העליתי באימון שלי כמובן את השאלות שעלו לי בעקבות התכתבות ה-whatsapp מהפוסט הקודם.
כרגיל בהתחלה זה היה מבולבל משהו, לא ידעתי במה להתמקד.
דיברתי גם על התחושה של "מה היא נדחפת?" שעלתה כאשר זו שגרה יישוב לידי הציעה את עצמה כמאמנת למרות שביקשו במפורש מאמנים שקרובים לקיבוץ המעפיל.
וגם על ה"למה אני לא הצעתי את עצמי?" במיוחד אחרי שהיא כבר הציעה את עצמה ובדקתי ב-waze ובלי פקקים אפשר להגיע מהקיבוץ אלי תוך 25 דקות.
איכשהו נכנסנו גם קצת לשיחה על הנטייה הזו שלי לעזור לאחרים. על זה שתמיד אחשוב מייד על מי להמליץ, ולאו דווקא על עצמי.
על זה שתמיד אני זו שמסודרת ויודעת מתי מתקיים מפגש ומתי לא. זו שאפשר לבקש ממנה את תבנית שיחת ההיכרות או ה-clearway או מה היו שיעורי הבית....
וזה לא מהיום. תמיד היה לי חומר מסוכם והיה ממש כדאי ללמוד איתי למבחנים. אגב אני לא הייתי צריכה ללמוד כי הקשבתי בכיתה והכנתי שיעורי בית וידעתי את החומר, אבל כאשר למדתי עם אחרים גם לימדתי אותם וגם מן הסתם תרגלתי את הידע שלי בחומר שוב.
השיחה נדדה קצת וסיפרתי איך, כאשר עבדתי במחשבים, הייתי כל הזמן בלחץ. כאשר עוד הייתי תוכניתנית, הלחץ היה לכתוב בלי באגים, מה שכמובן בלתי אפשרי (שומעת עד היום בראשי את ד', המנטור הראשון שלי במדור בצבא אומר במבטא הדרום אמריקאי שלו "אין תכנית בלי באגים") - ואז הלחץ הגדול היה לגלות את הבאגים. להבין למה התכנית נופלת או מניבה תוצאות לא נכונות. לחקור, לגלות - ולפתור. כשפתרתי חשתי הקלה גדולה, וגם שביעות רצון מעצמי, אבל עד שפתרתי - הייתי מכווצת, לחוצה, בחרדות ממש.
עם השנים עברתי לתחום של תמיכת תשתית, ניהול בסיסי נתונים - כאן כבר לא פיתחתי את התוכנה בעצמי אלא התקנתי מערכות הפעלה, תוכנות צד ג' ובסיסי נתונים, ותמכתי במפתחים. וכאן בפועל הייתי בעוד יותר לחץ, כי בעצם תקינות ותפקוד המערכת היו תלויים בי. וכאשר משהו לא היה תקין - בין אם זה בגלל באג שתוכניתן הכניס לתכנית שלו ובין אם בגלל בעייה בתוכנה או בסיס נתונים של ספק חיצוני - אני הייתי הכתובת הראשונה, העיקרית, שכולם פנו אליה. יום ולילה.
תקופה ארוכה לא היה לי קשר ישיר למאגר התקלות / פתרונות של הספקים, לא היה אז אינטרנט ולא היה גוגל - והרבה מאד היה תלוי ביכולת הגילוי והפתרון שלי, להבין איפה הבעייה, מהי, ואיך לתקן אותה.
בכל פעם שפנו אלי או שראיתי בעצמי שיש בעייה במערכת - קודם כל הבטן היתה מתהפכת, הלב נפל לתחתונים - ואז הייתי צוללת פנימה וחוקרת.
בתקופה ההיא (טרום אינטרנט) התחלתי לתעד לעצמי את כל התקלות שנתקלתי בהן, מה היתה הסיבה או סיבות לתקלה ומה הפתרון או פתרונות שמצאתי. ה-PC היה בחיתוליו, לא היה אפילו word, לא זוכרת אם כבר היה מעבד תמלילים שאיפשר גם לכתוב וגם אחר כך לעשות חיפוש לפי טקסט...
את התיעודים האלה נהגתי להפיץ בין כל בעלי התפקידים המקבילים אלי בארץ, כדי שיהיה להם קל יותר כאשר הם מתקינים או מתחזקים את המערכות שלהם.משהו בתיעוד הזה הרגיע אותי. הוריד את סף הלחץ. נתן לי כלים להתמודד.
אבל כל זה כבר שייך לחיי הבוגרים. והמאמן שלי מבקש לדעת מתי בדיוק עלתה בי התחושה שהפעילה את כל זה. והבנתי שהתחושה עלתה כאשר זו שגרה ביישוב לידי הציעה את עצמה. והוא מבקש לדעת מהי התחושה, ואיפה היא יושבת לי בגוף. בהתחלה היתה תחושה של לחץ לאורך כל בית החזה באזור קנה הנשימה ועד לסרעפת. כאילו משהו דוחף את הדפנות מבפנים. והוא מבקש שאשהה מעט עם התחושה הזאת, ואשים לב לנשימה. אחרי כמה שניות התחושה התחילה להתרכז באזור הסרעפת בלבד, מפתח הלב, מקלעת השמש....תחושה של צריבה. הוא ביקש להבין איזה סוג של צריבה ועלתה לי אסוציאציה של מגע בפלפל חריף. לא נורא שורף אבל לא נעים.
