תמיד אני חולה לפחות שבועיים בתחילת דצמבר....היו שנים שהייתי חולה כמה פעמים במהלך השנה - צינון קשה, שפעת, עד ברונכיט אפילו. בשנים האחרונות זה ירד. בדרך כלל אין חום, זה בדרך כלל לא מגיע למצב של ברונכיט...אני גם נדבקת מהנכדים כשהם חולים. ואני מחליטה להתאמן על זה....על הפחד לחלות. על הפחד להידבק. על מה קורה לי כשאני חולה. על איך אני מתייחסת לזה שאני חולה....
הקטע של "שלא תידבקי" או "שלא תתקררי" היה חזק בילדותי. את זה אני זוכרת אפילו בלי צורך להיכנס לתחושות....
כילדה חליתי המון והורי כנראה לקחו את זה די קשה...כי הצורך בשמירה מפני התקררות או הידבקות היה מאד מתוקשר אצלי בבית.
דברי איתי על מחלה מבקש המאמן.
כבר כשאני אומרת "מחלה" לא נעים לי כי זה צינון והרגשה איכסה אבל זה לא מחלה קשה.
וכשזה מתחיל יש גם עניין של החשש מאיך זה יתפתח. האם זה וירוס של יומיים שלושה או שעכשיו פצחתי בשבוע-שבועיים של משהו שמנטרל אותי, משכיב אותי, משבש לי את הלו"ז ומשאיר אותי בתחושה פיסית מגעילה עד להודעה חדשה.
כשעוד עבדתי כשכירה וחליתי הדפוס היה שמשכתי ומשכתי בעבודה (כי הרי לא יכולים להסתדר בלעדי...) עד שכבר הרגשתי שאני מתמוטטת, ואז הייתי מפנימה את העובדה שאני חולה, הייתי מוותרת והולכת הביתה ואז מתמסרת למחלה ומנצלת את הזמן למנוחה. אמנם בשנים האחרונות - מאז שהתאפשרה עבודה מהבית דרך המחשב - ברגע שהרגשתי טיפה טוב יותר כבר השתעבדתי מחדש לעבודה למרות המחלה - אבל עדיין עצם ההישארות במיטה, למרות הלפטופ, כבר עזרה להתגבר.
האמת שמחלות כאלה של אפיסת כוחות וחום כבר מזמן לא היו לי....אולי אז הייתי גם ככה על קצה גבולות היכולת שלי בגלל העבודה. לחץ מתמיד.
ושוב המאמן שלי מבקש: דברי אתי על מחלה, מה זה מחלה ?
מה שקפץ לי זה "ההיפך מ- well being". בניגוד למצב הרגיל שבו אני לא מרגישה את הגוף כי הכל בסדר, במחלה אני מרגישה: כאב, חולשה. זה "אני לא מרגישה טוב" כמו שילדים אומרים. לא מרגישה טוב. משהו השתבש. מחלה זה שיבוש.
מה השתבש?
התחושה הטובה הנורמלית של היום יום, התפקוד שלי, סדר היום שלי, הדברים שאני יכולה לעשות בשבילי ובשביל אחרים.
מחלה זו טירדה, זו הפרעה. זו גם טירחה. כשאני חולה אני מטריחה. לא יכולה לעבוד, לעזור לאחרים, לתפקד בבית.
כשהייתי ילדה זה היה מצב שצריכים לטפל בי. היום זה לא ככה אבל זו התחושה. שאני נופלת למעמסה. מפריעה.
אם לדבר בהוויות אני מסכנה, אני גם אשמה כי מה פתאום , אני מפספסת דברים שרציתי לעשות, לא יכולה להיות מי שאני אוהבת להיות כי אני מרגישה איכס. מפספסת את הכיף של להיות, תלוי כמובן בדרגה של המחלה. עכשיו למשל הייתי סתם מצוננת, יכולתי לקרוא, לכבס, לגהץ...אבל יש מחלות עם חום שאני אפילו לא יכולה לקרוא. בוהה שעות בטלוויזיה (גם בזה יש אשמה, לבהות שעות בטלוויזיה).
