חברות - בחולם ולא בשורוק.....
קראתי כאן לאחרונה שני פוסטים על חברות. פוסטים שגרמו לי לעצור רגע ולחשוב על זה. על חברות.
חשבתי על חברות שהיו לי, ושיש לי.
אבל בעיקר חשבתי על החברה שאני.
איזו מן חברה אני?
לא בטוחה מה יגידו החברות שלי אם תשאלו אותן. חברות שהיו לי, וחברות שיש לי.
אני יודעת מה הן לא תמיד יידעו לומר עלי: שאני שומרת את עצמי לעצמי.
לא יודעת אם הן יודעות את זה, אם הן מרגישות את זה - גם כאשר אני לגמרי שם,
איתן ובשבילן - יש חלק ממני שנשאר לעצמי. מהסס, חושש, נשאר מאחור.
מגינה על עצמי - ממה? ממי? לא מתמסרת עד הסוף. לא נחשפת עד הסוף.
חוששת.
מאכזבה?
מביקורת?
משיפוטיות?
כן להכל.
אני כאילו פתוחה, משתפת - אבל בעצם לא את הכל. לא עד הסוף.
יודעת להודות בכך אם פגעתי, אם טעיתי... אין לי שום בעייה לבקש סליחה.
קרה שלא שמתי לב שפגעתי - והבנתי בדיעבד או שהובא לתשומת לבי... ואז אני מצטערת באמת ומבקשת סליחה.
באמת, מהלב. לא רק כדי לצאת לידי חובה.
אבל... לא מסוגלת לומר למישהי: פגעת בי, העלבת אותי.
אם נפגעתי ממישהי אני נסגרת מייד. בהתחלה אתרחק קצת, ואז : או שאעבור לסדר היום כאילו לא קרה כלום, או שאתאדה...
אם עברתי לסדר היום - בכל זאת גדל קצת המרחק ביננו. קיר קטן הוקם, וילון מסתיר אותי עוד קצת.
אם נעלמתי לך... ייתכן שפגעת בי - ולא ידעתי לומר לך.
פגומה, אין מה לעשות.
עם בעלי כבר למדתי לעשות זאת, לדבר - לפתוח - לשתף....גם כן בזהירות ולא תמיד בספונטיות.
אבל עם חברות....אפילו עם אחת או שתיים שבאמת מכירות אותי ובאמת יודעות עלי כמעט הכל....
נראה שלא. עוד לא.
טוב, יש עוד מה ללמוד...
המשך: נשים נוהגות לחלוק את רגשותיהן, בעוד שגברים לרוב מתחברים סביב פעילויות. רק לעיתים נדירות הם יושבים עם חבר לדבר על איך הם מרגישים לגבי דבר כלשהו, או איך החיים האישיים שלהם. נשים עושות זאת כל הזמן. הן חולקות תחושות ורגשות מעומק נשמתן עם חברותיהן, ונראה כי זה תורם באופן ממשי לבריאותן. המרצה הוסיף והדגיש כי בילוי זמן עם חברות חשוב לבריאותן של נשים ממש כמו ריצה או אימון בחדר הכושר. אמנם, יש נטייה לחשוב שכאשר אנו עוסקות בפעילות גופנית אנו עושות משהו טוב עבור הגוף שלנו, ולעומת זאת כשאנו מדברות עם החברות שלנו, אנו "מבזבזות" את הזמן במקום לעסוק במשהו פרודוקטיבי יותר. אז מסתבר שזה לא נכון. למעשה, הדגיש המרצה, ש"לא ליצור ולתחזק קשרים איכותיים עם בני אדם אחרים, מזיק לבריאות הגופנית שלנו לפחות כמו עישון!"
השבמחקעד כאן.