והוא מבקש לדעת איזה זיכרון ילדות עולה מתוך ההשתהות על התחושה. אני נושמת, מתרכזת בתחושה - בהתחלה לא עולה כלום. ויש לו סבלנות, והוא ממתין איתי. אני נושמת ומתרכזת בתחושה.
ופתאם אני רואה בזכרוני את חדר התזמורת בחטיבת הביניים בכיתה ז', בארה"ב. שנה חדשה, בית ספר חדש, כל אחד משתתף בשיעור מוסיקה כלשהו, וכיוון שאני מנגנת כבר 3 שנים על צ'לו, נרשמתי לתזמורת בית הספר. בתזמורת משתתפים תלמידים מכל שכבות הגיל של בית הספר. יש 4 צ'לנים. הצ'לנית הראשונה בכיתה ט', נדמה לי, לא זוכרת את שמה, בחורה שקטה בלונדינית. בתחילת השנה המורה עורך אודישנים לכל הנגנים כדי לסדר מחדש את התפקידים. אחרי שהוא שומע אותי מנגנת הוא מחליט שמעכשיו אני צ'לנית ראשונה. לא המשכתי אמנם בעולם המוסיקה הקלאסית אבל אני די בטוחה שהקטע של מי צל'ו ראשון (ובמיוחד כנר ראשון, אם אני לא טועה) הוא די סטאטוס. הוא נחשב הכי טוב. אני, הצוציקית החדשה בכיתה ז' תפסתי את מקומה של הטת'ניקית הוותיקה. בגוף שלי אותה התחושה, של הלחץ לאורך קנה הנשימה, של הצריבה בסרעפת.
מה קורה? כמה דברים. אני מרגישה נורא שתפסתי את מקומה של הבחורה. אני גם חוששת לא לעמוד בציפיות של המורה. מה אם אני לא באמת כל כך טובה והוא יגלה זאת בהמשך? מה אם אאכזב אותו?
המאמן שואל מה אמרתי - וכמובן שלא אמרתי כלום. לאף אחד מהם. שתקתי. לא זוכרת שמישהו עשה מזה עניין. הבחורה היתה לגמרי סבבה עם זה, כנראה. אבל אני הייתי בלחץ. זו היתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בתזמורת (עד אז נגנתי רק סולו ורק עם המורה שלי או מול הורי). והמאמן שלי מבקש ממני, הילדה בת ה-12 וחצי, לראות מה הייתי יכולה לעשות או להגיד אם לא הייתי כופה על עצמי את השתיקה, אם הכל היה אפשרי. אם שום דבר לא היה מפחיד.
ודבר ראשון התנצלתי בפני הבחורה. "אני מצטערת שתפסתי לך את מקום הצ'לו הראשון. לא התכוונתי. אולי לא הייתי צריכה בכלל להירשם לתזמורת, אולי הייתי צריכה ללכת לשיעור מוסיקה כללי רגיל". ואני מרגישה שלא אמרתי את זה אז כי פחדתי מהתגובה שלה. עדיף לשתוק.
והמאמן אומר לי - כמו היום. עדיף לשתוק. לא להציע את עצמך כמאמנת, עדיף להציע אחרים. כי כשאת מציעה את עצמך עלולים לבחור בך. ואז זה מלחיץ. כשאת ממליצה על החברים שלך נכנס לפעולה אותו מנגון שמרגיע אותך. כי אם יבחרו בך את גם תחושי שאת תופסת את המקום של אחד מהם, וגם תפחדי שמא תאכזבי, לא תעמדי בציפיות. זה בדיוק אותו מנגנון.
ואז הוא שואל אותי - אז מה האפשרויות שעומדות בפנייך היום כאשר את נתקלת בסיטואציה דומה שוב?
ואני חושבת לעצמי - אם אני חופשיה והמנגנון לא מנהל אותי - אני יכולה להציע את עצמי. זה לאו דווקא על חשבון אחרים. אני לא יודעת מה השיקולים שיגרמו למתאמן פוטנציאלי לבחור את המאמן שלו. אולי המחיר, אולי המיקום הגיאורפי, או שעות העבודה - אז מה הבעייה לשים את עצמי כאופציה ולתת למה שאמור לקרות שיקרה.
יש גם אפשרות שמי שיגיע אלי אמור היה להגיע אלי - ואני זו שמתאימה לו. למה מראש לחשוש שאאכזב אותו או לא אעמוד בציפיות? אולי אני בדיוק מה שהוא צריך?
אבל כל זה כאשר אני חופשיה מאחיזת המנגנון.....ואני עוד לא שם. אבל לפחות זיהיתי אותו, הכרתי אותו - התקרבתי אל עצמי עוד קצת.
את אדם מאוד אחראי. אדם שלוקח אחריות על הסיטואציה גם אם היא לא באחריותו.
השבמחקהאומץ שלך מדהים. כמו תמיד. זה נהיה כבר שגרה :)
השבמחקושאלה - למה חשוב שזה יהיה זיכרון מהילדות? אנחנו לא יכולים להתפס לדפוסים חדשים גם אחרי גיל ההתבגרות?
(אגב, מניסיון מר תוכנה שעובדת על המכה הראשונה היא לא תוכנה בלי באגים אלא כזאת שיש בה באגים כל כך עמוקים שאי אפשר למצוא אותם בקלות. וחוץ מזה, הקטע הכי אהוב עלי בכתיבת קוד הוא התהליך של הדיבאג)
גם מתכנתת, גם צ’לנית ראשונה, את שבה ומפתיעה אותי בעובדות קטנות שנשזרות פה כבדרך אגב. :)
השבמחקהמתח מאוד עובר בחלק המדבר על התכנות והבאגים והתיעוד במיוחד.
