באימון שלי אני מספרת למאמן שלי על רגע שבו עלתה בי תגובה חסרת פרופורציה בנושא שכבר חשבתי ששחררתי.
T ואחיו משכירים את הקליניקה שהיתה של אבא שלהם (שהיה רופא) ומחלקים ביניהם את הצ'קים של שכר הדירה שווה בשווה.
T טיפל בעניין הזה עוד כשאביו היה בחיים והפסיק לקבל חולים בקליניקה. הוא דאג להסב את ייעוד הקליניקה למגורים, הוא שיפץ את הדירה והוא דואג להשכרתה מאז ועד היום. אחיו רק מקבל בכל חידוש חוזה את הצ'קים שלו.
אני זאת שדואגת להפקדת הצ'קים שלנו, ולמסירת הצ'קים לאחיו.
בשבוע שעבר אחיו התקשר ושאל אותו מה קורה עם הדייר כי הוא ראה שנגמרו לו הצ'קים.
החוזה התחדש בקיץ ולכן זה היה מוזר שנגמרו לו הצ'קים, ו-T שאל אותי אם אני זוכרת שמסרנו לאחיו את הצ'קים שלו אחרי חתימת החוזה האחרונה.
לכאורה - שאלה פשוטה ותמימה לחלוטין.
בפועל הגוף שלי הגיב.
חשתי מותקפת, מואשמת.
בפועל ידעתי שמסרנו לאחיו את הצ'קים בחתונה משפחתית בה נפגשנו באוקטובר. לא זכרתי כמה צ'קים היו במעטפה, אבל בפירוש זכרתי שהעברתי לגיסי את המעטפה.
אבל באותו הרגע כל מה שידעתי לא היה רלוונטי. הגוף שלי הרגיש שאני תחת התקפה, האשמה.
אצלי בראש מעטפה עם צ'קים של שכר דירה אמורה להכיל 6 צ'קים (6 נשארים אצלנו להפקדה), ואם נגמרו לגיסי הצ'קים כבר אחרי חצי שנה משהו לא בסדר.
משהו לא בסדר.......אני לא בסדר!
מצד אחד אני יודעת שעשיתי הכל כמו שצריך, ומצד שני משהו לא בסדר, וזהו - אני אשמה. אומרים לי משהו - ואני אשמה.
קשה לי לנשום. גם עכשיו כשאני מספרת על זה. כבד לי על החזה, משהו לוחץ ומקשה על הנשימה.
יש לחץ וחום באזור הראש.
ומתוך האשמה אני כועסת ומאשימה את T בחזרה.
"מה אתה רוצה? כל מה שהיה אצלי אני נתתי!" לאט לאט נזכרתי בעובדות: בחידוש החוזה הקודם גיסי בא אלינו הביתה וקיבל את הצ'קים, ובפעם האחרונה נפגשנו בחתונה של בת דודה ונתתי לו את המעטפה.
T לא זכר בדיוק מה היה, והתחיל לומר שאולי הדייר חתם רק לחצי שנה הפעם....
ואני המשכתי להתקיף: "אני לא יודעת לכמה הוא חתם, אתה זה שחותם על החוזים, מה אתה רוצה ממני? למה אתה שואל אותי? החוזה אצלך" בכעס.
ונהייה לי חם ואני מתחילה לפשפש במעטפות ההפקדה שאני תמיד מכינה מראש וראיתי שגם אצלנו הצ'ק האחרון הוא לפברואר.....ואז מתרגזת עוד יותר. "למה אני בודקת מעטפות בכלל??? לך לחוזה ותבדוק מה רשום שם!" בקיצור - קלאסי! תגובה חסרת פרופרורציה שלא באמת קשורה למה שהתרחש באותו הרגע במציאות.
והמאמן מבקש ממני לבדוק מה התחושה שהכי נוכחת. הכובד של הנשימה הכי חזק.
והוא מבקש שאראה מה זה מעלה לי מהילדות.
אוטומטית קופצות לי כל תמונות הילדות בהן אבא שלי שואל אותי משהו, ואז אני לא רק מרגישה מואשמת, אני באמת מואשמת.
זה בעצם ממשיך לקרות גם לאחרונה, כשהורי מתארחים אצלי ואבא טוען שהעלמתי לו זוג גרביים בכביסה. התגובות של אבא שלי לא השתנו עם השנים.
אבל אני נושמת לתוך התחושה ומחכה שיעלה זיכרון קדום יותר. ואני שמה לב שעולות לי תמונות מאוחרות יחסית, מתקופות שאני כבר בוגרת.
אני מחכה, נושמת בתוך התחושה, והמאמן מחכה, וכאילו יש לו את כל הזמן שבעולם.
בחוץ בבית ספר סמוך צלצול ההפסקה מנגן איזה שיר....
ועולה לי זיכרון שכבר עלה פעם באימון. זה קורה הרבה - יש מתאמנים שעובדים על אותו זיכרון ילדות שוב ושוב מכל מיני זוויות, ובכל פעם מגלים הקשרים חדשים.
