הפוליטיקה של הגוף

בסך הכל על מה דיברנו?

על אובמה?

על איך שהוא לא ידע לקרוא את המצב במצרים, שהוא חשב שזה יעבור חלק כמו בתוניסיה?

על הפיאסקו בלוב?

על איך שעוד לפני שנחתם הסכם הגרעין הוא כבר מתחיל להיות מופר על ידי האיראנים (ואנחנו היינו בעד ההסכם, בסך הכל - רק חושבים שהוא גם לא כולל את כל מה שחשוב וגם שאין סיכוי שהוא ייאכף בדרך כלשהי)? 

 

העינים שלו התחילו להבריק

הקול שלו הפך גבוה, קצת היסטרי.

הוא כעס עם כל הגוף

הוא נפגע כאילו אנחנו מדברים עליו. או על הבן שלו.

 

בעצם הוא לא שמע שום דבר ממה שאמרתי. הוא שמע בתוך הראש שלו את מה שהוא חשב שאמרתי.

אני דיברתי על תפיסות, על הבנה, על התייחסות.

הוא שמע שאני מצפה מארה"ב לתקן את העולם.

אני דיברתי על נאיביות, על חוסר הבנה בסיסית של המזרח התיכון, של האינטרסים של אירופה.

הוא שמע שאני מצפה שארה"ב תתערב כאן צבאית

אני דווקא אמרתי שאני חושבת שהוא הנשיא שנתן בפועל הכי הרבה למדינת ישראל.

הוא לא שמע את זה בכלל.

 

ובבת אחת הבנתי למה אני לא נוטה לדבר על פוליטיקה.

למה בכלל אני לא נכנסת לדיונים / ויכוחים עם אנשים שחושבים אחרת ממני.

בגללו.

בגלל איך שהוא מגיב בעת הדיון, בעת הויכוח - שהופך להיות אישי והיסטרי .

הוא לא מקשיב, ותוקף אותי - אישית - כאילו הרגתי מישהו. בלי פרופורציה לנושא. בלי קשר למה שאמרתי.

 

פתאום כל הילדות שלי עברה מול עיני - הויכוחים בינו לבינה על מלחמת ויאטנם - כאשר הייתי בטוחה שהם או טו טו יתגרשו, והם

בסך הכל דיברו על המלחמה של הקפיטליזם נגד הקומוניזם. אבל עם כל כך הרבה כעס, עם שנאה של ממש בקולותיהם.

ואחר כך היו עוברים לסדר היום. כאילו לא קרה כלום.

ואני הייתי נבהלת. אחוזת אימה. מה קרה פה בעצם? לא הבנתי מעולם. 

 

ושמתי לב שגם היום אני נבהלת.

 

אבל היום למדתי לנשום. 

ושאלתי אותו - "אתה שם לב כמה אתה מתרגז?" 

ואמרתי - "זה לא מה שאמרתי, שמעת בכלל מה שאמרתי?"

 

וזה לא עזר. הוא לא נרגע. הוא לא יכול היה להקשיב מרוב זעם.

אז אמרתי בנחת "בגלל זה אני לא אוהבת לדבר על פוליטיקה. ומבחינתי השיחה הזאת נגמרה"

וסרבתי להמשיך.

 

והיא אמרה "כשמדברים על אובמה הוא מגיב כמו כשמדברים על אחיך" ואני חשבתי לעצמי - גם כשמדברים על אחי הוא לוקח את זה לגמרי

מחוץ לכל פרופורציה. ונשמתי שוב. ושתקתי.