וצ’לנית ראשונה, ואף יותר כינור ראשון זה אכן ביג ביג דיל!
זה כמו פרימה-בלרינה.
ואני עדיין לומדת להכיר, אז אין לי דברים חכמים להגיד
השבמחקכמו שכתבתי לך בפוסט הקודם - גם כשאת הכי מתאימה לתפקיד מסויים, את עדיין צריכה ללמוד להרגיש איתו נוח, במיוחד אם יש בו אחריות על אחרים, במיוחד אם יש תחרות עם קוליגות.
השבמחקזאת דרך לא קלה, אבל את עושה אותה מאוד נכון ואני בטוחה שהיא תוביל אותך למקום טוב. למעשה, כבר עכשיו את במקום טוב. :-)
מעבר לעדות שלך כאן שמפעימה כל פעם מחדש, מעניין אותי אם זה אכן מביא לשינוי בהתנהגות. כלומר, תוך כמה זמן מצליחים אכן להשיל מנגנונים עתיקים בלתי רלוונטיים, ולבחור בהתנהגות אחרת.
השבמחקתודה, נדמה לי (אם זו מחמאה). היום אני לומדת שאדם בכל מקרה אחראי על עצמו בכל סיטואציה. כי גם אם קורה משהו שלא בשליטתו, או לא לגמרי ביוזמתו - הרי שהוא השתתף בסיטואציה, והוא אחראי לכל הפחות על התגובה שלו.
השבמחקבמקרה של הזיכרון הזה - הייתי אחראית לשני דברים: לעצם ההרשמה שלי לתזמורה ולתגובה שלי לאחר הבחירה של המורה. היום אני מבינה ש"להרשם לשיעור תזמורת" שקול לכל דבר שעשיתי בחיי שחשף אותי לבחירה ובחינה של אחרים. יש הרבה דברים שנמנעתי מלעשות כדי לחסוך מעצמי את הבחינה ואת האופציה לבחירה. יש לי הרבה על מה להתבונן בהקשר הזה. מצד שני ישנם הרבה דברים שלא נמנעתי מלעשות ואכן נבחרתי שוב ושוב. ובכל פעם היה לי קשה עם זה. אבל לקחתי אחריות. בכל פעם.
תודה חגית, האמת שהאומץ הזה (להתבונן נכוחה ולא להתחמק) מפתיע אותי בכל פעם מחדש. שנים של טיפול פסיכולוגיה ואימונים ורק השנה אני מצליחה באמת להתבונן פנימה ככה. לגבי החשיבות של זכרון ילדות - התיאוריה (לפי סאטיה) היא ששום דבר שאנחנו חווים בחיינו הבוגרים הוא לא ראשוני. שאת התגובות האוטומטיות, ההרגלים, המנגנונים, המסקנות, הדפוסים, השקפות חיים וכו’ אנחנו מפתחים במהלך הילדות (וכאן חלוקות הדעות אם הילדות נגמרת ב-16, 18 או 21 או יותר) - ואחרי כן רק מבססים אותם, משחזרים אותם, מוכיחים אותם מחדש שוב ושוב. שלמדנו איך להגיב לסיטואציות ואנשים אי אז בילדות. המשך...
השבמחקהמשך
השבמחקלכן חשוב ללכת כמה שיותר אחורה עם קפסולת הזיכרון - כי אז יש סיכוי שזו החווייה המקורית. אגב אני די בטוחה שבגיל 12.5 זה כבר לא היה ראשוני. אבל זה מה שעלה. בנוסף - אם אני בת 56 ועולה לי זיכרון מגיל 20 או 30, זה עושה את העבודה. אבל מישהו בן 25 שחוזר לזיכרון מהצבא....פחות משמעותי. חשוב לזכור שמעבר למה שאנחנו זוכרים ומקשרים למצב של היום, התהליך הבאמת חשוב כאן הוא שזה מגיע מתוך השהייה בתוך תחושת הגוף. עצם השהייה מפרק שכבה אחת במנגנון. וזה מה שחשוב - הפירוק ברמת הגוף. זה לא שעכשיו אני מחליטה להתנהג אחרת. זה ששחררתי חלק ממשהו שמנהל אותי אוטומטית, ועצם השחרור מאפשר הבנייה של תגובות חדשות בעתיד.
לגבי דיבאג - זה נכון שזה כיף, אבל אצלי רמת הלחץ תמיד היתה כזו שלא הצלחתי ליהנות עד הסוף מהתהליך (עד שמצאתי ותיקנתי את הבאג ואז היתה הקלה כמובן). אבל זה המנגנון שלי....
אני די מזדהה עם הנטייה הזאת שלא להתחייב לאחריות מיזמתי. אני תוהה אם גם אצלי יש איזה זיכרון מודחק נושן שהוביל לזה. מרתק.
השבמחקזה דווקא היה דבר חכם מאד להגיד :)
השבמחקגם אני התחלתי לקרוא אצלך ועדיין לא הרגשתי יכולת להגיב.....
