ארוחת ערב ראש השנה נערכה השנה אצלנו.
הוחלט על מתכונת של מה שחמותי נהגה לקרוא לו "פיקניק" (אצלה זה היה "זה לא פיקניק" כשהיו מציעים להביא מאכלים לשולחן החג שלה): כל אחד מהמשתתפים הציע להביא משהו, וכך יצא שכל אחד הביא את מנות הדגל שלו ואף אחד לא טרח יותר מדי קשה. אידיאלי.
היינו 16 סועדים מסביב לשולחן ערוך היטב ומקושט להפליא והיתה אווירה שמחה ונהדרת.
T בירך בקצרה בתחילת הארוחה ובזה סיימנו עם החלק המסורתי.
שוחחנו, שרנו קצת (לא מספיק לטעמי) ואכלנו (הרבה, כמובן) ובעיקר צחקנו המון - ובאמת זה כל מה שאפשר לבקש בערב חג. ובכל השנה.
שנצחק הרבה, שנהיה ביחד הרבה ושיהיה על מה לצחוק ולשמוח.
הורי עזרו המון (גם בהכנות וניקיונות שלפני הארוחה וגם בפינוי ושטיפה וסידור תוך כדי ואחרי) כך שבאמת לא הרגשתי שהיה אירוח קשה מדי.
למחרת הלכנו לחדר כושר אבל זה אימון מקוצר, שנינו היינו די עייפים.
היום היינו מוזמנים לאחי לצהריים, וגם "הפקדנו" אצלו את הורי - שסיימו את השבועיים שלהם אצלנו ועברו לשבועיים אצלם.
נכון, היו דברים (כרגיל) מעצבנים - גם אצל אמא וגם אצל אבא - אבל בסך הכל היה ביקור מהנה איתם יחד, והם הרגישו כאן כל כך טוב שאבא כבר מתכנן את הביקור הבא (בעוד שנה כנראה).
אני גיליתי שאני כמעט ולא מגיבה (לא רגשית ולא בפועל) לשטויות של אמא, אבל עדיין לא מחוסנת לגמרי בפני אבא.
את T דווקא אמא שלי יותר מקפיצה, וככל שעבר הזמן היה לו יותר ויותר קשה להישאר רגוע ולא להגיב (אבל הוא עמד בזה בגבורה).
אני שמחה שהם לא גרים כאן כל הזמן אבל מצטערת שהם כל כך רחוקים שאנחנו מתראים רק פעם/פעמיים בשנה. היו שנים שפחות.
הם לא נהיים צעירים יותר ואני חוששת מהיום שבו לא יוכלו כבר לבוא לביקורים כאלה.
אבל הם (היא) לא מוכנים (מוכנה) לשמוע על לחזור לגור בארץ, ואני כבר הפסקתי לנסות לשכנע. כנראה שבאמת טוב להם יותר שם, והם מסודרים מבחינת כיסוי רפואי וכו' - כך שבאמת אי אפשר להתווכח עם הרצון שלהם. נוח שם, רגוע שם - אמנם הם מחוברים לכאן בווריד דרך החדשות - קוראים כל מילה ב-3 עיתונים ישראלים ועיתון אחד אמריקאי ושומעים את כל מהדורות החדשות של ישראל (באינטרנט) ושל ארה"ב - אבל החיים שלהם מנותקים בפועל ממה שקורה כאן. וכך טוב להם. ואני כבר מקבלת את זה.
שנה חדשה החלה ואני מאחלת לי ולכולם שתהא טובה ומיטיבה יותר מקודמותיה
שנזכה להנאות קטנות וגדולות
שנזכה לבריאות טובה
שנזכה לחברותא נעימה והגשמת חלומות
שנהיה סבלנים וסובלנים
שנאהב ונהיה אהובים
שנשמח יותר ונתרגז פחות
שנה טובה ומתוקה לכולנו
שנה דבש.
השבמחקשנה טובה ונהדרת לך ולמשפחה ושתמשיכי לכתוב פוסטים חכמים ומעוררי מחשבה
השבמחקגם אני נפגשת עם הורי פעם-פעמיים בשנה, למרות שהם גרים במרחק של חצי שעה נסיעה. זה המינון שמתאים לנו.
השבמחקוהברכה שלך - פיגוז של ברכה. כיסית את כל התחומים :) אני מצטרפת לאיחולים שלך.
קשה שהורים נמצאים שבועיים רצוף יחד אתכם בבית. טוב שעמדתם בכבוד.
השבמחקושתהיה שנה נהדרת, של בריאות, שקט ושלווה, אהבה, יצירה וכייף.
