עשינו דרך

עשינו כברת דרך, אהובי. 

עברנו לא מעט, אתה ואני יחד.

עוד כמה חודשים נחגוג 38 שנים ל"חברות".....

הייתי ילדה בת 16 וחצי. היית ילד בן 18. הייתי חננה. תלמידה מצטיינת. היית אסטרונאוט. אהבת רוק כבד. בקושי עברת את בחינות הבגרות...

 

עברנו את המשבר הראשון כאשר הורי החטיפו לי וזרקו אותך מהבית כי נבהלו מההתאהבות שלי וממערכת היחסים שלנו....

זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שלא אוכל להיות "ילדה טובה" עבורם, ועמדתי על שלי.

מהר מאד הם הבינו מי אתה, ועם השנים התאהבו בך בעצמם.

 

עברנו שנים של התאהבות ותחילת היכרות וגעגוע אינסופי (כשהתגייסת והגעת הביתה פעם בשלושה שבועות)...

עברנו את המשבר השני כאשר חשבתי שאתה נוסע מכאן ללימודים בחו"ל אחרי השחרור מהצבא, וניסיתי להתנחם בזרועותיו של אחר...

וחזרתי אליך. 

מתישהו במהלך אותן שנים ראשונות הבנו שאנחנו רוצים לחיות את כל חיינו יחד.....

בנינו משפחה - שהתחילה עם הכלבה ("בתנו הבכורה") וצמחה עם הבת ואז די מהר אחרי כן עם הבן....

חיכיתי בחרדה עם בתנו בת השלושה חודשים (והכלבה כמובן) כאשר נלחמת בלבנון.... בלי לדעת אם תחזור כפי שיצאת, או שתשתנה לבלי הכר...ושרדנו לא רע גם את המלחמה ההיא...

עברתי בשתיקה ובלי עזרה את המשבר הראשון שלי - כאשר כל האנרגיות שלי התמקדו בטיפול בתינוקות ולא נותרה בי טיפת כח לשום היבט אחר בחיי...

תמכת בי עד כמה שיכלת, עד כמה שידעת - אבל לא ידענו לדבר, לתקשר. 

נתת מה שידעת לתת, כי לא ידעתי לבקש. 

תמכתי בך כאשר יצאת לדרך חדשה, פתחת עסק ועוד אחד. ועוד אחד. הצלחת מקצועית אבל נפלת כלכלית והייתי שם, כצוק איתן, לאורך כל הדרך - יודעת שזה מה שאתה צריך, שזה מה שאנחנו צריכים - עבדתי וגידלתי את הילדים ...לעתים לגמרי לבד....ולרגע לא עלתה בי התהייה אם זה נכון....אם יש לי בכלל אופציה אחרת מלבדך...

הייתי לבד המון באותן שנים, כמעט עשר שנים "אלמנת קש" מסוג כלשהו, עם גבר אוהב אבל נעדר. עם אב אוהב לילדינו אבל נעדר. היית אבל לא היית. ישנת בבית (לפחות אחרי שהעמדתי את זה כתנאי בל יעבור - לאחר אותם חודשים ראשונים שלקחת תפקיד באזור אחר של הארץ) אבל נעדרת כל היום.

זוכרת תקופות שבננו בן השנתיים היה מתעורר לשמע המפתח שלך בדלת, יורד ממיטתו, מגיע אליך סהרורי לחיבוק וחוזר למיטה. 

זוכרת את חיי החברה שפיתחתי - עם הילדים במהלך היום ועם חברות וחוגים בערבים הארוכים שלא היית בבית.

זוכרת ארועים משפחתיים אינסופיים בהם נכחתי לבדי או עם הילדים. 

לא היה לי גם אז ספק שמקומי אתך. לא חשבתי אפילו מתי זה ייגמר.

