משפטים (שלמדתי) שגורמים לי לחשוב:
כשמדברים אלינו, מוסרים
לנו איזשהו עולם פנימי רגשי המתואר על ידי שפה שהיא בעצם פרטית לכל אחד.
כמעט לא מדברים על
תחושות ורגשות, אלא מתארים את העולם בדרך שמרחיקה את הדובר ואת השומע מעצמם. לא
במודע, הודפים את התחושות ואת הרגשות.
כשקשה לנו לשמוע משהו
אנחנו הודפים את החוויה הרגשית שעולה בנו.
כשאנחנו מגיבים, אנחנו
בעצם מגיבים לגוף שלנו, לא לאחר. זה משתקף באחר. אבל בעצם שום דבר לא קורה לי. הוא
פשוט קורה. ואני מגיבה.
רק לילדים קורים
דברים. ילדים הם עדיין חסרי אונים וחסרי ישע. וישנם ילדים שיותר קשה "לעשות
להם", הם חזקים ומתנגדים, כוחניים ומוגדרים לעיתים קרובות כ"קשים".
אותם יותר קשה לדכא. הם יותר מסוגלים להגן על עצמם.
אנחנו כבני אדם לא
מודעים לכך שמערכת החישה מנהלת אותנו.
מה שמנהל את מערכת
היחסים שלנו עם החופש והשלווה שלנו הם היחסים שלנו עם מערכת החישה שלנו, וזו קשורה
למערכת הנשימה.
כאשר אנחנו משוחחים עם
מישהו עלינו להיות מודעים לכך שהשפה מוגבלת. גם שלהם וגם שלנו. לא תמיד נבין למה
הם מתכוונים כשהם מתארים משהו, ולא תמיד הם יבינו אותנו.
היכולת שלנו להקשיב
קשורה ליכולת הנשימה, וזו קשורה להווייה שלנו, שקשורה לתחושות שלנו. הפיסיות.
אם אנחנו רוצים לייצר
טרנספורמציה בתקשורת שלנו, עלינו לשים תמיד את היחסים לפני התוצאות.
חשוב להבין שאנחנו לא
הנסיבות שלנו. יש לנו מערכות יחסים עם תחומי חיינו השונים. יש כסף ועבודה, משפחה,
בן זוג, שפה, גוף, אוכל.....יש לנו. הם לא אנחנו.
יש לי עודף משקל. זה
משהו שיש לי ואני מנהלת איתו מערכת יחסים כלשהי. זה לא שאני שמנה. זו לא אני. זה
משהו שיש לי.
יש לי חובות. אני לא
חייבת כסף במהות שלי אלא רק בנסיבות חיי.
אם מסתכלים על זה
נכון, מבינים שאם זה לא אני – אז יש לי מה לעשות בנידון. יש לי אחריות על תחומי
חיי.
הם לא אני ועל כן ניתנים לשינוי, להתפתחות, לעבודה עצמית.
כאשר אדם סימביוטי עם
מה שקורה לו, זה מנהל אותו.
צריך לעבוד עם מה שיש,
לא עם מה שאין. לא עם מה שעדיין אין ולא עם מה שכבר אין. רק עם מה שיש.
למה קשה לאנשים להתאמץ
לשנות את מערכות היחסים שלהם עם תחומי חייהם השונים? "בביצה מגעיל, מסריח אבל
חם ומוכר".
ככל שאני מוכנה להיות
בחוסר וודאות כך אני חייה יותר.
התפקיד הכי חשוב של
הורים הוא לאמן את ילדיהם לחיות עם תסכולים, אכזבות, קשיים. הורים מכורים להרגשה
הטובה של ילדיהם.
התפקיד של ילדים הוא
להיות אהובים. על הוריהם לא לצפות מהם להיות אוהבים. זה עבר קורה מעצמו, על הדרך. אבל זה לא התפקיד שלהם.
אם אנחנו לא מבינים
חמלה על עצמנו, לא נוכל לחוש חמלה כלפי אחרים.
הקשבה היא שריר שניתן
לפיתוח.
שיקוף הוא חזרה על מה
שנאמר בלי פרשנות, בלי שיפוט, בלי לשנות, בלי לנתח ובלי לתקן.