וגם אני לא שלמה, משהו לא בסדר איתי. משהו מקולקל. מחלה זה קלקול.
ויש גם מוטיב של זמן. ככל שלוקח יותר זמן לחזור למצב בריא ככה אני פחות סובלנית כלפי המחלה. מעצבן אותי למה לא הבראתי כבר. כועסת על המצב. פחות מקבלת אותו. ביומיים שלושה הראשונים אני מרפה, מתמסרת...אחרי זה מתחילה לבוא בטענות. אחרי חמישה ששה ימים אני כבר מתעצבנת על הגוף הסורר.
איך זה נראה?
זה "אוף". זה "די כבר". אני מחכה לרגע הזה שבו אני אקום בבוקר וארגיש טוב. ואבין שזה מאחורי.
מה קורה בגוף?
אני פתאום מרגישה את החזה מלא, הקול צרוד, ליחה, כאילו הצינון מתחיל מההתחלה. מרגישה חולה.
תארי את התחושה
התחושה היא שהקנה מלא ויש צורך לכחכח. לא כואב כרגע אבל כל אזור החזה מציק. לחץ על הסינוסים, ברקות. וכל החניכיים מציקות. הפה מציק.
מוזר כי אני כבר אחרי זה אבל כרגע אני מרגישה את זה
כי נתת לזה מקום. מה התחושה הכי דומיננטית כרגע?
הליחה בקנה שגורמת לי לרצות לכחכח. כאילו יש משהו שאני רוצה ולא מצליחה לשחרר.
ואיך הנשימה? מהאף? מהפה?
סדירה. כרגע נושמת מהאף. לא סתום.
בואי תראי איזה זיכרון עולה לך מהתחושה הזאת
אני מתרכזת בתחושה. נושמת. מרוקנת את המוח ממחשבות. הכחכוח מחמיר והתחיל קצת שיעול.
התחושה מתפשטת עד לגרון. הדקות חולפות. אני שוהה. המאמן שותק. מידי פעם עוד שיעול.
עולה זיכרון מגיל מאד צעיר. בירושלים. אולי בת 3. חולה כרגיל. אז היו לי בעיקר אנגינות. אמא שלי לוקחת אותי לרופאה, ד"ר ב' בקופת חולים. אמא מתארת את החום, את כאב הגרון, את ההרגשה הלא טובה שלי....
הרופאה מסתכלת עלי ואומרת "אבל היא כל כך יפה!" עכשיו זה מצחיק אותי, כי מה זה קשור לעובדה שאני חולה?
היא נותנת לי תרופות מגעילות - אז לא היו סירופים של אנטיביטיקה לילדים...הורי היו ממיסים את הכדורים בשוקולד כדי שאוכל לבלוע...
קיבלתי כמויות של אנטיביוטיקה בילדותי.
המאמן משקף את מה שסיפרתי. שואל אם אמא שלי לקחה אותי על הידיים. לא זוכרת. בכל מקרה הלכנו לשם ברגל, או הייתי בעגלה...
מתי היא אומרת "אבל היא כל כך יפה"?
תוך כדי הבדיקה. לא הבנתי מה זה "אבל היא כל כך יפה". אולי "באיזו חוצפה היא חולה אם היא כל כך יפה?"
כלומר ילדה צריכה לקחת את זה למקום של "אם אני יפה אסור לי להיות חולה"
לא שמעתי האשמה אבל שמעתי את ה"אבל". הרגשתי סתירה. אם אני יפה, מה פתאום אני חולה.
מה הרגשת כשהיא אמרה את זה? תוך כדי בדיקה?