בזיכרון שלי הייתי בת 13 בארה"ב, ו-ק' החברה שלי, זו שהיתה לי איתה מערכת יחסים בעייתית, ישנה אצלי בסופשבוע. זו היתה הפעם היחידה שהיא ישנה אצלי. בבוקר רצינו לצאת לטייל עם האופניים ואמא שלי הכריחה אותנו לקחת את אחי איתנו. אמא שלי לא אהבה את ק' ואני באמת לא יודעת איך היא הסכימה שהיא תישן אצלנו אז, אבל היא כנראה לא רצתה שאהיה איתה לבד. נסענו שלושתנו כל אחד על אופניו, והגענו עד לבית הספר שלנו. שם ק' לקחה משום מה את אופניו של אחי והתחילה לעשות איתם כל מיני פעלולים, סלאלומים, בלימות פתע - והצמיג הקדמי נקרע לגמרי.
"איך הגבת כשהתפנצ'ר הגלגל?" שואל אותי המאמן. והאמת שלא התרגשתי מזה, ולא זוכרת אם כבר חששתי מהתגובה בבית. חזרנו הביתה ברגל, מובילים את זוגות האופניים לצידנו.
כנראה ש-ק' הלכה הביתה ואז אבא צעק עלי למה לא שמרתי על האופניים של אחי, ולמה אני לא יכולה לשמור טוב יותר על הרכוש שלנו. מצד אחד היה לי חשוב לומר שלא אני עשיתי את זה אבל מצד שני הם גם ככה לא אהבו את ק' אז לא בא לי שיכעסו עליה גם בגלל זה. בפועל חטפתי על זה שנתתי לה לעשות את זה בכלל. שלא מנעתי בעדה. והמאמן שואל מה בדיוק הוא אמר ואני שמה לב שאני זוכרת בעיקר את הצעקות. לא כל כך את התוכן. והוא שואל אם ק' היתה לידי כשהוא צעק ואני חושבת שלא. לא זוכרת אם היא לקחה את התיק והלכה הביתה או שאמא שלה אספה אותה...לא זוכרת את הפרטים.
לא זוכרת אפילו מי קיבל את פנינו בבית, מי היה הראשון ששם לב שהצמיג של אופניו של אחי קרוע.
אני רק זוכרת את הרגע שאבא ראה את הנזק והתחיל לצעוק. ק' לא השתתפה כבר בחלק הזה. אפילו לא כעסתי עליה. ועד שהוא לא התחיל לצעוק בכלל לא עשיתי עניין מהנזק שנגרם. לא זוכרת. אני נבהלתי מאד מהצעקות של אבא, אמרתי לו שהיא עשתה את זה אבל לא בכוונה - למרות שמה שהיא עשתה לאופניים היה די מועד לפורענות. אבא צעק שזה חוסר אחריות, וזה ציוד שלנו, ושאין לי שום ערך לרכוש. אולי הוא גם אמר "איזה חברות יש לך? מה את מביאה כאלה חברות הביתה? מה זה הזלזול הזה ברכוש של אחרים?" ואני התחלתי לבכות, לומר שאני מצטערת, שלא היתה לי שליטה על זה. וכאן אמא שלי הצטרפה - והתחילה לצעוק שאחי עלול היה להיפגע כי ק' נסעה בפראות...ואני חשבתי לעצמי "את דחפת אותו שיבוא איתנו" למרות שממילא אנחנו לא אמורות להעמיד אותו בסכנה. אבל אם ק' מסוכנת אז למה הכרחת אותנו לקחת אותו איתנו? לא זוכרת איך זה נגמר. זוכרת אותי בוכה, זוכרת את הצעקות שלהם, את עצמי מפסיקה מהר מאד להצטדק, משתתקת.
והמאמן שואל אותי מה קורה לי בגוף עכשיו. לגמרי קשה לי לנשום, כאילו יש נעל שדורכת לי על החזה וקצת לחץ בראש ובפנים. אני כועסת. אני כועסת על ק', ועל עצמי שאיפשרתי לה, וכועסת על הורי על איך שהם הגיבו. וקורה לי מה שקרה לי הרבה - שהייתי רוצה לגלגל את הזמן לאחור ולא לצאת לטיול הזה. כאילו בתחושה הילדית שלי, מרגע שיצאנו מהבית מה שקרה היה בלתי נמנע. לא הייתי צריכה לצאת. זו המחשבה שחלפה לי באותו רגע. "אוף, בשביל מה הייתי צריכה לצאת? הייתי צריכה לדעת ששום דבר טוב לא ייצא מזה". זאת האשמה, הוא אומר לי. ואני זוכרת שכשהייתי קטנה יותר התחלתי לקרוא לזה "ההרגשה של 'אחרי'". וכשאני מספרת לו את זה עולה לי בכי. תחושה של "אבוד לי" קרה משהו שאני לא יכולה לתקן. אבל אני פשוט לוקחת את הכעס ומפנה אותו לעצמי. shouldn't have....אם לא הייתי עושה משהו זה היה עדיף. אמא שלי אומרת שזה הזמן (tense) בדקדוק האהוב על אבא שלי: Past Unreal Conditional או משהו כזה. וכך הוא גם התנהל מולנו ואת זה כנראה הפנמתי.