את המשבר הבא כבר עברתי בעזרת פסיכולוג. אתה בדיוק נעלמת מהמשפחה לטובת העסק הראשון שלך והורי הגרו לחו"ל.

רק באותן שנים של טיפול התחלתי להבין שאנחנו בעצם לא באמת מתקשרים. אנחנו מנחשים זה את זו. ואנחנו עושים זאת די טוב, יחסית למי שלא מדברים על כלום, לא דורשים כלום זה מזה. איכשהו יודעים את הצרכים זה של זה וממלאים אותם באהבה - אבל המון המון דברים זולגים בין הסדקים בגלל זה. לא ידענו לדבר. לא ידענו לריב. אהבנו ללא תנאי - ובאותן שנים זה היה צריך להספיק. 

רק באותן שנים של טיפול גיליתי דברים על משפחתי - על ההבדל ביחס של הורי אלי ואל אחי. על הקלות והתמימות שבה קבלתי את ההבדל הזה. 

רק באותן שנים של טיפול גיליתי את הקול שלי, את הכעס שלי, את הקנאה שלי, את הצורך בהשגת צדק - עבורי ועבור אחרים. הפסקתי לקחת דברים כמובנים מאליהם. למדתי לצעוק. למדתי לבקש. למדתי לדרוש. 

באופן מופלא, באותן שנים של טיפול גיליתי אותך מחדש - איך קבלת באהבה את המלים החדשות שנולדו לי, את הבקשות שלמדתי להביע, את הצרכים שקיבלו פתאם ביטוי לא רק אינטואיטיבי. כל חשיפה חדשה שלי, כל גילוי - התקבל אצלך בהבנה ובאהבה. באותן שנים של טיפול התברר לי שאמנם לא היה לי מושג מי אני ומי אתה כאשר בחרנו זה בזו לחיים משותפים, אבל האינסטינקטים שלנו היו נכונים לאורך כל הדרך. בחוש....בחרנו נכון. האהבה ללא תנאי שלנו איכשהו הוכיחה את עצמה שוב ושוב. וגדלה, והתעצמה והתפתחה. 

את המשבר הראשון שלך עברת כאשר אמך נפטרה. 

פתאם הבנת שאהוביך לא יהיו שם לעד, שהחיים לא ממתינים שתתפנה מעבודתך, מבניית העסק שלך, מחיפוש המימוש העצמי שלך...החיים קורים ועוברים לידך והנה עשר שנים לא היית באמת חלק מגידול ילדיך, והנה אמך הלכה לבלי שוב ולא היית איתה כמעט בשנותיה האחרונות ובימיה האחרונים.

אמך, שהאמינה בך כאשר כל האחרים פקפקו או זלזלו. שתמכה בך ללא תנאי. שקיבלה אותי כבת. שאהבה את ילדנו אהבת נפש.

אמך עשתה לך במותה טובה גדולה אחרונה. היא לימדה אותך סדרי עדיפויות. מן המשבר הזה חזרת הביתה. הבנת חשיבותה של משפחה, של זוגיות.

הבנת שמה שחשוב לך בעבודה הוא בעיקר כיצד היא תאפשר לך לחיות את חייך, במקום להוות את משאת נפשך ומטרתך בעצם ביצועה.

למדת לפתח לעצמך תחביבים, להכיר מחדש את ילדיך, להשקיע בי - אשתך. לדבר.

אפשר לומר שמאז אהבתנו התחילה לגדול אקפוננציאלית. הפתיחות, התקשורת, ההיכרות האמיתית לעומק זה של זו - רק הולכים ומתפתחים וגדלים במהלך כל השנים האלו.

היכולת המופלאה שלך להבין את ילדיך, את צרכיהם, את אופיים ואת שאיפותיהם - עזרה לי ולהם לגדול ולהתפתח ולממש את שאיפותיהם בחיים, ולמצוא את אהבתם האמיתית, ואת ייעודם.

