם. דווקא נשמותק יותר בריוני, דומה לחתני. נדמה לי שאצל בתי (הפסיכולוגית) דעתה של הגננת הזאת (שהיא די מחזיקה ממנה) כן חשובה אבל כמובן היא לא אורים ותומים. נראה מה הם יחליטו ונתמוך בהם בכל מקרה.
השבמחקלגבי עזרה לילדים - נדמה לי שאתה יודע כמה אנחנו עוזרים לילדינו, גם כלכלית וגם פיסית וגם נפשית - ואיש לא יכול לטעון אחרת. הם מאד מודעים לזה ומודים על זה (לא שאנחנו זקוקים לתודה אבל כיף לשמוע) - במקרה הספציפי הזה הבקשה באה בעיתוי תמוה. אבל כאמור מצאנו פשרה.
אני חושבת שאת דוגמא מצוינת נ*גה, של אמא שעוזרת לילדים גם אם אין לה. כלומר - לקחת הלוואה (שאת משלמת, מן הסתם) כדי לתת לבתך. אנחנו עוזרים המון לשני ילדינו - החל משכר הלימוד (שני תארים כל אחד), בשנים הראשונות סיוע בשכר הדירה, סיוע עם הרכב (קנינו לבתי שני קטנועים או שלושה - לא זוכרת כבר, נדמה לי ששלושה, שניים גנבו לה כי היא לא קשרה אותם - וקנינו לה ולחתני רכב בשנה שעברה), סיוע עם הנכדים (פיסי וכספי) סיוע ברכישת הדירה, סיוע בריהוט, ובסוכות הזמנו לכולנו מלון באילת....לא נראה לי שאפשר לומר שאיננו עוזרים לילדים. הבקשה הנוכחית פשוט באה בעיתוי תמוה - איך קרה שיש להם כסף לשיפוצים ולחופשה בקיץ אבל לא לטיפול הפסיכולוגי....בנוסף אנחנו בתקופה קצת לחוצה - ההכנסות ירדו - מקווה שיעלו בחזרה, אבל בינתיים זה לא זמן טוב להוצאות חדשות...
השבמחקאת לגמרי צודקת שלהישאר כיתה זה גרוע בהרבה מלהישאר גן. ולהישאר טרום חובה זה בכלל זניח, זה אפילו לא לעשות את גן חובה שוב (כמו שאני עשיתי). אני די בטוחה שבמקרה של חכמוד לא יקרה כלום אם יעשו שוב טרום חובה. נראה מה הם יחליטו.
השבמחקלגבי העזרה הכלכלית - אנחנו עוזרים המון, איפה שנראה לנו וגם מעבר לכך. כרגע אנחנו בתקופה קצת לחוצה...ההכנסות ירדו וצריך לשקול כל שקל נוסף שאנחנו מוציאים. מה גם שמעניין אותי מה סדר העדיפויות התקציבי שלהם....אבל אדבר איתה על זה בהזדמנות הקרובה...
גם אני בדעה שזה לא נכון לדחוף את הילד. כמה ילדות כבר יש? מה בוער כל כך? הבטחון העצמי חשוב יותר מכל הישג לימודי כזה או אחר. נראה מה הם יחליטו.
השבמחקלגבי הבקשה של בתי - היא תמיד ידעה לבקש. בשנים האחרונות היא ממתנת קצת את הגישה שלה, אבל הנטייה הטבעית שלה היא לקחת. היא מכירה תודה ומוקירה אותנו על כל עזרה, פיסית וכלכלית, אבל זה פשוט חלק מהטבע שלה. ומה שאנחנו למדנו מהר מאד מולה זה מתי לומר כן ומתי לומר לא. כרגע התגובה המיידית שלי אליה היתה "זה לא זמן טוב, יש לנו ירידה בהכנסות בחודשים האחרונים אבל אבדוק" ואחרי כן דיסקסנו את זה ביננו והחלטנו על מחצית הסכום החודשי שהיא ביקשה. הודעתי לה והיא הודתה לי. זכותה לבקש וזכותי לסרב - והכל בסדר. מצד שני אני תוהה לגבי סדרי העדיפות שלהם...ובהזדמנות אבדוק איתה מה קורה. מה עומד מאחורי הבקשה הזאת....
