מושבתת

מאז יום חמישי אני סובלת כאבי תופת במותן.

ניסיתי תרגילי פלדנקרייז שקבלתי מחגית (דרך היוטיוב) 

ניסיתי לשכב: על הגב, על הצד, על הבטן...

לשבת...

לעמוד על 4...

ללכת...

היו רגעים של הקלה אבל היו גם שעות ארוכות של כאב בלתי נסבל.

בששי בערב הגיעו הנכדים (עם הוריהם כמובן), החכמוד כבר הרגיש ממש טוב, נשמותק עדיין היה עם נורופן/נובימול אבל גם כן כבר הרגיש בסדר.

כמעט לא יכלתי לעשות איתם כלום בגלל הכאב, אבל בכל זאת היה תענוג להיות איתם.

גם בתי היתה גמורה מהשבוע הזה שעבר עליה והיא נרדמה לנו כאן על הספה...

T כמובן הכין את ארוחת הערב לבד....וגם הגב שלו נתפס, התברר, כי בנוסף לעבודה (ולהכנת ארוחת הערב עבורנו) הוא גם הכין המון דברים לבראנץ' לכבוד יום הולדתו ה-94 של דוד שלו וכנראה הרים משהו כבד מדי....

שנתיים אחרי הפציעה שלו (שבר שתי חוליות בגב) והוא עדיין לא למד לשמור על עצמו כמו שצריך! 

בנוסף הוא הרגיש לא טוב - אולי תגובה קלה לחיסון נגד השפעת (שקיבל ביום שני). 

בקיצור - היינו גרוטאות!

בשבת בבוקר לא הצלחתי להתאפק ועזרתי לו קצת במטבח בהכנת שארית המטעמים עבור יום ההולדת של הדוד, וכמובן שזה לא עזר לכאבי התופת במותן.

בגלל שהדוד התעקש שנחגוג אצלו בדירה, היינו צריכים לארוז ולסחוב את הכל אליו הביתה, כולל צלחות וסכו"ם. 

אבל ברור לי מדוע היה חשוב לו לארח את כל אחייניו אצלו בבית. 

הוא באמת איש יקר, הדוד הזה, והאח האחרון שנותר מהצד של אמו של T. על ערש דווי הבטיח T לאמו שהוא ידאג לדוד הזה, ובאמת הוא עושה זאת מאז.

המטפלת של הדוד עזרה לנו כמובן עם הלוגיסטיקה, כך ששם, לפחות, היתה לנו עזרה.

האוכל היה כמובן מצויין וכל האחיינים הגיעו במצב רוח טוב אבל מצב פיסי לא משהו (חלקם כבר כמעט בני 80).

בנוסף לחגיגת יום ההולדת התברר שהדוד רצה לבקש מהם משהו: הוא ביקש שהם יאשרו לו להיקבר בקבר קומותיים (כן, עושים זאת כבר הרבה זמן) יחד עם אמא שלו (שהיא הסבתא של כולם).

 

הבעל של אחת האחייניות עשה עבורו את כל הבירורים בחברה קדישא, והתברר שניתן לעשות זאת בבית הקברות המסויים הזה, בתנאי שהמשפחה מאשרת. כיוון שלמנוחה כבר אין עוד צאצאים ישירים בחיים (פרט לדוד הזה), הם יסתפקו באישור של צאצאיהם של ילדיה. 

על מה אדם בן 94 חושב.....איך והיכן הוא רוצה להיקבר...

כמובן שכולם הסכימו. 

אנחנו אמנם לא נוהגים לפקוד קברים (פרט לאזכרות של הוריו של T), אבל אחיינים רבים עושים זאת ודווקא נוח מאד שכאשר הדוד ילך לעולמו, מקום קבורתו יהיה זהה לזה של הסבתא. 

נושא מורבידי קצת לדון בו ביום הולדת, אבל....המוות הוא אחרי הכל חלק בלתי נפרד מהחיים.

אני דווקא זוכרת שיחה עם הדוד (אני מבקרת אצלו לבד לעיתים קרובות ויש לנו שיחות מאד מעניינות) בה הוא אמר שהוא רוצה שישרפו את גופתו.

האמת - הנושא לא מעסיק אותי בדרך כלל אבל כאשר הוא עולה....גם אני רוצה שישרפו את גופתי. ויפזרו את האפר בים או משהו כזה.

אני מאמינה שממילא נשמתי ממשיכה הלאה - לעולמות אחרים או לגלגול נוסף בעולמנו, והגוף הזה שתופס מקום ונרקב באדמה פלוס המצבה הדוממת שמעליו - לא נושאת בעיני שום חשיבות. אני לא צריכה ללכת פיסית לבית הקברות כדי לחשוב (ולחלום) על סבתא שלי, דודה שלי, חמי וחמותי...קרובים שנפטרו.

טוב, סטיתי קשות. 

בתום יום ההולדת חזרנו הביתה גמורים, T ואני, והוא גם לא הלך לעבודה בערב (היה אירוע במוצ"ש אבל הוא פשוט לא הרגיש מספיק טוב ללכת והיה מי שינהל את האירוע במקומו).

גם בראשון נחנו רוב הזמן, ו-T התאושש באמת אבל הכאבים שלי לא פסקו. אני פשוט לא מצאתי תנוחה שמקלה עלי...

בשני אחה"צ היה לי תור לטיפול סיני (שהתחלתי לעשות עקב כאבי הגב/אגן). הטיפול היה מצוין אבל לא הזיז בכלל לכאבי המותן....

הרגשתי שאין ברירה והתחלתי לקחת את הכדורים שקיבלתי מהאורטופד (וסירבתי לקחת עד עכשיו).

אתמול בערב (אחרי הארוחה, כי התרופה שייכת לקבוצת NSAID שעלולות לפגוע בקיבה, וגם ככה אני סובלת מרפלוקס) לקחתי את הכדור הראשון. תוך שעה כבר התחלתי להרגיש יותר טוב.

בלילה ישנתי יותר טוב.

הכאב עוד שם מרחף לו, מחכה לנחות - אבל כמעט אינו מורגש.

אחרי שאוכל משהו אקח את הכדור הבא (המרשם הוא לפעמיים ביום).

אז נכון שסירבתי להתחיל עם זה כל עוד חשבתי שהתעמלות ודיקור יקלו עלי (והם באמת מקלים לי על הגב/אגן) אבל הכאב במותן משתק אותי, משבית אותי, אני לא מסוגלת לתפקד בכלל - לא במטלות היום יומיות שלי ובטח לא בעיסוקיי הכיפיים כמו התעמלות וטיפול בנכדים....

אז נראה תוך יום יומיים מה קורה איתי, ובינתיים יומי ריק מתכנונים ופעילויות.

אני מקווה רק שהכאב שכך מספיק כדי שאוכל לשבת לקרוא ספר (או לכתוב....כמו שאני עושה עכשיו)...