כשהייתי קטנה היו לי בובות. ממש בובות. גוף מפלסטיק, שיער כנראה גם מפלסטיק...בגדים ונעליים. בובות קלאסיות. נתתי להן שמות. יעל, מירב...שלומית...שיחקתי איתן, טיפלתי בהן, והן ליוו אותי לכל מקום.
כשאחי נולד הוא קיבל במתנה (לברית כנראה) דובי. דובי קלאסי של פעם. משהו כזה. 
הוא היה של אחי, לא שלי. ואחי בכלל לא רצה אותו. הוא פחד ממנו. בכל פעם ניסה להיפטר ממנו, פעם הכניס אותו למקרר ופעם לתנור, ובסוף הוא זרק אותו לפח האשפה של הבניין, משם הורי לא הצליחו כבר להציל אותו. והיה לי חבל כל כך כי אני כל כך אהבתי את הדובי הזה, שלא היה שלי, ושאחי ממילא לא רצה.....ואולי מאז נשאר בי מן חסך כזה לדובי, לבובה פרוותית משלי....ובכל פעם שבקשתי מהורי הם ביטלו כלאחר יד את בקשתי, הרי אני כבר גדולה וזה בזבוז של כסף....במיוחד רציתי תמיד דובי גדול כזה שישב בפינת החדר....בכל פעם שעברתי ליד חנות של בובות פרווה כאלה - כמו סנופי של צ'ארלי בראון....
התעכבתי והתבוננתי נואשות בכל החיות המתוקות הנעימות הרכות האלה שלעולם לא תהיינה שלי...
בגיל 18 קנתה לי חברה את הדובי הראשון שלי 
הוא היה דובי קלאסי כזה, וגם היה לו סרט אדום על הצוואר. הייתי מאושרת. השאלתי אותו פעם לידיד בצבא שעשה טעות וניסה לגהץ לו את הסרט האדום....הסרט היה מחומר מתכלה כלשהו ונמס בגיהוץ...
כשבתי נולדה שהה אבי בחו"ל (הוא היה שם מטעם העבודה ובמקביל סבי נפטר שם והוא כבר נשאר שם לשבעה). כאשר חזר ארצה הביא איתו תשורה לרכה הנולדת....בובות "תיאטרון בובות" בדמויות "רחוב סומסום" ו"החבובות"
כשנולד בני השכילה אמי לקנות לבתי "תינוקת" משלה
זה הגיע עם עריסה ומוצץ, שנעלמו להם עם השנים...
לברית בני קיבל (בין היתר) את הדובי הראשון שלו: דובי "כחולי". יש לו פעמון בבטן, שמצלצל כשמטלטלים אותו. פעם שמו אותו קרוב מדי לתנור הגאז בחורף, והוא נכווה קצת בגבו אבל שרד ומלווה את בני עד היום. 
זה "דובי כחולי" מימין. יחד איתו על המדף בחדר של בני יושב "קופיפו" שהבאתי לו מתנה מאחת מנסיעותי לחו"ל, והקוף הלבן שקניתי בחנות של בית החולים תל השומר כאשר היה מאושפז שם בגיל חמש....
כאשר נסענו עם הילדים לארה"ב לביקור אצל הורי (וטיול בחוף המערבי) התווספו לאוסף המשפחתי :
"שאמו" הלווייתן מ-sea world, קינג-קונג מ-universal studios וגם חד-קרן חמוד מהאוסף של בת דודתי
"דובי כתומי" היה מתנה ליום הולדת כלשהו, לא זוכרת אפילו מי הביא לבתי את "שועלי" אבל היתה תקופה שהיא לא ישנה בלעדיו ואוי לנו אם שכחנו לארוז אותו בתיק שלה כאשר הלכה לישון אצל חברה...
"מיכאלאנג'לו" אולי לא היה צב הנינג'ה המועדף על בני אבל זה מה שהיה ב"צעצועון" ליד הבית אחרי שראינו את הסרט, וכנ"ל לגבי רכישתם של שני "דובוני אכפת לי"...
יום אחד הגיעה בתי הביתה מבית הספר וסיפרה בהתלהבות שבחלון הראווה של חנות pop shop השכונתית האהובה עליה יש דובי תינוק קטן וחמוד במיוחד, ששותה חלב מבקבוק וחלק מהחלב נשפך עליו....והוא כזה חמוווווד!