מטרות השיקוף:
-
לאפשר למקשיב
לוודא שבין את מה שנמסר כפי שנמסר
-
מאפשר למדבר
לשהות עם מה שהוא אמר ולהיות אחראי על זה
שיקוף זו רמת אחריות אישית. הוא מונע התדרדרות
של יחסים לתוקפנות והתרחקות. שיקוף שומר על היחסים. מאפשר pause: שהייה. התבוננות על מה
שנאמר.
לאחר השיקוף ניתן לתת נקודת מבט משלנו על מה
שנאמר או לשאול שאלה.
שיקוף נכון אמור להרגיע הן את הדובר והן את
המקשיב.
הוא מוריד את רמת הדרמה ומעלה את רמת האנרגיה.
יוצר עצירה מתודית יזומה. מעלה את רמת ההקשבה. ממקד, מבחין בין עיקר לטפל.
אני מתחבר להרבה משפטים כמו "ילדים צריכים להיות אהובים". לא לדרוש מהם לאהוב זה מגיע כשהם מקבלים אהבה מאיתנו ויודעים מה זו אהבה כך הם יוכלו להעניק אהבה מעצמם.
השבמחק"יש לי עודף משקל. זה משהו שיש לי ואני מנהלת איתו מערכת יחסים כלשהי. זה לא שאני שמנה. זו לא אני. זה משהו שיש לי". אם להתייחס לעניין עצמו שאומרים למישהו אתה שמן תמיד מתייחסים אליו ולא למה שיש לו. זה מאוד חשוב להקשיב ולהבין אחרים ולא תמיד זה קורה.
יש הרבה מה לחשוב על המשפטים האלה. ללא ספק. ואם תחליטי מתישהו לחלוק את מה שאת חושבת עליהם ולהתעמק בהם או בחלקם בפומבי, אני אשמח לקרוא. המשפט על אנשים שחיים בביצה הזכיר לי בדיחה:
השבמחקבן תולעת שואל את אמו: "אמא, איך זה לחיות בתפוח?"
אמא תולעת: "אוח זה נהדר! התפוח עסיסי, בעל מרקם נעים וארומה משכרת."
הבן: "באמת? אז למה אנחנו חיים כאן, בתחת?"
אמא: "מה זה למה? כי זאת המולדת שלנו!"
אני פושטק, אני יודע. אבל המסר הוא אותו מסר.
תודה טליק ♡
השבמחקחחח אהבתי את התולעים שלך. ללא ספק קלעת בול :-)
השבמחקברור שאחלוק את מה שאני חושבת...כרגע היה לי חשוב לתעד את מה שנקלט ועדיין נמצא במצב צבירה של עיבוד...
יש כמה משפטים שאיי מאד מזדהה איתם, כמו החשיבות לאהוב ילדים ולא לצפות מהם לכלום.
כמו רוב הדברים שלמדתי בחיי, אני קולטת, מעבדת, מאמצת מייד את מה שנשמע לי מוכר והגיוני (מוכר גם אם מעולם לא שמעתי זאת קודם...)...ובודקת על חיי "בשטח" את נכונותם של האחרים...השמך יבוא
המשך..כמובן. לא השמך
השבמחקעם כל הכבוד לטליק...ככה את מתבלבלת?
השבמחקאהבתי את המשפטים על ההקשבה, על הנשימה ועל אי הוודאות. ועל הורדת רמת הדרמה.
השבמחק♥♥
השבמחקאיזה קטע! אתה לא מבין עד כמה התבלבלתי אפילו. הגבתי לתגובה של (כביכול ) טליק, אבל היה נדמה לי שראיתי גם תגובה ממך. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי ולא הבנתי למה היה נדמה לי שראיתי תגובה ממך.... בקיצור, מצבי קשה יותר כנראה ממה שחשבתי ;-)
השבמחקאז תודה קיימן
And it won’t happen again!!!!!
♥
חחח לא קרה כלום רק רציתי להסב את תשומת ליבך שגם אני מגיב :)
השבמחקמעניין מאוד, אני עוד צריכה לחשוב על זה קצת.