קטע שקבלתי במייל:
השבמחקהרצאה של מנהל המחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת סטנפורד. הנושא: הקשר בין גוף ונפש, מתח ואי נוחות גופנית. לדבריו, ממחקרים עולה כי אחד הדברים הכי טובים שיכול גבר לעשות למען בריאותו הוא להתחתן עם אישה. נישואין מעלים את תוחלת החיים ואת רווחתו האישית של הגבר. ומה לגבי האישה? המרצה ציין נתון מפתיע – האישה, למען בריאותה, צריכה לטפח את מערכות היחסים שלה עם חברותיה!בהתחלה עוררה אמירה זו צחוק בקהל, אבל המרצה דיבר בשיא הרצינות. נשים מתחברות ביניהן באופן שונה מגברים ומספקות אחת לשנייה מערכות תמיכה המסייעות להן להתמודד עם מצבי לחץ והתנסויות קשות בחייהן. "זמן חברות" הוא משמעותי ברמה הפיזיולוגית ממש, הוא עוזר לייצר יותר סרוטונין המסייע להילחם בדיכאון ויוצר תחושה כללית של רווחה והרגשה חיובית. המשך...
מה שטוב עם החברים שיש לי זה ראשית שהם הולכים איתי הרבה שנים
השבמחקואנחנו מכירים היטב ולא צריך להסתיר כלום מאף אחד
אנחנו לא מתראים או מדברים יום יום והמינון מתאים לי ולהם
אם אני נפגע ממי מהם וזה כמעט ולא קורה אני אומר וגם הם
החברות חזקה וארוכת שנים כאמור ואין חשש לנתק
חברתי הטובה היא אישתי מזה 21שנה אנחנו משתפים אחד את השני בהכל,לא מסתירים כלום אחד מהשני וזה עובד גם ברגעי לחץ ורוגז
סליחה שאני אומר,אבל אלה קלישאות והכללה שלא מעידה על הכלל בכלל
השבמחקאני מקווה שאני לא צריכה להבין מזה שהנתקים שהיו ביננו לאורך השנים היו כי פגעתי בך. את חלק מהאנשים האחרונים בעולם שהייתי רוצה אי פעם לפגוע בהם.
השבמחקתודה, נראה לי שקראתי את המאמר הזה גם אני מתישהו.
השבמחקואני חושבת שהוא ממש נכון
ואני חושבת שבהחלט חשובות לי חברותיי וזמן האיכות איתן
ואני יודעת שעדיין חלק ממני נשאר נסתר מעיני רובן
אולי זה בסדר
אולי מה שאני משתפת זה בדיוק המינון הנכון ואפילו אם לא - אולי זה מינון מספק, לעת עתה
אולי זה שאני משתפת משהו עם חברה אחת ומשהו אחר עם אחרת - משלים את הצורך ה"בריאותי" שאת מתארת
בכל מקרה תודה! טוב שהזכרתי לי
נ.ב. האם אפשר לקרוא לכן, קוראותי הוירטואליות, גם חברות לצורך העניין הזה??
זה כיף גדול שיש לך חברים שהולכים איתך שנים רבות.
השבמחקנראה לי שהחברות ה"פעילה" הכי "ותיקה" שיש לי היום (פרט לחברי הטוב ביותר שהוא גם כן בעלי) היא מתקופת הצבא, והיא אחת. עוד אחת ותיקה יחסית היא מתקופת הילדות הרחוקה של בתי. השאר, ממקומות עבודה שונים - "צעירות" יותר. אוהבת את חברותי מאד מאד...אני שומרת על קשר, תומכת ומשתפת - הבעייה היא שזה עד גבול מסוים. אצל גברים זה לגמרי שונה, כך שלא ניתן באמת להשוות. ראה תגובותיה כאן של "תרופה למכה" ...
חה חה את רואה מה קורה כשמישהו שמכיר אותי קורא את הבלוג??????
השבמחקלא, מתוקה שלי,
לא נעלמתי לך באמת אף פעם - היית מרגישה אם זו היתה כזו העלמות
אצלנו באמת השנים עשו את שלהן, היינו בתקופות לא-תואמות לפעמים, אבל תמיד מצאנו את הדרך חזרה זו לזו...ומאחלת לנו שגם אם זה יקרה שוב - תמיד נמצא זו את זו שוב !