הרגשתי לא טוב, היה לי קר, זה לא היה נעים למרות שהתמסרתי לבדיקה. משהו לא הסתדר לי. היא הרופאה, היא אמורה לגרום לי להרגיש יותר טוב, בגלל זה אמא לקחה אותי אליה. והיא אומרת "אבל" על משהו שלא קשור.
הרגשת רע, היה לך קר, לא הבנת למה היא אומרת. "לא מבינה" זו מחשבה. מה הרגשת?
היא אמורה לרפא אותי. בסופו של דבר הבראתי. שכבתי במיטה. אמא טיפלה בי. נתנה לי את התרופות המגעילות. לא היה קשר בין המשפט הזה לכל דבר אחר שהתנהל שם.
את חושבת שהילדה הרגישה לא בסדר?
אני חושבת שהיא הרגישה שהיא לא בסדר. אם היא כל כך יפה איך קרה שהיא חולה? משהו לא עבד כמו שצריך. ילדות יפות לא צריכות לחלות. לא ממש ידעתי מה זה יפה. ידעתי שזה קשור אלי. אני אמורה להיות בסדר כי אני יפה, אבל אני לא בסדר. בנוסף לא הבנתי למה בכל פעם אני חולה שוב. הולכים אליה, היא אומרת מה שאומרת, נותנת מה שנותנת, אני מבריאה ואחר כך שוב חולה. משהו לא בסדר אצלי ולא מצליחים באמת לתקן כי זה חוזר על עצמו. ועכשיו אולי זה קשור למה שהיא אמרה....
אז איך ילדה מסדרת את זה לעצמה? שלא מצליחים לתקן אותה?
אני רואה שההורים שלי מתחילים להלביש אותי יותר חם ולא לתת לי לצאת בתנאי מזג אוויר מסוימים, ויש המון פעילות סביב מניעת המחלות שלי. התחלתי לקבל ויטמינים וברזל...וזה עוד יותר חיזק לי שמשהו לא בסדר אצלי. צריך המון פעילות כדי לפתור או למנוע. זה נהיה עניין שלם "רק שאני לא אחלה", מצד הורי.
שימי לב לתחושות הגוף
באמת התחושה מתגברת, יותר ליחה, יותר כאב.
גם התנהגותית אני מסיקה שזה משהו שאצלי שלא בסדר. גם אני כל כך יפה ובכל זאת חולה, וגם מגבילים אותי נורא כדי שלא אחלה, אז כנראה זה נורא כשאני חולה. מרגישה שאני נענשת. השכנה שלי, למשל, יוצאת החוצה בלי כובע על הראש. אותי מכריחים לחבוש כובע. למה? כנראה משהו לא בסדר איתי. לא ניתן לתקן לגמרי, זו סכנה שמרחפת מעלי כל הזמן.
אם היינו מפעילים את הילדה ברגע הזה עם הרופאה? מה היא היתה עושה?
הייתי שואלת אותה "למה את מתכוונת? מה זה אומר? תסבירי לי מה זה קשור? מה זה יפה? למה "אבל"? הייתי חוקרת אותה. הייתי תופסת אותה במילה ומבקשת ממנה להבהיר. מה לא בסדר איתי שאמרת את זה?
אני משתנקת. משתעלת.
יכול להיות, אני ממשיכה, שהייתי אומרת אם לא הייתי העכברונת המפוחדת שהייתי - אולי הייתי שואלת אותה או את הורי - למה זה חוזר על עצמו שוב ושוב? למה לא מצליחים לתקן אותי? שומרים עלי, מגבילים אותי, ובכל זאת אני שוב חולה. אז ממילא אני חולה אז בשביל מה כל ההגבלות? אני כאילו בעונש.אולי הייתי חולה יותר, אולי הייתי מתחסנת ומתחזקת. הייתי אומרת "זה לא עובד מה שאנחנו עושים כאן". ממחשבה של ילדה קטנה אם הייתי יכולה להגיד הכל, לעשות הכל - הייתי אומרת שזה לא עובד. ללכת לרופאה, לקבל תרופות מגעילות, להתלבש במלא שכבות ומעילים וצעיפים וכובע, להתקע בבית כשקר בחוץ...זה לא עובד. אני ממילא חולה שוב ושוב. מה קורה פה?