תודה על ה-Input, ענת. גם אני נשארתי עוד שנה בגן חובה וזה עשה לי רק טוב. ואני כבר ידעתי לקרוא....זה לא קשור. זה עניין של בשלות רגשית וחברתית. וחכמוד רגיש כל כך....עדיף שייצא לעולם עם בטחון...
השבמחקאין לי דעה בשום נושא, מחזקת את ידיכם בכל החלטה שתקבלו. שבוע טוב
השבמחקתודה שולה.
השבמחקאני יודע שאתם הורים / בני אדם נהדרים. ולכן גם כתבת את מה שכתבת. כי לא לעזור נוגד את האופי שלך ומצד שני כרגע זה כ״כ לא הזמן וכ״כ מקשה. לכן אמרתי שאין לי שום דעה, מה עוד שאני לא במצב להביע דעה בנושא כזה. אין לי שמץ של מושג מה הייתי עושה אם הייתי במקומך. כשמדובר במערכת יחסים הורים-ילדים, אף ספקולציה לא תהיה נאמנה לאמת. צריך להיות שם כדי לדעת איך תנהג.
השבמחקמאז שאני זוכר את עצמי, תמיד הייתי רעב ורזה (אני עדיין תמיד רעב. לפעמים קצת ולפעמים מאוד) ועד גיל 15 לערך גם הייתי נורא קטן. וגם הבנים שלי ככה. בגיל 15 התחלתי לגבוה כמו על שמרים ואת ה 15 ס״מ האחרונים שלי גבהתי כבר בסדיר. אבא שלי גבוה מהממוצע ורזה. גם אני, אם לא היתי מתאמן ולא הייתי מקפיד על תוספי מזון. הייתי נראה כמו עמוד חשמל. אמא רזה ודקה ונמוכה. את בטח יודעת על מה אני מדבר. לא שאין עליה בשר אבל העצמות שלה דקיקות. הקרסול ופרק היד גפרוריים. כך שאני מנחש שירשתי את הגובה מאבא והוספתי עוד קצת מאלוהים.
כל הכבוד לנתינה שלכם ! אתם עוזרים המון והלוואי ותמיד תוכלו לתת ולא להצטרך לקבל.
השבמחקהורות, כמו החיים, זה בית ספר מתמשך. לומדים תוך כדי תנועה. יש לי הרגשה שגם אתם כמונו, אוהבים ונותנים וגם מקפידים ומחנכים...
השבמחקצמחת 15 ס"מ בצבא???? שמעתי על מקרים כאלה אבל לא האמנתי שאפשר עד כדי כך להמשיך לגבוה בגילאים האלה...
בני נתן קפיצה אחרי הבר מצווה אבל זה הספיק רק כדי לעבור את אחותו. הוא נותר נמוך מהממוצע. והוא אגב חי עם זה טוב מאד. גם אשתו רזונת וקטנטונת ....
אמן למשפט האחרון. הלוואי ולעולם לא נצטרך ליפול על ילדנו למעמסה...הלוואי שנהיה עצמאיים עד סוף ימינו ושהם יצטרכו לדאוג רק לעצמם ולילדיהם...
השבמחקאומרים שהבדלי גובה נובעים מסביבה ולא מגנטיקה. מצד שני, שמעתי שעובדה שהורינו אכלו פחות טוב והוריהם אכלו פחות טוב (מבחינת הערך של ויטמינים ומינרלים במזונות והמגוון של המזונות שהם צרכו) לא אפשרה להם להגיע לגובה המקסימלי שלהם לפי הגנטיקה שלהם. כך שהיות ההורים נמוכים לא בהכרח מצביעה על גניטיקה וקיים סיכוי שהילד יהיה גבוה. העקומה של הגובה אצל בנים ממשיכה עד תחילת שנות העשרים כשהשיא מסתיים בגיל שבע עשרה. אני חושב שאצלי, בגלל העיכוב בגיל צעיר, השיא נגמר רק בגיל 19. ואת זה אני דווקא כן יכול לשייך לגנטיקה כי אבא מספר שגם הוא היה ציפלון נמוך קומה בילדותו והתחיל לגבוה מאוחר יחסית לבני גילו.
