אחר צהריים אצל הנכדים - 2

עכשיו הם כבר גרים קרוב יותר ואני לא צריכה לצאת כל כך מוקדם מהבית. 

ה"פרופסור" בן השנתיים וגם ה"שמנדוב" בן כמעט חצי שנה הולכים לאותו גן, לא רחוק מדירתם החדשה - קבוצות נפרדות כמובן. 

הגן פתוח עד חמש (כיאה לעיר המהווה "פרבר" של תל אביב) אבל בתי אוספת אותם בדרך כלל קצת אחרי ארבע. 

כך ה"פרופסור" מספיק גם לישון צהריים כמו שצריך וגם לאכול ארוחת ארבע - כאשר נחה עליו הרוח. 

הגננות מדווחות שהוא אוכל טוב... יום כן יום לא. באופן כללי נראה לי שהוא אוכל כבר הרבה יותר טוב בתקופה הזו, אלא אם הוא חולה כמובן. 

ה"שמנדוב" אוכל הרבה ומצוין, בדרך כלל. בשבוע שעבר היה לו חום וכנראה הוא מתחיל להצמיח שיניים - אז חלה ירידת מה ברמת האכילה למשך יומיים - אבל עדיין הכל יחסי. לא סתם אני קוראת לו "שמנדוב". ל"פרופסור" מעולם לא היו קפלים כאלה בידיים וברגליים (וגם לילדיי לא). זה ממש מתחנן לקחת "ביס".

אני מגיעה בזמן ובתי ואני נוסעות להביא אותם. 

ה"פרופסור" רץ אלינו בשמחה וישר מתחיל לפטפט ולספר דברים שעברו עליו במשך היום, חלק מזה אנחנו גם מבינות. 

ה"שמנדוב" מחייך בהנאה כאשר אנחנו אוספות אותו בזרועותנו, ואנחנו מחייכות בנחת כאשר הגגנות נשפכות באזננו על המתיקות שלו. אכן הילד כובש, זורם, נוח, אוכל, ישן, רק עכשיו התחיל להתהפך - מחייך במתיקות לכל אחד. הרבה נחת. 

יום חורפי שמשי ואנחנו שמות פעמינו לגן השעשועים לא רחוק משם. ה"פרופסור" רץ קדימה וקורא לי לעמוד בקצב. בתי פתחה עגלה וה"שמנדוב" בתוכה מתבונן בהנאה מסביב. 

"גן שועים, יש!" חוזר וקורא הפרופסור בזמן שהוא מדלג ממתקן למתקן ובעיקר נהנה לרוץ אל ראש הגבעה מכוסת הדשא ובחזרה למטה אל בין זרועותי (מאד מאד בזהירות, דרך אגב - כדי לא ליפול!). הוא לא מפסיק לחייך. הוא בעננים. תנו לו רק להתרוצץ חופשי בחוץ, לטפס (שוב - בזהירות רבה ועם עזרה שלי....ממש "חששני") ולהתגלש...ובעיקר - להתנדנד.

בזמן שאנחנו מתנדנדים הוא קורא לעברי קריאות עידוד ("תבתא, נד-נד גדול") להגברת הקצב וכמובן אנחנו שרים את כל רפטרואר השירים שהוא מכיר. בתי קולטת שבנדנדה לידו יושבת ילדה מהגן, אותה מנדנד במרץ סבא שלה, וה"פרופסור" הקטן - כמו כל הזכרים בעולם - עושה הכל כדי להרשים אותה. 

כל כלב בגן השעשועים דורש תשומת לב, והפרופסור ניגש לכל אחד מהם בזהירות ומושיט לו אצבע ידידותית. בעלי הכלבים (בדרך כלל הם גם הורים לילדים) משתפים פעולה, אומרים לכלב לשבת ומעודדים את הנכד שלי לגשת. ללטף. הוא זהיר אבל אוהב חיות. איזה כיף!

ה"שמנדוב" עדיין הולך לישון מוקדם (בקושי רב בתי מצליחה למשוך אותו לאחרונה להרדם בשש במקום ארבע וחצי-חמש) אז אנחנו מתארגנות לזוז הביתה...

בבית הפרופסור מצייר (יודע את כל הצבעים) ואז אני קוראת לו סיפורים - שאת רובם הוא יודע בעל פה. גם את הספר שהבאתי לו באותו היום ("איפה פינוקי?" של אריק היל) הוא כבר זוכר אחרי קריאה ראשונה. בזמן ארוחת הערב ("עוף ואואז" = עוף ואורז) הוא יודע לספר לי שההיפופוטם הסתתר בפסנתר, התנין מתחת לשטיח, הפינגווינים בארגז ואת פינוקי מצאה אמא של פינוקי....בסל. הכל הוא זוכר (ועל כן משפחתו של חתני התחילה לקרוא לו "הפרופסור"). 

הוא גם מספר לי שסבא ואבא בעבודה, שבשבת סבתא א' היתה איתם בפארק והם העיפו עפיפון (גבוה גבוה) ושה"שמנדוב" עושה "אי". כאשר הוא משהק, כמובן. 

בינתיים בתי רוחצת את ה"שמנדוב", מאכילה אותו ומשכיבה אותו לישון. ה"פרופסור" ואני משחקים בלון-רגל, בלון-עף וגם תופסת שהתחילה עם ההכרזה שלו "אני פאדן" (=אני פחדן) שאומרת שאני צריכה לרדוף אחריו. "אני אמיץ" אומר שהוא אמור לרדוף אחרי....

עם כל ההריון והולדת השמנדוב ומעבר הדירה בתי החליטה לדחות בקיץ שעבר את נושא הגמילה, והפרופסור עדיין עם חיתול, למרות שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה ומתי הוא רוצה לעשות זאת. הוחלט ברוב קולות שהם יתחילו עם הגמילה באביב. בינתיים הוא מכריז "אני עושה קקי", מוצא פינה בחדר, יורד לכריעה ....ואחרי כן מספר ש"סיימתי קקי" וממשיך לשחק ולהתרוצץ....כן, הוא מוכן לגמרי. 

השמנדוב כבר ישן ואני כבר מרגישה את הגב....הגיע הזמן ללכת הביתה. 

עבר עוד אחר צהריים נהדר עם הנכדים.....