נדמה לי שדווקא בסידור הזה שבו הם מגיעים פעם בשנה לחודש שלם אתם איתם הרבה יותר מהרבה ישראלים שגרים במרחק נסיעה של שעה בערך. ואני מצטרפת למברכים לשנה הקרובה.
השבמחקאמפי שנה טובה יקירתי.
השבמחקלראות הורים פעם-פעמיים בשנה ודאי קשה (לדעתי)
השבמחקגם להורים קשה (ואולי יותר) כשילדיהם גרים במרחקים
והחשוב מכל שכולם יהיו בריאים
מצטרפת לברכה שתהיה שנה טובה מקודמתה!
שנה של אושר ולך סיפוק מכל מה שאת עושה!
שנה טובה :)
השבמחקשנה טובה :)
השבמחקשנה טובה.
השבמחקאימון קצר אחרי ארוחת החג???
אני רכבתי 50 ק"מ בבוקר של אחרי הארוחה, ככה שבטוח שמשהו ירד
תודה צופה יקרה, הרבה בריאות ונחת :)
השבמחקגם לך שולה
השבמחקפעמיים בשנה? ולא לחודש אינטנסיבי...
השבמחקכנראה זה המינון שהכי מתאים לכם.
מענין מה היתה תדירות הפגישות שלנו לו הם חיו בארץ. לפחות פעם בשבועיים, לדעתי. אבל אז זה היה פחות אינטנסיבי
תודה על האיחולים
שנה טובה ומתוקה
השבמחקתודה קורדליה
השבמחקאכן מאתגר ואכן עמדנו בכבוד...
יש מצב שאנחנו מתראים יותר בנטו מאשר משפחות רגילות...
השבמחקשנה טובה
שנה נהדרת גם לך, עדה יקרה
השבמחקשנה טובה ומתוקה
השבמחקתודה נ*גה
השבמחקהורי מעדיפים את המרחק והבידוד (לפחות אמי) והם שם לגמרי מבחירה (במיוחד מאז שאבי לא עובד). לנו זה גם נוח, האמת, אבל חבל לנו שהם מפספסים את הנכדים (בזמנו) ועכשיו את הנינים. הם כל כך נהנים איתם כשהם פה..
כשאני מבשלת ומארחת אני פחות אוכלת. בכלל אני מתמלאת נורא מהר כך שלא משנה כמה אוכל היה, אני אכלתי את המנה הקטנה שלי. האימון המקוצר היה בגלל עייפות אחרי יומיים שלושה של בישולים, הכנות וניקיונות
השבמחקשנה טובה אמפי, נשמע שהיתה לכם ארוחת חג מצויינת, בדיוק כמו שצריך
השבמחקהיה ממש כיף. זה הכל באווירה, אני חושבת. אם אנשים באמת רוצים להיות שם וחא יוצאים לידי חובה (ולא מזיק שהאוכל מצוין)
השבמחקפעם-פעמיים בשנה?
השבמחקבאותה חצר - על אותו המגרש, שעליו כבר עמד הבית של ההורים של אישתי - בנינו את ביתנו. ובבית שבנינו - הקמנו גם יחידת מגורים עצמאית לאמא שלי. כך חיינו בחמוּלה, כשאנחנו רואים את הורינו כמעט בכל יום ויום. מבין הורינו, אמא שלי שרדה אחרונה. היא הספיקה לגור איתנו, באותו הבית ממש, עשרים ושלוש שנים.
שנה טובה ומאושרת!
האמת שכמו שקראת אצלי לא היה יותר מדיי מה לאכול בארוחת חג
השבמחקבשבילי, למעט הקרקס שדודה שלי עשתה, זה היה כמו כל ארוחת שישי/שבת משפחתית
אני אישית לא נהניתי
זה לא רק הקטע של האוכל, אלא גם הקטע החברתי
שמחה לשמוע שהייתה לכם סעודת חג טובה
זה כייף להיפגש עם המשפחה, במיוחד עם אנשים שלא פוגשים בדרך כלל
יש לאבא שלי בנדוד שגר בחו"ל עם משפחתו ולרגע הם לא חושבים לחזור לגור פה. מה שיש להם שם, אין סיכוי בעולם שיהיה להם פה
וכשמתרגלים לרמת חיים מסויימת, לא רוצים לעזוב אותה
לפחות אפשר להתנחם בזה שהמצב בארה"ב לא כמו המצב באירופה
שתהיה שנה טובה ומתוקה :)
הורי עזבו את הארץ (בעקבות עבודה של אבי) בסוף שנת 1987. מאז הם חיים בצפון קליפורניה. בשנים הראשונות היו מגיעים לביקור פעם בשנה, שנתיים אפילו 3. בתקופה שסבתי היתה בבית אבות (לקראת סוף חייה) אמא שלי נהגה כמה פעמים בשנה להיות איתה...