יחד הצלחנו לעשות פי אלף עבורנו ועבורם ממה שהצלחתי (לא רע) לעשות לבד לפני כן.

יחד הצלחנו לתמוך בהורים הנותרים - באופן שלא ידעתי ולא יכלתי לעשות לבד לפני כן.

את המשבר השלישי שלי עברתי בגלל עבודה. שוב מצאתי את עצמי משקיעה את כל משאביי בדבר אחד - בלי להותיר טיפת אנרגיה לשאר האספקטים של חיי. הילדים כבר היו גדולים, יחסית, ומלבד העבודה לא הצלחתי לעשות שום דבר עם עצמי. העבודה שתתה את כל כולי, ובזמן המועט שלא עבדתי הייתי אבודה, בהיתי בטלוויזיה, זללתי, ישנתי. 

לא ממש ידעת מה לעשות עם זה. מה לעשות אתי. לא ממש הבנת מה הבעייה. הייתי מצויינת בעבודתי, העריכו אותי, סמכו עלי. לא יכלו בלעדיי. לך נראה שזה מאה אחוז בסדר. לא הבנת למה לא נשאר ממני כלום מעבר לעבודה הזאת. הנתינה המוחלטת שלי שם לא השאירה לי אנרגיות לשום דבר אחר. איבדתי את החיות שלי, את שמחת החיים שלי, את החשק לכל דבר אחר. איבדתי את עצמי. ראית ולא ידעת מה לעשות. לא יכלתי לעזור לך לעזור לי, לא ידעתי מה אני צריכה. מה אני רוצה. ידעתי מה אני לא רוצה. את זה. לעבוד ככה. להישרף ככה. להישאב עד שלא נותר לי כלום פרט לעבודה, חובה, התמסרות של יום ולילה - ושום דבר חוץ מזה. 

כאשר אמרתי בהיסוס שאני רוצה להפסיק לעבוד - הסתכלת עלי כאילו נפלתי מהירח. "צריך להתפרנס" לחשת...וכעסתי. כעסתי עליך, על כל השנים שאני פרנסתי בזמן שחיפשת את דרכך במקצוע. נכון - לא הפסקת מעולם לעבוד, לנסות, אבל אני אז נשאתי בעול הפרנסה. בשקט, בגאווה, בתמיכה מלאה. לא הבנתי כעת מדוע אינך מבין שעכשיו תורי. 

ניסיתי לעזוב את העבודה ולעסוק ברפואה משלימה אותה למדתי במהלך השנים. ניסיתי לרפא את עצמי, ניסיתי טיפול פסיכולוגי שוב אבל הפעם זה לא ממש עבד. נכנסנו לחובות בבנק....הייתי חייבת לחזור לעבודה. 

חזרתי למשרה חלקית, אלוהים יודע איך הצלחתי למצוא משרה חלקית במקצוע שלי. אין דברים כאלה.

חזרתי לשפיות. מצאתי את האיזון בין עבודה לבין עצמי. פיניתי זמן לתחביבים, לילדינו המתבגרים, לך. לחברים. מצאתי מקום עבודה שלא היה זקוק ל-100% שלי, שידע ליהנות ולשגשג עם 60% שלי ולהצליח יפה. מצאתי את מקומי. שוב העריכו אותי, הזדקקו לי, נהנו ממני, לא יכלו בלעדיי.

לפני קצת יותר מארבע שנים התחלתי להבין שאני בדרך למשבר נוסף. מקום העבודה השתנה. הכללים השתנו, האנשים השתנו - הניהול השתנה, המקום הופרט - התחלתי להרגיש נשאבת שוב לנתינת 100% (לעיתים יותר) מעצמי לעבודה. 

