היתה הפסקה של 3 שבועות בין האימון הקודם לאימון הנוכחי והרבה דברים קרו בזמן הזה.
הביקור של בני וכלתי, ניתוח הקטרקט ומצב הרוח של T...
לא באמת ידעתי על מה אני רוצה להתאמן כשהגעתי סוף סוף למפגש האימון שלי ביום שלישי האחרון.
אבל מהר מאד זה עלה.
בתי וחתני והנכדים היו בכרתים כל השבוע וחזרו ביום שני אחרי הצהריים.
איך שהם נחתו בנתב"ג, כאשר חיכו לאסוף את המזוודות, הנכדים ביקשו לבוא אלינו. הם התקשרו אלינו לספר שנחתו בשלום וכמה כיף היה, ובסוף השיחה בתי אמרה "טוב אז נתראה מחר" וסגרה את הטלפון.
ביום שלישי חיכה לי בוקר מלא תכניות, גם אימון וגם ביקור במקום העבודה שלי לשעבר - כך שלא היה סיכוי שאפגש איתם לפני ארבע.
בבוקר היא התקשרה ורצתה לדעת מתי הם יכולים לבוא.
מיד הרגשתי את זה בגרון, בחזה - כבדות כזאת שהפריעה לי לנשום. הרגשתי אשמה.
הרגשתי אשמה שהם רוצים לבוא אלינו ואני לא פנויה.
התעצבנתי על עצמי שלא אמרתי לה כבר יום קודם כשהם נחתו שבבוקר אני עסוקה.
אפילו התעצבנתי על עצמי שקבעתי את הביקור הזה במקום עבודתי לשעבר ביום אחרי שהם חוזרים, למרות שידעתי שהיא עדיין בחופש עם הילדים.
לרגע היססתי אם לבטל את הביקור ולבוא הביתה מיד אחרי האימון - לפחות הם יוכלו לבוא אלינו לצהריים.
ואז התעצבנתי על עצמי שאני רוצה לבטל דברים שקבעתי לעצמי רק כי הם רוצים לבוא. בקיצור - סמטוכה קטנה התחוללה לי בחזה.
המאמן ביקש שאתמקד בתחושה, אשים לב לנשימה, ואראה איזה זיכרון עולה.
ועוד לפני שהספיק לומר את המלים ראיתי את ו', הכלב שלי. ו' היה כלב מעורב זאב עם דני. כלבה של שכנים של חברה שלי המליטה ואני כמובן מאד מאד מאד רציתי לקחת גור הביתה. באותם ימים גרנו בשכירות בדירה ברמת אביב, הבית שלנו בהרצליה היה בשלבי בנייה. ההבטחה הייתה שכאשר נעבור לבית ניקח כלב. אבל אני רציתי את הגור עכשיו. הייתי בת 15 אמנם וכבר מזמן לא העזתי לנדנד להורים על שום דבר - אבל כל כך רציתי את הכלב שהבטחתי שאני אטפל בו ואני אנקה אחריו ואני ארד איתו למטה כמה פעמים ביום....טוב, נו - כל הילדים עושים את זה. לא?
לא יודעת איך אבל הורי הסכימו, והבאתי את ו' אחר כבוד הביתה. ועמדתי במילתי. האכלתי אותו וירדתי איתו כמה פעמים ביום, וניקיתי אחריו עד שלמד להתאפק...טיפלתי בו במסירות רבה ואהבתי אותו מאד.
אבל אז הסתיימה שנת הלימודים ובחרו בי, יחד עם עוד כמה תלמידים מהמחזור שלי, לצאת בקיץ לקורס מ"כים של הגדנ"ע. בעקבות הקורס אהפוך למ"כית ובשנת הלימודים הבאה אלמד שיעורי גדנ"ע בבית הספר. הקורס התקיים בבא"פ גדנ"ע אשר בצריפין, ונמשך כשבעה שבועות! היה ברור לי שאני רוצה לצאת, אבל פתאום הבנתי שלא אהיה כאן כדי לטפל ב-ו'.
אני לא זוכרת את רוב השיחה שהיתה לי עם אמא כשסיפרתי לה שנבחרתי לצאת לקורס. כל מה שאני זוכרת הוא את השאלה "ומה יהיה עם ו'?" ושום דבר אחרי זה. כל מה שאני זוכרת זה את אותה תחושה. אותה תחושה בגרון ובחזה והקושי לנשום.