השבמחקחחחח.זה עוד לא קרה לי
השבמחקקראתי,אני לא יכול להתייחס כלאחר יד למשפטים שהם ודאי חשובים לך ואת פועלת על פיהם
השבמחקחלק מהמשפטים אני מכיר מדברים שאני עצמי עשיתי לפני 25 שנה
אבל על פניו כדי להיות ישר עם התגובה אני צריך זמן להתעמק בהם
לא, אלה לא משפטים שכבר הפנמתי וקיבלתי ואני פועלת על פיהם. בדיוק כמוך, אלה משפטים שלמדתי במהלך יום הלימודים שחשוב לי לעבד, לבחון, לבדוק....ורק אחר כך אדע (אולי) מה דעתי לגביהם, האם מסכימה, עם חלק; עם כלום, עם הכל.....
השבמחקכל דבר שאני לומדת נבדק ונמדד בחיי ובתודעתי...חלק מדבר אלי מייד, מהדהד בי, מוכר....חלק צורם...חלק זר....אתה מבין בדיוק למ אני מתכוונת
אני חושבת שאלו משפטים מפעילים. הם לא רק גורמים למחשבה, הם גורמים לסוג של ריאקציה, תגובת שרשרת שעוברת ממחשבה לפעולה.
השבמחקמכולם, בחרתי להגיב על המשפט של עודף משקל, עם זה. אין לך עודף משקל, את צריכה גוף גדול כדי להכיל את כל האנרגיה שלך.
חחח אהבתי את התולעים שלך. ללא ספק קלעת בול :-)
השבמחקברור שאחלוק את מה שאני חושבת...כרגע היה לי חשוב לתעד את מה שנקלט ועדיין נמצא במצב צבירה של עיבוד...
יש כמה משפטים שאיי מאד מזדהה איתם, כמו החשיבות לאהוב ילדים ולא לצפות מהם לכלום.
כמו רוב הדברים שלמדתי בחיי, אני קולטת, מעבדת, מאמצת מייד את מה שנשמע לי מוכר והגיוני (מוכר גם אם מעולם לא שמעתי זאת קודם...)...ובודקת על חיי "בשטח" את נכונותם של האחרים... המשך יבוא
וואו, קראתי וזה היה מאד מעניין.
השבמחקבמקרה שלי (ושל נשים רבות אחרות) עודף המשקל נובע כנראה מהצורך בשכבות הגנה, ולאו דווקא מהצורך להכיל את כל האנרגיה (ייתכן שאני טועה)...
ואם מה שד"ר נורת’רופ אומרת הוא נכון, אז אני עדיין צריכה למצוא את אותו קו דק שהיא מדברת עליו כי זה לא שאני במשקל עודף אבל יציב אלא שעם השנים, בלי קשר (או עם קשר) לכמה שאני מצליחה לפעמים לרדת במשקל, כל כמה שנים אני מגיעה למשקל שיא חדש. כך אם חשבתי פעם שאני במשקל עודף והייתי 58 ק"ג (מי זוכר מתי זה היה?) והצלחתי לרדת ל-54, אחר כך עליתי ל-64 והצלחתי לרדת ל-60, ואז עליתי ל-68 ואז ל-72 וכן הלאה ולפני שירדתי בפעם האחרונה (מאז עליתי שוב אבל לא את הכל) כבר הייתי 79.5 ק"ג! אז משהו לא עובד, בלי קשר לדיאטה / לא דיאטה.
אבל סתם נתפסנו לנושא הזה. הכוונה היתה לומר "יש לי עודף משקל" ולא "אני שמנה"
עם חלק מהגדים אני מסכימה, עם חלק ממש לא מסכימה.
השבמחקלמשל קשה לי להסכים עם ההיגד: "בעצם שום דבר לא קורה לי. הוא פשוט קורה. ואני מגיבה" - כי, לדוגמה כשלוקים במחלה כרונית - זה לא פשוט "קורה" זה קורה לי. כשמפטרים אנשים בגלל חוסר יכולת ניהולית של המנהלים - זה קורה להם, זה לא רק "קורה".