אני נושמת, החזה נפתח קצת. המאמן מבקש ממני לשהות בתוך זה עוד קצת. כל השרירים שלי מכווצים. לא ממש בכיתי אבל בתחושה זה מרגיש כאילו בכיתי שעות. זה כאילו דבר קטן כל כך. ממש לא, הוא אומר. תחשבי על ילדה שנקרע הצמיג והיא חושבת "בסך הכל צמיג, לא קרה כלום" ואז היא מגיעה הביתה ושמים עליה גם חוסר אחריות וגם שהיא יכלה לפגוע באח שלה. זה מפתיע. לא היית מוכנה לדבר כזה. כנראה הופתעת בכל פעם מחדש למרות שזה קרה שוב ושוב. צריך להסתכל על המנגנון שהילדה יצרה, שהיה מובנה אצלה, שאמרה "שטויות, לא קרה כלום, אולי אני אעבור מתחת לרדאר ואחליק את זה" ואז היא היתה מופתעת בכל פעם מחדש. כך היתה נמנעת מלחוות את האשמה או את הפחד לקראת הכעס שיגיע.
אני נזכרת שדפוס ההאשמה תמיד היה, ופיתחתי כבר מנגנון שמסדר את זה. ה"לא הייתי צריכה"...זה מנגנון של אבא שלי. ככה הוא חי. לולא. ספגתי את זה. אם לא היית עושה ככה, אם לא הייתי עושה ככה. עם השנים התפטרתי מזה...חשבתי שהתפטרתי מזה.
והמאמן מבקש שאקח נשימה ואפעיל את הילדה, אם היו לה כוחות והיתה יכולה לעשות הכל, מה היתה עושה או אומרת.
ואני חושבת שאם לא הייתי כזאת מפוחדת, אם הייתי יותר אסרטיבית, אז כבר כשזה קרה הייתי מטילה על ק' לשאת באחריות, לקחת את האופניים הביתה ולתקן. הייתי מגיעה הביתה ומספרת מה היה, אבל במצב שזה כבר היה בטיפול. ייתכן שגם ככה הייתי חוטפת צעקות מה פתאום נתתי לה לקחת את זה הביתה.....אבל זאת אפשרות אחת. לא ידעתי באמת אבל היתה לי תחושה שהיא ילדה קצת מוכה. היא היתה מבינה את זה אם הייתי אומרת לה "תקשיבי, אין מצב שאני מביאה את זה ככה הביתה, קרוע, אני אחטוף מהורי. קחי את זה הביתה ותתקני." ואני נושמת עמוק כי אני מרגישה שאין סיכוי שהייתי מסוגלת להגיד את זה, לא אז ולא מאז.
והמאמן שואל: הילדה יכלה לשקר, לשלוח את ק' הביתה עם האופניים הפגועות ולספר בבית שהיא היתה צריכה אותם כדי להגיע הביתה? ואז בכלל לא היו יודעים שקרה משהו?
אני חושבת שבאופציה הזאת היו צועקים עלי מה פתאום נתתי לה לנסוע הביתה באופניים (ועוד של אחי), כי אם הם יודעים על הנזק, אז זה יותר הגיוני שנתתי לה כדי שתתקן אותם. היתה הרבה חשדנות אצלי בבית. לא נותנים לאנשים ככה סתם.
אז מה עוד היית עושה אם היית יכולה?
לא זוכרת אם היה עלינו כסף.. אולי הייתי מחפשת מקום לתקן... לא סביר שהיה לי מספיק כסף, אם בכלל. אם הייתי חושבת על זה בכלל...אם היה לי מושג איפה מתקנים צמיגים של אופניים...
או ש...
ברגע שהגעתי הביתה אולי הייתי מבקשת מ-ק' שתישאר איתי ותהיה עדה כשסיפרתי להם. אחי היה עד אבל אני לא זוכרת את המעורבות שלו בעניין. הוא בטח כעס כי היא הרסה לו את האופניים.
מה עוד?
הייתי יכולה להגיד לאבא שאני לוקחת את האחריות על עצמי ואדאג שזה יתוקן. שלא ידאג לזה.
הייתי יכולה לשקר ולומר שאני עשיתי את זה. מורידה לפחות את ההאשמות כלפיה.
מה את אומרת לאמא בזמן שאבא מאשים אותך והיא זורה עוד מלח על הפצעים? לא כדי לסדר את האירוע אלא כדי לדבר על זה שהיא עכשיו מאשימה אותך על עוד משהו בזמן שהוא כבר צועק עלייך?
ואני מבינה לאן הוא חותר אבל זה נראה לי בלתי נתפס להגיד לאמא "במקום להגן עלי, במקום להיות לצדי, את מחממת את אבא עוד יותר! מה את מכניסה את זה פתאום , זה לא קשור!"
את יכולה להגיד את זה לאמא שלך?
זה ממש נראה לי בלתי נתפס. אני נושמת עמוק. זה כל כך טבעי לי שהם מלבים אחד את השני.
אז אם היית יכולה לשבור את זה?
