אימונים #19 - כשהרצון נשחק

אחרי שבוע של הרהורים ושיחות מרתקות איתכם, הבאתי את החלום למאמן שלי. 

סיפרתי לו שאני כבר מתלבטת עם זה כמה ימים, שאיכשהו תפסתי כיוון של : ציפיתי למצוא X ומצאתי Y, ועוד Y שלא שייך (לא למטבח ולא לי), שאני לא סגורה שזה באמת T ש"עשה לי את זה" וגרם לכל כך הרבה כעס וחוסר אונים בחלום אבל זה הוא שהופיע שם. שזה מוזר לי כי במציאות T ואני מאד נותנים מקום זה לזה ומכבדים את ה-space זה של זה....וכבר עמדתי לספר גם על הרגע שבו T שאל אותי "את לא רוצה לסגור את התיק שלך במס הכנסה? הרי בקושי יש לך מתאמנים" (משפט שעלה לי כאן במהלך שיחות התגובות עם אמא'לה).....אבל אז תוך כדי משפט עלתה לי תמונה.

תמונה של המיטה שלנו, ויותר נכון - הכריות. 

כי לי, מאז דלקות הכתפיים שפקדו אותי on and off ב-15 שנים האחרונות (כן, לא רק T סבל מכתפיים, אבל אני בינתיים התגברתי על זה בדרכים שונות) וכאבי הגב מהם אני סובלת ב-3 שנים האחרונות, מצאתי לי "סידור" מאד מקל בעזרת כריות במיטה. בנוסף לכרית התומכת בראש, יש לי (היו לי) עוד שתי כריות שאני ממקמת במיקומים שונים (מתחת לגב כשאני על הצד, בין הרגליים או מתחת לכתף כשאני על הבטן) תוך כדי שאני מתהפכת בשנתי. 

מאז הניתוח של T, אם הוא נתקל באחת הכריות תוך כדי שינה (אם הכרית "פולשת" לצד שלו של המיטה) והוא מתעורר בכאבים (מה שקורה לפחות פעם בלילה, ההתעוררות מכאב, לא הפלישה של הכרית) הוא מתחיל להתלונן על זה. "די כבר עם הכריות האלה" ו"מה יהיה עם הכריות" וכדומה. 

בהתחלה ניסיתי להקפיד שהכרית הימנית (זו שקרובה אליו) תישאר קרובה אלי ולא תגלוש לצד שלו, ובהמשך פשוט ויתרתי עליה. אבל משהו התקומם בי, ובאחד הימים השבוע גם אמרתי לו: "זה שאתה סובל מכאבים לא מבטל את העובדה שגם אני סובלת מכאבים, הכאב שלך לא מבטל את הכאב שלי". הוא לא ענה. אולי כבר נרדם. אולי העדיף לשתוק. ועזבתי את זה. 

ועכשיו באימון תוך כדי תיאור של העניין הזה, עולות לי דמעות לגרון ולעיניים ונוצר לחץ סביב הסינוסים והמאמן שואל אותי מה קורה ואני עונה שנעצבתי. שטף אותי עצב. העצב שמתחת לכעס, כנראה. והמאמן מבקש ממני כמובן להתמקד בתחושות בגרון ובסינוסים - התחושה החזקה מביניהן - ולראות איזה זיכרון עולה. כלום. נאדה. שום זיכרון לא עולה. ואני נעשית מודעת לרעשים מבחוץ. והראש מתחיל לנדוד למחשבות על המתאמנת שלי....ואני נושמת ומטפלת בגוף ומחכה, וגם הוא ממתין - בסבלנות רבה - ולא עולה שום זיכרון. ואני אומרת שלא עולה כלום. והוא אומר בנחת "לא נורא, נחכה שיעלה". וגם שואל מה קורה עם התחושות, ואני עונה שהן עדיין שם. ונושמת, ועוצמת עיניים, ומחכה. ולאט לאט מתחילות תמונות שונות לעבור לי מול העיניים, לא ממש זיכרונות שלמים. ומשום מה כולם קשורים לחדרים שלי ושל אחי כשעוד גרנו כולנו יחד כמשפחה. והמאמן שלי אומר שאני יכולה לבחור תמונה אחת או לספר לו על כולן. מה שבא לי. 

תמונה אחת מתרחשת בגיל 12 בערך, בארה"ב, כאשר אנחנו עוברים דירה וסוף סוף כל אחד מאיתנו מקבל חדר משלו (עד אז חיינו יחד אחי ואני באותו החדר) ואחי מקבל את החדר הגדול ואני מקבלת חדר ממש קטן. ובתמונה השנייה חזרנו ארצה (אני בת 13) לדירה בת 4.5 חדרים ושוב אחי מקבל חדר רגיל ואני מקבלת את חצי החדר. ובתמונה השלישית שוב עברנו דירה (בגיל 16) לבית שהורי בנו בהרצליה. בבית הזה אחי מקבל חדר עם אמבטיה צמודה ושירותים, ואני מקבלת חדר בקומה עם סבתא שלי, ויש לנו אמבטיה ושירותים משותפים, לי ולסבתא. ועוד אני זוכרת במעבר דירה ההוא שכל אחד מאיתנו התבקש לבחור טפט לחדר שלו, והמתקינים שמו בטעות את הטפט שלי אצל אחי בחדר, ואת הטפט שלו אצלי. 