השבמחקהמשך:
תראי אמפי, את לא סיפרת כאן סיפור על ילדים שצריכים עזרה ותו לא. את תארת סיטואציה בהרבה יותר מורכבת: את סיפרת על ילדים שיש להם כסף (לא משנה מנין) ושהם מעדיפים להוציא אותו על נסיעה לחו״ל ומכם לבקש כסף על משהו אחר הכרחי. וכל זה בזמן שמצבכם לא מזהיר. אני חושב שרוב ההורים יעזרו לילדים במצוקה כלכלית, וכך גם אני, אבל אני לא בטוח שאעזור להם במקרה ויש להם כסף, אבל הם מעדיפים להוציא אותו על נסיעה לחו״ל. אני לא חושב שהייתי מכניס אותי ואת אשתי לחובות או למצב בו היא צריכה לצאת לעבוד כדי שהם יוכלו לנסוע לחו״ל. יכול להיות שכן, יכול להיות שלא. בכל מקרה, הסיטואציה אינה פשוטה כפי שאת מציגה אותה בתגובות.
השבמחקלא יודעת איך התשובות שלי מצטיירות בתגובות. אני עונה לכל אחד בהתאם למה שהם כתבו. הבקשה של בתי בעת הזו מוזרה ומפתיעה בעיני, כן. העובדה שהם משפצים ונוסעים לחו"ל אחרי שקיבלו סכום יפה מהורי נראתה לי הגיונית, למרות שאני במקומם אולי הייתי בוחרת להקטין את המשכנתא למשל. אבל אני מבינה שהם מתגעגעים ליכולת לבלות ולייפות את ביתם וקבעו סדרי עדיפות וזכותם לעשות זאת. לעומת זאת הבקשה למימון הטיפול באה לי בהפתעה. מניין היא נובעת? מטריד אותי שמא חתני לא יודע או לא מוכן לכלול את זה בתקציב...
השבמחקבתגובת אלי את אומרת שאת בטוחה שאנג׳לינה ואני נעזור לילדים. ככה נכון ופשוט אם מתעלמים מהמורכבות שהצגת בפוסט ושמנעה ממני להביע דעה מכובדת מאחוריה אוכל לעמוד. קיימות שם הרי שאלות לא פשוטות שממרחק קשה לענות עליהן. למשל מה שכתבת עכשיו בתגובה אלי, וכמובן שאלת סדרי החשיבויות. יש כסף לשפץ ולצאת לחו״ל אבל אין כסף לטיפול הכרחי ומחייב מבחינה מקצועית. אז אני מסתכל עליך, שכרגע לומדת משהו שעושה לך טוב, פורחת וסופסוף קוטפת את הפירות מכל מה שהגעת אליו (ולא בקלות), על T שלא נמצא בקו הבריאות ולא משגשג מבחינה עסקית, ואני לגמרי לא יודע איך הייתי נוהג במקומכם. העובדה שחיפשתם את הפתרון ובכ״ז הלכתם לקראת הילדים, מאוד לא מובנת מאליה בעיני בסיטואציה הזאת. לכם כמובן מגיע הכי כל הכבוד בעולם, אבל האם הייתי נוהג כמוכם? אני לא יודע.
השבמחקאני חושבת שמה שלא יהיה, אם הילד ישאר בגן או יעלה לכיתה הבאה, שום דבר לא הרה גורל, ומה שחשוב הוא מה שהוא מקבל מהוריו ומכם.