אני צוחקת. קשה לי. אני מוכנה לנסות. ואני מנסה "אמא תפסיקי זה לא לעניין, אבא כבר צועק עלי, זה לא קשור" וזה נשמע לי לא אותנטי.
אל תנסי להגיד את זה יפה.
היום יותר קל לי לדבר לא יפה. אז? בשום אופן
תגידי את זה הכי מלוכלך, הוא מציע.
מלוכלך? כמו שלא מדברים אל אמא? אני לא יכולה להגיד אמא סתמי את הפה.
הנה אמרת. אם היית יכולה היית אומרת סתמי את הפה?
לא, הייתי אומרת "אמא די, תפסיקי. אבא כבר צועק עלי. בבקשה אל תצעקי עלי גם. אל תוסיפי לי". זה מרגיש יותר אמיתי למרות שגם זה בלתי אפשרי
זה מצוין. כל הכבוד שהלכת עם זה.
וגם עליו : לא יודעת אם הייתי צועקת עליו, עם אבא לצעוק זה רק מלבה. הייתי אומרת "טוב, בסדר. אז נקרע צמיג. אפשר לתקן. אל תצעק עלי." בחיים לא חשבתי להגיד את זה. זה לא משהו שאי פעם חשבתי שאפשר להגיד.
קחי אוויר כי יש לנו עוד 3 דקות
הרבה אוויר אני צריכה
בדקות שנשארו תראי אם את רואה את החיבור להיום
אני חושבת שכל הזמן ראיתי חיבור, ברור לי שהרבה פעמים אני מגיבה ל-T כמו אל אבא, אבל פה בדיוק ההבדל בין אחריות לאשמה. לא יכולתי ולא יכולה באמת להיות אחראית אם אני כל הזמן תקועה באשמה. כי אם אני אחראית בתור ילדה אני לא נותנת ל-ק' בכלל לשחק עם האופניים של אחי. ואני באה הביתה וישר מצליחה לומר לאבא שלא יצעק עלי, בסך הכל נקרע צמיג.
ואם אני אחראית אני רגועה ואומרת ל-T "בוא נבדוק את החוזה, ניזכר מה היה שם בעצם, למה חסרים צ'קים"
אם אני אחראית אני מבינה שייתכן בהחלט שעשיתי טעות והמעטפה עם הצ'קים נתקעה אצלי ושכחתי בכלל לתת אותה לגיסי בחתונה. זה קורה. זה לא מה שקרה, אבל זה עשוי לקרות וזה לא כזה נורא. העיקר שאם אני אחראית ולא אשמה, אני יכולה לבדוק בנינוחות את מה שקרה. לא להיכנס להיסטריה. זה הקשר לדעתי. אני לא צריכה להפעיל מנגנוני הגנה, פשוט מתייחסת לדברים שקורים.
זה נשמע לי מדויק, אומר המאמן שלי. T אומר משהו ואת נפגשת עם משהו שכביכול קרה באשמתך והוא לא בר תיקון
והצורך הזה מייד לכעוס בחזרה זו ההתנהגות של אבא שלי. אז אני מגיבה אל T כאילו הוא אבא מאשים, ואז אני הופכת לאבא המאשים בעצמי. מואשמת ומאשימה, מיותר לגמרי!
טוב, אז חשבתי שכבר הסרתי את השכבה הזאת של אשמה/האשמה....מסתבר שלאשמה יש הרבה שכבות. אבל משהו בכל זאת השתחרר....
כרגיל מאיר עיניים.
השבמחקלהבין את המנגנונים שעומדים מאחורי התנהגויות אוטומטיות. אפשרי גם אם החוויות הן לא אישיות, הרי לחלק גדול מאיתנו יש הרבה יותר משותף ממה שנדמה לנו.
זה כמו פצע שלא לגמרי החלים, ויש סוג של ספיראליות בתגובות הללו. אני תוהה אם בפעמים הבאות זה ישתפר, אחרי שפירקת פה עוד קליפה.
השבמחקמדהים כמה חשובה ההשפעה ההורית. תמיד חשבתי שזה לא הוגן להפיל "הכל" על ההורים, אבל מסתבר שזה המפתח לריפוי.
תודה פועה
השבמחקיש כאן שני מסלולים מקבילים, בעצם
האחד הוא באמת להבין את המקור, את ההתפתחות של תגובות אוטומטיות מתוך מסקנות שגובשו בילדות. השני הוא להסכים חוות את התחושות הפיסיות שנלוות לתגובה כלשהי, להסכים לשהות בהן - לפרק ולעבד את הזיכרון הנלווה ממש מהגוף. זהו תהליך שמתנהל בנפרד בלי קשר לכמה אני הבנתי מה שהיה וכמה אני מודעת. ובאמת בכל פעם איזו שכבה מתפוגגת. יש תגובות שנעלמות לגמרי אחרי אימון או שניים בנושא, ויש כאלה שכנראה רב שכבתיות וצריך לחזור אליהן שוב ושוב....