אשמה. הבטחתי שאטפל בו והנה אני מאכזבת אותה. כעסתי על עצמי שאני מאכזבת אותה ובו בזמן כעסתי על עצמי שאני רוצה לצאת לקורס למרות הכל, ולא מוכנה לוותר עליו. הם לא אסרו עלי לצאת לקורס, כל הסערה הזאת התחוללה בתוכי, ביני לבין עצמי.
והמאמן שואל אותי - אם הכל היה אפשרי - מה היתה אמפי בת ה-15 עושה או אומרת?
וחשבתי לעצמי שאם היה אפשרי - הייתי לוקחת את ו' איתי לקורס.
ועוד חשבתי לעצמי שהייתי מספרת לאמא את כל מה שמתחולל לי בפנים. איך אני כועסת על עצמי ואיך אני אשמה, ואיך העזתי להבטיח שאני אטפל בו תמיד בלי לחשוב שאולי יקרה משהו כזה ואצטרך או ארצה לנסוע לכמה שבועות.
וחשבתי לעצמי שבאמת מעולם לא הצלחתי לדבר עם אמא ככה, מעולם לא הצלחתי פשוט להגיד לה את מה שאני מרגישה.
ועוד חשבתי לעצמי - עכשיו בתור מבוגרת - איך היא קיבלה את ההבטחה הזאת של ילדה בת 15? וודאי היה ברור לה בתור אמא שאין סיכוי שאעמוד בזה. או אולי לא היה ברור לה בכלל? מי יודע? מעולם לא דיברנו על זה.
והמאמן שאל אותי מה החליטה הילדה בעקבות מה שקרה? איזו מסקנה הסיקה על עצמה או על העולם?
והתובנה פגעה בי כמו ברק: זה מסוכן להתחייב. לא כדאי להבטיח כי יש סיכוי שלא אוכל לקיים. יש סיכוי שאאכזב. ואהיה אשמה. וארגיש נורא.
ופתאום זה התחבר לי עם חוסר היכולת שלי לתכנן דברים, כי יש סיכוי גדול שהם לא יתקיימו כפי שתוכננו, ואני אתאכזב
זו בעצם מסקנה דומה מאד ממקום מאד דומה.
וקלטתי שזה הפך להיות דפוס אצלי בחיים. לא להתחייב אלא אם אני מאה אחוז בטוחה שאוכל לקיים. כאילו יקרה אסון נוראי אם אתחייב ואז יקרה משהו שימנע ממני לעמוד במילה.
והמאמן שואל אותי אם אני רואה את ההקשר למה שקרה עם בתי.
וחשבתי על זה שגם מולה - בתור אמא, בתור סבתא - כמה שאני עושה ונותנת - אני תמיד נזהרת. לא להבטיח יותר מדי. לשים גבולות. לא לתת לה להבין שאני תמיד זמינה. והיא מזמן קלטה את זה, היא יודעת שאני שומרת על עצמי. ומתחשבת בהתאם.
ואז חשבתי על זה שחלק מהדפוס הזה תמיד היה להקדים תרופה למכה. אם הייתי אמפי הישנה, אמפי לפני האימון, לפני התחלת הטרנספורמציה - כבר ביום שני כאשר דיברנו בטלפון הייתי אומרת לה "רק שתדעי שמחר אני עסוקה כל הבוקר" כדי שלא תבנה עלי ולא תתאכזב. והנה החלק הזה של הדפוס לא הופעל. משהו במגננות שלי ירד. אחרי הבהלה הראשונית בבוקר בטלפון - כשגיליתי שהיא רוצה לבוא והבנתי שאני לא אהיה בבית - הצלחתי לומר "אתם יכולים לבוא אחרי הצהריים, נשמח לראות אתכם, כבר התגעגענו נורא" ולא קרה שום אסון. והם הגיעו אחרי הצהריים והיה כיף אדיר.
ואני עליתי - לגמרי במקרה - על מנגנון אדיר שמנהל אותי מילדות (ואני די בטוחה שזה לא התחיל בגיל 15, אבל זה הזיכרון שעלה ועם זה עבדנו).
אין על אימון סאטיה, פשוט אין!