מצפה בכיליון עיניים.
השבמחק(ונכון, המשפטים האלה הם בדיוק מהסוג הזה שגורם לך להגיד: הנה, מישהו ניסח במשפט אחד משהו שתמיד ידעתי/הרגשתי)
ראשית הקדמתי ואמרתי שאלה משפטים ששמעתי בלימודים וגרמו לי לחשוב. עדיין לא עיבדתי עד הסוף ואין לי מושג אודות רובם מה דעתי, אם זה נכון או לא לגבי, אם אני מאמצת או דוחה וכו.
השבמחקלגבי "שום דבר לא קורה לי" צריך להבין את ההתייחסות האקזיסטנציאליסטית שאומרת: משהו קורה. משהו קורה כל הזמן. זה משפיע עלי : גם אם חליתי במחלה אנושה, גם אם נפגעתי במזיד או בתאונה, גם אם מישהו אמר משהו ונעלבתי כתוצאה מכך, וכמובן גם אם אמרו לי שאוהבים אותי ולבי התרחב באושר כתוצאה מכך. אף אחד לא טוען שדברים שקורים לא משפיעים עלינו, ובמקרים של מחלות, פציעות וכו זה גם משפיע פיסית ולפעמים מסכן חיים. אבל עדיין איך אנחנו מקבלים את מה שקורה, איך אנחנו מגיבים, בוחרים להגיב, בוחרים להתאושש ממכות, בוחרים להילחם במחלות, בוחרים להתעלם ולהתעלות מעלבונות, בוחרים לראות את הפיטורים כהזדמנות לשנות כיוון.....זה תמיד בידיים שלנו.
נדמה לי שאת לא משתמשת במושג אמפתיה, ולי נראה שהתאור שלך של ההקשבה והשיקוף, זה תאור של הקשבה אמפתית, נכון?
השבמחקבהחלט יש גם אמפתיה כאן
השבמחקבפועל יש שלל שלם של הוויות שאיתן באים לכל הקשבה. לפי אופי השיחה, לפי המצב רוח, לפני הצורך ניתן "לגייס" הוויות שונות על מנת לקדם את השיחה, ותמיד תמיד לשים את היחסים לפני התוצאות.
כך למשל אני יכולה לבוא עם אמפתיה, חמלה, יושר ונדיבות לשיחה אחת, אבל לצורך שיחה אחרת (למשל כאשר אני רוצה לבקש העלאה בשכר מהמעסיק שלי) אני יכולה להביא ישירות, שלווה, כנות.....
אפילו לא רק לקראת שיחות , אפילו בכל בוקר מחדש אני יכולה לבחור אילו הוויות אני רוצה היום, איזה אדם יפגשו כל מי שיפגוש אותי היום....
ההוויות שומרות עלי, ושומרות על בן שיחי
זה מאוד קשה לפעמים להבין אחרים
השבמחקכי אנשים היום אומרים דבר אחד אבל הגוף שלהם אומר דבר אחר לגמרי
וזה מבלבל
אצל ילדים זה לא ככה, ילדים (אם לא קילקלו אותם) הם מאוד כנים ואומרים את מה שהם חושבים או מרגישים
אנשים שכחו שגם הגוף שלהם מדבר
לגמרי !
השבמחקשיקוף זו טכניקה. קשה מאוד לטעמי לעשות אותה בלי לעצבן ממש את הדובר. היא נהדרת, בעיקרון, אבל היא מתישה ממש. לא?
השבמחקלשקף כמו שמלמדים אותנו זה קשה לעשות בלי לעצבן. אין לי ספק בכלל.
השבמחקבתי (הפסיכולוגית) אמרה שהיא פיתחה טכניקה שבה היא חוזרת רק על מילה אחת מרכזית או חלק משפט אחד שאותו קלטה שיש צורך להרחיב או להבהיר - לדוגמא:
דובר: "לפעמים אני חוששת שבכל פעם שאני שומרת על הנכדים החולים, אדבק בעצמי"
מקשיב: "חוששת?"
מה דעתך על הטכניקה הזאת?
הרבה יותר טוב, לא?
השבמחקבהחלט:-)
השבמחק