ל-T יש משפחה ענפה, ובין היתר ענף אחד חי לו באנגליה.
בראש הענף דודתו, אחותו של חמי, שהופרדה ממשפחתה בילדותה ואשר הגורל (בעזרת הנאצים ועוזריהם ההונגרים בטרנסילוואניה) שלח אותה בגיל 18 לאושוויץ ולאחר מכן לברגן-בלזן....משם היא שוחררה לאחר כמה שנים על ידי הצבא הבריטי, פגשה חייל אנגלי יהודי צעיר...התאהבו....התחתנו....ומאז הם באנגליה.
סיפור לסרט, כמו רבים מסיפורי השואה.
נולדו להם שני ילדים (בן ובת), שבתורם העמידו כל אחד שני צאצאים (בן ובת גם כן) שגם הם כבר מתחילים להתרבות....ואחד מהם אפילו עלה ארצה לפני כמה שנים והוא ואשתו ושלושת ילדיו חיים באושר במודיעין.
בת דודתו של T (האמא של העולה הצעיר) היא אחת מחברותי הקרובות ביותר בעולם, ידידת נפש ממש - איך זה קרה, אין לי מושג, אבל זה קרה מהר ולפני שנים רבות.
פעם, כאשר הם היו מגיעים לביקור בארץ, היה לנו הרבה זמן איכות לבלות יחד.
היום היא בעיקר סבתא כאשר היא מגיעה, ואין כל כך זמן לבני דודים.
ובכל זאת אנחנו מוצאות זמן.
היום, למשל, היתה לה פגישה ב"יד ושם" - כדור שני לשואה היא מאד פעילה באנגליה בנושא "יום השואה" - והיא מנסה להחדיר את המודעות לנושא לבתי ספר יהודיים, בתי כנסת וקהילות - ונתקלת בקשיים.
מסתבר שהגויים כבר הפנימו את הנושא, ואפילו יישמו יום שואה בינלאומי ב-27 בינואר בכל שנה (רק שבכל שנה נוספות ליום הזה "שואות" נוספות מדרפור וארמניה ועוד ועוד) בצורה מאד יפה ומאורגנת וממומנת על ידי הממשלה...
אבל מי שכמעט לא עוסק בנושא, לא מההיבט החינוכי ולא בתחום הטכסים, ההנצחות, העברת הלפיד לדור הבא....הם דווקא היהודים שם.
לקצר את הסיפור - היא קבעה פגישה ב"יד ושם" בניסיון לקבל מהם עזרה ותמיכה רשמית במיזם שלה, לקיים את יום השואה במועדו (כפי שמצויין בארץ) גם ברחבי הקהילות היהודיות באנגליה, שם מן הסתם יש הרבה פחות ניצולי שואה מאשר בארץ, וגם הם כבר הולכים ונעלמים...
הצעתי להסיע אותה לשם, ועל הדרך לבלות איתה יום שלם - רק היא ואני - זמן איכות.
מצאתי לי יום לעשות זאת!
כל הדרך מהיישוב שלי (בשרון) למודיעין עוד היה טפטוף עקבי אבל קל.
את הדרך לירושלים ובחזרה כבר עשינו במטר שוטף, חצי ערפל וכמובן בחלק מהכבישים : בשלוליות מפחידות (ואין לי רכב 4 על 4 כמובן...).
בדרך לשם ה-waze לקחת אותי דרך 443 ולמרות הראות הלקויה הנהיגה היתה די נוחה.
בדרך חזרה ה-waze הוריד אותי דרך כבישים די צרים ומשובשים ביער ירושלים, הר נוף, מוצא...עד שיצאנו סוף סוף לכביש 1 ומשם לכביש 3 עד למודיעין. היה קצת מלחיץ, אבל הנוף (עד כמה שניתן היה לראות אותו מבעד לגשם ולערפל החלקי) היה מדהים!
זו אכן היתה הרפתקאה מהבחינה הזו
אבל את זמן האיכות שלנו יחד השגנו גם השגנו, וגם הפגישה ב"יד ושם" היתה, אני מקווה, פוריה ומוצלחת.
לפחות הגשם הגיע סוף סוף...
אני הכי אוהב לנסוע לירושלים דרך כביש 443,העליות לא נוראיות,לא עוברים בקסטל ואפשר להכנס בלי פקקים לעיר במהירות
השבמחקשמח שבילית עם קרובתך ונהנית
נשמע טיול נהדר, וזמן איכות נפלא. אני נסעתי הבוקר לירושלים, בשמש בוהקת, הכל רענן ושטוף מהשמש ונהניתי מהדרך עד מאוד. חזרה היה אותו דבר, ובכניסה לתל אביב האפירו השמים , והתחיל לרדת גשם. כייף של מזג אוויר.
השבמחקיצא לי כמה פעמים לנסוע משם וזה די סבבה.... לא רוצה לחשוב אפילו איך נראתה הכניסה לירושלים דרך כביש 1 באותו יום גשום וסוער...
השבמחקהבוקר היה שטוף שמש? באמת? כאן בשרון התעוררתי לבוקר אפור (אך נפלא). טוב לדעת שבירושלים היתה שמש.
השבמחקאוהבת את הגשם, כל עוד אין רוח סערה. ממש קשה לי עם רוח....
לנהוג בכבישים זרים ועוד בגשם?
השבמחקמזל שהיה לך וויז, איך חיינו בלעדיו?
ובת הדודה בטח הרגישה כמו בבית עם כל הגשם הזה.
בזכות ה-waze נסעתי בדרכים שלא הכרתי והגעתי מהר יותר.
השבמחקלולא ה-waze הייתי נוסעת דרך כביש 1 המוכר, פונה ימינה בכניסה לירושלים...את הדרך להר הרצל אני מכירה עוד מילדותי הרחוקה (כאשר גרנו בירושלים) ...למרות שכמובן הכבישים איומים ומשתנים כל הזמן ואולי אין כניסה כאן ואסור לפנות שם....אבל הייתי מגיעה. לכי תדעי כמה זמן זה היה לוקח...
אכן בת הדודה קיבלה 3-4 ימי חסד של חורף/קיץ ישראלי לפני שהגשם אליו היא רגילה הגיע גם לכאן...
אני אוהב לנהוג בגשם, פעם גם הייתי רוכב בגשם עד שמישהי אמרה לי שאם אני אמשיך כך כנראה שהיא תשאר אלמנה, והפסקתי...
השבמחקאני מרגיש אוויר ואווירה אחרת כשאני מגיע לעיר הזו, לא יכול להסביר אם זו השכינה כמו שאומרים או האוויר עצמו, בשבילי זה משהו מיוחד.
האמת שאני נוהגת שנים רבות (וכנראה גם נוהגת היטב) אבל אני מעדיפה שמישהו אחר ינהג. המצחיק הוא שגם T מעדיף שמישהו אחר ינהג....אז אנחנו מתחלפים כמובן.
השבמחקהגשם כמו שירד ביום חמישי (וגם הבוקר בדרך לסידורים בתל אביב) היה ממש מעצבן - כמו בשיר של אריק "לא רואים ממטר". לא כיף בכלל.
לגבי ירושלים - אני גדלתי 8 שנים מילדותי בירושלים, זו היתה ירושלים של לפני מלחמת ששת הימים....לא יכולה לומר שהיום אני מרגישה אליה את מה שהרגשתי אז. משהו אבד לי....