זה משחרר?
זה ממש משחרר. מדהים. אני קצת סתומה באף אבל החזה משתחרר. פתאום מדמיינת מה היה קורה אילו לא היו כל ההגבלות: אני מדמיינת את עצמי משחקת בחוץ עם החברות בכל מזג אוויר. בלי כובע. לא מסתכלת עליהן בגעגוע מהחלון. אוכלת את השוקולד בלי התרופה בפנים.
טעים?
מאד! אפילו הקטע הזה לא גרם לי להפסיק לאהוב שוקולד.
פתאום עלה לי שאם הייתי יכולה לעשות הכל הייתי עושה שלא אחלה כל כך הרבה.
איך היית עושה את זה?
לא יודעת אבל בדמיון שלי זה אפשרי. למשל אסור היה לי לאכול גלידה בחורף. בדמיון הייתי אוכלת גלידה בחורף. אני מחליטה עכשיו שזה דווקא היה עושה טוב לגרון שלי. הייתי אומרת להורים שלי בפעם הבאה שאני חולה ללכת לרופא אחר. אולי הוא מתנהג אחרת. עושה דברים אחרת. לא היתה לי בעייה ללכת אליה, אבל אולי מישהו אחר היה עושה דברים בכיוון של לחזק אותי, לחסן אותי, פחות לטפל בבעייה כשהיא קורית. אז לא הכירו טיפולים אלטרנטיביים....
היית שואלת לגבי ה"יפה" והמחלה והקשר ביניהם?
זה הדבר הראשון שהייתי שואלת. את הרופאה, או את אמא. אמא היתה מסבירה לי שאין קשר. בטוח
מה היית שואלת? איך היית שואלת את אמא?
"אמא, למה הרופאה אמרה "אבל היא כל כך יפה"? למה היא התכוונה? מה זה יפה? מה אומר שאני יפה ואיך זה קשור לזה שאני לא מרגישה טוב?" אני יכולה לדמיין את עצמה צוחקת ומלטפת אותי ומסבירה לי למה זה באמת לא קשור.
והמהאמן שואל מה את היית עונה לילדה, אם את המבוגר המיטיב? ואז עוצר רגע ושואל: רגע, מה קורה עכשיו?
כי הוא שם לב שעלו לי דמעות. כשדיברתי על אמא. והוא מאפשר לי לשהות עם הבכי.
הבכי שעלה כשהצלחתי לדמיין את החמלה של אמא, את האהבה שלה. כשדמיינתי אותה אומרת לי שהרופאה בסך הכל התכוונה שחבל, חבל שילדה כל כך יפה קיבלה מחלה. שהיא חושבת שלא מגיע לך להיות חולה, שגם זו שטות כמובן. אם מישהו יפה לא מגיע לו להיות חולה? שטויות. אבל זה שייך לרופאה ולא אלייך, לילדה. אין לזה קשר, לא לזה שחלית, ולא לטיפול.
אנחנו צריכים לסיים עוד שתי דקות.
אין לי מושג מה זה היה הזיכרון הזה. לא רואה את ההקשר.
לאשמה, לזה שאת לא בסדר, שהמחלה שלך אומרת שמשהו מקולקל אצלך. שאת מפריעה. בתור מי שאת: את לא צריכה להיות חולה
אבל משהו השתחרר מהגוף, לא משנה מה אני מבינה. הגוף עבד כאן, זה מה שחשוב.
הפעם גם אני לא לגמרי הבנתי. מדובר על תחושת אשמה, אבל האם השחרור הזה שחשת יכול לעזור להיות פחות חולה או יעזור רק לשחרר את תחושת האשמה שמלווה את המחלה?