איזה כיף להתוודע לחברה וירטואלית חדשה :)
כן, PK, הייתי ילדה מאד מוצלחת וצמחתי לבוגרת די מוצלחת. חבל שלא נהניתי מהרבה מזה, מרוב הציפיות שהיו עלי להיות עוד יותר מוצלחת, ומרוב הלחץ לפשל או שיגלו שזה לא אמיתי (תחושה שמלווה אותי כל חיי, בין אם מעוגנת במציאות ובין אם לא), וכמובן שעם הזמן "בלעתי" את ההורים שלי ואני לא זקוקה להם כדי לצפות מעצמי ולבקר את עצמי - אני עושה זאת מצויין לבד ;)
השבמחקאני שמחה שהצלחתי להעביר את תחושת המתח שלי בהקשר הזה,כי באמת אנשים כמו חגית (בתגובה למעלה) שכותבים תוכנה מאד מאד נהנים מתהליך ניפוי הבאגים - כך שזה לא מלווה בסטרס כזה אצל כל אחד.
אוקיי זה סיפור חיי. להיות טובה במשהו , מאד טובה אפילו, אבל לא באמת ליהנות מזה בגלל הפחד מביקורת, מכישלון, מציפיות יתר....
השבמחקלהבדיל מדברים אחרים - האימון זה משהו שאני בחרתי בו, לגמרי לבד. אז נכון שגם אז זה היה עם הסתייגויות, פתחי מילוט ("אני לומדת בשביל עצמי, אין לי כוונות לפצוח בקריירה חדשה...") אבל עדיין איש לא דחף אותי, איש לא הכריח אותי - אז המנגנונים האלה מבחינתי לגמרי מיצו את עצמם, הם סתם מעכבים אותי עכשיו ואני ששה לשחרר אותם, ויפה שעה אחת קודם :)
לפי שיטת סאטיה זה לא שאני בוחרת בהתנהגות אחרת או מנסה ליצור דפוס חדש. מעצם השחרור של המנגנון (או לפחות שכבה ממנו) ברמת הגוף - מתפנה מקום לאפשרויות חדשות. המורה שלי קוראת לזה האפשרות של האפשרויות. נדמה לי שהיא מצטטת את רינפוצ’ה מספר החיים והמתים הטיבטי. הידיעה שיש ברירה, שאני לא חייבת להגיב באוטומט תמיד את אותה התגובה - ברגע שמתנקה חלק מהמנגנון (שהתפתח מצורך ושירת אותי מתישהו אבל היום רק מעכב אותי) מתפנה מקום לאפשרויות תגובה והתנהגות חדשים - וזה (לפי סאטיה) קורה מעצמו....כי הניקוי נעשה ברמת הגוף, התחושות והרגשות ולא רק ברמה הקוגניטיבית מחשבתית.
השבמחקותודה מניפה. חיבוק חם וארוך.
נתקלתי בהרבה אנשים ש"הפילו" עליהם כילדים אחריות שלא היתה באמת ראויה לשלב ההוא בחייהם, והם הסיקו מכך (והגוף זוכר את זה) שעדיף לא לקחת אחריות איפה שניתן או איפה שלא מחויב (לדוגמא: אין לך שום בעייה להיות אחראית על ילדייך אבל אין לך נטייה לטפל בילדים של אחרים - מוכר לך?)....
השבמחקתחושת האחריות חייבת לבוא בצירוף עם תחושת בטחון עצמי. כי אחריות היא בעיקר מודעות גם ליכולות וגם למגבלות ולכן בטפסי אחריות שאנחנו ממלאים, תמיד קיימות הסתייגות ממקרים שלא בשליטת האחראי או ממקרים של טעויות אנוש. ההבנה המדויקת של היכולות העצמיות מאפשרת בטחון ולקיחת אחריות בגבולות מוגדרים והבנה שמעבר אליהם אין ביכולתנו להיות אחראים. אני יכול להיות אחראי ולהזהר בנהיגה, אבל אני לא יכול להיות אחראי למשוגע שישקפוץ מתחת לגלגי הרכב שלי, וזה בסדר גמור כי גם לסובבים אותנו קיימת אחריות אישית.
השבמחקתחושת האחריות, כמו כל התכונות, מתחלקת בין שני הקצוות (האנלוגיה היחידה שעולה לי כרגע זה מסודר ופדנט. שהראשון הוא ללא ספק חיובי והשני לא תמיד). אבל לדעתי, היא נמצאת ברובה בצד החיובי של המתרס. וכמו במקרה שלך היא ללא ספק מחמאה, אבל במקרים קיצוניים יש לה את היכולת להזיק לך.
השבמחקלא יודע למה, או שמא כן יודע רק עדיין לא מפנים, מהרגע שהתחלתי לקרוא את הפוסט שלך, נזכרתי בחברה יקרה שאינה נוהגת ברכב כי היא אחראית מדי. היא יודעת כמה אחריות מצריכה הנהיגה ולמה יכולה לגרום טעות (בהקשר של הסביבה ולאו דווקא בהקשר של חייה עצמה) ולכן היא כה נלחצת על ההגה עד שהיא מוותרת מראש על הלחיצה על הגז. המשך:
אנחנו מאוד דומות כנראה. גם אני למדתי מדעי המחשב אי שם בתואר הראשון ביחד עם פיסיקה. אבל בתואר השני דבקתי במה שעיניין אותי יותר - הפיסיקה. לקח לי שלושה תארים ופוסט קצר להבין שאני בעצם יותר מתחברת לביולוגיה, ולא כבונה כלים לביולוגים אלא כחוקרת תהליכים ביולוגים.