התחלתי להבין שאני צריכה לצאת מזה. שאני לא טיפוס שיכול לחפף, לתת פחות מהמקסימום. כל עוד לא נדרש ממני המקסימום - זה הסתדר מצויין. ברגע שמקום העבודה לא ידע לשמור בעצמו על האיזון עבורי - לא ידעתי אני לשמור על עצמי. עבדתי לילות וימים, שבתות וחגים - עבדתי מסביב לשעון. עשיתי במשך שנתיים עבודה של 3 אנשים, ועדיין כביכול "במשרה חלקית". גם הצוות שלי עבד מסביב לשעון, זה לא שלקחתי הכל על עצמי. משהו מטורף התרחש במקום העבודה הזה. משהו שכבר לא התאים לי. 

כבר שלש שנים שאני מצהירה שאני רוצה לצאת. שאני לא רוצה לחפש מקום עבודה אחר, שאני רוצה לצאת לגמרי ממעגל העבודה. לפחות לזמן מה. אולי לתמיד. כבר שלש שנים שאני מספרת לעצמי ולך ולכל מי שמוכן לשמוע שהגיע הזמן שלי. לנוח, לפתח את עצמי, למצוא מה בא לי לעשות עכשיו כשאני גדולה. אולי למצוא את הייעוד שלי. משהו שלא מצאתי מעולם בעבודה. משהו שלא ניתן לעשות כאשר הראש כל כולו נתון לתפקיד הזה ולא מצליח להתפנות גם לדברים אחרים. לעצמי.

בהתחלה חששתי מאובדן העצמאות הכלכלית שלי. מלהיות תלויה בך לפרנסתי. "צריך להתפרנס" מהדהד לי עוד מהמשבר ההוא, לפני 14 שנים. 

לפני כארבע שנים הייתי בפתח משבר גדול. הוא עמד להיות דומה מאד למשבר של גיל 40, אבל הייתי לקראת גיל 50 כבר, עם 10 שנים די טובות באמצע. 

בגיל 50 ערכת לי מסיבת הפתעה. הפתעה ענקית. הזמנת חברים ומשפחה מהארץ ומחו"ל - בישלת את האוכל שאני הכי אוהבת. קישטת את השולחנות בפרחים שאני הכי אוהבת. הבאת נגנים שינגנו את המוסיקה שאני הכי אוהבת. הילדים שלנו היו צריכים לעצור בעדך מלהעמיד חופה ולהתחתן איתי שוב שם על המקום.... זה כבר היה יוצא מוגזם, הם אמרו לך. אמרת להם שאתה רוצה להגזים.

כתבת לי נאום אהבה שמעולם לא שמעתי מאף אחד אחר, ובטח לא ממך. אתה, שאין בך מלים, שאתה מראה את אהבתך במעשים. אתה יצאת מגדרך ואמרתי לי מלים - שנחקקו בלבי ושלא אשכח לעולם (ואיש מבין כל המוזמנים גם לא ישכח). 

אתה הזכרת לי באותו ערב מי אתה בשבילי, ובעיקר מי אני בשבילך.

לא נתתי לעצמי להיכנס למשבר הזה. משכתי ומשכתי את עצמי בעבודה, מנסה לסגת מעט, מנסה לא להישאב יותר מדי פנימה....

ובתום תהליך של עוד שנים מספר - עשיתי "שריר" והחלטתי שאני עוזבת.

ונתת לי את ברכתך.

התברר בסופו של דבר שמה שהכי הטריד אותך זה שאני אשתגע בבית, שאשתעמם ולא אדע מה לעשות עם עצמי.

לפרנסה אתה דואג, מכל הכיוונים  - עבודה, השקעות ....לקחת את העניין לידיים ברצינות. 

החששות שלך היו רק לי. לרווחתי, לאושרי. 

מי ידע? מי תיאר לעצמו? 

כשהכרתי אותך הייתי בת 16. היית בן 18. לא הכרתי אותך, לא הכרתי את עצמי. אבל היה לנו חוש. היה לנו מזל. מצאנו זה את זה.

ועשינו כברת דרך ביחד.....אהובי