השבמחקהעברנו את הילדים שלנו תלאות, תשלנו אותם והעברנו לארה"ב ואז העברנו בחזרה, והם שרדו וגדלו והתפתחו. לכן נראה לי שמה שביתך תחליט, יהיו בו יתרונות ויהיו בו חסרונות ובסופו של דבר, ההתמודדות עם מה שהימים יביאו היא שתבנה את האישיות והחוויות שלו. נשמע שיהיה לו משעמם מנטלית אבל טוב יותר חברתית אם ישאר בטרום, מצד שני, כנראה שיהיה לו מעניין מנטלית וקשה חברתית אם יעלה לחובה. השאלה היא גם מה האישיות של הילד - מה יותר חשוב לו? האם הצורך שלו בגירוי מנטלי חזק מאוד ועולה על הצורך החברתי, או להיפך? ליאור היה בין הקטנים במשפחתון בשנה הראשונה לחייו, ואז בין הגדולים בגן, ועכשיו בין הקטנים ובשנה הבאה בין הקטנים. לא נראה לי שזה מזיז לו במיוחד, כל עוד מענין לו. :-) זוהר גדלה שנתיים במשפחתון מעורב עם ילדים מאפס עד שלוש שנים. זה עשה לה רק טוב. שום דבר לא הרה גורל בעיני.
חכמוד באמת זקוק לגירוי מנטלי...אבל הוא גם צריך לפחןת חבר או שניים כדי באמת ללכת בשמחה לגן. עכשיו פתאם הבנתי שבשנה הבאה נשמותק גם יהיה בטרום חןבה...אז מהפן הזה המצב עלול להפוך לבעייתי...
השבמחקזאת בהחלט נקודה שצריך לחשוב עליה, כי זה יהיה לעוד הרבה מאוד שנים.
השבמחקאולי צריך להסביר את זה לגננת ולנסות להעביר אותו לגן חובה. לפעמים זאת שאלה של בגרות נפשית וריגשית של הילד והוא ימצא את החברים שלו שם. היא בטוח מנסה להפגיש אותו עם ילדים אחרים בגן, שתמשיך לנסות עד שימצא תואם!
הבנתי אתמול משיחה נוספת עם בתי שגם לדעתם היה מוקדם מדי לשלוח אותו לגן טרום חובה ורצוי שיחזור על זה. המערכת לא מתנגדת לכך אבל בגלל שהגננת נזכרה רק עכשיו להגיד את זה, הם לא מצליחים לשבץ אותו באחד משני הגנים שהם רוצים. עכשיו זו מלחמה...בתי לא טובה במלחמות והיא עכשיו כועסת על עצמה שלא התעוררה קודם...כנראה יש כאן כמה שיעורים בשבילה...מקווה שהכל יסתדר
השבמחקוי וי וי וי וי כמה שההתלבטות הזו מוכרת.. איפה הגבול בין לתמוך להיות שם בשבילם להיות גב יציב ואוהב, לבין הסכנה להפוך אותם קצת תלותיים ומקבלים מובן מאליו את העזרה שלנו??? איפה הגבול?
השבמחק(אכשהו הצלחת לכתוב פוסט כ"כ אקטולאי למה שעובר עלי בימים אלו...)
קודם כל - לך מותר להתאמן כמה שבא לך מהכסף שלך :) זה נראה לי ברור. לבתך תעזרו אולי תקופה קצרה אבל תוך שאתם מבהירים שזה קשה לכם לכן היא תצטרך לתכנן את תקציבה כך שתוכל לממן זאת בעצמה.
השבמחקכל עיניין הגן נראה לי מוגזם! מדובר בילדים מאוד צעירים בשלבי התפתחות שונים(כי לכל ילד באמת יש קצב קצת אחר), יש לו חבר או שניים, הוא משחק במה שמעניין אותו וטוב לו בסה"כ, מה הבעיה פה בדיוק? לא ברור לי.
אנחנו כנראה חייבות לדבר...