*והשבוע מתחילים אצלי שני מתאמנים חדשים....אבל זה כבר בפוסט אחר 
אז זהו שאני שם גבולות לרצונות של אחרים וזוגתי פחות,אני מרגיש מחוייב כמוה אבל בתרבות שממנה אני באתי,אני והנוחות שלי והזמן הפנוי שלי הם פאקטור בשיקולים שלי,אצל זוגתי פחות. אני אגב שלם עם הדרך שלי
השבמחקאני חושבת שאני שלמה עם הגבולות שאני שמה, אבל שמחתי "לעלות" על דפוס שכזה שכנראה לא תמיד משרת אותי לטובה. אני שואפת להגיע למצב שאין לי בעייה להתחייב אם נראה לי שאני רוצה בכך, בלי לדאוג שאסון נורא יקרה אם משהו יישבש את התכניות. רוצה לחיות בשלום עם חוסר וודאות...לא יודעת אם הצלחתי להסביר את עצמי...
השבמחקזה לא קל לשנות דפוסי התנהגות
השבמחקבמיוחד כשהם טבועים בנו כל כך הרבה שנים
ועדיין, זה לא לגמרי בלתי אפשרי
את עושה כברת דרך לא קטנה עבור עצמך באימונים האלה
את מתפתחת ומשפרת את עצמך והופכת את עצמך לבן אדם טוב יותר עבור עצמך וגם עבודה הסביבה הקרובה שלך
וזה המון
רוב האנשים לא מפרגנים את הדברים האלה לעצמם
אני ממש מזדהה איתך. גם לי קשה מאוד להתחייב אם אני לא בטוחה שאני יכולה ורוצה לעשות את הדבר אליו אני מתחייבת. קשה לי לתכנן מראש, במיוחד דברים שלא קשורים בעבודה, כמו חופשות וביקורים משפחתיים. לגבי חובות בעבודה, כמו כנסים וגרנטים - אני מתחילה הרבה מראש כדי לוודא שאהיה מוכנה בזמן. מניחה שזה הצד השני של אותה נטיה.
השבמחקמה קרהלו’ ולאמא שלך כשהיית בקורס? שרדו?
כבר התחלתי לצטט אותך אמפי (בתגובה שלי לפוסט של טליק ממש עכשיו, למשל), שהקושי הוא הזדמנות לצמיחה. אני מוצאת שזה כל כך נכון, ומשנה לגמרי את המבט על החיים. אז תודה יקירה
השבמחקהתובנה הזו מדהימה ומדהים עוד יותר מה שיכול לצמוח ממנה.
השבמחקהפוסט הזה עורר בי שני דברים:
1. מחשבה על הכלבה שלקחתי בצבא. אמא שלי אמרה שלא תואי אלי לבקש עזרה עם הכלבה הזו. ואכן לא ביקשתי עזרה כל 14 השנים שחיה, ובגלל זה הפסדתי המון דברים כי לא בקשתי עזרה מאף אחד.
2. דווקא האכזבות שספגתי אני מהורי לימדו אותי לא לצפות לכלום מאף אחד ולא להבטיח דברים שאני לא בטוחה שאוכל לקיים.
תודה על הפוסט והמחשבות שבאו בעקבותיו.
גם אני תמיד פוחדת להתחייב, שמא לא אוכל לעמוד בהתחייבות. אני תוהה מנין זה בא אצלי. לא זוכרת שום דבר שגרם לזה, למרות שמן הסתם היה משהו.
השבמחקבסוף יצאת לקורס ההוא?
אני מכירה הרבה אנשים עכשיו שמתאמנים או הולכים לטיפול - זה יותר נפוץ מאשר בעבר
השבמחקאת צודקת שרוב האנשים שהולכים לזה (או לקורסים שונים) עושים זאת בעקבות משבר, נקודת מפנה בחייהם או רצון לעשות שינוי בתחום כלשהו בחייהם - ולא מספרים לעצמם שהם מחפשים להתפתח ולהכיר את עצמם ולהשיל דפוסי חשיבה שלא משרתים אותם יותר. אנשים כיום יותר ממוקדי מטרה: רוצים זוגיות, כסף, כושר, הרזייה, כוח וכו - דברים ספציפיים. לא התפתחות באופן כללי (שאגב משפיעה על כל אלה)
וואו, צרת רבים וכו
השבמחקגם אצלי הנטייה הזאת גורמת להתכונן הרבה מראש....
אנחנו באמת מאד דומות בהרבה דברים.