השבמחקבכוונה הבאתי את האימון הזה כי אין לי הבנה ברורה בסוף מה היה שם. אני חושבת שמה שהשתחרר זו גם תחושת האשמה שמתלווה למחלה: אני מפריעה כשאני חולה, אני לא מתפקדת ולא מספקת את דרישות הסביבה, הסביבה (ההורים) עושה הכל כדי שלא אחלה אז כנראה זה משהו רע מאד אם אני חולה, מי שאני (במקרה של הילדה מול הרופאה: ילדה יפה שלא אמורה לחלות) זה לא בסדר שאני חולה. בנוסף נדמה לי שהשתחרר משהו מן הלחץ או הדאגה לחלות, להידבק. בהפעלת הילדה מול אמא, באמירה: אני ממילא אחלה אז למה אתם מגבילים אותי? ממילא כל אמצעי המניעה לא עובדים אז שחררו. אלה השערות בלבד כי מה שמשתחרר משתחרר ברמה הפיסית - ונבנה משהו חדש במקומו, ימים יגידו מה
השבמחקגם אני חולה בתחילת כל חורף ולפעמים גם בהמשך. הייתה לי צפיה לקבל איזה טיפ מה יכול לגרום לתופעה הזו למרות שברור שאצל כל אחד יש סיבות אחרות. לכן נשארתי עם קצת תחושה לא ברורה. מכל מקום הלוואי ולא תחלי עוד בחרפים הבאים, ובכלל כמובן.
השבמחקכשאת חולה את מאלצת את הסביבה להתחשב בך, לטפל ולשרת אותך במקום שאת תטפלי בהם ותעזרי להם. אני בהחלט יכולה להבין למה זה גורם לתחושת אשמה וכעס על עצמי.
השבמחקבמקום לתת לעצמך לנוח ולהתפנק כי את חולה את מרגישה רדופה ולחוצה ואשמה. גם אני סובלת מאותה בעיה בגלל חוסר הסבלנות שגילתה אימא שלי למחלות. אני מניחה שהאשמה הייתה בסבתא שהתחלתה במשך שנים וכל הזמן הרגישה על סף מוות והתלוננה בלי סוף על תחלואים שונים ומשונים ובסוף נפטרה בשיבה טובה בגיל 93. אולי זו מין גישה שהייתה פעם, שאם תרצה מספיק חזק תתגבר על ההתקררות המטופשת הזו ותחזור לתפקד כרגיל?
ואני חשבתי שזו תחושה כלל-נשית, שאנחנו המטפלות ולא המטופלות. אני יודעת שאצלי הגברים חולים בכיף, כולל בקשות אינסופיות לטיפול פרטני (תכיני לי תה, וצלחת עם טוסטים עם אבוקדו, ותחליפי לי את המים, וכו’ וכו’ וכו’) ואני זו שמשתבללת כשאני חולה, עזבו אותי באמאש’כם, לא רוצה שיראו אותי בחולשתי.
השבמחקבכל אופן יהיה מעניין לראות אם יש השפעה להסרת הקליפה הזו על עצם המחלה, או על תחושת האשם או משהו.
מקסים לקרוא חווית מחלה אחרת לגמרי משלי. מאפשר לי תובנות לגבי תפיסה אחרת של מחלה.
השבמחקגם אצלי לוקח לי המון זמן להכיר בעובדה שאני חולה. אם אין חום, קשה לי מאד להגיד שאני חולה. אבל מרגע שהכרזתי על עצמי כחולה, אני מתמסרת להחלמה. לוקחת את הזמן, נחה ומצפה שיעזבו אותי בשקט עד יעבור זעם.
לא היו לי אף פעם רווחים משניים מלהיות חולה, אז אני לא נהנית מזה, אבל אני מבינה שלוקח זמן להחלים ולוקחת את הזמן הנדרש. המוטו שלי הוא לתת לגוף לעשות את שלו ולהחלים.