בדיוק, מניפה, ההתפתחות, הטרנספורמציה, מתבצעת בצורה של ספירלה. בכל פעם שמשילים שכבה אחת של הרגלים, תגובות אוטומטיות, מתאפשרת הגישה למשהו עמוק יותר. גם אני לא בעד הגישה של "ההורים אשמים" אבל מה לעשות - ילדים הם חסרי אונים מול הוריהם, ולהורים יש אחריות רבה בכיצד ילדיהם חווים את החיים. גם הורה שמודע ומנסה להיות מיטיב - הוא בסופו של דבר בן אדם. וגם ילדים שונים יגיבו אחרת לאותה התנהגות הורית - אגב. באימון אנחנו לא מאשימים את ההורים, אנחנו רק עמלים לשחרר את עצמנו ממה שפיתחנו (לעיתים מולם, לעיתים מול מורה או שכן וכו). התהליך לא קורה עימות מול האדם, אלא רק עבודה עם עצמנו. ומה שמדהים הוא שפעמים רבות זה משנה לחלוטין את מערכת היחסים מול אותו אדם, בלי שהוא היה מעורב כלל בתהליך האימון. בזכות הטרנספורמציה שעשינו עם עצמנו
השבמחקשאבא שלך צועק עליך ואמא שלך מאשימה אותך על דברים שלא עשית, זו חוויה שקשה לגדול אתה.
השבמחקמעניין לי, מכיוון שאת מודעת ל"חינוך" דומה שקיבלת מההורים שלך, שאולי כאשר את מגיעה לסיטואציה שבה קורה משהו כמו שמאשימים אותך על לא עוול בכפך, כשאת מרגישה שהכעס בוער בך, האם את מסוגלת מיד באותו רגע להגיד לעצמך שכנראה הכעס הזה שייך למשהו מהעבר, ולנטרל את הכעס הזה בו ברגע?
אני חושש, שגם אני הייתי כועס אילו הייתי במקומו של אביך, בנושא האופניים.
השבמחקבסופו של דבר, הרי אין פתרון של קסם. יד קשה עם ילדים גורמת אצלם לתחושות קשות. התוצאה של יד רכה מדי היא ילדים מפונקים מדי, ותסכול להורים. אנחנו שומעים מחברים על התנהגויות שונות של הילדים שלהם. יש ילדים ספָּארטנים, שלקחו את האידאולוגיה של הוריהם צעד אחד רחוק מדי - ועכשיו הם מתסכלים את הוריהם: מתסכלים, בחוסר הרצון לקבל מהוריהם (שמעוניינים לתת ולעזור), ובחיים הלא-נוחים שהם כופים על עצמם. מהצד השני - והם הרוב המוחלט - יש ילדים מפונקים, שרק רוצים לקחת ולקבל עוד ועוד, ממאנים להתנתק מקרן השפע ולהתחיל בחיים עצמאיים שמבוססים רק על יכולתם להשתכר עצמאית. ואני מדבר על ילדים, שהם כבר בני שלושים...
===>
בסופו של דבר, אסור לשכוח, שמדובר באנשים. בבני אנוש, על כל חולשותיהם. וכל אחד מהצדדים מביא איתו למערכת היחסים את עצמו. מה שאני מנסה לומר הוא, שלא רק שהורים שונים יגיבו באופן שונה לאותה הסיטואציה (אבא שלך כעס על האופניים שהתקלקלו, אבא אחר היה מבין שלא קרה משהו מהותי, ובס"ה ניתן לתקן את הנזק) - אלא שגם ילדים שונים היו מגיבים באופן שונה, לאותה תגובה עצמה של אבא שלך. אישתי רכה עם הבת שלי. אני קשוח יותר, פחות סלחן. אבל יש נושאים רבים שבהם לא התערבתי כלל, ולא הפעלתי את הלחץ שאישתי הפעילה. למשל, בנושא לימודים וציונים. בסופו של דבר, למרות החשש מתגובותי - הבת שלי עשתה מה שהיא רצתה. ההשפעה שלנו בוודאי קיימת. אפשר לראות אותה היום בבחירות שהיא עצמה עושה. אבל, כמובן, היא לא בוחרת תמיד כמונו, גם לא מנסה תמיד לרָצות אותנו. היא חיה את חייה כמו שהיא מוצאת לנכון.
השבמחק===>
שריטות? בוודאי. שריטות שאנחנו גורמים לילדים בוודאי קורות. אבל גם הם אחראים לכעסים, דאגות ותיסכולים שלנו. ככה זה כשאוהבים. אני מסתכל, בהשתוממות מסוימת, על דברים שהורים מוכנים לעשות למען הילדים שלהם. פעולות, שנראות לי כשחיתות לשמה. כהשחתה של האופי של הילדים כתוצאה מפינוק יתר. אבל בסופו של דבר כל הילדים גדלים. גם אלו שגדלו בספארטה, גם אלו שגדלו במחוזות הפינוקים וההסתאבות. וכל אחד ודעותיו, וכל אחד ודרכו בחינוך ילדיו. לאף אחד אין את נוסחת הקסם, כולנו עושים טעויות - ומאידך גיסא, מהווים קורבן של טעויות שנעשו כנגדנו.
השבמחקבנושא אחר: בהצלחה בניתוח של T ! שיעבור הכל טוב ומוצלח, ובכמה שפחות כאב.