הכלב ו’ רק הרוויח מזה שנעדרתי. הוא זכה סוף סוף להכיר גם את אבי וגם את אחי ואפילו את סבתא שלי (שעד גיל מבוגר עוד טיילה איתו, למרות שהיה מושך אותה בכוח לפעמים) - דווקא אמא שלי הכי פחות התעסקה איתו. סבתא שלי בישלה לו (כולנו אכלנו מרק כל השנה כדי ש-ו’ יקבל את הגרונות המבושלים שלו) והוא הפך להיות הכלב של כולם. כשהתחתנתי הוא נשאר איתם - ונפטר מסרטן בגיל 7 . (תעשי חשבון - התחתנתי בגיל 20)...
וואו, אני הולכת לבדוק באיזה הקשר בפוסט של טליק זה היה....תודה יקירה. זה ממש מחזק אותי ומחמם את לבי
השבמחקחשוב לי לציין שאני לא זוכרת את הדברים האלה בשוטף, לא הייתי זוכרת את זה בכלל - לולא התרכזתי בתחושה הפיסית - הזכרונות האלה עולים פתאום כאילו משום מקום, כאילו לא קשור. זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש. הסוד הוא כמובן לספר את מה שעולה - גם אם זה נראה לי לא קשור.
השבמחקזה דורש תרגול. ולדעתי זה גם דורש סיוע - המאמן מהווה סוג של מראה, משהו בהקשבה שלו, בשאלות שלו ...בשיקוף שלו את מה שאני אומרת...
לא סביר שתזכרי מתי התחיל הקושי להתחייב - סתם מלהעלות זכרונות ילדות...
יצאתי גם יצאתי לקורס, זה היה מאד חווייתי, קשה אבל כיף ומדהים. למדתי המון על עצמי וגם הצטיינתי שם...זה היה יותר קשה מהטירונות שעשיתי כמה שנים אחרי...
לא חושבת שאפשר לקבל מחמאה גדולה יותר או מלים חמות יותר מהתגובה שלך הזאת. זה שהחוויה שלי עוררה בך מחשבות על חייך - בשבילי זה עצום! תודה פועה. ריגשת אותי.
השבמחקולגבי המחשבות שלך עצמן: אכן אנחנו מפסידים המון דברים כאשר איננו יודעים לבקש עזרה. והדפוס הזה של לא לצפות כי התרגלנו להתאכזב מההורים - זה ההפסד הגדול ביותר. גם אני סובלת מזה...ועובדת על זה.
הרבה פוסטים שלך מעוררים אותי לחשוב על החיים שלי והתקיעויות שלי. מעבר להנאה מהקריאה עצמה, אני כל כך שמחה שמצאתי אותך ושאני קוראת אותך. את מתנה אמיתית!
השבמחקאני מנסה להבין מה פה הדרוש תיקון, ואולי כמוך גם אני חוששת להתחייב אם אני לא בטוחה שאעמוד בהתחייבות, או בעצם גרוע יותר, אני מתחייבת ואז אהפוך עולמות בשביל לעמוד בזה, גם על חשבון עצמי, אבל זה כבר נושא אחר לתיקון...
השבמחק:-)
מעניין איך דברים מתקשרים. איך ברגע שאת מתרכזת בתחושה מסויימת בגוף, מיד צצות אסוציאציות למקרים שקרו בעבר. כאילו הגוף שומר את הזכרון בתוכו.
השבמחקמרתק איך מסיטואציות שונות את מוציאה עוד קצת אמפי החוצה ומלבישה ומפשיטה אותה ומסדרת אותה ובעיקר מבינה אותה.
השבמחקתודה פועה יקרה, נראה לי שזה לגמרי הדדי
השבמחקאז אני לא חושבת על זה בתור תיקון. העיקר העיקר זה להכיר את עצמי, להתקרב לעצמי, לזהות את המנגנונים והדפוסים וההרגלים ותבניות החשיבה שפועלים בי אוטומטית ובעצם מנהלים אותי. העבודה דרך הגוף עם קפסולות הזיכרון (שנשמרות בגוף) עושה עבודה של שחרור והבנייה מחדש. אני לא מתקנת כלום - אבל מעצם ההתבוננות והלמידה משהו משתחרר. והיכן שזה משתחרר, נוצר לי חופש לאפשרויות תגובה חדשות. לבחירה. לא אוטומט. וככל שיש לי יותר חופש - כך אני רגועה, שלווה ובפעול מאושרת יותר
השבמחקבמקרה הספציפי - כמו הפחד לתכנן, כך גם הפחד להתחייב - משתקים אותי. בשחרור אני לא מפסיקה לעמוד בהתחייבויותי, אבל אני פחות חוששת להתחייב מלכתחילה. ומבינה שדברים קורים וגם זה לא אסון.