השבמחקאני מאוד מאוד מאוד מזדהה עם מה שכתבת - שאני לא נהנית ממה שאני הכי אוהבת לעשות מהפחד מכשלון ומציפיות יתר ומהאחריות על חברי המעבדה והסטודנטים, אבל גם בגלל העומס העצום של משימות שונות לגמרי שאני צריכה להתמודד איתן.
שמחה מאוד ללוות אותך במסע שלך שמהדהד לי מאוד מול המסע השונה והדומה שלי.
אני רואה את זה קצת אחרת. אנחנו בכל מקרה תמיד אחראים על החלק שלנו בכל אינטראקציה, כמו שאמרתי קודם. בין אם אנחנו מקבלים את זה ובין אם אנחנו מאלה שמתנערים מזה - בסוף אנחנו אחראיים על החלק הזה.
השבמחקמי שלוקח על עצמו אחריות שאיננה בכלל שלו (בדוגמא של אמפי בת ה-12 זה אולי המחשבה שאם לא הייתי נרשמת לתזמורת הבחורה לא היתה מאבדת את המקום שלה) באמת עלול להזיק לעצמו (או לאחרים). לכל הפחות זה עלול לשתק אותך וזה באמת לא בריא. החברה שלך אחראית מדי מכדי לנהוג? בגלל איכות הסביבה או בגלל הסכנה לסובבים? היא חושבת שהיא לא נהגת זהירה מספיק?
שוב, אני חושבת שאני מבינה למה אתה מתכוון כשאתה כורך את האחריות עם הבטחון העצמי אבל באחריות אישית (לא אחריות על שירות או מוצר) זה לא חייב להיות קשור. אתה יכול, לדוגמא, לא להרגיש בטחון עצמי במערכת יחסים כלשהי (זוגיות, הורות, עבודה, חברות) אבל לקחת אחריות על איך שאתה מתנהל בתוכה.
השבמחק
השבמחקאולי התהליך הזה שאני עוברת עם המאמן שלי (ואת בינתיים עושה בצורה כזאת מדהימה לבד עם עצמך) ישיל חלק מהמנגנונים שלנו ויאפשר לנו ליהנות יותר ולהיות חופשיות במה שאנחנו עושות....
היא לוקחת אחריות על המשוגע שעלול לקפוץ תחת גלגליה.
השבמחקאם אני לא בטוח שאני יכול, אני אמנע מלקחת אחריות על כך. לקחת אחריות על משהו שאינך בטוח שאתה מסוגל לעשות זה הא"ב בחוסר אחריות, נשמה. תחשבי על זה (-: אדם שאינו בטוח בעצמו במערכת יחסים אבל לוקח אחריות על איך שהוא מתנהל בתוכה, לא לוקח אחריות על מערכת יחסים אלא על עצמו. כלומר, הוא בטוח בעצמו, הוא בטוח שהוא יכול לקחת אחריות על התנהגתו גם במערכת יחסים בה אינו בטוח. אם הוא לא בטוח בעצמו ובהתנהגותו ובתגובותיו, עדיף שלא יתחייב בדבר, כי התחייבות כזאת תנחל רק אכזבה לו ולסובביו.
השבמחקטוב, אני אסייג. כי חיים הם לא שחור ולבן. הוא לא בהכרח ינחל כישלון, אבל הסבירות לכך גבוהה יותר מאשר במקרה של אדם שמודע לעצמו וליכולות שלו.
השבמחקכן, אז ההשוואה בהחלט רלוונטית.
השבמחקבדיוק לזה התכוונתי בתגובה הקודמת
השבמחקושוב אני חייבת להבחין בין אחריות לבין התחייבות.....
השבמחקושוב אני מבינה (מה שכל הזמן המורה שלי אומרת) שלכל אחד השפה המקודדת שלו, וזה שאנחנו משתמשים באותן מלים זה לא אומר שאנחנו מתכוונים לאותם דברים כי מאחורי כל מושג יש לכל אחד מאיתנו עולם שלם שהוא סובייקטיבית רק שלנו.....
כאשר אתה במערכת יחסים אתה במערכת יחסים. ואתה לא יכול להתחייב איך היא תתנהל ומה יקרה, גם כי יש מציאות ויש נסיבות וגם כי יש עוד מישהו חוץ ממך במערכת היחסים וגם כי גם אתה רק בן אדם. עם עליות וירידות, עם מצבי רוח, עם מנגנונים אוטומטיים שמנהלים אותך....אבל אתה כן יכול להיות מודע לזה, ובכל רגע נתון להבין שאתה אחראי על ההתנהלות שלך - לאו דווקא מראש. לדעת לומר "מצטער שפגעתי, הגבתי אוטומטית מהבטן" זה גם סוג של לקחת אחריות
מצטער שפגעתי זה לא לקחת אחריות. זה להביע צער שיכול להיות כן ויכול להיות שלא. לקחת אחריות הוא להבין שפגעת ולהיות בטוח שלא תעשה את זה שוב. האם באמת לדעתך אדם שפוגע באנשים שוב ושוב ובכל פעם מבקש סליחה אח"כ, זה אדם אחראי? או שאולי הוא חנטריש שמצא אחלה שיטה לצאת יבש כמו ברווז מהמים? (פתגם של אמא שלי) (-:
השבמחקכשאתה במערכת יחסים אתה לוקח אחריות על מה שאתה יכול. אני לקחתי אחריות על הבגידה של אנג’לינה, ולמרות ששנינו אכלנו את הארוחה ביחד, ביקשתי להיות זה שישלם עליה. לא ביקשתי סליחה ולא הבעתי צער. נהפוך-הוא: כמו כל גבר נבגד, כעסתי מאוד וכאבתי את הפצעים של האגו. אבל אני שיניתי את כל מה שהוביל לאותה בגידה. ולא הייתי לוקח את האחריות הזאת לולא ידעתי, מעל כל צל של ספק, שאני יכול לשנות. נכון, היא יכלה לשלוח אותי לחפש מי ינענע אותי ולעזוב אותי למרות השינויים שערכתי, על זה אני לא אחראי. את האחריות שלי פרשתי עד הגבולות שאפשר הבטחון העצמי שלי. ברור שבמקביל קיוויתי שהיא תשאר, אבל בכך (להבדיל) לגמרי לא הייתי בטוח. זה כבר היה החלק שלה בתעודה.
