חולי

דוד שלי שחי בארה"ב חולה מאד.

הוא האח היחיד של אבא שלי, ויש בו את כל הטוב שיש באבא שלי בלי כל הרע.

מאז ומתמיד אהבתי אותו אהבת נפש, והוא גם היה רופא ילדים - כך שבתור ילדה, בשנים שחיינו קרוב זה לזה בארה"ב, היה לי הכי כיף שבעולם שדוד שלי הוא גם הרופא החמוד שלי.

הוא התאלמן לפני כשבע שנים, לאחר שדודה שלי חלתה בסרטן הלבלב והלכה תוך חודשים ספורים.

אז ביקשתי לבוא להיפרד ממנה והם אמרו לי לא להגיע.

אחר כך ביקשתי לבוא ללווייה והם העדיפו שלא אגיע, ושאבוא לבקר אצלם אחרי שהכל יירגע, ביקור של כיף ולא ביקור של אבל.

שבע שנים חלפו וזה לא יצא לפועל.

בכל פעם מחדש אני נזכרת בזה ומתעצבנת על עצמי. הייתי צריכה לנסוע למרות מה שבני דודי אמרו, למרות מה שדוד שלי אמר. 

בשבילי יותר מאשר בשבילם.

לפני כחמש שנים כמעט הגיע דוד שלי לכאן בהפתעה יחד עם הורי לחגיגת יום ההולדת 50 ש-T ערך לי.

זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו, והוא היה במצב טוב. אלמן אבל פעיל מאד ובמצב רוח טוב.

לפני שנתיים קרתה בעייה חשמלית בלבו של דודי והושתל לו קוצב לב.

הוא נבהל מזה וזה הפחית מאד את פעילותו, שעד אז כללה נסיעות בכל ארה"ב וגם מחוצה לה למפגשים עם חברים ומשפחה.

בשנה האחרונה הרפלוקס שסבל ממנו כל חייו (כמו כולנו במשפחה) חדר גם לריאות ובהדרגה מביא לאי ספיקתן.

אין מה לעשות נגד התופעה הזו, שאינני זוכרת איך קוראים לה, וזה מכרסם בכל פעם יותר ויותר.

בדרך כלל המחלה הזו באה בגלים, התדרדרות ואז התייצבות, וחוזר חלילה.

אצל הדוד שלי ההתדרדרות היא מתמדת וכאמור לאחרונה החמירה.

הוא עם חמצן כל יום כל היום וכל הלילה.

הוא עם התקפי שיעול נוראיים ולכן כבר כמה חודשים לא מדבר בכלל, רק מקשיב ועונה בכתב.

הוא חלש.

הוא כבר לא יכול אפילו להתקלח לבד. 

נראה לי שהפעם לא אתן לאף אחד לעצור בעדי מלנסוע כדי להיפרד.

 

תוספת עריכה:

 

היתה לי שיחה ארוכה וטובה עם בת דודתי מאוחר בלילה אתמול, והבנתי ממנה שהדוד הוא זה שלא רוצה (לא כל כך מסוגל) את המאמץ של להיות עם אנשים. 

הוא ביקש רק להיפרד מילדיו שחיים רחוק ממנו (אחד הגיע מאוסטרליה ואחד משיקאגו) ומאחיו (אבא שלי) שיגיע אליו מחרתיים ליום אחד בלבד מקליפורניה. לחברים הם אומרים לא להגיע.

אז ההתלבטות שלי די גדולה.

אמרתי לה שלא טוב לי עם זה שלא הייתי שם כשאמא שלה גססה, או בלווייה שלה, או מאז...לביקור, כמו שהבטחתי שאעשה...ולא יודעת אם הפעם גם אשמע בקולם...נראה

היא אמרה שהוא לא רואה את זה כך, כמובן, ומעדיף שאזכור אותו כפי שהיה ביום הולדתי ה-50 כאשר הפתיע אותי כאן בארץ.

אני מאד מבינה את זה, וגם לא הייתי מצפה ממנו שיישב איתי, רק רוצה חיבוק....

היא מאד הבינה את זה, ואז התחילה לומר שהיא יודעת שאם אגיע לא רק שלא אפריע אלא ודאי אעזור, ושלה יהיה מאד כיף להיות איתי (היא גרה ממול) והילדות שלה מאד ישמחו לזמן איכות עם דודה שלהן....ושיהיה לי כיף להכיר קצת את פורטלנד (אורגון), שלמרות שהייתי שם כבר פעמיים לא באמת יצא לי לתייר בה....

בקיצור, אמרתי לה שאחשוב על זה, ואם אחליט להגיע אעדכן אותה כמובן - לא אפול עליה בהפתעה.

מה שעוד היא סיפרה זה שהוא התחיל עכשיו טיפול ביתי טרום-הוספיס שמקרא palliative care שמאד מקל עליו, גם פיסית וסימפטומטית וגם נפשית - זה הרגיע אותו. זה שלב לפני טיפול הוספיס (גם כן מתוכנן להיות בבית, כמו שהם עשו עבור אמא שלה בזמנו), כאשר החולה כבר ממש במצב קשה וסופני.

בקיצור - לא יודעת מה לעשות עדיין....אני חושבת על זה