אז תורי לשאול - האם פגעתי בך מתישהו? (ברצינות!)
ודאי קלישאות, ודאי הכללה כמו כל מאמר שמתחיל ב ’מחקרים מראים ש...’. ועדיין. לפעמים גם קלישאות נכונות, ובמקרה הזה אני אישית נוטה לחשוב שמהסתכלות לגמרי לא מדעית על סביבותי והתנהגות אנושית סביבי יש בזה הרבה מן האמת.
השבמחקאני יכול רק להעיד על עצמי וחברי הקרובים
השבמחקאנחנו כנראה לא נכללנו במחקרים הללו
אני חושב שמעטים האנשים שחושבים על מה שאת העלת כאן. תמיד מתלוננים על אחרים אבל אל מסתכלים באמת המראה וחושבים לעצמם איך הם בתור חברים. קצת חשבון נפש פשוט לא כזה של יום כיפורים.
השבמחקבחברות צריך לדעת מתי להרפות ומתי ללחוץ. בין בני זוג לא צריכים להיות סודות בטח לא משהו שקשור בעבר או בהווה, כספים, מחשבות וכו’.
אני יכול להעיד על עצמי שיש לי כמה חברים, רובם מהשירות הצבאי שיש ביננו ממש קשר דם כמו אחים בגלל הרבה סיבות שרובן נעוצות בעבר משותף. עם אישתי אני חולק הכל אבל היו שנים שלא חלקתי איתה דברים הקשורים לתפקיד צבאי כזה או אחר כדי לא להדאיג אותה וגם כי לא יכולתי.
אהבתי את מה שכתבת: בחברות צריך לדעת מתי להרפות ומתי ללחוץ
השבמחקהתחבטות שלי כאן היתה באמת לגבי אותם חלקים שבי שנותרים סגורים בתוכי, אפילו מפני חברה טובה. "למזלי" אני כנראה לא מראה שאני מסתירה, אז הן לא יודעות לחפש.....
אני חושבת שזה הכל קשור לבית שבו גדלתי - שבו למדתי לשתוק ולסנן את מה שאני מספרת, כי אחר כך השתמשו בזה נגדי... עם בעלי כבר למדתי (בעמל רב) לוותר על רוב הסינון הזה. עם חברות....עם רובן עדיין לא.
אני מבינה אותך בקטע של הפגיעה. לפעמים יותר קל להתאדות מאשר להסביר למישהי שנפגעת ממנה. לפעמים את מתחילה להסביר, והיא לא מבינה ומאשימה אותך. הייתי שם במקום הזה. אם תלמדי איך מתמודדים עם הבעיה הזאת אשמח לקבל קצת טיפים...
השבמחקאשמח לתת טיפים אם אלמד איך להתמודד עם זה
השבמחקמעניין שככל שמישהו פחות חשוב לי, פחות קרוב אלי, כך יותר קל לי לומר לו דברים בפרצוף....
ברור שזו קלישאה, ושיש יוצאים מן הכלל גם אצל גברים וגם אצל נשים
השבמחקאולי הן צריכות לקרוא בבלוג שלך
השבמחקוהנה דוגמא לכך שאני שומרת את עצמי לעצמי...
השבמחקהן לא יודעות את הכינוי שלי בבלוג, חלקן לא יודעות שיש לי בלוג...
בענין הבלוג - חברות שלי לא מבינות בשביל מה בכלל מישהו פותח בלוג, מהי החברות הוירטואלית.אחת שאלה אותי- מה זה מעניין לקרא על אחרים ? מספר פעמים ספרתי ל-2-3 מחברותי, אף פעם לא בקשו קישור וטוב לי כך. גם כך אני לא ממש נפתחת/נחשפת ואילו הייתי יודעת שהן קוראות בבלוג שלי אולי זה היה לי קשה יותר ( בנותי, בעלי ואחי קוראים בו)
השבמחקבקשר לחברות גם אני לא מגלה את כל מה שיש לי( משאירה חלק אצלי) , אבל מאזינה לחברות, מקשיבה , מביעה לפעמים את דעתי ולפעמים גם שותקת.
