נוסטלגיית תחפושות ילדות או .....הסבתא התותחית שהיתה לי

השבוע קנינו לנכדים שלנו תחפושות לפורים לפי בקשתה של בתי ולפי טעמו של הנכד הגדול, שהרי התינוק כלל לא מודע עדיין.

כיוון שה"פרופסור" הקטן משוגע על פו הדב ובעיקר על "טיגר", קנינו לו תחפושת טיגר....

רצינו לקנות תחפושת "פו הדב" לשמנדוב הקטן אבל לא היתה תחפושת במידתו, והסתפקנו בחתלתול מתוק שחור-לבן....מתה לראות אותם מחופשים כבר.

ואז פתאם נזכרתי בשורת תחפושות שסבתי היקרה ז"ל תפרה עבורי כאשר הייתי קטנה...

לא אמי ולא אני אחריה לא למדנו מעולם לתפור, אני קצת סרגתי בתקופות שונות אבל כשרוני (הרב בתחומים אחרים) בהחלט לא שרוי בתחום הזה: תפירה, סריגה, ציור או פיסול - אין לי את זה. 

לצערי הרב, כל אלבומי התמונות מילדותי נהרסו בשיטפון גדול שפקד את בית הורי הרבה אחרי שכבר לא גרתי שם, ואין לי תמונות לצרף - אבל אני זוכרת שסבתי המסורה תפרה לי תחפושת גמד (שהיום בעצם היינו קוראים לה "סנטה קלאוס" אבל אז לא ידעתי מה זה), קוזאק (כולל אקורדיון!), ארנב (קומפלט מכף רגל ועד ראש) והדובדבן שבקצפת היו זוג תחפושות של בוליביני ובוליביאנית (אינדיאנים מבוליביה) שהיא תפרה לי מבגדים אותנטיים של בוליביאנים שהורי הביאו איתם ממסעם הארוך בדרום אמריקה בדרכה לעלות ארצה מארגנטינה. 

חברתי הטובה ואני התחפשנו לזוג בוליביאנים, כולל תינוק בתיק שסחבתי על גבי, כולל מופע מוסיקלי קטן שבו אני חיללתי בחליל והיא תופפה בדרבוקה קטנה את "קרנבליטו", רקדנו את הריקוד ושרנו (בספרדית) את המלים...וזכינו במקום שני בתחרות תחפושות בבית הספר. (המקום הראשון הלך לילדה שהתחפשה חצי לישראלית, חצי לערבייה, וסימלה כמובן את השלום, זה היה מייד אחרי מלחמת ששת הימים....).

בעצם הרעיון לתחפושת הגמד (סנטה קלאוס) היה תרפויטי: במשך כל שנות ילדותי המוקדמות פחדתי פחד מוות מאנשים עם זקן. 

כל אדם שעבר ברחוב או בשכונה או חלילה נכנס אלינו הבית עם סוג כלשהו של זקן - הבריח אותי באימה הביתה, לחדר ואף מתחת למיטתי. 

למותר לציין שכיוון שגרנו בירושלים, לא היו חסרים זקנים בסביבה.....והייתי במצב תמידי של אימה. 

לא יודעת אם הרעיון להתחפש למשהו עם זקן הגיע מהורי או מסבתי וסבי (שאז עוד היה בחיים), אבל התחפושת העליזה האדומה עם הפעמון בראש המצנפת והזקן הלבן היתה אמורה לרפא את אמפי הקטנה ומהמפוחדת מהפוביה שלה.....

 

 

זו לא אני כמובן - כאמור כל תמונות ילדותי אבדו לבלי שוב אבל כך בערך זה נראה 

רק אספר שאמנם הסכמתי ללבוש את התחפושת, אבל סרבתי להביט בעצמי במראה, או בתמונות שצולמו (בנוסף פחדתי ממצלמות ובכיתי בכל פעם שצילמו אותי.....)

 

כמובן שמרגע מסוים כבר רציתי להתחפש כמו רוב הילדות רק לפייה, מלכה, נסיכה...ובהמשך להיפית "קולית"...וחבל כי התחפושות המקוריות שתפרה לי סבתא באמת היו משהו מיוחד. 

פורים שמח