אם זה הצליח לשחרר אותך מתחושת האשמה על כך שאת חולה - הרי שזה מצוין.
השבמחקתרגישי טוב (לא כי אסור לחלות, אלא סתם כי יותר נעים להרגיש בריאים).
נדמה לי שזו בדיוק הנקודה: המחלה היא נסיבה חיצונית. יש וירוס או חידק או תקלה בתפקוד הגוף ואנחנו חולים. יש חיסונים, יש ויטמינים ותזונה טובה, יש פעילות גופנית בריאה ויש חשיבה חיובית וכו’ - כל זה עוזר, אבל לא לגמרי מונע. אין לנו שליטה על הנסיבות בדרך כלל. אנחנו כן יכולים לבחור כיצד להגיב אליהן, איך להתמודד איתן. אני לא התעסקתי בלמה אני חולה או כמה אני חולה אלא החשש מהמחלה, הכעס כשאני חולה, התסכול כשאני לא מבריאה מהר, הצורך לעשות הכל כדי לא להידבק, כדי לא לחלות. על זה אני מתבוננת, ועוד יש לי שם עבודה. ייתכן שבדרך עקיפה אם אשחרר את הפחד, את הכעס, את התסכול - בגלל הקשר גוף/נפש הגוף גם יהיה פחות פגיע לנגיפים, לחיידקים, אולי - לגמרי בעקיפין. אבל זו לא המטרה. המטרה להכיר את התגובות שלי, את הפחדים שלי, בהקשר של המחלה, להסכים לשהות איתם, ועל ידי כך לפוגג אותם טיפין טיפין.
השבמחקייתכן באמת. אני רק התחלתי לחקור את עצמי בנושא הזה אז אני לא מבינה עדיין לגמרי. כשהייתי קטנה באמת כרכרו סביבי וטיפלו בי כשהייתי חולה אבל לא נתנו לי להרגיש רע עם זה תוך כדי המחלה. רוב העניין נסב סביב כל מה שנעשה כדי למנוע את המחלה, כילדה היו עלי המון הגבלות כדי לא לחלות, אז כנראה המוח הילדי פירש את זה כאילו לחלות זה איום ונורא וצריך לעשות הכל כדי להמנע מזה. בפועל כל המגבלות לא מנעו ממני לחלות וגם זה כנראה נראה לילדה שהייתי מוזר. בכל מקרה לא דרשו ממני להתעלם מהמחלה, להיפך - אמרו שאני מסכנה ועשו מזה עניין כשכבר חליתי. אז זה כנראה לא העניין....
השבמחקזה די עניין כלל נשי באמת, למרות שאצלי בבית זה לא כך. T די כמוני, מנסה להסתדר לבד כשהוא חולה, לא רוצה להטריח. בכל מקרה כפי שכתבתי - אני לא הבנתי עד הסוף את ההקשר, איכשהו אני חושבת שהעניין נסב סביב הפחד מפני מחלה, הלחץ לא לחלות, לא להידבק...ולא זמן המחלה עצמו. לא יודעת, לא ברור. אבל משהו בטוח השתחרר ברמה הפיסית, ואת זה לא נדע עד שזה לא יבוא לידי ביטוי במציאות. לא תמיד הראש מבין....אבל הגוף עשה את העבודה שלו
השבמחקתודה פועה. הסוד הוא באמת להבין שאני חולה ולהתמסר לזה, בלי להילחץ "אוף כמה זמן? למה אני לא מבריאה" וכדומה. בנוסף נדמה לי שהפוסט הזה עסק הרבה בכל האנרגיות שמושקעות (כנראה לשווא) במניעת המחלה. כל ההתעסקות של הורי סביב זה. לא לצאת כשקר, להתלבש כמו בסיביר, לא להפגש עם אנשים שחולים כדי לא להידבק. כל זה נשאר אצלי, וייתכן שזה כבר מגשים את עצמו כי אני באמת נדבקת בקלות מאחרים. הם כנראה היו בטראומה מכל האנגינות שלי ודלקות האזניים וניסו לעשות הכל כדי לחסוך את זה ממני (ומעצמם) והילדה שהייתי הפנימה שלחלות זה נורא ואיום. מקווה שחלק מזה השתחרר לי מהגוף...