השבמחקבכל במקרה ההתלבטויות האלה כבר החלו מזמן ...והתמודדנו איתן לא רע לדעתי עד עכשיו
לגבי הנכד - משיחות נוספות עם בתי הבנתי שמההתחלה היא ובעלה היססו לגבי ההתאמה של חכמוד לטרום חובה. מאז שהחוק שונה והתאריך הקובע הפך ל-1 בינואר, פתאם כל ילידי סוף דצמבר "נדחפו" שנה קדימה אוטומטית. חכמוד אמנם מאד חכם ומאד חמוד אבל קטן - גם פיסית וגם חברתית, ומהתחלת השנה הם הביעו חשש מול הגננת איך הוא מסתדר עם כל הגדולים האלה, האם הוא מתאים וכדומה. הבעייה היא שהגננת נתנה להם להבין במהלך השנה שהכל בסדר, ועד שהחליטה שבעצם הם צודקים והוא לא באמת מתאים - הסתיימה ההרשמה לגנים ועכשיו קשה להם למצוא לו מקום בגן טרום חובה טוב - השיבוצים הסתיימו. נראה איך זה יסתדר...
השבמחקאת חמודה PK, בא לי לחבק אותך. ברור ש"מותר" לי להתאמן או כל דבר אחר - אני אדם חופשי והכסף המשפחתי המשותף שלי ושל T הוא אכן גם שלי וגם של T. אני לא מבקשת רשות. אבל בדברים הגדולים אני כן מתייעצת ומוודאה שהתכניות שלנו מסוכנרנות. כך למשל לפני ששילמתי שכר לימוד של 21,500 ש"ח על תכנית המאמנים שוחחנו על זה וקבענו יחד איך לשלם - במזומן או בתשלומים וכו. על המנטורינג, למשל, 480 ש"ח לחודש, לא התייעצתי. פשוט החלטתי. כמו על ללכת למספרה, בית קפה עם חברה, קוסמטיקאית או שופינג (שאני די שונאת ממילא). השאלה של T לגבי עד מתי האימון באה גם מההיבט הכספי (800 ש"ח לחודש) אבל בעיקר כי הוא לא לגמרי מבין את הצורך. הרי אני בסדר, הכל בסדר, אני מאמנת בעצמי - מה פתאם גם אני צריכה להתאמן....אז כן, אחרי 40 שנה יחד מתוכם 36 נשואים, יש עדיין דברים ללבן ולהסביר ולהבהיר - וגם אם הוא לא יבין לעולם, הוא מקבל. מה שעניין אותי (כמו שתמיד מאז שאני מודעת לעצמי יותר) הוא התגובה הפיסית שלי כשהוא שאל את זה - ממש הרגשתי בוקס בבטן.
השבמחקהמשך
היתה כתבה לא נזמן (נדמה לי ב YNET) על ילדים צעירים שמגיעים לבית הספר והסיכום היה שהם לא מיצו את הפוטנציאל המלא שלהם וההשגים שלהם נפלו משאר הילדים
השבמחקנכון שיש יוצאים מהכלל אבל עדיף להיות המבוגר בכיתה מאשר הצעיר בכיתה
לגבי בקשתה של ביתך עלי לציין וכך זה נראה לי שהם התבלבלו קצת בסדר העדיפויות שלהם
מי שלא גומר את החודש שידחה את שיפוץ הבית ולא יסע לטיול בחו"ל עד שירווח
הם רגילים לבקש ואתם רגילים לתת
תודה על התגובה הזאת רון. לא קראתי את הכתבה הזאת אבל בהחלט מרגישה שאני מסכימה איתה.