אגב, שימי לב גם לאחריות של החברה. הם מבטיחים שהמוצר תקין, ואם קורה משהו הם מחליפים אותו או את חלקיו. כשהמכשיר נדפק שוב ושוב, אנחנו מזדעקים שהחברה לא אחראית. כלומר, ה"סליחה טעינו" לא ממש מרשים אותנו.
השבמחקאוקיי שוב הלכתי לקיצון. אני עוד הייתי במי שמאשים את האחר, לא רואה את החלק של עצמו, ואפילו לא מגיע לשלב של מצטער אם פגעתי. ברור שמתנצל סדרתי שלא מתקן את דרכיו וממשיך לפגוע לא נכנס בקטגוריה של מי שלוקח אחריות. בהחלט כיוונו לאותו הדבר כאשר אמרנו שאם מישהו נפגע מאיתנו, נבדוק במה גרמנו לכך ונעשה מה שצריך כדי שזה לא יקרה שנית.
השבמחקבדוגמא שנתת עם אנג’ - ישנה מודעות בשני הצדדים שגם היא זו שבגדה וגם אתה זה שעשית דברים שהתגובה שלה עליהם היתה לבגוד. לא כולם מודעים עד כדי כך וכל הכבוד שאתם כן.
ברור, על זה אין ויכוח
השבמחקוהבטחון העצמי הזה הוא חלק בלתי נפרד מגבולות האחריות. קיים גם מצב הפוך, מצב בוא האדם בטוח שהשמש זורחת לו מהתחת ומסתובב כ"כ נפוח שהכפתורים של חולצתו מתעופפים לכל הצדדים. הוא לוקח אחריות על תפקיד בחברה, אותו הוא לא יכול למלא, פולט שטויות כשלא-כלום מאחוריהן, משיט אוניות מבלי להיות מוכשר לכך וכדומה. כלומר, לקיחת אחריות היא לא רק זאת פעולה שמחייבת ביטחון עצמי + מודעות למגבלות.
השבמחקהרגת אותי עם ה"מתנצל הסדרתי". בדיוק.
השבמחקאז שכשלאדם יש בטחון עצמי והוא מודע לו ולגבולותיו הוא מפסיק לחשוש. ילדה אמפי האולטימטיבית עם הצ’לו ביד בטוחה ביכולותיה ומודעת להן ולכן כשהמורה בוחר בה ומישהו נעלב, היא אומרת: מה לעשות, כואב, אבל נבחרתי בצדק, כי אני טובה ממנה. ואם המורה יתאכזב, היא תגיד: מה לעשות שאני טובה מאוד (עובדה שבחרת בי) אבל לא טובה כפי שציפת. ואם החברה שלי חו"ח תפגע במישהו היא לא תתשפז בבית חולים עם התמוטטות עצבים, כי אולי זה קרה בגללה, אלא תגיד: אני אדם אחראי, אני יודעת שאני נהגת מעולה, אני יודעת שלא הייתי שתויה, שלא חלמתי ולא דיברתי בפייסבוק תוך כדי נהיגה. חבל שזה קרה, אבל לא היה דבר שהיה באחריותי ולא עשיתי כדי למנוע את התאונה. אני חייב לסייג אבל לא נכנס לי, אמשיך מטה:
וואו זה תהליך לא קל שמצריך מעבר חלק לזכרונות עבר. ומה עושה מישהו כמוני שנדחקו לו דברים כל כך עמוק שכבר ממש קשה לחלץ אותם משם?
השבמחקהזכרונות האלה מודחקים גם אצלי. הם עולים מתוך שהייה בתוך תחושת הגוף...לפעמים זה אפילו לא זיכרון מלא. והרבה פעמים עולה רק תמונה או מילה או זיכרוו מאוחר יותר, אבל דרך זה אפשר להגיע לזיכרון הקדום יותר
השבמחקגם אני אפשר לומר שהייתי מוצלחת...לא ממושמעת או מסודרת אומנם אבל התוצאות פיצו...וגם אצלי זה יצר לחץ. מאבק מתמיד לעמוד בשיאים של עצמי. מהפסגה הדרך למטה מאוד ארוכה...