התלהבתי יחד איתה, ובכל יום היא סיפרה לי עליו בהתלהבות נוספת.
יום אחד היא שבה הביתה בוכייה, משום שהדובי נעלם לו מחלון הראווה. מישהו קנה אותו.....
תארו לעצמכם את אושרה של הקטנה כאשר היא קבלה אותו ליום ההולדת כמה ימים לאחר מכן.... 
הבקבוק שלו נעלם עם השנים וגם את "החלב שנשפך" עליו כבר לא ממש מזהים, אבל הוא עדיין כאן והוא עדיין חמווווד...
"הדובי המסמיק" גם כן נקנה ליום הולדת כזה או אחר, מאותה חנות pop shop אהובה 
את honey קניתי לבתי, ובאיזשהו שלב כאשר היא כבר היתה די גדולה, אחייניתי הבכורה התאהבה בה ולא הצליחה להיפרד ממנה - עד שקניתי לה honey משלה. ה-honey שלה היתה גדולה יותר, אבל זה מה שהשגתי. Honey שלנו חזרה לחיק המשפחה....יש לה גם חבר Sam...או בכינויו המוכר יותר Sad Sam...וגם הוא יושב איפשהו על מדף הבובות אצלי ...
"פו הדב" הוא רכישה מאוחרת יחסית, לא ממש זוכרת ממתי. אבל "נחשי" כבר קיים אצלנו שנים, לפחות כשילדיי היו בגילאי הגן או ביה"ס היסודי...
את הדובי הזה קנה בני לבתי ביום הולדתה ה-18
ואת הארנב המרשים הזה היא קיבלה בדיוק שנה אחרי כן מהחבר שהיה לה אז, אותו חבר שדי הרס לה את הצורה (רגשית ונפשית) אבל לימד אותה שיעור בבית הספר של החיים..... מהחבר וממשקעי היחסים ביניהם היא כבר מזמן נפרדה, אבל הארנב המושקע נשאר אצלי....
"עכברוני" היה חלק "אוניברסיטה" שחכמוד קיבל כאשר הוא נולד, אבל הוא כל כך אהב אותו, בעיקר כאשר התחילו לצמוח לו השיניים, והוא דחף את אפו הגדול לתוך הפה הדואב שלו - ש"עכברוני" הלך איתו לכל מקום, ובאיזשהו שלב נשאר לגור אצל סבתא....
הדובים הבאים שייכים כבר לאוסף שלי. את האריה המזמר קניתי בחנות הלונדונית המהממת Hamleys בה אני תמיד חוזרת להיות ילדה קטנה...
את העכברונים המתחבקים האלה קבלנו מחברים ליום הנישואים העשירי שלנו....
בכלב הגדול והמקומט בפינה העליונה של התמונה הזאת זכיתי באיזה ערב משחקים בכנס בניו אורלינס,
לא זוכרת מאיפה הדרקון החמוד, ואת האריה המתוק והרכרוכי הזה קבלתי מתנת פרידה מאיש צוות שעזב לקנדה, וששמו היה ...ליאוניד (אריה קטן, נדמה לי, ברוסית)
את הדובי הכחולי הגדולי קבלתי מתנה מילדיי ליום הולדתי ה-50 : סוף סוף זכיתי בבובת פרווה ענקית שיושבת בפינה החדר...מזל שיש לי חדר ענק...
לידו יושב דובי גדול שנראה בינוני לידו, הלובש חולצה ועליה תמונותיהן של שתי אחייניותי המתוקות - שגם להם היה אותו רעיון ליום הולדתי ה-50 (כמה שהמשפחה שלי מכירה אותי, ויותר מזה - כמה אוהבים אותי!)
ומימינם ובתמונה שמתחת יש נםעוד דובונים בהם זכיתי בכנסים שונים
נראה שלא רק אני, אלא אנשי מחשבים בכללם, אוהבים בובות פרוותיות....אחרת אין אסביר שתמיד מקבלים דובונים בכנסי היי-טק???
וכאן תמונה קבוצתית של כל בובות הפרווה שיושבים בגאווה על מדפים בחדר האורחים/ילדים - ממש אוסף להתגאות בו!