השבמחקהקטע עם בקשות העזרה (הכלכלית) של בתי - לא חדש. וגם סדרי העדיפויות שלהם מעולם לא היו נהירים לנו. כשבתי עוד היתה בתיכון ולמדתי אסטרולוגיה, אני זוכרת שהמורה שלי לאסטרולוגיה הסתכלה על מפת הלידה של בתי ואמרה לי "היא תחלוב אתכם כל החיים"....האמת שזה מאד עזר לי האמירה הזאת, כי מההתחלה היינו על המשמר לגבי מה אנחנו מוכנים לתת ומה לא. ונכון - אנחנו מוכנים לתת הרבה. אבל למדנו גם לומר לא - או כמו הפעם, לומר כן אבל - חצי ממה שביקשת. מתישהו אני רוצה לשבת איתה בנחת ולברר מה קורה עם ניהול התקציב שלהם....
כמובן שצריך לתכנן תקציב ביחד, זה בהחלט הדבר החכם לעשות.
השבמחקאם את רואה צורך בטיפול מכל סוג שהוא לדעתי ההחלטה צריכה להיות שלך. מקוה שהעבודה תזרום לך יותר אחרי שתתגברו סופית על כל הבעיות הבריאותיות שפקדו אותכם וכך לא יהיו שאלות. לעומת זאת בתך למרות שהיא בתך צריכה לא לקחת את עזרתכם הכלכלית כמובנת מאליו(זה לא רק עניין כלכלי אלא העקרון של ללמוד להסתדר עם תקציב משלך)
אולי בימינו עושים יותר מידי סיפור מכל עיניין הגן. יש להם כ"כ הרבה זמן בגיל הזה לרכוש את כל המיומנויות שהם צריכים, אין צורך בלחץ. הכי חשוב לראות שהוא שמח והבטחון שלו לא נפגע כי זה עלול להיסחב איתו להמשך... יש ילדים שדווקא פורחים בחברת ילדים גדולים מהם, זה גורם להם להרגיש גאים.
השבמחקלגבי הגן - ממה שהבנתי בגן חובה כבר מלמדים אותם לקרוא ולכתוב! מה בוער? למה לא לתת לילדים להיות ילדים? הרי תוחלת החיים כל הזמן גדלה...אז כבר בגיל 5 כבר צריך להתחיל עם זה? מוזר לי נורא.
השבמחקבכל אופן ממה שבתי מספרת הוא לא מתקשר עם הילדים הגדולים יותר שבגן (ילדים שגדולים ממנו ב-3 שנים זה משהו אחר - כי הם מתייחסים אליו אחרת, ואז זו מערכת יחסים אחרת - אבל ילדים כביכול בשנתון שלו, לא מוצאים איתו מכנה משותף) - אז מכל הבחינות עדיף לו לחזור על טרום חובה.
בהחלט ההחלטה אם להמשיך אימון או לא צריכה להיות שלי. כמו שההחלטה ללמוד צורפות ולקנות ציוד וחומרים בשביל זה היתה שלו. כל אחד חופשי לעשות כרצונו עם זמנו וכספנו - רק צריך להיות מתואמים ולתכנן את שאר התקציב סביב זה. אני די בטוחה שהתחושה שקיבלתי מהשאלה שלו קשורה אלי יותר מאשר אליו. גם על זה אתאמן בהזדמנות...