השבמחקימים יגידו אם זה שחרר אותי, לפחות חלקית, מתחושת האשמה על כך שאני חולה. אלה תהליכים שמתחילים בדיבור אבל את רוב העבודה עושה הגוף עצמו. משהו בטוח השתחרר, עדיין לא ידוע לי מה. ותודה על האיחולים - אני כבר כמה שבועות מרגישה טוב, יצאתי מזה, ובהחלט נעים יותר להרגיש בריאה.
השבמחקאני חושבת שמחלות לייט כאלה הן דרך נהדרת להפוגות, לגיטימיות ואפילו מבורכות. ואחר כך כשמבריאים זה פרס נוסף.
השבמחקומשהו שמסקרן אותי - איך את זוכרת ככה את כל פרטי האימון, את מקליטה? או רושמת תוך כדי? או שזה נחרת לך ככה בראש?
ברגיל את לגמרי צודקת כמובן, לגבי מחלות כאלה. אני רק לומדת את המנגנונים של עצמי כאן.....
השבמחקובהחלט היה בבית שלי משהו סביב מחלות והצורך להמנע גם מהקטנות האלה, והפעילויות הסיזיפיות שנעשו על מנת להמנע מהן.....אני יכולה להעיד שאצל אחי זה התפתח לאובססיה הרבה יותר גדולה, ממש פוביה מחיידקים....
לגבי הכתיבה על האימונים שלי: לפני כמה אימונים באמת התחלתי להקליט, כי שמתי לב שיש המון דברים חשובים שאני שוכחת. במיוחד באימונים בהם ההקשר לא לגמרי ברור לי...אבל אני משתמשת בזה גם כדי ללמוד לאמן מתוך הדוגמא האישית שהמאמן שלי נותן לי. מצד אחד זה הופך את הפוסט לארוך מדי, מפורט מדי, מצד שני מה אכפת לי ? זה תיעוד מצוין עבורי - ומי שאין לו סבלנות לקרוא זה ממש בסדר מבחינתי
הקטע של לא להיות חולים (כמו ללכת לעבודה בכל מצב) גם משהו שיש מהבית של ההורים שלי
השבמחקכשהייתי ילדה, אמא שלי הייתה שולחת אותי לביה"ס כשהייתי עם חום, היא הייתה נותנת לי אקמול, ושולחת אותי לביה"ס
למזלי למדתי בביה"ס קיבוצי והיה שם חדר מנוחה, כך שאם החום היה עולה או שלא הייתי מרגישה טוב הייתי מגיעה לשם
בעוד אחי ואחותי תמיד היו מפונקים בבית עם במבה וקולה ופינוקים של חולים
גם לאחרונה שהייתי חולה בשפעת זה לא שקיבלתי איזה יחד מיוחד מההורים שלי
לא ישבתי אצלם בבית, לא השתכנתי אצלם בסלון
גם עכשיו כשאני עדיין עם הספיחים של השפעת ואני עוד לא מרגישה במיטבי אמא שלי אומרת "אבל את נראית בסדר"
ואחותי אמרה לי "העיניים שלך עדיין נראות כמו של בן אדם חולה"
אחותי, "ילדה" בת 25 רואה דברים שאמא שלי ממאנת לראות
אני יכולה להגיד לך שאני שונאת מחלות עם חום
זה מתיש, וגם אחרי שנגמר החום הגוף נשאר בטראומה מזה