השבמחקבשנים האחרונות אנחנו "מספקים" להורי סיבות להגיע יותר מפעם ב...
חתונות, הולדת נכדים...אפילו הגיעו במיוחד למסיבת יום הולדתי ה-50 (שבעלי ערך לי בהפתעה). מאז שאבי לא עובד (כבר 6 שנים) הם חופשיים להגיע יותר וליותר זמן אבל לא עושים זאת. טוב להם שם, טוב להם כך, טוב להם ה"לבד" זה עם זו והלוואי שיזכו לחיות יחד בבריאות שנים רבות.
סבתי - לעומת זאת - אמה של אמי - עברה לגור איתנו כשהתאלמנה (הייתי בת 4) וכמעט עד סוף ימיה חיתה איתנו באותה דירה...וגם כשהורי היגרו לארה"ב היא עברה לגור איתי (עם בעלי וילדיי) עד ששבץ מוחי חייב העתקת מגוריה לבית אבות שם היתה לה השגחה סביב השעון).
חבל שלא נהנית בארוחת החג. יש לי חברה שכבר כמה שנים לא חוגגת עם משפחתה וקובעת לה נסיעות או שהות בבית מלון עם חברות בתקופת החגים. למה לסבול?
השבמחקאני מודע לכך, שהמודל שלנו איננו המודל השכיח. מספיק לקרוא כאן את תגובתה של חגית - שפוגשת את הוריה פעמיים בשנה למרות שהם במרחק מחצית השעה נסיעה - כדי להבין כמה רחב הספקטרום. כל אחד - ההורים וגם ילדיהם - עושה מה שמתאים לו. אני לא בא לשפוט אף אחד. כל אחד חי את חייו כמו שהוא מבין וכמו שהכי מתאים לו. אם להורים שלך מתאים לגור בצפון קליפורניה - הרי שכך יאה. מכיוון שההורים שלנו (של אישתי ושלי) כבר נפטרו, אני כבר מצויד בסוג מסוים של יכולת התבוננות לאחור, בסוג של חוכמה שבדיעבד. ואני די משוכנע, שלמרות שזה לא היה תמיד קל - אף אחד מאיתנו לא היה מוותר על האופן שבו התנהלו חיינו. אמא שלי נפטרה בגיל 93. אני משוכנע, שלא הייתה מגיעה לגיל הזה אלמלא התנהלו חייה באופן שבו אכן התנהלו. גם ההורים של אישתי הגיעו לגיל זיקנה. גם הם נהנו מהחיים באופן הזה, בחמוּלה. יש בכך נחמה מסוימת, כשאתה יודע, שעשית למען הורייך כמעט את כל מה שיכולת לעשות כדי שיהיה להם טוב. אבל החיים יחד הופכים את הפרידה לקשה. למאד קשה.
השבמחקוואו היה נדמה לי שהגבתי והנה אני רואה שמסתבר שלא. אז שתיהיה שנה טובה אמפי,בשבילי היה קצת ארוך וצפוף אבל זה מאחורנו כבר ,לסיום החג נסכץענו לטיול מלא זכרונות בבנימינה שעליו כנראה אכתוב מחר. שיהיה המשך נעים של החגים המתקרבים
השבמחקסבתא שלי באמת היתה משהו מיוחד. התמסרה לגמרי לניהול הבית: בישול, אפייה, כביסה וגיהוץ, תפירה וסריגה, קניות וכמובן טיפול בנו, הנכדים, כולל לימוד קריאה וכתיבה בעברית ובספרדית. הורי עבדו, למדו, יצאו, חזרו, נסעו...וסבתא תמיד היתה איתנו. היא תמיד לקחה את הצד של אבא שלי (והיא היתה אמא של אמא) ותמיד עמדה על זכויותנו, הילדים. כשהורי נסעו בעלי קיבל אותה אלינו ללא היסוס, וכך גם ילדיי זכו קצת ליהנות מהסיפורים ןהבישולים שלה, למרות שכבר לא היתה במיטבה. זה לא פשוט לחיות בחמולה אבל יש לזה הרבה יתרונות
השבמחקשמה טובה טליק, שתהא טובה יותר מקודמתה, מכל קודמותיה
השבמחקהאמת שברגיל אני אוהבת את החגים
השבמחקאני אוהבת את המפגשים המשפחתיים האלה שיש בהם משפחה שאנחנו לא רואים באופן תדיר והשיחות עד שעות הלילה הקטנות
רק שהפעם הכל נגמר תוך שעה
דודה שלי עלתה לי על העצבים עם ההתנהגות הילדותית והמפגרת שלה
ובאופן כללי זה לא הרגיש כמו חג עבורי
אמא שלי כל הזמן מתרצת את ההתנהגות של דודה שלי
או של סבתא שלי שהלכה ובשניה שהיא סיימה לאכול קמה מהשולחן והדליקה את הטלוויזיה ובזה היא פשוט גמרה את האופציה שמישהו יוכל לשבת ולהמשיך לדבר
(אמא שלי טוענת שזה חלק מהתהליך שעובר על סבתא שלי כי היא החליטה שהיא תהיה דימנטית)
מה שאת מתארת מזכיר לי לצערי את השנים האחרונות שחמי עוד היה בחיים. הוא כבר היה מלא מרירות (מאז שהתאלמן ובעצם עוד קודם - מאז שהוציאו אותו בכוח לפנסיה בגיל 70, למרות שעדיין עבד בקליניקה הפרטית שלו) והחגים הפכו לעול במקום חווייה מהנה. היחסים ביננו לבין המשפחה של גיסי כבר התחילו להתדרדר מעט וגם אנחנו בעצם היינו בתחושה של "לצאת לידי חובה" ולא כיף כמו שהחגים היו פעם.