ובעניין אחר לגמרי: דייויד בואי נפטר היום. גיבורֵי נעורָי הולכים ונפרדים מאיתנו. עצוב.
מדהים ומרתק התיאור הרגשי המפורט. זכרונות התחושות של היום הם רק הדהוד של התחושות מאז. כי אלו עלו וצפו במהלך השנים ונצרבו מחדש כזכרונות "מעודכנים".
השבמחקאבל כשמכניסים אותנו למגננה - אנחנו תמיד תשלוף מתוכנו, כאינסטינקט, את ההתנהגות הכי מאיימת שראינו - בכדי להתגונן. זה טבעי. לא צריך לכעוס על עצמך. השאלה מה נעשה 2 דקות אחרי שנבין שאנחנו לא מאויימים באמת.
זה לא עובד ככה ישירות. את רוב הזכרונות שעולים במהלך האימון, תוך כדי שהות בתוך התחושה שעלתה, אני לא זוכרת ביום יום. וגם אם אני זוכרת, זה לא משהו שנוכח במציאות העכשיווית שלי. אז אני לא באמת יכולה מתוך המודעות לקשר בין ההאשמה שחוויתי בילדות לבין תחושת האשמה שעולה ברגע מסוים באופן אוטומטי. מה שמגיב, בראש ובראשונה, בסיטואציה בהווה: זה הגוף שלי. הגוף נצר את הזכרונות ההם, את הפרשנות של הילדה ההיא, את המסקנות שלה... ויצר דפוס התנהגות אוטומטי. בעזרת פירוק הזכרונות בזמן האימון אני בעצם ממוססת את הדפוסים מהגוף, כך שבפעם הבאה שהסיטואציה הדומה מתרחשת היום - האוטומט בכלל לא נכנס לפעולה. זה לא במודע. יש הרבה מצבים בהם התגובה כבר כלל לא עולה. במקרה הזה הדפוס כנראה רב שכבתי ולכן עלה שוב, ושוב פירקתי, ונראה מה יהיה בפעם הבאה...
השבמחקאתה לגמרי צודק שהורים שונים מגיבים שונה על אותו הדבר, וילדים שונים מגיבים שונה על תגובת ההורים. באימון שלי אני מטפלת בתגובות שלי, כילדה, שיצרו מנגנונים אוטומטיים שצצים היום בסיטואציות לא רלוונטיות, ומשחררת אותם. אין לי טענות אל הורי משום שכפי שאמרת הם בני אדם, כמו שאני אנושית לגמרי מול ילדי וכן הלאה. איך אני יודעת שהתגובה שלי לא רלוונטית? כי היא חסרת פרופורציה למה שקרה בפועל. אגב - זו כנראה הבעייה של אבא שלי (עד היום). אין לו הבחנה בין עיקר לטפל, הוא מגיב באותה עוצמה היסטרית לאסון אמיתי, נזק לרכוש או כתם על בגד. הוא לא מטפל בעצמו ולכן זה כנראה יישאר איתו לעד. לעומתי אני כהורה וידאתי שילדיי יקחו אחריות על משהו שנשבר/אבד אבל בלי להפוך את זה לתקרית בינלאומית. ההתייחסות עניינית. שברת / תיקנת או לפחות לא תקבל חדש... מה ש"שרט" אותי היה אופן הצעקות, כנראה, שהיו מאד מפחידות ובלי פרופורציה לנזק שנגרם...וזה לא היה חד פעמי
השבמחקאז המטרה של האימון היא כפולה: הראשונה באמת לפתח מודעות (כפי שאני פיתחתי כאן) שהתגובה שלי לא פרופורציונלית למה שקרה, וכנראה יש כאן מנגנון שאני רוצה להתבונן בו (ולכן הבאתי את המקרה לאימון). זה במודע. במקביל תהליך הפירוק של קפסולת הזיכרון במהלך האימון, השהייה בתחושות הפיסיות, ההפעלה של הילדה ("מה היית עושה אם הכל היה אפשרי") - התהליך הזה מפרק את הדפוס מהגוף. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש כמה תגובות אוטומטיות (של בהלה, של כעס פתאומי, של עלבון) כבר נעלמו לי מהגוף מאז שאני באימון סאטיה......
השבמחקמקסים!
השבמחקכל פוסט על אימון חדש, ממלא אותי כל כך הרבה תובנות. זו פשוט מתנה.
השבמחקלגבי הילדים המפונקים בתגובה של קוץ בתחת מלמעלה, אני לא חושבת שצעקות תורמות במשהו לחינוך. הם סוג נוסף של אלימות שידוע שמהוו פורקן כעסים להורה יותר מאשר מועיל לילד.
אפשר וצריך לבוא לילדים בדרישות אבל בצורה עניינית ולא באמצעים אלימים.
תודה ליבי, התגובות שלך מחממות ומרחיבות את לבי.