השבמחקאני מוצאת אותך יותר ויותר מגניבה עם כל פרט! :)
השבמחקבכל מקרה, אמפי יקרה, אני רוצה להגיד לך שוב שכל קטע שלך, כל סיפור כזה של צלילה פנימה, הוא סיפור אמיץ מאין כמוהו ואני לא מפסיק להתפלא על היכולת שלך לצלוח את כל הצלילות הללו ואף לספר לנו עליהן בכזה פירוט. אבל גם שעם כל סיפור כזה, מתגלה אמפי שמאחורי ישרא על רבדיה הפנימיים, ומוכיחה שטוב הלב, האחריות (הפעם), העדנה, ההתחשבות, הדאגה לזולת, ההגינות ועוד ועוד... הם לא רק מה שאנחנו רואים בתגובתיך, אלא החומרים האמיתיים מהם את מורכבת. יש לי כבוד גדול להכיר אותך וגם מזל, כי לולי ישרא זה הרי לא היה קורה. (-:
השבמחקתודה אליפל היקר על התגובה שהרחיבה את לבי....
השבמחקאכן בישרא התפתחה קהילה מיוחדת במינה, וכיוון שאני כאן רק שלוש שנים (כמעט) אני אפילו לא מכירה את הקצה של הקצה שלה....אבל מודה כל יום על מי שחבר אלי ושאני חברתי אליה/ו....וכאן שוב המקום להודות לקיימן שקרא אצלי וסיפר לחבר’ה....וכך גם הגעתי (דרך המגיבים שלו והמגיבים של המגיבים) לבלוגים האהובים שאני קוראת בקביעות....
וגם ל"גם אמא", היחידה מכולכם שהיא חברה שלי גם ב"חיים" ואשר כתבה כאן שנים רבות (היום פחות) ובזכותה בכלל ידעתי שהאתר הזה קיים (וגם דרכה נכנסתי לקרוא את המגיבים שלה...דרך נהדרת לגלות בלוגים חדשים).
לא יודעת לאן ישרא הולך אבל אני מקווה בכל ליבי שאתם - חבריי הוירטואליים - לא תאבדו לי בתהליך....
"מגניבה" זאת אחת המחמאות אם לא ה..... בכל הרצינות. בכל זאת אני סבתא בת 56.....
השבמחקתודה
אין לי ספק שתצליחו למצוא אלטרנטיבה. כפי שאמרת פעם שבמקרה הכי גרוע יש את הבלוגיה ההיא, ממנה הסתייגתי בגלל חתך גילים לא מי יודע מה מתאים. אחרי הכל, החשוב הוא לא הרקע, אלא התוכן. והתוכן, והלכידות והאכפתיות אלה אתם ולא בלוגיה זו או אחרת. יש כאן גרעין איכותי שמוכיח את עצמו בעיקר עכשיו כשלכאורה הכל הולך פייפן. גרעין קשוח שאין לו שום כוונה להתפורר. (-:
השבמחק💖😘
איזה יופי של פוסטץ אני כל כך אוהבת את הפוסטים האלה שלך, זה נקרא ממש כמו סיפור בלשי ותאור הדמויות כל כך חי, עשיר ומוחשי.
השבמחקספרי עוד עוד עוד :)
ליבי יקרה, תודה.
השבמחקמופלא בעיניי האופן שבו ’תפיסות עולם’ וחוויות מקודדות בתחושות גוף ואיך אפשר לפענח אותן חזרה. כשאני קוראת את זה כאן אני מרגישה כמה זה נכון, כמה יש דפוסים חוזרים כאלה גם אצלי, כמה הם חזקים וממגנטים ומפתים להילכד בהם וגם ערמומיים כאלה איכשהו תמיד יש נימוק והיגיון שגורם לך לדבוק בהם, ואכן ממש כמו שאת כותבת, הם תמיד מלווים בתחושות פיסיות מוכרות ומובהקות.
השבמחקמרתק לקרא על זה ולהתוודע לטכניקה הזו דרכך
אם לא היה גיל פה בצד הייתי נותנת לך בין עשור לשניים פחות! :-)
השבמחקזה באמת מופלא, ובכל פעם שאני חווה את זה, בין אם מהצד של המתאמנת ובין מהצד של המאמנת, אני נפעמת מחדש. מה שמפתיע אותי גם בכל פעם מחדש הוא שגם אם היה "אימון גרוע" (בתרגולים כשאנחנו מאמנים אלה את אלה למשל, ואנחנו בלחץ וכולם מסתכלים) בכל זאת קורה משהו. השיטה היא כזו שכל עוד באמת היתה תשומת לב לתחושות הגוף שמתלוות למה שקרה, משהו משתחרר.
השבמחקהטריק הוא להסכים לחוש. כמו שאת כותבת, הדפוסים ערמומיים והשתכללו עם השנים, ואנחנו יכולים לספר לעצמנו המון דברים על מדוע הם מוצדקים...אז בלי לנסות לשנות כלום, רק להסכים להסתכל על זה, להסכים לחוש את מה שעולה, להסכים להתבונן בזיכרון שעולה בלי להסיט אותו הצידה במחשבה "זה לא קשור". שמחה שאת מתחברת לזה....
אחרי כל כך הרבה שנים בהם אנחנו פועלים לפי המנגנונים הרגילים שלנו, אחרי שאת מעדיפה תמיד לשתוק ולא להציע את עצמך, נראה לי שקשה מאד מאד לשנות את ההרגל, לא? אפילו אם את מודעת למנגנון, ויודעת שאת רוצה להשתחרר ממנו, האם תוכלי כך סתם להציע את עצמך? קשה!