השבמחקלגבי עבודתי כמאמנת - אין לי מושג אם זה יגיע אי פעם למימדים שניתן לקרוא להם פרנסה. כשהפסקתי עם המחשבים (שהיתה פרנסה מכובדת) זה היה במחשבה לא לעבוד יותר, ורק לעסוק בדברים שכיף לי. עשיתי זאת בתיאום מלא איתו ועם מצבנו הכלכלי. אנחנו לא בצרות כספיות, אבל יש לנו X וחשוב לנו לא להוציא יותר מה-X כדי לעמוד במסגרת. המשך
הבקשה של בתי היתה די לא צפויה מבחינתי. כי כבר היינו בסרט הזה וכבר הודענו לה שהיא צריכה להסתדר כלכלית לבד ולעשות לה את סדרי העדיפויות כך שמה שיש להם (וזה כולל את הסיוע השנתי המשמעותי מהורי) יספיק לכל מה שהם צריכים. יש ל-T תחושה שבעלה לא יודע על הטיפול או לא מסכים לו או משהו חורק שם בקטע הזה. אנחנו נדבר איתה על זה בהזדמנות קרובה. מבחינה חינוכית אין לי שום כוונה שבכל פעם שיבוא לה משהו שלא מסתדר עם התקציב או עם התיאום עם בעלה, היא תבוא לאמא ואבא לכסות את זה. היא ילדה גדולה, נשואה, מקצועית, בעלת משפחה - זה לא עובד ככה. היה לנו ויכוח על זה אתמול עם חברים - הילדים שלהם עוד קטנים (חטיבה ויסודי) ומבחינתם צריך לתת להם כל מה שהם רוצים עד עולם...אנחנו לא רואים את זה ככה. לטובת הילדים חשוב ללמד אותם להתנהל עם כסף ותקציב
השבמחקברור ההתלבטויות האלו החלו עם לידת הילדים. (או כמה שנים אחרי. :-) )
השבמחקאגב, עשיתי גיבוי לבלוג שלי והתחלתי לקרןא אותו, (11 שנים...) מצאתי פוסט שכתבתי עליך אני חושבת שבאותו הזמן עוד לא חשבת בכלל לפתוח בלוג משלך, זה היה אחרי שניפגשנו בפארק ברעננה ב- 2004, זוכרת? בכל אופן פוסט חמוד נורא. אשלח לך אותו בהזדמנות.
מרגש! מתה לקרוא את הפוסט. אגב גיבית לפי ההנחיות של קנקן התה? יש שם עוד שלב שטרם עשיתי...
השבמחקאותי לימדו גם בגן וגם בבית קרוא וכתוב וחשבון בסיסי ויצאתי מאוד מורווחת, אין טעם ללחוץ בגיל הזה אבל לדעתי זה לא מזיק.
השבמחקאני חושבת שהדבר העיקרי הוא לשאול חכמוד עצמו איך הוא מרגיש בגן... אולי הוא פשוט ילד פחות חברותי שמסתפק בחבר או שניים ואוהב לשחק לבד ואולי הוא סובל מזה. הוא יודע הכי טוב!
כן. יותר משזה עוזר זה עלול לפגוע גם בבטחון של הילדים לגביי יכולתם להסתדר לבד וגם בשאפתנות. רק אם יש צורך שאינו ניתן לדיחוי אני חושבת שזה נכון(נגיד אם הצנרת התפוצצה/המקרר התקלקל וחסר בשביל לתקן. מקרי חירום כאלה).
השבמחקגם בתי וחתני מלמדים את חכמוד ונשמותק מספרים ואותיות - בכיף בתור משחק - שניהם כבר אומרים באיזו אות מתחילה כל מילה וכו. אבל זה שונה, זה בקצב שלהם ולא כחלק ממטלה שיש לעמוד ביעדים שלה.
השבמחקלגבי איך חכמוד מרגיש בגן - זו שאלה מעניינת. מגיל 10 חודשים הוא בגן כלשהו, וממה שאני ראיתי לאורך השנים - תמיד הוא מוצא חבר אחד או שניים לשחק איתו. אמרתי שהוא חכם וגם חמוד? זה לא העניין. מהתבוננות לאורך השנים אני יכולה בשקט להסיק שאם חכמוד אוהב ללכת לגן זה בזכות הגננת, לא הילדים. וכשהוא לא רוצה ללכת לגן זה תמיד היה בגלל הגננת. לא בגלל הילדים. מעניין, נכון?
בדיוק - למרות שבתיאוריה הם אמורים להקצות חלק מהתקציב ל"בלתי צפויים" שכאלה. אבל בהחלט הם יודעים, וחשוב שתמיד יידעו, שיש להם גב אצלנו כאשר הם באמת זקוקים לו. הבקשה (הקטנה יחסית) של 600 ש"ח בחודש - ספציפית עבור הטיפול הפסיכולוגי - תמוהה משהו. אבל כאמור - נמצא זמן ודרך לשוחח איתה על זה
השבמחק