ואז עולות עוד תמונות - כולן שייכות ליחס מיוחד שאחי מקבל מהורי. הם קונים לו 2 קילו גלידת שוקולד (שרק אותה הוא אוכל) ו-10 חבילות של שוקולד "קרוקנט" של עלית שהוא אוכל כאילו זה סנדוויץ' (וממני הם מסתירים את זה כדי שלא "יצאו לי פצעי בגרות" אבל אני תמיד מוצאת את המחבוא החדש). והמאמן בהתחלה מבקש ממני להתמקד בתמונה המוקדמת ביותר, אבל אני אומרת שדווקא מהתמונה המאוחרת יותר, זו של גיל 16, אני מצליחה גם לזכור תחושות עמומות של כעס והתקוממות. אז אנחנו מסתכלים על התמונה הזאת. על הנערה בת ה-16 שמקבלת את החדר שאין בו שירותים ומקלחת צמודה ואחיה בן ה-10 כן. על הצורך לחיות עם טפט שנבחר על ידי ילד בן 10 כי המתקינים התבלבלו בין החדרים (ואף אחד לא חשב להכריח אותם לעשות את ההחלפה). על התחושה הכללית שאני פחות חשובה ממנו. שלהורי אכפת יותר ממנו וממה שהוא רוצה וממה שהוא צריך. ואין לי מושג למה. וגם אני לא מעזה לומר כלום, לא מתקוממת על זה, לא נלחמת על הזכויות שלי, לא מערערת על ההחלטות שלהם. מרגישה בפנים שמצד אחד זה סוג של עוול קטן, ומצד שני לא מעזה להילחם על זה. וגם - זה אף פעם לא מספיק חשוב. תמיד נראה לי קטנוני. וגם - אין לי שום דבר נגד אחי, הטענות רק כלפי הורי. להיפך - אני קצת מקנאה באחי שהוא יודע להשתלח בהם כאשר הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה. שהוא רב איתם ואומר להם מה שבא לו וזה לא מפחית מאהבתם אליו, ומהנתינה שלהם כלפיו. בעוד שלי (כילדה) משום מה לגמרי ברור שאם אני הייתי מדברת אליהם ככה, הלך עלי. זה לא ברור. אבל ככה זה. 

והמאמן מבקש ממני (הנערה בת ה-16) לומר או לעשות מה שהייתי אומרת או עושה לולא הרגשתי מוגבלת או חסרת אונים. אם הכל היה אפשרי - מה הייתי עושה. או אומרת. ואני לא רואה שום אפשרות. אני היום עדיין מנוהלת על ידי אותה ילדה בת 16. או 13 או 12. שותקת. עדיף לשתוק. פוחדת מהתגובה. והמאמן סבלני, לא מאיץ, ממתין. מבטיח שהוא (בניגוד להורי) לא יגיב. ואני מתחילה בהיסוס. "אני לא מבינה למה אני פחות חשובה ממנו מבחינתכם". וזה נשמע לי מלאכותי ומרוחק. ואז "אני לא מסכימה שתמיד תתנו לו עדיפות על פני". והדמעות עולות. "אני מפחדת להתלונן על זה בפניכם, כי תכעסו עלי, תתפרצו עלי, וזה מאד מפחיד אותי. תגידו שאני אגואיסטית וקטנונית. לא תאהבו אותי יותר. אני מפחדת שזה רק יחמיר את המצב ותתייחסו אלי כאל פחות חשובה אפילו ממה שאני עכשיו, אז אני מעדיפה לשתוק. לוותר. לומר לעצמי שזה לא כזה חשוב. אני גם מפחדת שאם תתנו לי את מה שאני רוצה, זה יהיה על חשבון אחי". והמאמן שואל אותי גם אם הייתי יכולה לעשות משהו, לא רק לדבר. ואני חושבת פתאם שאני יכולה להתנחל בחדר של אחי ולומר שאני לא זזה משם. שזה עכשיו החדר שלי ולא מעניין אותי כלום...אבל לא רוצה "לדפוק" את אחי.

והמאמן מחזיר אותי להיום. לכל הויתורים הקטנים שאני עושה מול T - כמו סילוק הכריות. שמה את הרצון שלו לפני הרצון שלי. ואני חושבת על זה שהרבה פעמים ביחסים ביננו אני מתייחסת אליו כמו שהתייחסתי להורי, במקום לבן זוגי. אבל אז אני מבינה משהו שהוא חדש לי לחלוטין - אני גם מתייחסת אליו כמו אל אחי. כי אני פוחדת שאם אני אתעקש על מה שאני רוצה, הוא ייפגע מזה. כאילו אין מצב ששנינו נקבל את מה שאנחנו צריכים ומישהו תמיד צריך לוותר. לפעמים הוא "הורי" ואני מפחדת להרגיז אותו. ולפעמים הוא "אחי" ואני מפחדת לפגוע בו. 

והתחושות בגוף נחלשו קצת והדמעות שככו אבל אני עדיין מטולטלת מהתובנה.....והאימון נגמר. ואין לי מושג מה הגילוי הזה יעשה - ברמה הפיסית משהו בטוח השתחרר היום - אבל במציאות....רק הזמן יגיד אם משהו אצלי השתנה.....