השבמחקואני מסכימה עם כל מה שאליפל כתב על האומץ וההגינות :)
אני מתחברת לקטע של התחושות, של המלכודות החוזרות על עצמן - אבל אין לי שמץ איך יוצאים. אני לגמרי בקטע של - משוכנעת בצדקתם (במילים אחרות -לכודה). בדיוק תארתי אצלי כמה קשה לי עם צביעות, עד כדי סלידה ואפילו בחילה, אז אנסה לשאול את עצמי למה בעצם...
השבמחקשיטת אימון סאטיה לא מדברת על לשנות הרגלים באופן יזום, רק להכיר את אותם דפוסים והרגלים ותפיסות ומסקנות עבר שהפכו למנגנונים שמנהלים אותנו וגורמים לנו להגיב אוטומטית. השיטה דוגלת בלהתקרב לעצמנו, להבין מה מנהל אותנו, להבין מה היינו צריכים לשמוע או לקבל באותה סיטואציה כאשר הדפוס נוצר - ולתת זאת לעצמנו היום, בדיעבד, על ידי הבנה, מתן תוקף לילד, חמלה ואהבה. לפעמים אפילו על ידי דמיון של מה הייתי עושה לולא הייתי אז חסר אונים...וכל זה דרך תחושות הגוף. השיטה אומרת שכאשר מגיעים לזה דרך תחושות הגוף, זה משתחרר לבד. ברגע שמשהו משתחרר, מתפנה מקום. ואז נוצרות אפשרויות חדשות להגיב. כבר לא חייבים את האוטומט. השינוי (הטרנספורמציה) הוא חרישי, כמעט בלתי מורגש - ולפעמים אתה לא זוכר איך היית מגיב קודם....כי כבר השתנית.
השבמחקעל ה"איך יוצאים" עניתי לקורדליה למטה, בתגובה הבאה. וכאשר הבחילה עולה, אל תשאלי את עצמך למה, פשוט תעצרי רגע ותסכימי לחוש את הבחילה. ושימי לב לנשימה (אל תנשמי באופן מאולץ, רק תפני אל הנשימה את תשומת לבך). ותשהיי כמה שניות בתוך הבחילה. משהו יעלה - תמונה, זיכרון, חלקיק מחשבה או מושג....נורא קל לפספס את זה אם לא מוכנים לשים לב ולקבל שמה שעולה בכלל שייך. אבל נסי, ואת זה את מוזמנת לחקור...לשאול מה קרה בזיכרון שעלה, מה הרגשת, מה נאמר או מה נעשה ומה המסקנה שהסקת אז לגבי עצמך או העולם....זה ייתן לך רמז איך זה נולד בכלל. בהצלחה
השבמחקכתבת את התגובה הזו כל כך יפה. אני חושבת שהגישה של החמלה וההבנה והדמיון והחרישיות שכנעו אותי...
השבמחקמלמלתי לעצמי את אותן מילים ממש שקורדליה כתבה....
השבמחקכל כך יפה...
הנטיה שלי היא לברוח משם, לא לתת לעצמי לשקוע בזה, לא לתת לתחושות המעיקות האלה לשקוע בי. לרוץ לפיתרון, למוצא, לנקודת אור...
השבמחקבתקופות בחיי שבהן לא ברחתי שקעתי בדכאונות כבדים.
נכון, הנטייה היא לברוח, לזוז, לעשות הכל כדי לא לחוש את התחושות הקשות. האם יכול להיות (ואני לגמרי שמה סימן שאלה בסוף) שבעבר כאשר שהית בתחושות גם נתת למחשבות שלך להשתלט ואז באמת קשה לצאת מזה? בתהליך שאנחנו עוברים בסאטיה, בעת השהייה בתחושה לא חושבים, לא מפרשים, רק נושמים - ונותנים לזיכרון לעלות. מתארים את הזיכרון ועושים את התהליך שתיארתי ומשחררים . לא נותנים לראש להישאר שם. להיפך. אולי זו טעות לנסות לעשות זאת לבד....מאמן מזהה כאשר קשה מדי ויש לו טכניקות להזיז אותך מהתחושה הקשה לתחושה נעימה כשעולה הצורך...
השבמחקאני לא יודעת להפריד תחושות ממחשבות. בדרך כלל הן מסחררות זו את זו.
השבמחקאחד הנסויים המעניינים שאני עושה על עצמי - הוא לחשוב על כל מיני דברים כשאני בעיצומו של (סליחה אם זה נשמע לא שייך..) ריגוש מיני. כל הדעות שלי, כל התובנות שלי, כל מי שאני - נהייה פתאום אחר. הכל בגלל תמהיל ההורמונים שהשתלט עלי לרגע קל. אחר כך הכל חוזר לעצמו...
בקיצור אין לי מחיצות בין להרגיש ללחשוב.
הבנתי. זה באמת לא פשוט לעשות את ההפרדה. דורש תרגול ואולי הנחייה לפחות בהתחלה. תחשבי שיש תחושה (פיסית, גופנית), רגש (פרשנות של התחושה) ומחשבה (מה שאת מספרת לעצמך על הרגש/תחושה או על מה שגרם להם כביכול). בשלב ראשון נסי לבודד את התחושה כשהיא עולה. ולנשום. כמה שניות. בלי שום מטרה אחרת, רק לשים לב לתחושה. מהי, איפה היא בגוף, אם יש לה גודל, צבע, צורה, תנועה או סטאטיות...בלי לפרש ובלי לשפוט. תתחילי מזה ותראי איך הולך לך.
השבמחק