זה לא כאילו. הגוף זוכר הכל (גם מהתקופה הפרה-וורבלית, בתור תינוקות) והגוף הוא הראשון שמגיב לכל דבר ולכל אחד. אנחנו קוראים לזה קפסולות זיכרון כי הגוף שומר את זה. והגוף גם מערים על זה עוד שכבות ככל שדברים דומים קורים בהמשך החיים שמזכירים לגוף את אותה התחושה, אנחנו "מוכיחים" לעצמנו שוב ושוב את המסקנה שהגענו אליה אז...ואין לנו חופש לראות אפשרויות תגובה אחרות. עבודת הפירוק של הזיכרון מאפשרת לאפשרויות חדשות להיות אפשריות. האפשרות של האפשרויות. זה כבר לא אוטומט, זו כבר לא רק אפשרות תגובה אחת - יש הרבה. ויש חופש לבחור.
השבמחקזה התהליך של אימון סאטיה. בכל פעם אני מכירה את עצמי יותר, מתקרבת אל עצמי יותר. זה כל מה שאני עושה באופן פעיל. ובאופן לא פעיל - הגוף שלי משחרר מנגנונים, דפוסים, הרגלים ואמונות שהשתמרו בו במהלך השנים. אני לא מרגישה מתי ואיך זה קורה בעקבות האימון, אבל אחרי כמה זמן אני פתאם שמה לב שאני מגיבה לדברים אחרת. פחות אוטומט. יותר חופש בחירה.
השבמחקכנראה שצריך לחוות כדי להבין איך זה עובד...
השבמחקאת יודעת שהפוסטים האלו מדהימים אותי כל פעם מחדש. אני מעריצה את אומץ הלב שלך להיחשף, לבדוק את עצמך ולשחרר תבניות שלא משרתות אותך יותר.
השבמחקובנימה אישית - אני הפסקתי לתכנן תוכניות בערך כשהילדים שלי נולדו, כשלמדתי בדרך הקשה שעם ילדים קטנים יש יותר מדי בלת"מים, ולא רציתי לתכנן ולהתאכזב. בשלב כלשהו חזרתי לתכנן תוכניות ושיתפתי בהן את הילדים גם כשידעתי שיש סיכוי גדול שהתוכניות לא יתממשו. חשבתי שזה חשוב ללמוד להתמודד עם אכזבות, ובזמן שלמדתי זאת בעצמי לימדתי גם את ילדיי. זה היה שיעור חשוב לכולנו.
לא יפתיע אותך שאני ממליצה בחום
השבמחקתודה חגית. זה באמת דורש אומץ לא קטן - להסתכל על עצמך באמת בלי פילטרים ולהכיר את עצמך. שנים חשבתי שאני רוצה לעשות את זה אבל כשזה הגיע לתכל’ס לא באמת העזתי (והאמת שבטיפולים פסיכולוגיים לא תמיד גם היו הכלים שאיפשרו לי, כמו עכשיו).
השבמחקנראה לי שאצלך זה לא היה מנגנון אוטומטי הישרדותי שפותח בילדות, ולכן זה גם לא מנהל אותך. כשנולדו ילדייך בנת - בהגיון בוגר ובריא - שכרגע תכנונים זה דבר בעייתי, ובהמשך פיתחת דרך להתמודד עם זה. וכל הכבוד על כך :)
פוסט חשוב מאוד שפקח את עיני פתאום להבין שאחת הסיבות לכך שאני עם גב כואב ותקוע היא בגלל המאמץ הגדול מידי שעשיתי במשך שנים לא לאכזב אף אחד, ולהספיק לעשות הכל בשביל כולם.
השבמחקעמסתי על עצמי יותר מידי משימות ואשמה והגב לא עמד בזה והכריז על שביתה.
צופה אני חושבת עלייך כל יום ושולחת לגב שלך איחולי ריפוי והחלמה ואנרגיות טובות...לא יודעת אם זה מגיע אבל לפחות בטוח לא מזיק
השבמחקזה מאד מרגש אותי שדברים שעוברים עלי מדברים למישהו אחר מהמקום שלו. הגב שלך באמת הכריז על שביתה. הוא אמר לך "יש גבול". ואני מקווה שכאשר יואיל בטובו להחלים ולסיים את השביתה, תזכרי להתחשב בו ובך קצת יותר....