השבמחקאני איתך בנושא של צעקות - הן עצמן תגובות אוטומטיות ואין קשר בינן לבין חינוך או טובתו של הילד. אפשר לחנך ולשים גבולות ולהבהיר לילד מה מותר ומה צריך ומה לא בסדר במה שהוא עשה או אמר בלי לגייס את סוג האלימות הזה שהוא צעקות. אני יודעת על עצמי שהייתי אמא צעירה נוטה לצעוק ולהתפרץ (שיקוף מושלם של אבא שלי) עד שהתחלתי עבודה עצמית. כשזה השתחרר המשכתי להיות אמא מאד ברורה ודורשת וילדיי ידעו בדיוק מה מותר ומה אסור אבל הם גם ידעו שאני קשובה להם ולצרכיהם ורצונותיהם תמיד ואפשר לבוא אלי עם כל דבר - לא כל דבר אוהב, אבל אותם תמיד אוהב, וזה התבטא בהווייה שלי. אגב זה פרט שחשוב לדעת - אף פעם לא מאוחר ביחסי הורים וילדים לחולל את הטרנספורמציה.
בקיצור - עד הרגע שבו היא הלכה הכל התנהל עם חיוך והרגשתי נהדר. ופתאום בלי התרעה אמא שלי משנה פנים וקול ומתחילה לשאול אותי ’למה הבאת אותה? מי הרשה לך להביא חברים הביתה? למה לא הודעת לי? זה הבית שלי ואת צריכה לשאול אותי אם אני מוכנה לארח, שזה לא יקרה יותר’... וכל מיני כאלה. לא הבנתי מה עשיתי לא בסדר, ניסיתי לענות לה ’פשוט היה לנו כיף ורציתי לשחק איתה...זה רק לקצת זמן’ והיא ממשיכה משהו כמו ’ועוד את הילדה המגעילה/מטומטמת הזאת, מה את מטריחה אותי’ וכו’ וכו’. הייתי ממש בהלם כי לא היה שום סימן עד אותו רגע, ומן תערובת של בושה-זעם-עצב-אשמה בלתי נסבלת.
השבמחק(סליחה על האורך :))
התגובה הבלתי אפשרית של ההורים שלך מזכירה לי איזה מקרה בילדות שעדיין עושה לי רע כשאני חושבת עליו - בערך בכיתה ב’ הייתה איזו ילדה שלפעמים שיחקתי איתה בהפסקות אבל לא ממש היינו חברות, איזה שבוע יצא שבילינו יחד כל הזמן ולמרות שהיה לי ברור שלא תצא מזה חברות גדולה זה היה לי כיף לאותו הרגע. כמעט לא הייתי מזמינה חברים אליי(ממש פעמים ספורות) אבל איכשהו, אולי בגלל שהיה לנו כ"כ כיף וידעתי שזה זמני הזמנתי אותה לבוא לשחק אצלי אחרי בית הספר. אני זוכרת שאמא שלי קיבלה אותנו בהתחלה בצורה נעימה ולא שמתי לב למשהו מיוחד, אני חושבת שגם רוב הזמן שיחקנו בתוך החדר שלי, אולי קצת הרעשנו כי היא הייתה ילדה תזזיתית כזאת, לא חושבת שהטרדנו את אמא שלי בבקשות(אולי היא הציעה לאכול, לא זוכרת אם רצינו). היא בטח הייתה אצלי שעתיים ואז נפרדה והלכה(אולי אבא שלי ליווה אותה? גם כן לא זוכרת, או אולי היא ביקשה להתקשר להורים שלה שיקחו אותה...). >>
השבמחקאוי PK הקטנה, ודאי לא הבינה בכלל מה נפל עליה! רגע אחד הכל היה בסדר ולאחריו נפלו השמים ממש ללא סיבה. מה שקורה במצבים כאלה - הילדה, שקשה לה לחוות את מה שקורה, מסדרת את זה לעצמה איכשהו. מפתחת משהו שיעזור לה לשרוד את התחושה הקשה. נסי להיזכר מה הסקת מהמקרה הזה לגביך, לגבי אמא שלך, לגבי הבאת חברות הביתה, לגבי הילדה המסוימת הזאת? מה החלטת אולי שתעשי או תאמרי (או לא תעשי) כתוצאה ממה שקרה? בד"כ המסקנה ההישרדותית הילדית ההיא, ההחלטה ההיא - מתקבעת כבר כדפוס, כמנגננה - ובמהלך חייך את גם משחזרת אותה שוב ושוב ומוכיחה לעצמך שצדקת כשהחלטת מה שהחלטת או הסקת מה שהסקת...רק שזה היה רלוונטי לגיל ההוא, למצב חסר האונים ההוא מול אמך, היום המנגנון שפיתחת - מה שלא יהיה - כבר לא באמת משרת אותך, אלא מגביל אותך....נסי לחשוב מה זה היה
השבמחקזה באמת הדהים אותי.
השבמחקזה קצת חסום אצלי, התובנות. מנסה על קצה המזלג -
תמיד הייתה לי תחושה שאין לי מקום בבית של ההורים(גם אצלי בחדר), שאני מיותרת, טרדה. היה לי ברור שזה לא הוגן שהיא עושה את זה אבל חשבתי שאולי משהו לא בסדר בי שאני לא מבינה מה לא בסדר, שמשהו בחברים שלי לא בסדר(ידעתי שלאחרים מותר!). נפגעתי שהיא התנהגה לילדה זרה נחמד ושמרה את העצבים אליי(למרות שלא רציתי שתעליב אותה... אבל זה לא הרגיש הוגן שהיא זייפה ולא אמרה כלום ואז התנפלה עליי. כולם תמיד חשבו שהם נורא נחמדים ...).