השבמחקוגם חמי היה פתאום מדליק טלוויזיה אחרי הארוחה (למרות שלפני כן התעקש על כל הטקסים והתפילות וגם הלך לבית הכנסת לפני שהגיע - ולכן תמיד גם התחלנו מאוחר) - ובזה תמה אווירת החג המועטה שהיתה.
בעצם השתחררנו מזה כשהוא נפטר - כמה עצוב להודות בכך. כבר לא הרגשנו חובה להיות עם המשפחה של גיסי, התחלנו לחגוג עם אחי (שכל השנים לא הצלחנו לעשות זאת כי אנחנו היינו עם המשפחה של בעלי והם היו עם המשפחה של אשתו וזה היה יותר מדי אנשים מכדי לעשות יחד) או עם חברים או לנסוע בכלל לחו"ל בחג....משהו השתחרר.
אני לא חושבת שהיא במצב של מרירות
השבמחקמה גם שבשבוע שעבר היא הייתה בקרוז למשך כל השבוע
רק הקטע הזה של לקום לפתוח טלוויזיה בווליום גבוה
ולא לנסות להתחיל לדבר או להשתתף בשיחה
ואמא שלי שאומרת שצריך לדבר איתה
באמת, אי אפשר להמציא נושאי שיחה רק כדי שהיא תשתתף
אני גם לא מבינה למה העולם של אנשים מבוגרים בגיל הזה סובב סביב כל מיני תוכניות בטלוויזיה
כאילו שאין עוד דברים בעולם לעשות
אז כן יש לסבתא שלי מנוי בקאנטרי קלאב והיא הולכת 3-4 פעמים בשבוע
והיא עושה כמעט כל יום קניות בשוק (תעסוקה) והולכת לשם ברגל
אבל מעבר לזה העולם שלה בתוך הטלוויזיה וזהו
סבתא שלי היא בן אדם חברתי ומוזר לי ההתנתקות הזאת מכולם
אני אמרתי לאמא שלי שלא נהניתי בערב חג הזה
השבמחקשזה לא הרגיש לי כמו חג
ושההתנהגות של דודה שלי עלתה לי על העצבים
במיוחד שהיא שאלה כל הזמן מה אומרות כל הברכות האלה
את אישה בת 50, את אמורה לדעת כבר מה הברכות האלה אומרות
גם יש לדודה שלי את ההתנהגות המוגזמת הזאת
כמו למשל שהיא מתלהבת מבגדים שאני לובשת
אז כן אני מתאימה את הבגדים שלי לאיך שאני נראית,
ואני לא אלבש דברים שאני לא חושבת שמתאימים לי
אבל דודה שלי קונה בגדים שהם רק יד שניה נראים כמו סמרטוטים
היא חושבת שהיא עדיין פרגית בת 20, למרות שהיא כבר מזמן לא
והבגדים שהיא לובשת שמתאימים לצעירות בגיל של אחות (24) נראים עליה מגוחך
אני פשוט לא אומרת כלום, אולי מגלגלת עיניים
כי היא לא תלך לחנות נורמלית ותקנה לעצמה בגדים שעולים יותר מ10-20 ש"ח (אבל לאכול כל יום בחוץ - לזה כן יש לה כסף)
עזבי ההתנהגות שלה פשוט מעצבנת אותי
אם היו עוד אנשים בשולחן זה פשוט היה נבלע ולא הייתי שמה לב לזה
נשמע שהיה חג נהדר, וגם שהשבועיים עם ההורים עברו בנעימים. שוב, יקירתי שתהיה לךשנה נפלאה. אוהבת.
השבמחק