מה שנכתב לעיל ( ע"י קיימן) שלפעמים יש לשחרר ולהרפות הזכיר לי חברות של שנים עם מישהי שרצתה לדעת הכל- קראתי לה לזה : רצתה לדעת מה מתבשל בקדרה שלי מכל בהבחינות , וזה כבר הפך למועקה ולמרות הקושי ’השתחררנו’ האחת מהשניה וכעת החברות רופפת למדי.
אגב; יש לי שכנה (אשה טובה) אבל צריכה לדעת כל יום מה קורה? מה אני עושה? אם אסע למשל מהבית , ולא אודיע לה היא תתקשר לנייד , בטענה שהיא דאגה לאן נעלמנו...זה לא ממש מוצא חן בעיני, אבל אני חוששת להעליב אותה. היא מאוד אוהבת את השכנות שלנו. אוי..תראי כמה כתבתי, נסחפתי- כמעט פוסט שלם! ( סליחה...)
השבמחקעוד משהו לסיום- במשך השנים למדתי לומר לחברה אם נפגעתי ממנה, ואני גם רוצה שיגידו לי. עם בעלי -אין לי בעיה אני אומרת, לפעמים לא מייד , אבל בסוף זה יוצא.
נראה לי שהדרך היחידה לפתור את הבעייה היא לקפוץ למים- פגעו בך? תגידי, את מרגישה משהו? (גם אם זה קנאה, כעס או כל רגש שאת חושבת שהוא רע או מיותר) שתפי.
השבמחקאם לא תנסי, לא תוכלי לדעת עד כמה זה לא נורא. ואם יש חברה שלא תהיה חברה שלך רק כי אמרת לה שאת נעלבת או שדבר מסויים גורם לך לקנא, כנראה שהיא לא באמת חברה אבל אני בספק אם דבר כזה יקרה.
עד שתגיעי לשלב בו את באמת יכולה לשתף אנשים שקרובים אליך (גם בעלך נחשב), הבלוג הוא פתרון נהדר לביטוי רגשות ומחשבות
דווקא חברות ששומעות שאני כותבת בלוג מבקשות את הקישור, אבל אני מסבירה להן בעדינות שהאנונימיות היא מה שמאפשרת לי בכלל לכתוב כרגע, אחרי שנים של חסימה - והן מקבלות ומבינות.
השבמחקעצם זה שמשפחתך קוראת בבלוג זה מדהים - נראה לי שכבר דיברנו על זה. אצלי זה היה גורם להשתתקות - כי הייתי שוקלת כל מילה וכל חוות דעת וכל נושא, אפילו, שהייתי בוחרת לכתוב עליו - מחשש שמישהו מהם יפגע....
מאד מזדהה עם הסיפור שלך על החברה שרצתה לדעת את הכל, עד לקרביים - ומצאה את עצמה בסופו של דבר ב"מרחק ביטחון" ממך. דבר אחד זה להחליט לשתף חברה מרצונך, אבל דבר אחר לגמרי זה לדלות בכוח מידע מחברה...זו ממש חדירה למרחב הפנימי, ולי זה לא מתאים בכלל
סופשבוע נהדר!
את כמובן צודקת. לקח לי 30 שנה ללמוד לומר דברים כאלה לעמיתים בעבודה - אבל מאז עברו עוד עשרים משהו שנים ועדיין קשה לי לומר אותם לחברות או מישהו קרוב. עם בעלי מאד מאד התקדמתי, מהבחינה הזו, ואני מסוגלת לומר לו כאשר נפגעתי, אז נראה לי שעוד יש תקווה שאגיע לכך גם עם חברות....
השבמחקובינתיים תודה שאת שם, שכולכם שם - החברים/ות הוירטואלים/יות שלי...
כן דברנו על זה במיילים באופן פרטי, ובאמת אני שוקלת מה לכתוב ( אם בכלל) בגלל שבני המשפחה קוראים בבלוג.
השבמחקשבת שלום!