שההנאה שלי לא רלוונטית, מפריעה להורים, משהו בעייתי, משהו מופקר.
כמעט לא הזמנתי חברים הביתה, כי אצלי לא היה כיף.
לא בטוחה אם עליתי פה על משהו חשוב או מדוייק מספיק, מרגישה שיש משהו יותר ספציפי אבל לא יודעת מה.
הכי חשוב שידעתי שזה משהו חריג, חד פעמי והיו לי כוונות טובות. ולא הבנתי למה היא צריכה לכעוס עליי כל כך אם פעם אחת הרשתי לעצמי לעשות משהו קטן על דעתי, למה היא צריכה לצעוק עליי ככה, למה היא צריכה להגיד לי שלא אעשה את זה יותר ולנזוף בי(אף פעם לא עשיתי את זה לפני - זה יוצא דופן! למה צריך לעשות כזה עיניין, כאילו זה משקף עליי, כאילו משהו קטן שלא בסדר מבטל את כל השאר...).
השבמחקמתארת לעצמי שבגלל זה לא סיפרתי להם דברים אישיים יותר, טובים או רעים, התביישתי בעצמי, במה שאהבתי, במה שרציתי, במה שגרם לי הנאה או גאוה. ניסיתי לנהל את כל מה שחשוב רחוק מהבית, רחוק מעיניהם ופחדתי מהם.
המקרה הזה כנראה חידד לך בתחושות כמה דברים, בתור ילדה: שאין לך באמת מקום או קול או זכויות בבית. שאת מיותרת, מפריעה, מה שהרגשת גם ככה רוב הזמן. החלטת שזה לא באמת תלוי באיך תתנהגי, כמה "תהיי ילדה טובה", מספיק שתעשי משהו שלא ימצא חן - כבר כל השאר מבוטל. מה שאת זוכרת בבירור זה שהפסקת לספר להם, לשתף אותם, וניהלת את חייך רחוק מעיניהם, מתוך פחד. השלב הבא הוא לנסות לראות איך המסקנות האלה מהילדות שפותחו מול הורייך, באות לידי ביטוי בחייך היום. מול אנשים אחרים, מול תחומים שונים בחייך. זה לא קל לעשות את זה לבד, אני כבר אומרת. כפי שאת רואה באימונים שלי, גם עם המון ניסיון ותרגול ומודעות עצמית - יש דברים שרק בעזרת המאמן מצליחים למצוא סוף סוף את הקשרם
השבמחקזהו - כאן אני נתקעת! יש פעמים שזה מובהק וכאן יש כזו תערובת של רגשות... אני אפילו לא ממש מרגישה שהצלחתי לדייק בתחושה של אז - כאילו יש משהו יותר מדוייק שחומק ממני כשאני מנסה לחשוב עליו. איכשהו מתוך המון מקרים הרבה יותר טראומטיים דווקא המקרה השולי הזה יותר כאוב ונעול.
השבמחקPK אהובה, זה לא מקרה שולי בכלל! בטח לא עבור ילדה קטנה. ובכלל, ההגיון שלנו היום לא מסוגל להחליט מה היה טראומטי לילדה, לגוף של הילדה. זה יכול היה להיות גם מבט שהפחיד או הרתיע...בכל מקרה אל תשברי את הראש לקשר בין אז לעכשיו. מה שכן, כיוון שהזיכרון הזה כבר עלה לך - את מוזמנת לחשוב עליו, לתת לתחושות הגוף שלך היום לעלות באופן טבעי כאשר את נזכרת, להסכים לשהות עם העצב הזה, התדהמה, חוסר ההבנה, הכעס, העלבון, ההפתעה - כל מה שעלה בך או עולה בך עכשיו כשאת נזכרת. עצם השהייה עם התחושות האלה ישחרר משהו מהגוף, בלי קשר למה שאנחנו מבינים או לא איך זה השפיע עלייך אחר כך, עד היום. המשך
השבמחקהמשך
השבמחקעוד אפשרות עבורך היא "להפעיל" את הילדה שהיית:
לדמיין מה היית עושה או אומרת אז לו לא היית חסרת אונים כפי שהיית. לו הכל היה אפשרי מול אמא שלך. לו היא בטוח לא יכלה להגיב או לענות. נסי לדבר "אליה" בתור ילדה, באותו רגע שהיא התפרצה עלייך. מה תגידי לה (הכי מופרע, הכי מטורף, הכי לא הגיוני, אפילו באלימות או בגסות). הרעיון הוא שאיננו יכולים כמובן לשנות את מה שהיה, אבל אנחנו יכולים לשנות את היחס שלנו למה שקרה, על ידי מתן כוח וקול לילדה בדיעבד. אם בא לך - נסי וספרי לי (רק אם בא לך)