אפשר כנראה ללמוד עלינו המון מאיך שאנחנו כשאנחנו חולים, איך שהורינו התייחסו אלינו כשהיינו חולים ועוד ועוד. הורי עשו שמיניות באוויר כדי שלא אחלה, אמא שלך העדיפה להתכחש לכך שאת חולה. זה לא ברור למה, כי את מספרת שהיחס לאחיך ואחותך כבר היה שונה בעניין הזה. ללא ספק יש עניין סביב זה אצלך בגוף - מעניין פעם לחקור את זה (אני יודעת שלא מעניין אותך להתאמן כרגע), אבל הכי חשוב להבין שהיחס של אמא שלך למחלות שלך או אלייך בכלל לא עומד להשתנות ואין לך מה לצפות שזה ישתנה. מה שכן, אם יום אחד יבוא לך לעבור תהליך כזה של טרנספורמציה, אימון או טיפול, התבוננות עצמית - ודברים אצלך יתחילו להשתנות....יש סיכוי שזה גם יגרום ליחס של אמא שלך אלייך להשתנות. אבל בגדול אנחנו אחראיים רק על עצמנו, התגובות שלנו וההתנהגות שלנו מול התנהגותם של אחרים
השבמחקהיחס של אמא שלי אלי כל השנים היה מאוד מוזר
השבמחקשתביני שבגיל 13 בערך שברתי את הרגל אמא שלי לא האמינה ששברתי את הרגל
בערב שזה קרה, היא אמרה לי שאני עושה הצגות, ויום אחר כך רצתה לשלוח אותי לביה"ס, בסוף נשארתי בבית
עד שסבתא שלי לא צעקה עליה שתיקח אותי לפחות לראות רופא, היא בכלל אל התכוונה לעשות את זה
אני ראיתי רופא בערך 20 שעות אחרי ששברתי את הרגל, הוא הפנה למיון (אז היו מגבסים רק במיון) אני לא אשכח את הפנים של אמא שלי שהרופא אמר לה "גברת הבת שלך שברה את הרגל אנחנו שמים לה גבס עכשיו"
מבחינת אמא שלי, הדר לא חולה, להדר לא יכול להישבר שום דבר
ככה תמיד היה, והיחס שלה אלי בהתאם בקטע הזה, אפילו היום שאני בת 34
וכשלאחי או לאחותי קורה משהו הכי קטן שיש, היא בהיסטריה
למה זה ככה? באמת שאין לי מושג...
את היחס הזה של אמא שלך אלייך הבנתי בשלבים מאד מוקדמים של הקריאה אצלך. את הבכורה, נכון? כלומר אתך אמא שלך חוותה אמהות בפעם הראשונה. אתנו הבכורים ההורים נפגשים לראשונה עם ההורות שלהם והרבה פעמים היא מפחידה. לפעמים יש נטייה להתכחש למציאות (היא לא חולה, לא שבורה לה הרגל) כי מפחיד או פשוט לא נוח (צריך לנסוע לרופא, צריך למצוא סידור להשאיר אותך בבית...). זוכרת שגם סיפרת שבכל פעם שרצית להחליף עבודה אמא אמרה לך שלא כדאי, בטח לא תצליחי וכדומה. ייתכן שהיא משליכה עלייך פחדים שלה, חוסר בטחון שלה...באמת לא ניתן לדעת כל עוד היא לא עושה עבודה עם עצמה. אבל אנחנו לא יכולים לשנות את ההורים שלנו - רק את התגובות שלנו אליהם. אם זה חשוב לך הדרי, עבודה עצמית שלך יכולה לחולל פלאים בתגובות הרגשיות שלך לאמא (וכשאני אומרת תגובות אני לא מתכוונת לאיך שאת מגיבה אליה בפועל, בהתנהגות, אלא בתחושות שעולות אצלך בכל פעם שאת נתקלת ביחס שלה אלייך)
השבמחק